הוועד הערבי העליון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כמה מבכירי הוועד הערבי העליון (מימין לשמאל): שני, אחמד שוקיירי, ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי, מזכיר הוועד, ג'מאל אל-חוסייני, סגן הנשיא, אחמד חילמי עבד אל-באקי (אוחז במקל), ד"ר יוסוף הייכל, ראש עיריית יפו

הוועד הערבי העליון (ערבית: اللجنة العليا العربية) היה הגוף הפוליטי העליון שהנהיג את הקהילה הערבית בארץ ישראל המנדטורית משנת 1936 ועד מלחמת העצמאות (לרבות בתקופת המלחמה).

הוועד במרד הערבי הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועד הוקם בתחילת המרד הערבי הגדול בתאריך 25 באפריל 1936, בעקבות לחץ עממי שהופעל על ההנהגה הערבית המסורתית. הוועד הוקם על ידי המפלגה הערבית הפלסטינית ("החוסיינים"), מפלגת אל-איסתקלאל, הנוצרים והנשאשיבים ובראשו עמד חאג' אמין אל-חוסייני (ששימש באותה תקופה כמופתי של ירושלים ועמד בראש המועצה המוסלמית העליונה).

פעולתו הראשונה של הוועד הייתה הכרזה על שביתה כללית ועל שביתה של הפועלים הערבים על מנת לפגוע במשק היהודי שהיה תלוי בהם (למעשה הצטרף הוועד לשביתה שהוכרזה חמישה ימים קודם לכן על ידי מפלגת אל-איסתקלאל).

דרישת הוועד הערבי העליון מממשלת המנדט היו:

  • הפסקה כללית של העלייה היהודית
  • איסור מכירת קרקעות ליהודים
  • הקמת ממשלה ייצוגית לפי יחס מספרי (שבה ישלטו הערבים בהיותם רוב האוכלוסייה).

החל מכינונו הנהיג הוועד את המרד עד שהפסיק לבסוף את השביתה ב-12 באוקטובר 1936 בעקבות הקשחת המדיניות הבריטית והסכמה לשגר לארץ ועדת חקירה, קשיים כלכליים בהם נתקל הציבור הערבי עקב השביתה ופנייה של ראשי מדינות ערב. במהלך המרד זכה הוועד לסיוע של ועדים ל"הצלת פלסטין" שקמו במדינות השכנות וכן לסיוע של המדינות עצמן.

לאחר הגשת מסקנות ועדת פיל דחה אותם הוועד במסגרת ועידה שנערכה בבלודאן שבסוריה ב-8 בספטמבר 1937. ב-26 בספטמבר נרצח בנצרת המושל בפועל של מחוז הגליל מטעם הנציב העליון, לואיס אנדרוס שנחשב אוהד לציונות. בעקבות הרצח נקטו הבריטים יד קשה כנגד הערבים וגירשו את חברי הוועד לאיי סיישל, למעט חוסייני שהצליח להימלט ללבנון.

הוועד בין המרד הערבי למלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגליית ראשי הוועד והרציחות ההמוניות של "משתפי פעולה" הביא לפילוג בו ולמעשה לשיתוקו הכמעט מוחלט. מרבית חבריו הורשו לחזור לארץ בינואר 1939.

למרות ניסיון שנעשה ב-1944 להקים ועד חדש על מנת שייצג את ערביי המנדט בליגה הערבית, הוקם הוועד מחדש (ללא יו"ר) רק ב-23 בנובמבר 1945 והשתתף בדיוני הליגה כמשקיף.

הרכבו שונה בינואר 1946 ובינואר 1947 תוך שהוא מאחד את מרבית הפלגים של ערביי המנדט ומצליח לצבור כוח משמעותי, לייסד סניפים ולהשיג כספים.

הוועד הוזמן לוועידה בלונדון על ידי ממשלת בריטניה בינואר 1947 על בעיית פלסטין. וכמו כן הוחלט באו"ם במאי 1947 כי הוא ייצג את ערביי המנדט כלפי האו"ם.

הוועד הערבי במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העצמאות פרצה לאחר שהוועד הערבי העליון החליט לדחות את החלטת החלוקה עוד לפני שהתקבלה, כדבריו של חבר הוועד, ג'מאל אל חוסייני: "פלסטין תתמלא באש ובדם [אם היהודים יקבלו חלק ממנה]" ב-24 בנובמבר 1947 וכן דחה אותה רשמית ביום החלטת האו"ם.

מתחילת המאורעות ועד להכרזה על הקמת מדינת ישראל וההצטרפות הרשמית של מדינות ערב למערכה (נובמבר 47 – מאי 48), נחשב הוועד הערבי העליון במידה רבה לגוף השלטוני הראשי המייצג את ערביי ארץ ישראל, ומוביל המאבק כנגד היישוב היהודי. כוחו של הוועד התבטא בתקופה זו בין השאר בהקמתן של תנועות נוער פלסטיניות, אשר התבססו על מודל סמי-צבאי, הכולל לבישת מדים. בין ארגונים אלו היו הנג'אדה והפואתוה, אשר נשאו בחלק נכבד של הלחימה בתקופה זו. כמו כן, פעל לשם ארגון מספר וועדות פנימיות למען ארגונה של ההגנה הערבית‏[1]. במהלך מרץ 1948 דחה הצעה לכוח שלום של האו"ם וב-10-11 במאי קרא לכל האליטה שברחה למדינות השכנות לשוב לקראת סיום המנדט. חרף זאת, סמכותו של המוסד הערבי העליון לא הוכרה על ידי כלל הלוחמים מהצד הערבי. במשך כל תקופת פעילותו של צבא ההצלה כדוגמה, אשר התמקד באזור הצפוני של הארץ, התקיים במקרה הטוב תיאום רופף בין צבא ההצלה לוועד הערבי העליון, ובמרבית המקרים ניתוק מוחלט, לא מעט בשל יריבות אישית בין המופתי לבין מנהיג צבא ההצלה, פאוזי קאוקג'י‏[2].

חלקה השני של המלחמה (מאי 48 – יולי 1949), התאפיין בירידה מהירה בכוחו ובסמכותו של הוועד כמנהיגם של ערביי ארץ ישראל, ולמעברה של הנהגת המאבק ביישוב היהודי לידי מדינות ערב. באופן כללי ניתן להצביע על שני גורמים עיקריים לתהליך. הגורם הראשון הוא ריסוק כוחם הצבאי של ערביי הארץ למול כוחו ההולך וגובר של היישוב היהודי, במיוחד החל מחודש אפריל 1948. הגורם השני הוא כניסתם של מדינות ערב למערכה, וכתוצאה מכך דחיקת המוסד מתפקידו כמנהיג הרשמי של המערכה כנגד היישוב היהודי. עם כניסת מדינות ערב למערכה, וחרף הכרתה הרשמית של הליגה הערבית בארגון כמייצגה של האוכלוסייה הערבית הארץ-ישראלית, התעלמו מדינות ערב במידה רבה מעצם קיומו של הוועד, ופעלו כל אחת במסגרת האינטרסים שלה. עם נפילת לוד ורמלה לידי כוחות צה"ל נחלש מאוד כוחו של הוועד והוא הגיע למצב של תלות מוחלטת במדינות ערב ובעיקר במצרים[3].

במהלך המלחמה ובעיקר בחודשים אפריל-אוגוסט קרא הוועד לתושבים הערביים להתפנות זמנית מבתיהם, על מנת שלא להפריע לצבאות הפולשים. קריאות אלו, גרמו למשל לעזיבתם של ערביי חיפה למרות ניסיונות ההנהגה היהודית במקום להשאירם. באופן כללי, מרבית הגרסאות מתארות את הוועד הערבי העליון כגוף, שאף אם לא תמך מפורשות בפינוי אזרחים מאזורי הלחימה, כפי שטענו לימים חבריו, הרי שלא יצא בפומבי כנגדו, לפחות בחלקה הראשון של המלחמה‏[4]. עובדה זו עתידה לשמש בעתיד גורם משמעותי לביקורת על פעולותיו של הוועד, ושל המופתי כמנהיגו‏[5].

לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בספטמבר 1948 הכריז הוועד, בעזה, על הקמת ממשלת כל פלסטין שלכאורה המשיכה להתקיים עד 1959 אולם הייתה חסרת השפעה לאחר שגורשה מעזה בסוף 1948 לקהיר. ההחלטה המשמעותית האחרונה של הוועד הייתה ב-9 בנובמבר 1959 להתחדשות המאבק הפלסטיני החלטה אשר היוותה את אחד הגורמים להקמת אש"ף. החל מאמצע 1958 החלו המצרים ללחוץ על שרידי הוועד לעזוב את מצרים, כתוצאה מכך הפסיק הוועד לפעול כמעט לחלוטין והגיע למצב בו הפעילות המשמעותית היחידה שלו הייתה פעילות שליחו באו"ם שגם היא הופסקה בתחילת 1962. לאחר עזיבתו של המופתי את מצרים באוגוסט 1958 עבר הארגון לחסות עיראק אשר המשיכה לתמוך בו כספית עד להפלת משטר קאסם בפברואר 1963 בעוד הוועד ישב רשמית בלבנון. פירוקו הרשמי של הוועד היה רק עם הקמת אש"ף ביוני 1964.

השפעתו של הוועד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות קיומו של הוועד הוא נחשב להנהגה הראשית של הערבים תושבי המנדט. למרות זאת היו לו מתנגדים רבים, הן מהקומוניסטים והן מאופזיציה בראשות הנאששיבים. הוועד למעשה המשיך את השליטה של משפחת חוסייני בעמדת כוח על התושבים הערביים וככזה התייחסו אליו. החל מ-1937 ניסו הבריטים לפגוע במעמדו והצליחו בכך במידה רבה, בעיקר על ידי גירוש ראשיו. הוועד התאושש עם תחילת מלחמת העצמאות אולם דעך עם פלישת צבאות ערב ולא התאושש עוד.

במהלך השנים בהם הוועד היה חזק הוא התעמת עם יריביו והאשים רבים מהם בשיתוף פעולה עם היהודים. למרות שהקשר בין הוועד לבין רציחות שאירעו על רקע זה אינו גלוי, כנראה היה לו חלק בהן.

מכיוון שהוועד נחשב לאחראי חלקית לנכבה, הרי הגופים הפלסטיניים שהוקמו אחריו השתדלו להתעלם מקיומו ולדבר על המנהיגות הכושלת שלו במהלך הנכבה. בנוסף, העובדה כי הוועד לא היה ארגון לאומי מקומי אלא ערבי תרמה לדעיכת ההתייחסות אליו במהלך השנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ilan Pappe, The Making of the Arab-Israeli Conflict, 1947-1951 (London: I. B. Tauris, 1992), pp. 57-68
  2. ^ Dan Kurzman, Genesis 1948:‎ The First Arab-Israeli War (Jerusalem: Sefer ve Sefel Publishing, 2005), p.62.
  3. ^ Philip Mattar, "The Mufti of Jerusalem and the Politics of Palestine," Middle East Journal, 42:2 (Spring 1988), pp. 227-240.
  4. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1947-1949 (תל אביב: עם עובד, 1991), עמ' 90-86.
  5. ^ חאג' מחמד נימר אל-ח'טיב, "בעקבות האסון (מן את'ר אל-נכבה)," בתוך סרן ש. סבאג (עורך), בעיני אויב: שלושה פרסומים ערבים על מלחמת הקוממיות (תל אביב: מערכות, 1954), עמ' 52-51.