הוועד הערבי העליון

כמה מבכירי הוועד הערבי העליון (מימין לשמאל): שני, אחמד שוקיירי, ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי, מזכיר הוועד, ג'מאל אל-חוסייני, סגן הנשיא, אחמד חילמי עבד אל-באקי (אוחז במקל), ד"ר יוסוף הייכל, ראש עיריית יפו

הוועד הערבי העליון היה הגוף הפוליטי העליון שהנהיג את הקהילה הערבית בארץ ישראל המנדטורית משנת 1936 ועד מלחמת העצמאות (לרבות בתקופת המלחמה).

הוועד במרד הערבי הגדול

הוועד הוקם בתחילת המרד הערבי הגדול בתאריך 25 באפריל 1936, בעקבות לחץ עממי שהופעל על ההנהגה הערבית המסורתית. הוועד הוקם על ידי המפלגה הערבית הפלסטינית ("החוסיינים"), מפלגת אל-איסתקלאל, הנוצרים והנשאשיבים ובראשו עמד חאג' אמין אל-חוסייני (ששימש באותה תקופה כמופתי של ירושלים ועמד בראש המועצה המוסלמית העליונה).

פעולתו הראשונה של הוועד הייתה הכרזה על שביתה כללית ועל שביתה של הפועלים הערבים על מנת לפגוע במשק היהודי שהיה תלוי בהם (למעשה הצטרף הוועד לשביתה שהוכרזה חמישה ימים קודם לכן על ידי מפלגת אל-איסתקלאל).

דרישת הוועד הערבי העליון מממשלת המנדט היו:

• הפסקה כללית של העלייה היהודית
• איסור מכירת קרקעות ליהודים
• הקמת ממשלה ייצוגית לפי יחס מספרי (שבה ישלטו הערבים בהיותם רוב האוכלוסייה).

החל מכינונו הנהיג הוועד את המרד עד שהפסיק לבסוף את השביתה ב-12 באוקטובר 1936 בעקבות הקשחת המדיניות הבריטית והסכמה לשגר לארץ ועדת חקירה, קשיים כלכליים בהם נתקל הציבור הערבי עקב השביתה ופנייה של ראשי מדינות ערב. במהלך המרד זכה הוועד לסיוע של ועדים ל"הצלת פלסטין" שקמו במדינות השכנות וכן לסיוע של המדינות עצמן.

לאחר הגשת מסקנות ועדת פיל דחה אותם הוועד במסגרת ועידה שנערכה בבלודאן שבסוריה ב-8 בספטמבר 1937. ב-26 בספטמבר נרצח בנצרת המושל בפועל של מחוז הגליל מטעם הנציב העליון, לואיס אנדרוס שנחשב אוהד לציונות. בעקבות הרצח נקטו הבריטים יד קשה כנגד הערבים וגירשו את חברי הוועד לאיי סיישל, למעט חוסייני שהצליח להימלט ללבנון.

הוועד בין המרד הערבי למלחמת העצמאות

הגליית ראשי הוועד והרציחות ההמוניות של "משתפי פעולה" הביא לפילוג בו ולמעשה לשיתוקו הכמעט מוחלט. מרבית חבריו הורשו לחזור לארץ בינואר 1939.

למרות ניסיון שנעשה ב-1944 להקים ועד חדש על מנת שייצג את ערביי המנדט בליגה הערבית, הוקם הוועד מחדש (ללא יו"ר) רק ב-23 בנובמבר 1945 והשתתף בדיוני הליגה כמשקיף.

הרכבו שונה בינואר 1946 ובינואר 1947 תוך שהוא מאחד את מרבית הפלגים של ערביי המנדט ומצליח לצבור כוח משמעותי, לייסד סניפים ולהשיג כספים.

הוועד הוזמן לוועידה בלונדון על ידי ממשלת בריטניה בינואר 1947 על בעיית פלסטין. וכמו כן הוחלט באו"ם במאי 1947 כי הוא ייצג את ערביי המנדט כלפי האו"ם.

הוועד הערבי במלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות פרצה לאחר שהוועד הערבי העליון החליט לדחות את החלטת החלוקה עוד לפני שהתקבלה, כדבריו של חבר הוועד, ג'מאל אל חוסייני: "פלסטין תתמלא באש ובדם [אם היהודים יקבלו חלק ממנה]" ב-24 בנובמבר 1947 וכן דחה אותה רשמית ביום החלטת האו"ם.

במהלך החודשים דצמבר 1947-ינואר 1948 אירגן הוועד את ההגנה הערבית בעזרת מאות ועדות מקומיות. במהלך מרץ 1948 דחה הצעה לכוח שלום של האו"ם וב-10-11 במאי קרא לכל האליטה שברחה למדינות השכנות לשוב לקראת סיום המנדט.

לאחר פרוץ המלחמה ניהל הוועד (ששב לארץ במרץ 1948) את המלחמה של הכוחות הפלסטינים המקומיים. לאחר הכרזת העצמאות נחלש מעמדו של הוועד משום שכוחות צבאות ערב ובעיקר הלגיון הערבי לא שיתפו איתו פעולה ולמעשה התעלמו ממנו. גם קיומו של צבא ההצלה שניהל את קרבותיו תוך תיאום מינימלי בלבד איתו לא תרם לכוחו. עם נפילת לוד ורמלה לידי כוחות צה"ל נחלש מאוד כוחו של הוועד והוא הגיע למצב של תלות מוחלטת במדינות ערב ובעיקר במצרים.

במהלך המלחמה ובעיקר בחודשים אפריל-אוגוסט קרא הוועד לתושבים הערביים להתפנות זמנית מבתיהם, על מנת שלא להפריע לצבאות הפולשים. קריאות אלו, גרמו למשל לעזיבתם של ערביי חיפה למרות נסיונות ההנהגה היהודית במקום להשאירם. קריאות אלו היו אחת הסיבות המרכזיות להיווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטינים.

לאחר מלחמת העצמאות

ב-22 בספטמבר 1948 הכריז הוועד, בעזה, על הקמת ממשלת כל פלסטין שלכאורה המשיכה להתקיים עד 1959 אולם הייתה חסרת השפעה לאחר שגורשה מעזה בסוף 1948 לקהיר. ההחלטה המשמעותית האחרונה של הוועד הייתה ב-9 בנובמבר 1959 להתחדשות המאבק הפלסטיני החלטה אשר היוותה את אחד הגורמים להקמת אש"ף. החל מאמצע 1958 החלו המצרים ללחוץ על שרידי הוועד לעזוב את מצרים, כתוצאה מכך הפסיק הוועד לפעול כמעט לחלוטין והגיע למצב בו הפעילות המשמעותית היחידה שלו הייתה פעילות שליחו באו"ם שגם היא הופסקה בתחילת 1962. לאחר עזיבתו של המופתי את מצרים באוגוסט 1958 עבר הוועד לחסות עיראק אשר המשיכה לתמוך בו כספית עד להפלת משטר קאסם בפברואר 1963 בעוד הוועד ישב (רשמית) בלבנון. פירוקו הרשמי של הוועד היה רק עם הקמת אש"ף ביוני 1964.

השפעתו של הוועד

במהלך שנות קיומו של הוועד, הוא נחשב להנהגה הראשית של הערבים תושבי המנדט. למרות זאת היו לו מתנגדים רבים, הן מהקומוניסטים והן מאופזיציה בראשות הנאששיבים. הוועד למעשה המשיך את השליטה של משפחת חוסייני בעמדות הכוח של התושבים הערביים וככזה התייחסו אליו. החל מ-1937 ניסו הבריטים לפגוע במעמדו והצליחו בכך במידה רבה, בעיקר על ידי גירוש ראשיו. הוועד התאושש עם תחילת מלחמת העצמאות אולם שוב דעך עם פלישת צבאות ערב ולא התאושש עוד.

במהלך השנים בהם הוועד היה חזק הוא התעמת עם יריביו והאשים רבים מהם בשיתוף פעולה עם היהודים. למרות שהקשר בין הוועד לבין הרציחות שאירעו על רקע זה איננה ברור, כנראה היה לו חלק בהן.

מכיוון שהוועד נחשב לאחראי חלקית לנכבה, הרי הגופים הפלסטיניים שהוקמו אחריו השתדלו להתעלם מקיומו בעבר ולדבר על המנהיגות הכושלת שלהם במהלך הנכבה. בנוסף העובדה כי הוועד לא היה ארגון לאומי פלסטיני אלא ערבי תרמה לדעיכת ההתייחסות אליו במהלך השנים.

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל המזרח התיכון
	ההיסטוריה

• הוועד הערבי העליון, האנציקלופדיה הפלסטינית (אנגלית)