הוועד הפועל הערבי

הוועד הפועל הערבי (בערבית: اللجنة التنفيذية العربية) אחד הגופים הפוליטיים שייצגו את הערבים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.

הוועד הוקם ב-13 בדצמבר 1920 במהלך "הועידה הפלסטינית השלישית" בחיפה ובראשו עמד מוסא כאט'ם אל-חוסייני. תפקידו של הגוף היה ליישם את החלטות הוועידה הפלסטינית. קריאתו המרכזית הייתה מימוש זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים (לאור ארבע עשרה הנקודות של וילסון) וכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית עם פרלמנט נבחר. הוועד הפועל היה מובילה של ההתנגדות לכינונו של בית לאומי ליהודים על חשבון בית לאומי לפלסטינים. הוועד דגל במאבק חוקי ולא אלים שכלל כתיבת עצומות, משלחות לוועידות השלום וללונדון והשפעה על דעת הקהל הערבית דרך עיתונות וכינוסים.

תולדות הוועד

חברי הוועד הפועל ניסו להשפיע על המדיניות הבריטית ולשנותה לטובת הציבור הערבי באמצעות פגישות עם נציגים של ממשלת המנדט הבריטית, קיום ועידות ארציות ושיגור משלחות לאנגליה, לחבר הלאומים ולארצות שונות. בשל סכסוכים פנימיים בציבור הערבי וקשיים כלכליים, פעילות הוועד הייתה מועטת במחצית השניה של שנות העשרים. הוועד התפרק בשנת 1934, זמן קצר לאחר פטירתו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני.

הועידות הפלסטיניות הן למעשה המשך להתכנסויות הלאומיות של האגודות המוסלמיות-נוצריות שקמו עם ראשית הכיבוש הבריטי של הארץ. הועידה הלאומית הראשונה של אגודות אלה נערכה ב-1919 והשניה נקבעה ל-1920, אך לא נערכה משום שהבריטים אסרו על קיומה. כאשר הוחלט לכנס ועידה נוספת בדצמבר 1920, היא נקראה הועידה הערבית פלסטינית השלישית.

הוועידה השלישית

ב-13 בדצמבר 1920 התקיימה הועידה הפלסטינית השלישית בחיפה בהשתתפות 46 נציגים, מנהיגי הציבור הערבי בארץ ישראל. חשיבותה של הוועידה השלישית, הייתה בכך שלראשונה הוקמה מסגרת כלל ארצית ששמה לה למטרה לאגד בתוכה את התנועה הלאומית. הוועידה הייתה בעלות אופי עירוני מובהק עם דומיננטיות לחיפה, ירושלים ושכם. מתוך 46 נציגים, 18 היו מחיפה, 9 ירושלמים ו-6 משכם.

כאשר נפתחה הוועידה, היה זה מחמד מוראד, מופתי חיפה, אשר נשא את נאום הפתיחה. הוא ברך את הנציגים, דיבר בשבח האחדות הנוצרית-מוסלמית והכריז על נושאי הדיון: הדרישה להקים ממשלה לאומית, הסירוב לרעיון הבית הלאומי וארגון וביצור האיגוד הלאומי. מוראד הציע כי כאט'ם, זקן הנציגים, יהיה הנשיא. בוועידה הונח המצע שהיווה את הבסיס לתביעות ולמדיניות של התנועה הלאומית הפלסטינית עד מותו של כאט'ם. מעבר להתנגדות למדיניות הבריטית, הונחו שם גם היסודות לפעולת התנועה הלאומית. ממרכז הוועידה נשלחו שני מברקים: אחד לממשלה הבריטית והשני לשריף חוסין בבקשת תמיכה בסוגיה הפלסטינית. התשובות לשני המברקים היו מאכזבות. הבריטים השיבו כי למרות המחאה הם ימשיכו לדבוק במדיניותם והשריף חוסין הביע כאב וצער על מצבם של הערבים בפלסטין.

למרות התגובות המאכזבות, הצלחתה של הוועידה הייתה עצם ההתכנסות וההכרזה על תחילתה של דרך וחזון. הקמת "הועד הפועל של הוועידה הערבית הפלסטינית", אשר כלל 9 חברים, תחת נשיאותו של מוסא כאט'ם אל-חוסיני, הפכה את הוועידה מהצהרה גרידא לפרויקט מתמשך אשר במרכזו מוסד נבחר.

הוועידה הרביעית

הוועידה הרביעית התכנסה בירושלים ב-29 במאי 1921 שלושה שבועות לאחר תום אירועי הדמים של ראשית החודש. מוסא כאט'ם נבחר לנשיא של ועד פועל חדש שמנה 13 נציגים. גם בוועידה זו הייצוג היה בעל אופי עירוני מובהק ודומיננטיות חיפאית (11 נציגים), ירושלמית (12 נציגים) ושכמית (17 נציגים) מתוך 82 הנציגים. הוועידה אישרה את החלטות הוועידה השלישית והחליטה להקצות 1000 לירות מצריות לצורך הקמת עיתון בשפה הערבית והאנגלית לעשיית נפשות למען הרעיון הלאומי. השם הנבחר היה "אלצבאח". ההחלטה המרכזית הייתה לשלוח משלחת לבריטניה כדי להמשיך את המאמצים לשינוי המדיניות הבריטית בארץ.

הוועידה החמישית

הוועידה החמישית התקימה ב-22 באוגוסט 1922 בשכם וכונסה עם שיבת המשלחת מלונדון בראשותו של כאט'ם, לאחר שזו נכשלה בניסיונות לשנות את כתב המנדט. אישורו הסופי של המנדט בסוף יולי היווה אכזבה קשה ללאומיים הפלסטינים ובמשך הדיונים בחבר הלאומים נערכו בארץ הפגנות ושביתות נגד המנדט על-בסיס הצהרת בלפור.

המשלחת הגיעה לנמל חיפה ב-21 באוגוסט וזכתה לקבלת פנים חגיגית ומשם המשיכה לקבלות פנים בעכו, צפת, טבריה, נצרת, ביסאן ושכם. אלפים מתושבי העיר והכפרים הסמוכים לשכם יצאו אל העיר לקבל את פני המשלחת ברוב התלהבות. ב-22 באוגוסט 1921 החלו דיוני הוועידה הערבית הפלסטינית החמישית באולם העירייה בשכם בנוכחות 104 נציגים. וועידה זו עסקה בעיקר בדיווחי המשלחות השונות, לונדון, ג'נבה, חג'אז ובמדיניות העתידית בארץ. השייח' סלימאן אלתאג'י אלפרוקי השביע את הנוכחים "באל, בהיסטוריה ובאומה", "כי ימשיכו במאמציהם למען עצמאות ארצנו והשגתה של האחדות הערבית באמצעים לגיטימיים וחוקיים, ולא נקבל את רעיון הבית הלאומי היהודי ואת ההגירה הציונית". בקרב נואמיה בלטו חברי המשלחת ממכה אשר סיפרו על פעולתם בקרב עולי הרגל והתמיכה הגדולה לה זכו בקרבם.

הוועידה השישית

הוועידה השישית, 16 ביוני, 1923- יפו: הוועידה השישית התכנסה ביפו וכללה נציגות נרחבת יותר מרחבי הארץ, מבחינת מספר המקומות המיוצגים. 63 נציגים נכחו בוועידה ולמרות נוכחות ירושלמית (9 נציגים) ושכמית (7 נציגים) דומיננטית מלבד נציגי הערים הגדולות, נכחו גם נציגים מביר אלסבע, סמח', ביסאן, בית לחם, טנטורה ומג'דל. כוחה של התנועה בקרב העם הלך וגבר. התנועה הלאומית ובמרכזה הועה"פ בראשותו של כאט'ם הצליחו להחרים את היוזמה הבריטית למועצה (על ידי החרמת הבחירות) והוכיחו בכך כושר גיוס והשפעה על רבים מתושבי הארץ. על סדר היום של הועידה היה ההסכם המתגבש בין הבריטים למלך חוסין אודות הפדרציה הערבית.

חודש לפני כינוסה של הוועידה נדמה היה לרגע שהבריטים הכתירו את חוסין למלך על פדרציה ערבית הכוללת גם את פלסטין. ערב חג הקורבן שלח חוסין מברק לכאט'ם בו סיפר לו על התפתחויות אלה וכאט'ם מיהר לאשר לו כי קיבל את ההודעה המשמחת. חגיגות החלו ברחבי פלסטין ובעבה"י. אך השמחה שוב הייתה מוקדמת מדי. הרברט סמואל הנציב העליון, מיהר להכריז כי לא יהיה שום שינוי במנדט וחוסין הועמד על טעותו בקריאתו הסלקטיבית של המסרים שקיבל מלונדון. החגיגות נפסקו, אך המו"מ בין חוסין לבריטים המשיך וכך גם הלחץ מצד הועה"פ שלא יוותר על פלסטין בתביעותיו. חוסין, בניגוד לשני בניו, נותר נאמן לסוגיה הפלסטינית ולא הסכים לשאת ולתת על עצמאותה של פלסטין. הוויתור על פלסטין היה הרה אסון גם מבחינתו וגם מבחינת הפלסטינים, הוא היה שומט את הקרקע תחת טיעון ההבטחה של מקמהון לחוסין.

הדיונים בוועידה התלהטו כאשר נידונה מידת האמון בחוסין ובנאמנותו לסוגיה הפלסטינית. החלוקה הייתה בין אלה שקראו להמשיך וללחוץ על המלך לא לשאת ולתת על עתידה של פלסטין בתוך המנדט הנוכחי לבין אלה שקראו לתמוך במלך עם נכונות רבה יותר לפשרה. אמין אל תמימי היה מנאמני בית האשם וודיע אלבסתאני מחיפה (1954-1888, נוצרי מארוני ממוצא לבנוני מיוחס, עו"ד במקצועו) היה ממטילי הספק בנאמנותו של חוסין.

סוגית המנדט בפלסטין הייתה לאבן הנגף המרכזית בדיונים בין חוסין ושליחו (נאג'י אלאציל) לבין הבריטים. לו היו מוכנים הפלסטינים להתפשר בנושא כתב המנדט בפלסטין, יתכן כי רעיון הפדרציה תחת הכתר ההאשמי היה מתאפשר. אך מה שקרה בסופו של דבר היה חיסול רעיון הפדרציה, עם הכרזת הח'ליפות וכיבוש החג'אז על ידי איבן סעוד. חוסין פינה את מקומו לבעל ברית חזק ונמרץ הרבה יותר ממנו לבריטניה (בית סעוד) וכאט'ם ניצח בקרב אבל הפסיד במערכה. פדרציה ערבית הכוללת את הצהרת בלפור לא הוקמה, וכאט'ם נכשל שוב בניסיון להפוך לבעל בריתם של הבריטים.

הוועידה השביעית

הוועידה השביעית- 27-20 ביוני, 1928, ירושלים: הוועידה השביעית כונסה לאחר שהוסרו המכשולים שמנעו ממנה להתכנס עד אז. חוגי האופוזיציה, לאחר הניצחון בבחירות לרשויות המקומיות והניצחון בבחירות לממ"ע, היו חזקים דיים כדי להכתיב את התנאים בהם תכונס הוועידה הקרובה. רצונם העז של מנהיגי שני הצדדים לכנס וועידה לאומית הביא למו"מ שהתנהל לאורך המחצית השנייה של 1927 ובראשית 1928. "מאזן האימה" בין הכוחות הפוליטיים הוא שאפשר מו"מ של ממש בין הפלגים השונים. האליטה הירושלמית הסכימה כי שני הפלגים יזכו לייצוג שווה בוועידה והודות ללחצים מחוץ לירושלים הובטח כי הייצוג בוועידה יהיה לפי גודל האוכלוסייה בעיר או הכפר. הודות ללחץ הקהילות הנוצריות, הובטח גם כי ישוריינו מקומות לנציגים נוצרים בוועידה. ניצחונם היחיד של החוסינים במו"מ היה כינוסה של הוועידה בירושלים. מלבד נקודת זכות זו, הם אבדו את הגמוניה שלהם בוועידה שכן היו רק 28 צירים ירושלמים מתוך סך של 227 צירים. הקשר שהחל להיווצר בין כאט'ם לראע'ב נשאשיבי היווה בסיס חשוב נוסף לכינוס הוועידה. ראע'ב, הדמות המרכזית של האופוזיציה לחאג' אמין, רחש כבוד רב לכאט'ם על כך ששמר על ניטראליות בבחירות לעיריית ירושלים. לטענתו, לא הייתה בינו לבין כאט'ם כל איבה אישית בשל סוגית הפיטורין ממשרת ראשות העיר, זאת בניגוד לאיבה שרחש לחאג' אמין. ראע'ב תיאר את כאט'ם כ"פטריוט אמיתי... למרות שלא הסכמתי לעיתים עם העדר מתינותו, איני יכול למצוא פגם באישיותו וביושרו". ראע'ב ראה עצמו שותף לכאט'ם, "עבדנו יחד בשירות הציבורי כדי להגן על זכויות הערבים בפלסטין", "מעולם לא הפסקנו לבקר אחד את השני, לאהוב אחד את השני ולכבד אחד את השני, הבאשא היה אדם גדול".

העיתון אלג'אמעה אלערביה ביום כינוס הוועידה הכריז: "סוף סוף נערכת הוועידה הערבית הפלסטינית השביעית אשר האומה ציפתה לה בסבלנות..." , והזהיר את הנוכחים מפני פלגנות וויכוחים היכולים לקלקל את מפגן האחדות הלאומית. העיתון הרחיב גם על האווירה הטובה השוררת בארץ בגלל כינוס הוועידה. אלג'אמעה תמלל לאורך השבוע את דיוני הוועידה וסיכמה בשיר הלל לוועידה, לאחדות האומה ולאחדות הרצון של כל המפלגות בעצמאות האומה וחירותה.

הוועידה החלה באיחור של שעתיים וחצי בשל איחור המשלחות. עזת דרוזה פתח רשמית את הוועידה ומיד הציע את כאט'ם כנשיאה, הצעה שהתקבלה. לאחר מכן הציע את שמות מזכירי הוועידה וכאן כבר הורגש כי מדובר אמנם בוועידה מאוחדת, אך מכילה שני גושים נפרדים. חמשת מזכיריו של כאט'ם נחלקו בין מג'לסיון ומעארצ'ה. כאט'ם פתח את הדיונים והציע להתחיל לדון בנושא המועצה המחוקקת. באותה תקופה, כאמור, עסק כאט'ם במגעים סודיים עם הנציב העליון בשיתוף ראע'ב אלנשאשיבי לכינונה. הוא אינו מוזכר בהמשך דיוני הוועידה כדובר, אך נותר לו מקומו הרשמי והייצוגי. בוועידה זו, כמו בוועידות הקודמות, שליחת מברקים הייתה עניין מרכזי וכאט'ם כנשיא הוועידה שלח מברקי ברכה לפרלמנט הסורי של 1928 ולגורמים נוספים ברחבי העולם הערבי. כאט'ם ברך את הסורים "על דרך החיים החופשיים ברוח הג'האד והנאמנות לארץ", לאחר המרד שדוכא באכזריות על ידי הצרפתים. הג'האד מבחינת כאט'ם היה מבורך כשהתרחש מעבר לגבול. ישיבתה השנייה של הוועידה החלה במחווה פן-ערבית של שלוש דקות דומיה לזכר השהידים של פלסטין, סוריה ולזכר המנהיג המצרי הנערץ סעד זע'לול שהלך לעולמו כמעט שנה לפני כינוס הוועידה.

במרכז דיוני הוועידה עמד נושא המועצה המחוקקת, ולצדו עניינים נוספים כמו נטל המיסים, זיכיון ים המלח, הגירה וקבלת אזרחות. רוח הדיונים בוועידה היה אנטי-ציוני פחות מהוועידות הקודמות, וזאת הודות לשנתיים של משבר קשה במפעל ההתיישבות הציוני אשר התבטא הן בירידה במספר המהגרים לארץ והן במשבר הכלכלי שפקד את היישוב באותם ימים. העיתונות הערבית באותה תקופה דיברה במונחים של קץ הציונות. כתוצאה מרוח אנטי-ציונית ממותנת זו, לראשונה לא התקבלה בוועידה לאומית החלטה מפורשת נגד הצהרת בלפור. הוועידה הסתפקה בהחלטה המאשרת את ההחלטות הועידות הקודמות.

בסופה של הוועידה נבחר הועה"פ האחרון למעשה. הועה"פ מנה כעת 48 חברים, חציים חברי אופוזיציה וחציים חברי המג'לסיון, לפי מפתח אזורי. דרוזה, ממארגני הוועידה רשם בזיכרונותיו כי זו הייתה הוועידה החלשה ביותר כל הוועידות משום שנכחו בה הנאמנים ביותר מהתנועה הלאומית לצד נאמני הבריטים ומשתפי הפעולה עם היהודים. ריבוי הנציגים מבחינתו העיד על רפיון ולא על עוצמה ואחדות לאומית. ההיסטוריונית ביאן אל-חות הסכימה עם הערכתו של עזת דרוזה, אך הוסיפה כי על חולשה זו, "חיפתה מנהיגותו של כאט'ם, 'השיח' הנערץ' (אלשיח' אלוקור) , שהיה להם (לועה"פ) למופת, והוא מי שאפשר חזית אחידה כלפי חוץ ואת הסתרת הסתירות הפנימיות". את דבריה סיכמה כך: "לא היה מנוס מהקמת מוסדות פוליטיים חדשים".

ניתן להתייחס לוועידה גם באופן אחר. זו הייתה הפעם הראשונה שנוצרה מערכת של איזונים ובלמים בתנועה הלאומית. לאחר מספר שנים של מו"מ נולדה מסגרת מאוזנת שהייתה פרי של מאבק לגיטימי על הגמוניה. בגלל הלחץ האופוזיציוני האליטות המקומיות היו חייבות להתפשר על מקומן היחסי ולהכניס גורמים שעד כה היו בשוליים למרכז וגם הנוצרים זכו למקום של כבוד בועה"פ שהוקם (רבע מהנציגים). ה"חולשה" עליה כתב דרוזה היא הפשרה על דרכה של התנועה הלאומית. בהכרח, תנועה רחבה יותר פרושה פשרות על אופיה של הדרך, פשרות שמספר גורמים סרבו להכיל. לאחר הוועידה עמד כאט'ם בראש ועד-פועל שהתקשה להתכנס והתקשה להביע הסכמה כדי לצאת לפעולה משותפת. התמונה המפורסמת של צירי הוועידה השביעית באולם רודת אלמעארף שווה אלף מילים. כאט'ם יושב באמצע של שני גושים נפרדים, לשמאלו ראע'ב אלנשאשיבי, ראש העיר ירושלים ולימינו בן-דודו אמין, המופתי הגדול ונשיא הממ"ע. פעילותו של כאט'ם בשש השנים שלאחר מכן נותרה בצל המאבק בין השנים. גם אם היה לאחדות הלאומית הרגעית הזו הפוטנציאל להימשך, אירועי קיץ 1928 זעזעו שוב את הארץ ואת התנועה הלאומית.

המאבק במנדט הבריטי

אחד מעיקרי מאבקיו של הוועד הפועל היה הצהרת בלפור והכנסתה של זו בכתב המנדט. כתנאי להכרה בשלטונות המנדט דרש הוועד הפועל מהבריטים להקים בארץ ממשלה, שתיבחר על ידי תושבי הארץ שהיו בה עוד קודם למלחמה ולהפסיק את הגירת היהודים ארצה. מטרתם הייתה לכונן ממשלה בעלת ייצוג שרובו ערבי, שתנהג על פי החוק העות'מאני ושתמנע את הפרדת ארץ ישראל משאר ארצות ערב השכנות. ממשלת בריטניה דחתה את התנאים הללו ולא הכירה בוועד הפועל כגוף שמייצג באופן רשמי את ערביי ישראל. למעשה סירבו הבריטים לראות בערביי ישראל ציבור שזכאי להגשמה לאומית עצמאית, אלא ראו בו ציבור שמורכב מעדות שונות.

בביקור בירושלים במרץ 1921 דחה שר המושבות צ'רצ'יל את האפשרות שארצו תחזור בה מההצהרה. בשיחה עם נציגי הוועד הפועל הערבי אמר:

"מבקש אני להפנות את תשומת ליבכם אל החלק השני של הצהרת בלפור, המבטיח לתושבי הארץ במוצהר ובמפורש את ההגנה על זכויותיהם האזרחיות המדיניות [...]. העובדה, כי ארץ ישראל תכיל בית לאומי ליהודים, אינה אומרת שתחדל להיות בית לאומי לאחרים , או שתיכון ממשלת יהודים למשול בעם הערבי".‏

אחת הדרכים לביטול ההצהרה הייתה באמצעי שכנוע והסברה. משלחת בראשותו של מוסא כט'אם אל חוסיני יצאה באוגוסט 1921 לשליחות של כשנה בבריטניה במהלכה פעלה לביטול ההצהרה אולם בלא הועיל. ביולי 1922 אישר חבר הלאומים את כתב המנדט ובכך קיבלה הצהרת בלפור גם גושפנקה בינלאומית.

ב-1922 ביקשו שלטונות המנדט להרכיב מועצה מחוקקת שישבו בה שני יהודים, שני נוצרים, עשרה מוסלמים ועשרה פקידי ממשלה ובראשה יעמוד הנציב העליון. "הוועד הפועל הערבי" סירב לקחת חלק במוסד הפרלמנטרי הזה, שכן סימל הדבר בעיניו השלמה עם כתב המנדט ובתוכו הצהרת בלפור. לאור החרם שהטילו הערבים על המוסד הפרלמנטרי המוצע, החליטו הבריטים להקים "מועצה מייעצת", שהוחרמה אף היא.

במרוצת העשור הלך מעמדו של הועד הפועל ונחלש. סירובו של הוועד הפועל להשתתף בממסד הפרלמנטרי הביא לכך שהבריטים התמידו בסירובם לראות בגוף זה כמייצג הפלסטינים; בד בבד העמיקו היריבויות בין החמולות; ובמקביל קם לוועד מתחרה בדמות "המועצה המוסלמית העליונה". הוועד חדל מלהתקיים בשנת 1934, לאחר מותו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני, שנפצע במאורעות אוקטובר 1933, לאחר שכוחות משטרה בריטית וחיילי הצבא פתחו באש חיה לעבר המפגינים, ונפטר חמישה חודשים אחר כך.

לקריאה נוספת

• חגי ארליך (עורך), המזרח התיכון בין מלחמות העולם, חלק א'- ספר ב', האוניברסיטה הפתוחה, 1992.

קישורים חיצוניים

• הוועד הפועל הערבי, באתר תנועת העבודה הישראלית