המהפכה הצרפתית מביטול הפיאודליזם עד קבלת החוקה האזרחית של הכמורה
המהפכה הצרפתית הייתה תקופה במהלך ההיסטוריה הצרפתית בין 1789 ל-1799. בתקופה זו, הכוחות הרפובליקנים הפילו את בית בורבון האבסולוטי, ביטלו את זכויות היתר של האצולה ונישלו את הכנסייה הקתולית ממרבית נכסיה. המאמר הזה מכסה את פרק הזמן מביטול הפיאודליזם ב-4 באוגוסט 1789 עד קבלת החוקה של הכמורה ב-12 ביולי 1790.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע
אספת המעמדות של שנת 1789, אשר התכנסה ב-5 במאי לראשונה משנת 1614, הגיעה למבוי סתום למחרת היום. הנציגים של המעמד השלישי (פשוטי העם ובעלי המקצועות החופשיים) וכמה עשרות מנציגי המעמד הראשון (הכמורה) ניסו לייעל את שיטות העבודה של המערכת והתכנסו לשם כך בנפרד משני המעמדות הראשנים ב-11 במאי. כחודש לאחר מכן, הצירים שהקימו את האספה החדשה, הכריזו על הקמת האספה הלאומית והציגו את עצמם כנציגיו הבלעדיים של העם הצרפתי בגוף החדש. עד מהרה, יתרת חברי המעמד הראשון הצטרפו לחבריהם. פרט למעמד הראשון, חלק מנציגי המעמד השני (האצולה) ערקו לשורות האספה הלאומית. המלך, לואי השישה עשר ונציגי המעמד השני, שלא הצטרפו לאספה הלאומית, ניסו למנוע מהנציגים האחרים להתכנס על ידי נעילת דלתות האולם, פעולה שגרמה לנציגי האספה הלאומית להתכנס במגרש הטניס המלכותי. במגרש זה הם נשבעו ב-20 ביוני להמשיך ולהתכנס עד אשר יכתבו חוקה חדשה לצרפת. שבועה זו מוכרת כ"שבועת מגרש הטניס".
משלא הצליח לפזר את הצירים, בחר לואי להכיר בהם, כתוצאה מכך האספה שינתה את שמה לאספה המכוננת הלאומית ב-9 ביולי והחלה לתפקד בתור הרשות המבצעת והמחוקקת של צרפת. יומיים לאחר מכן המלך פיטר את שר האוצר האהוד, ז'אק נקר, שהיה בעל רגשות אוהדים למעמד השלישי. הפיטורין לא הרימו את קרנו בעיני האריסטוקרטים שלא היו מרוצים מהלך הרוח הנוכחי מחד ופגעו במעמדו בציבור הרחב מאידך. הואיל וכל הקצינים הבכירים בצבא היו ממוצא אריסטוקרטי, הם ניסו להחזיר בכוח את הנהלים הישנים. מהומות התפתחו לכדי קרבות של ממש ברחובות וההמון הפריזאי המשולהב הרס את הבסטיליה.
פאריז הייתה כמרקחה. 180 תושבי פריז מינו את עצמם כנציגי העיר בפרלמנט עירוני מאולתר, תוך כדי שהם משתמשים במהומות ובדרישה לקבלת מזון כרקע נח למינויים העצמי. כאילו לא די באנדרלמוסיה זו, הרבעים השונים תבעו לקבל אוטונומיה מקומית וסירבו לקבל את מרות העירייה. המשמר הלאומי, המורכב ברובו ממעמד הביניים תחת פיקודו של לאפייט הופיע ככוח חזק, המגן על האינטרסים של הבורגנות. בנוסף לכך, נוצרו אין ספור מועצות אד הוק, מפגשי חיילים וכו'. כל מועצה כזאת ראתה את עצמה אוטונומית מהממשל המרכזי והאנדרלמוסיה התגברה עוד יותר.
[עריכה] ביטול הפיאודליזם
האירוע החשוב הבא של המהפכה התרחש ב-4 באוגוסט 1789. האספה המכוננת הלאומית החליטה על ביטול תוארי האצולה וזכויות היתר האחרות של המעמד השני כגון פטור ממסים ועוד. חרב הביטולים לא פסחה על המעמד הראשון והוא נאלץ לוותר על המעשר. הרפורמות האלו הביאו לביטול המשטר הפיאודלי שהתקיים בצרפת מקדמת דנא.
למרבה הפלא, יוזמי ביטול ההטבות המעמדיות היו בני האצולה והכמורה. על היוזמים נמנו אנשים כמו ויקונט דה נויל ודוכס ד'איגולון ויוזמי ביטול המעשר וזכויות היתר הנוספות של הכמורה היו הבישופים של ננסי ושרטרס. בתוך כמה שעות התבטלו להן זכויות היתר שהיו מקובלות יותר מ-1000 שנה. בוטלו הטבות המיסוי, התארים, קבלת משרות בממשל ובצבא וכל יתר זכויות היתר של שני המעמדות הראשונים. לציון האירוע נטבעה מדליה מיוחדת והאספה כינתה את לואי השישה עשר "מחזיר החירות הצרפתית". למרות הכוונות הטובות, רבים מבני המעמד השני סירבו לקבל את התוצאות וזממו בסתר לבם את החזרת הנהלים הישנים. בינתיים הם ישבו בשקט, אך עם בו הזמן הם הרימו ראש ויזמו מלחמת אזרחים באזור ונדה (Vendée) כמה שנים לאחר מכן. עם שובם של הבורבונים, הם ניסו להחזיר לעצמם את הזכויות שאיבדו במהפכה, אך ללא הצלחה יתרה.
[עריכה] הצהרת זכויות האדם והאזרח
האספה לקחה את הצהרת העצמאות של ארצות הברית בתור דוגמה וב-26 באוגוסט 1789 פרסמה את הצהרת זכויות האדם והאזרח. בדומה מגילת העצמאות של ישראל הצהרת זכויות האדם והאזרח הייתה מעין הצהרת כוונות ולא מסמך משפטי מחייב. הצהרת העקרונות טמנה בחובה את העקרונות הליברליים ביותר יחסית לכל הצהרה דומה אחרת בתולדות העולם עד קבלתה. ההצהרה הציבה בראש מעייניה את שלטון העם ועקרונות שוויון ההזדמנויות.
סעיף 3 של ההצהרה אומר: עקרון שלטון נמצא בבסיסה של כל אומה. אף אחד לא יכול לשאוב את סמכותו מכל מקור אחר, פרט לשלטון העם.
סעיף 6 של ההצהרה אומר: כל האזרחים שווים לפני החוק וזכאים להתקבל לכל מוסד ציבורי, זכאים לשוויון הזדמנויות בחיפוש עבודה ללא קשר למוצאם או כל יתרון מולד אחר.
כמו כן המסמך עיגן את הזכות לחופש, ביטחון אישי והתנגדות לכפייה, מיסד את חופש העיתונות, קבע את זכותו של האזרח לקבל דו"ח מהרשויות לגבי ניהולן, הגן על זכות הקניין ועוד. המלך השהה את האישור על ההצהרה והדבר הגביר את התסיסה בין ההמונים . טל שובסטר .
[עריכה] לקראת קבלת החוקה
הצהרת זכויות האדם קבעה עקרונות רחבים, אך לא עזרה לכינון המשטר או בכתיבת החוקה. בינתיים האספה המכוננת הלאומית שאבה את בסיסה החוקי מאספת המעמדות ופעלה כרשות מחוקקת, אך לא הציעה כל דרך לבחירת אספה אחרת או מנגנון ממשל. האספה לקחה על עצמה את כל הסמכויות הביצועיות והשאירה למלך רק את זכות "הוטו המעכב", כלומר המלך יכול להטיל וטו, אך בכוחו יהיה רק לעכב את קבלת ההחלטה ולא לבטלה כליל. נקר, מוניה, לאלי טלנדאל ואחרים תמכו בכינונו של סנאט, שהמלך יבחר את חבריו מתוך נציגים אשר יבחרו על ידי העם. הצעתם לא התקבלה. הצעה אחרת באה מכיוון האצילים שעברו לשורות האספה המכוננת והם תמכו בהקמתו של בית עליון, שחבריו יהיו על טהרת האצולה, אך גם הצעה זו נפלה. בסוף קיבלו את ההצעה, שזכתה למרב הקולות, וכוננו פרלמנט עם בית אחד בלבד, בדומה לכנסת הישראלית.
תומכי המשטר הישן התנגדו בתוקף להתפתחויות החדשות ובמקביל להתקדמותה של האספה עם חקיקת החוקה המלך וחבר מרעיו האריסטוקרטים זממו להחזיר את הגלגל לאחור. הם השתמשו באירועים שהובילו לנפילת הבסטיליה כאמתלה לריכוז כמה גדודי צבא נאמנים סביב פריז. בעקבות הזעקת התגבורת, נפוצו השמועות בין ההמונים שהמלך רוצה לפזר את האספה ולברוח מפריז תחת הגנתם של החיילים. בעקבות הגעת התגבורת, המלוכנים חשו בטוחים והחלו להרים ראש. באחד מהנשפים הם שתו לחיי המלך, אך לא שתו לחיי האומה, כפי שהיה מקובל, אמנם מדובר בעניין פעוט, אך חרושת השמועות ניפחה את זה עד לכדי כמעט בגידה. בנוסף לכך, המלוכנים התחילו לענוד סמל מלוכני על הכובע ולהתנהג כאילו שום דבר לא קרה ולא נפלה הבסטיליה ואין המונים זועמים ברחובות. התנהגותם החשודה של חצר המלוכה והמלוכנים רק הוסיפה שמן למדורה.
במקום להרגיע את הרוחות הכוחות רק העצימו את הפרות הסדר. ב-5 באוקטובר הפריזאים מלווים במשמר הלאומי פרצו לתוך ארמון ורסאי וגררו באיומים את המלך לפריז. במהלך היומיים הבאים התפרצו מספר תקריות, אך משפחת המלוכה הצליחה להרגיע את הרוחות. המלך הראה רצון טוב בזה שאישר את הצהרת הזכויות והסכים להתפנות מורסאי ללא שפיכות דמים ולא הזעיק את חייליו. למרות ההתפחות החיובית, אריסטוקרטים רבים המשיכו לעזוב את צרפת מפחד לחייהם.
בינתיים העבודה על החוקה המשיכה ללא לאות. האספה חילקה את צרפת ל-84 "דפרטמנטים" וביטלה למעשה את החלוקה המסורתית לפרובינציות. השלטון המקומי היה עתיד להיבחר בבחירות מרובות שלבים. הסידור הזה ביטל את הפרלמנטים המקומיים וגרם לזעמם של האצילים והבישופים ששלטו בגופים אלו.
[עריכה] לקראת קבלת החוקה של הכמורה
 |
ערך מורחב – החוקה של הכמורה |
המהפכה ביטלה לא רק את זכויות היתר של האריסטוקרטיה, אלא גם את זכויותיה של הכנסייה הקתולית. לא עוד תשלומי מעשר ובחירת בישופים וקרדינלים על ידי הוועדה המסדרת בוותיקן. המעשר בוטל ללא כל תמורה כספית. כמרים רבים זעמו, אך בדרך כלל לא התנגדו בכוח.
אם לא די בביטול המעשר, הכנסייה נושלה מאדמותיה הרבות בשווי המגיע למאות מיליארדי דולרים בימינו. הקרקעות הולאמו לטובת המדינה והופרטו לאחר מכן. תמורת הלאמת הקרקעות, המדינה הבטיחה לתת מימון מהקופה הציבורית לפעילותה של הכנסייה. אחת הסיבות להלאמה, פרט להגדלת הקופה הציבורית הייתה השאיפה לנתק את התלות של הכנסייה הצרפתית מהוותיקן ולהפוך אותה לעצמאית. טליראן ואחרים טענו שאדמות הכנסייה יכולות לשלם את החוב של הקופה הציבורית, וביתרת הכסף אפשר לממן את שירותי בריאות והחזקת בתי חולים של הכנסייה. לטענתם הכנסייה לא הייתה הבעלים של הקרקעות אלא רק "החזיקה" בהם לצורך פרנסתה. לכן לא מדובר בהלאמה אלא פשוט בהחזרת הקרקע לקופה הציבורית.
אחרי הלאמת קרקעות הכנסייה, על מנת לזרז את תהליך הפרטתן, האספה החליטה להוציא כסף מנייר. קרקעות הכנסייה שימשו כערובה לערך המטבע החדש. יחד עם זאת, האספה הבהירה, שקרקעות הכנסייה לא יישארו בידי המדינה וימכרו לכל המרבה במחיר. כמרים רבים ראו בהלאמה וההפרטה שבאה אחריה פגיעה במעמדם והתנגדו, אם לא בגלוי, אז לפחות בסתר לבם. חלקם אף נשאו דרשות בכנסיותיהם במטרה לשכנע קתולים לא לקנות את האדמות. חקיקה נוספת הביאה לביטול שבועת הכמרים ב-13 בפברואר 1790. נקבע כי הכמרים ייבחרו על ידי אוכלוסיית האזורים, הכמרים הפכו לעובדי מדינה וחויבו להישבע אמונים לחוקה. חלק מהכמרים המשיכו בהתנגדותם, הכמרים התפלגו לשני מחנות: "הנאמנים", ו"הסרבנים". גם המלך התנגד לחוקה החדשה של הכנסייה.
החוקה החדשה התקבלה ב-12 ביוני אותה שנה, אך המלך חתם עליה רק לקראת סוף השנה ב-26 בדצמבר. לפי החוקים החדשים שהתקבלו, הבישופים היו כפופים ל"דפרטמנטים" שבו גרו ועמדו לבחירה בו. כל הכמרים שלא תמכו במדיניות החילונית החדשה עמדו לפני סכנת פיטורין. למרות כפייה חילונית זו, החוקה הבטיחה, לפחות בתאוריה, את חופש הדת ועבודת האל. בתגובה לחקיקה זו, שאנשי דת רבים שראו אותה כדורסנית, יצאו מהאספה. האפיפיור לא הסכים לסידור החדש והוביל למשבר בכנסייה הקתולית בהבדילו בין הכמרים שנשבעו אמונים לוותיקן לכמרים שנשבעו אמונים למדינה.
