הוועדה לבחירת שופטים
הוועדה לבחירת שופטים היא הגוף הבוחר את השופטים בבתי המשפט בישראל. לאחר בחירתם, מתמנים השופטים לכהונה על ידי נשיא המדינה. הוועדה הוקמה ב-1953, בעקבות חקיקת חוק השופטים. הרכב הוועדה נועד להפחית השפעת לחצים פוליטיים על בחירת השופטים.
תוכן עניינים |
[עריכה] מבנה הוועדה לבחירת שופטים
על פי חוק יסוד: השפיטה הוועדה מונה תשעה חברים, לפי החלוקה הבאה:
- שר המשפטים - והוא העומד בראשה, ושר נוסף לפי בחירת הממשלה.
- שני חברי הכנסת שתבחר הכנסת (משנת 1992 מקובל למנות ח"כ אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה).
- שני חברי לשכת עורכי הדין (בדרך כלל ניתן ייצוג לשתי הסיעות הגדולות בלשכה).
- נשיא בית המשפט העליון, ושני שופטים נוספים מבית המשפט העליון (מתחלפים אחת ל-3 שנים לפי בחירת חבר השופטים, בדרך כלל הבחירה היא לפי ותק[1]).
[עריכה] הרכבה הנוכחי של הוועדה
נציגי בית המשפט העליון
- השופט אשר דן גרוניס – נשיא בית המשפט העליון. חבר מספטמבר 2009[1][2].
- השופטת מרים נאור – שופטת בית המשפט העליון. חברה מ-9 במאי 2011.
- השופטת עדנה ארבל – שופטת בית המשפט העליון. חברה מ-29 בפברואר 2012[3].
נציגי לשכת עורכי הדין
- עו"ד רחל בן ארי – ראש ועד מחוז חיפה בלשכת עורכי הדין. חברה מ-3 בדצמבר 2008[4].
- עו"ד חאלד זועבי – יו"ר המחוז הצפוני של לשכת עורכי הדין. חבר מ-2011.
נציגי ממשלת ישראל
- יעקב נאמן – שר המשפטים. יושב-ראש הוועדה מ-31 במרץ 2009.
- גלעד ארדן – השר להגנת הסביבה. חבר מ-3 ביולי 2006.
- הערה: כאשר ממנה הוועדה שופט בית דין לעבודה – אזורי או ארצי – השר הנוסף, לצד שר המשפטים, הוא שר התעשיה, המסחר והתעסוקה, כיום שלום שמחון.
נציגי הכנסת
- ח"כ דוד רותם (מפלגת ישראל ביתנו) – חבר מ-8 ביוני 2009, נציג הקואליציה בוועדה.
- ח"כ אורי אריאל (סיעת האיחוד הלאומי) – חבר מ-8 ביוני 2009, נציג האופוזיציה בוועדה.
[עריכה] שאלת הרכב הוועדה
לאורך שנות קיומה של הוועדה למינוי שופטים הייתה השפעתם של חברי הוועדה שהם שופטי בית המשפט העליון גדולה: למרות שהם מהווים רק שליש מהוועדה, הרי הם קבוצה מגובשת ויציבה, בעוד ששאר החברים מפוצלים ומתחלפים בתדירות גבוהה יחסית. עד שנות ה-90 של המאה ה-20 והיבחרותו של דרור חוטר-ישי ליו"ר לשכת עורכי הדין, שלטו השופטים בוועדה באמצעות ברית שכרתו עם נציגי הלשכה, ובימי ממשלת נתניהו כרת אהרן ברק ברית עם שר המשפטים צחי הנגבי שזכה ממנו בתמורה ללגיטימציה ציבורית.[5]
טרם מינויו לתפקיד שר המשפטים כתב פרופ' דניאל פרידמן כי יש לבצע שינוי מה בהרכב הוועדה, ובמקום ששלושת השופטים יהיו מבית המשפט העליון, יהיו שניים מהם שופטי בית משפט מחוזי או שופטי בית משפט מחוזי בדימוס. היתרונות שראה בכך הם בפיזור סמכויות (מניעת מסירת עמדת כוח לקבוצה קטנה יחסית של שופטי בית המשפט העליון), גישה אובייקטיבית יותר למועמדים והתקווה שלשופטים המחוזיים תהיה היכרות טובה יותר עם המועמדים לערכאות הנמוכות.[6] יושב ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, יורי גיא-רון, הביע התנגדות לשינוי וטען שהגוף האחרון שיש לשנותו במערכת המשפט הוא הוועדה לבחירת שופטים.[7]
אחדים מחברי הכנסת ניסו בזמנים שונים לשנות בחקיקה את מבנה הוועדה, בהם דוד טל ומיכאל איתן, עת היה יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט, אך הצעותיהם לא זכו לתמיכה מספקת.
ביוני 2009, נבחרו לוועדה שני חברים ימניים מטעם הכנסת, לאחר שאורי אריאל מהאיחוד הלאומי נבחר כנציג האופוזיציה בגברו על רוני בר און ממפלגת קדימה, והצטרף לדוד רותם מישראל ביתנו, נציג הקואליציה.[8]
לקראת סוף שנת 2011 נדונה בכנסת הצעת חוק לשינוי הרכב הוועדה, כך שלשכת עורכי הדין תשלח נציג אחד של האופוזיציה ונציג אחד של הקואליציה, באופן דומה לזה הנהוג בכנסת. תיקון זה נחשב כנועד לחזק את הימין בוועדה, כיוון שמועצת לשכת עורכי הדין הבוחרת את הנציגים לוועדה נחשבת מעוז של השמאל.
[עריכה] תפקידי הוועדה
עיקר תפקידה של הוועדה, כפי שמעיד שמה, הוא בחירת שופטים. הוועדה ממנה שופטים לכל הערכאות: בית המשפט העליון, בתי משפט מחוזיים ובתי משפט שלום. כן ממנה הוועדה שופטים לבתי משפט לתעבורה. הוועדה איננה ממנה דיינים לבתי משפט דתיים ואלו מתמנים בוועדות אחרות בעלות מבנה דומה. בנוסף למינוי שופטים, הוועדה ממנה את נשיא בית המשפט העליון. כן דנה הוועדה בהפסקת כהונת שופט כאשר נבצר ממנו למלא את תפקידו בגלל מצבו הבריאותי[9] או כאשר נשיא בית המשפט העליון, שר המשפטים או נציב תלונות הציבור על שופטים מציע לבטל את המינוי. ביטול מינוי יהיה ברוב של לפחות שבעה חברי הוועדה[10] ונעשה בהליך מעין משפטי[11] במקרים נדירים ביותר. הוועדה גם רשאית לאשר בקשה של שופט ליציאה מוקדמת לפנסיה.
[עריכה] תהליך בחירת השופטים
תהליך בחירתם של השופטים מוסדר בכללי השפיטה (סדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים), התשמ"ד–1984. תהליך זה כולל:
- הגשת מועמדות לכהונה על ידי המבקש להתמנות לשופט.
- המבקש ממלא שאלון ובו קורות חייו ונסיונו. כמו כן עליו לצרף שמות ממליצים.
- אם המועמד עבר קורס של המכון להשתלמות שופטים, נכללת חוות הדעת מהקורס בבקשה.
- אם המבקש הוא שופט בערכאה נמוכה יותר מהערכאה אליה הוא מבקש להתמנות, הוא מתבקש לצרף עשרה פסקי דין מהשנתיים שקדמו לבקשתו.
- הנהלת בתי המשפט פונה אל הממליצים לצורך קבלת חוות דעתם על המועמד.
- פרסום המועמדות ב"רשומות" (ראו דוגמה), ולאחריו תקופת המתנה בת 21 יום לפחות, שבה רשאי כל אזרח לפנות לוועדה טרם הדיון, בהסבר מנומק מדוע אין לבחור במועמד מסוים.
- ועדת משנה של הוועדה לבחירת שופטים, ובה שלושה חברים לפחות (ולפחות שופט אחד, עו"ד אחר וח"כ אחד) מראיינת את המועמד. אורך הראיון כ-20 דקות.
- הוועדה לבחירת שופטים מתכנסת ומחליטה על אישור המינוי או דחייתו. החלטת הוועדה למנות שופט בכל הערכאות, להוציא לבית המשפט העליון, מתקבלת ברוב רגיל מבין החברים הנוכחים בפגישה. במינוי שופטי בית המשפט העליון בלבד, על פי חוק שיזם גדעון סער שנחקק ב-2008, דרוש רוב של 7 מ-9 חברי הוועדה או שניים פחות ממספר הנוכחים בפגישה (6 מ-8, 5 מ-7).
- על-פי חוק חל חסיון על דיוני הוועדה והם אינם מפורסמים לעיון הציבור. חסיון זה ייחודי להליך מינוי שופטים, ובכל הליך בחירה למשרה ציבורית אחרת יש חובה לרישום ופרסום פרוטוקולים של הוועדות המאתרות.
בשנת 2009 חוללה הוועדה שינוי מהותי בהליך מינוי השופטים בישראל, וקבעה כי המועמדים יעברו מבחני התאמה וקורס, כמו כן הם ילוו בפסיכולוג שיבחן את התאמתם המנטלית; בניגוד לדעתה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש.[12]
בחירתם של שופטי תעבורה מוסדרת בכללי השפיטה (סדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים - שופט תעבורה), תשמ"ז-1986.
מינויים של שופטים מותנה, בנוסף לבחירתם על ידי הוועדה לבחירת שופטים, באישור טקסי על ידי נשיא המדינה. על כן, עד ששופט לא מונה בפועל על ידי נשיא המדינה ומינוי זה על ידי הנשיא התפרסם ברשומות השופט לא מונה עדיין והוועדה רשאית לחזור בה מהמלצתה[13].
[עריכה] שיטת הסניוריטי
מאז הקמת מדינת ישראל נהוג שהשופטים הוותיקים ביותר בבית המשפט מתמנים לתפקידי נשיאים וסגני נשיאים לבתי המשפט. נוהג זה מכונה שיטת הסניוריטי. על פי הנוהג, הוועדה לבחירת שופטים אינה בוחרת את הנשיאים וסגני הנשיאים אלא ממליצה על המועמד שנקבע על פי הנוהג. הוועדה סטתה מנוהג הסניוריטי עם בחירתה של השופטת נילי ארד לתפקיד סגנית נשיא בית הדין לעבודה למרות שלא הייתה השופטת הבכירה בבית הדין הארצי לעבודה.
[עריכה] תולדות הקמת הוועדה
[עריכה] מינוי שופטים עד הקמת הוועדה
עד חקיקת חוק השופטים, היה שר המשפטים ממנה את השופטים, ורק מינוים של שופטי בית המשפט העליון היה טעון את אישור הממשלה והכנסת.
כאשר קמה מדינת ישראל, עזבו השופטים הערבים והבריטים שמונו על ידי שלטונות המנדט את הארץ, אך במרבית בתי המשפט נותרו שופטים יהודים שאפשרו את המשך פעולתם של בתי המשפט כבר למחרת הכרזת העצמאות. בבית המשפט העליון כיהן באותה עת שופט יהודי אחד בלבד, גד פרומקין. שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן, החליט שלא להמשיך את כהונתו של פרומקין, ולמנות חמישה שופטים חדשים, והממשלה הזמנית ומועצת המדינה הזמנית אישרו את מינויים ביולי 1948. חמשת השופטים מונו לפי מפתח מפלגתי: הנשיא משה זמורה ויצחק אולשן היו מזוהים עם מפא"י, מנחם דונקלבלום היה מזוהה עם הציונים הכלליים, הרב שמחה אסף ייצג את הדתיים, ואילו שניאור זלמן חשין מונה משום שנחשב בטעות לרוויזיוניסט, אף שלא היה כזה, ולמעשה היה חבר בהגנה.
[עריכה] הקמת הוועדה
בפברואר 1951 עבר בכנסת בקריאה ראשונה חוק השופטים שהועלה על ידי שר המשפטים פנחס רוזן, בה נקבעו, בין היתר, דרכי מינוים של השופטים. בהצעת חוק זו הוצע כי את השופטים ימנה נשיא המדינה, לפי הצעת שר המשפטים, בהתאם להמלצתה של ועדה בת תשעה חברים שזה הרכבה: שר המשפטים (שיהיה היושב ראש), שר נוסף, נשיא בית המשפט העליון ושופט נוסף של בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה (שיהיה רשאי למנות במקומו את פרקליט המדינה), דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שני חברי הכנסת וחבר המועצה המשפטית (כיום לשכת עורכי הדין)[14][15]. החוק אושר בקריאה ראשונה, אך לא קודם. בתחילת 1953 הועלה החוק שוב[16]. כאשר הציג שר המשפטים פנחס רוזן את הצעת החוק במליאת הכנסת לפני הקריאה הראשונה, הוא הסביר את הצורך בשינוי השיטה כך: "החוק מחייב גם להבא את שיטת מינויים של השופטים ומעדיף אותה על שיטת בחירת השופטים. מינוי שופטים הוא עניין למומחים, ולמומחים בלבד, ואסור שענין זה ייהפך לעניין פוליטי. השופט שלנו אזרח הוא ככל האזרחים, וזכותו וחובתו ליצור לעצמו דעה פוליטית ולהצביע על-פיה בבחירות פוליטיות; אך היותו שופט אינה עולה יפה עם פעילות מפלגתית או פוליטית כלשהי; והדברים מן המפורסמים הם שאינם צריכים ראיה"[17].
במהלך הדיון בכנסת העלו מספר חברים הסתייגויות לגבי הרכב הוועדה. יעקב שמשון שפירא ובנימין ששון הזהירו מפני השתתפות פרקליט המדינה בוועדה, בגלל שתפקידו מחייבו להופיע בפני שופטים באופן יום יומי. בנימין ששון גם ביקש שבוועדה יהיו נציגים של הסתדרות עורכי הדין במקום חברי הכנסת. דוד בר-רב-האי התנגד להכללת נציג הסתדרות עורכי הדין בוועדה, באומרו שהאינטרס העצמי עלול להתגבר על האינטרס של המדינה. אליהו-משה גנחובסקי ביקש שיהיה לרבנים נציג בוועדה[16].
בסופו של דבר שונה נוסח הצעת החוק במהלך הדיונים בה. היועץ המשפטי לממשלה ודיקן הפקולטה למשפטים הוצאו מהרכב הוועדה והוספו נציג נוסף של המועצה המשפטית ושל בית המשפט העליון[18].
[עריכה] המחלוקת על דרך מינוי השופטים בישראל
שימוש בוועדה לבחירת שופטים אינו מקובל ברוב המדינות.
לשיטה הישראלית לבחירת השופטים קמו מבקרים, התומכים בשינוי וטוענים ששיטת הבחירה אינה מייצגת את הציבור כיאות, וכי כיוון שבית המשפט העליון דן בנושאים הנתונים במחלוקת פוליטית, שיטת הבחירה פוגמת בעקרונות הדמוקרטיה. המתנגדים לשינוי חוששים שיביא לפוליטיזציה יתרה של הוועדה ויגרום לבחירת שופטים על פי דעותיהם הפוליטיות ולא על פי כישוריהם המקצועיים.
אחת ההצעות לשינוי, של מרדכי הלר, היא לעבור לשיטה המזכירה את המינויים לבתי המשפט הפדרליים בארצות הברית, ובמידה מסוימת את השיטה שהייתה נהוגה בישראל לפני 1953: בסמכות ראש הממשלה להציע מועמדים, ובידי הכנסת הסמכות, לאחר הליך שימוע פומבי, לאשרם או לדחותם (הדבר הוצע עת היו נהוגות בחירות ישירות לראש הממשלה בישראל, והלר ראה בראש הממשלה ובכנסת שתי רשויות בלתי תלויות). הוא אף העלה את האפשרות להוסיף ועדה מקצועית כדי להבטיח שהמועמדים יעמדו ברמה נאותה של כשירות.[19]
בשנת 1996, קרא פרופסור שמואל שילה לשנות את שיטת הבחירה, לאופן בחירה של שופטים "שלא יהיו מעור אחד" כמו שנבע ב"הצהרת מונטריאול" מ-1983, בנימוק ש"ביהמ"ש העליון הופך בשנים האחרונות לזירה מעין פוליטית כיוון שנידונים בפניו עניינים בעלי אופי פוליטי-ציבורי"[20].
לעומת זאת, המכון הישראלי לדמוקרטיה תומך בהשארת המצב הקיים, ובהצעת החוקה שלו, נכללת השיטה הקיימת ללא כל שינוי.[21] אף נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, התבטא נגד הצעות לשינויים בדרך בחירת השופטים,[22] וטען שלמרות שהשיטה הישראלית איננה חפה מבעיות, היא עולה על כל ההצעות לשפרה, וכי בעניין הזה עדיף שהמדינות האחרות ילמדו מישראל ולא ההיפך.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, מהדורה שישית, 2005, כרך א: עקרונות יסוד, עמ' 137-130
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מדינת ישראל - הרשות השופטת
- שרה צוובנר, מינוי שופטים – מחקר השוואתי, באתר הכנסת
- מרדכי הלר, מינוי שופטים, הפתרון למשבר העליון, באתר תכלת
- יובל יועז ופאדי עיאדאת, שר המשפטים גיבש הליך חדש לבחירת שופטים, באתר הארץ
- יעל כהן, הוועדה לבחירת שופטים - מי? כמה? למה? האומנם?, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- יובל יועז, "המסר בפסילת שריזלי ורביד: לא יקודם מי שיתנכל למקורב לשלטון", באתר גלובס, 21 ביוני 2010
[עריכה] הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 דורית גבאי, מעריב, עמ' 19, 25 באוגוסט 2009
- ^ עידן יוסף, מחר תתכנס לראשונה הוועדה לבחירת שופטים, באתר חדשות מחלקה ראשונה (NFC), 18 ביוני 2009
- ^ ילקוט הפרסומים מספר 6388, עמוד 2948
- ^ ענת שיחור אהרונסון, נבחרו נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים, באתר nrg מעריב, 2 בדצמבר 2008
- ^ נחום ברנע, "עליונים ותחתונים" ידיעות אחרונות, 22 בינואר 1999
- ^ ידיעות אחרונות, אפריל 2006
- ^ ראש הלשכה - "השינוי המוצע בהרכב הוועדה לבחירת שופטים הוא שינוי מזיק ולא נכון", 2 בינואר 2008, אתר לשכת עורכי הדין
- ^ אמנון מרנדה, בר-און לא יבחר שופטים: "אתה שקרן", באתר ynet
- ^ חוק בתי המשפט, סעיף 13א
- ^ חוק יסוד: השפיטה, סעיף 7(4)
- ^ כללי השפיטה (סדרי העבודה בעניין סיום כהונת שופט לפי החלטה של הוועדה לבחירת שופטים), תשמ"ז-1986, אתר נבו
- ^ אביעד גליקמן, נגד ביניש? הוועדה קבעה מבחנים לשופטים, באתר ynet, 19 ביוני 2009
- ^ בג"ץ 2778/11, סעיפים 10 - 16
- ^ ה"ח התשי"ג 148, עמ' 90
- ^ מינוי שופטים, דבר, 27 בפברואר 1951
- ^ 16.0 16.1 חוק השופטים הועבר פה אחד לועדה, דבר, 6 בינואר 1953
- ^ פרוטוקול הכנסת מיום 5 בינואר 1953
- ^ אושר חוק השופטים, דבר, 21 באוגוסט 1953
- ^ מינוי שופטים: הפתרון למשבר העליון, תכלת, 1999
- ^ הארץ, 29 במרץ 1996
- ^ חוקי היסוד כתשתית לחוקה, פרק 5, סעיף 116
- ^ ברק ב"עליון" שלומי וינברג, אילן יונס ורונן פוליאק * מתוך עליון מס' 8
