הולכת קולות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במוזיקה, הולכת הקולות היא הדרך ליישם את תנועתם של קולות שונים כחלק מהרמוניה. הולכת הקולות נגזרת מחוקי ההרמוניה הטונאלית הפונקציונאלית. במוזיקה המערבית הקלאסית, להולכת הקולות יש "חוקים בלתי כתובים" שבאו לידי ביטוי החל מן המוזיקה הדתית של הרנסאנס, ועד לשלהי הכתיבה הטונאלית-אומנותית. אותם כללים נוסחו לאחר בחינה סטטיסטית של הכתיבה הקלאסית, על ידי תאורטיקנים, בערך ב-150 השנים האחרונות. לפיכך, ברוב המקרים מדובר בהמלצות, בין אם תקיפות ובין אם לא. כדאי להבחין אם כן, שישנה התגמשות רבה מאוד של הכללים בין הכתיבה הטונאלית המוקדמת (רנסאנס ובארוק), לבין זו המאוחרת יותר. כמו כן, בגלל יכולותיהם הטכניות, הכתיבה לכלי נגינה מאפשרת מרווח תמרון רב יותר בין הכללים.

חוקי הולכת הקולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות מקבילות וישרות בין שני קולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנועה מקבילה

הימנעות מיצירת "מקבילים" היא בין חוקי ההרמוניה היחידים שהם כללי ברזל, ונשמרים בהקפדה יתירה על ידי מלחינים של מוזיקה טונאלית בכל התקופות.

  • אסורה תנועה של קווינטות מקבילות.
  • אסורה תנועה של אוקטבות מקבילות.
  • אסורה תנועה של אוקטבות וקווינטות ישרות (תנועה של הקולות באותו הכיוון שתוצאתה הגעה לאחד המרווחים הנ"ל) בין הבס והסופרן.
  • תנועה של אוקטבות וקווינטות ישרות בין קולות אחרים מותרת, אך עדיף להימנע ממנה.

יוצאי דופן

  • מותרת תנועה מקבילה של קווינטות, אם הקווינטה השנייה היא מוקטנת (טריטון), אם כי מפאת הולכת קולות חלקה, עדיף להימנע ממהלך כזה.
  • תנועה של אוקטבות וקווינטות ישרות בין הבס והסופרן היא מותרת, אם הסופרן נע בצעדים (של סקונדה).

חריגות בספרות המוזיקלית

לעתים רחוקות מאוד ניתן למצוא אף אצל באך מהלכים מקבילים. בכל מקרה כזה, באך מפצה על יצירת המקבילים, ומטשטש אותם כך שאינם מצלצלים חריף מדיי.

דוגמה מפורסמת של מקבילים אפשר למצוא ב"בדיחה מוזיקלית" של מוצרט, בה מופיעים לעתים מקבילים רבים, וזאת כדי לשים ללעג את סגנונם הגס של מוזיקאי הכפר.

הכפלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יש להימנע מלהכפיל את צליל הטרצה באקורד, למעט המקרים הבאים:

א. כשמגיעים ל"סיום מדומה" (דרגה VI) - צליל הטרצה מוכפל (בדרך כלל יופיע גם בסופרן), על מנת להדגיש את התחושה הטוניקאית.

ב. בדרגה II6 מומלץ להכפיל את הבס, על מנת לחזק את התחושה הסובדומיננטית. כנ"ל בנוגע לדרגה III6, לחיזוק התחושה הדומיננטית.

ג. יש להעדיף הולכת קולות חלקה על-פני הימנעות מהכפלת הטרצה.

  • מומלץ להימנע מהכפלת צליל הקווינטה, למעט המקרים הבאים:

א. בסקסטאקורדים של דרגות היסוד, מומלץ להכפיל את צליל הקווינטה אם הוא מופיע בסופרן.

ב. בקוורט-סקסטאקורדים, בדרך כלל, מומלץ להכפיל את צליל הקווינטה (כלומר את צליל הבס).

ג. במקרה של הכפלת קווינטה, עדיפה מאוד הולכת קולות חלקה מאשר הימנעות מהכפלתו.

  • ההכפלה היחידה המותרת בספטאקורד היא הכפלת שורש האקורד. כיוון שבספטאקורד ישנם ארבעה צלילים גם ללא הכפלה, הכפלת השורש תחסיר את הקווינטה או את הטרצה. כלל זה תקף בכתיבה אשר מוגבלת לארבעה קולות בלבד.

צלילים מובילים ופתרונם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • את הצליל המוביל (המדרגה השביעית בסולם) יש לפתור בצעד בעליה אל הטוניקה. כאשר הצליל המוביל הוא חלק מפסאז' או ממנגינה, אין הכרח לפתור אותו.

יוצאי דופן

  • כאשר צליל מוביל מופיע באחד הקולות הפנימיים, ניתן שלא לפתור אותו, אלא לקפוץ מטה אל צליל הדומיננטה (המדרגה החמישית בסולם), אם קול אחר ישיר\ינגן את הפתרון, כלומר צליל הטוניקה. מומלץ לעשות זאת במיוחד בקדנצות גדולות, כאשר אף קול לא יכול לשיר את צליל הדומיננטה, וזאת על מנת שבקדנצה, שמצלצלת ברורה ובהירה, יהיו כל האלמנטים של האקורד.

הכנת הדיסוננס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהרמוניה קלאסית, ובעיקר בכתיבה רנסאנסית ובארוקית, צריך להכין דיסוננסים ולפתור אותם בקפידה. כללים אלו תקפים אם כן, בעיקר בכתיבה בסגנונות אלו.

  • יש להימנע מקפיצה אל צליל דיסוננטי (אל צליל ספטימה של אקורד, למשל). יש להגיע אליו בצעדים, ויפה במיוחד להשאיר אותו ללא תנועה עוד מהאקורד הקודם.
  • כל שני צלילים שנוצר ביניהם דיסוננס (פרט לצלילי השורש בספטאקורדים), למשל צלילים שוהים, צלילים שזרים לאקורד וכדומה, יש להגיע אליהם בצעדים או להשאיר אותם ללא תנועה מן האקורד הקודם.
  • קוורטה בין הבס לכל אחד מן הקולות שמעליו נחשבת לדיסוננטית, ויש לנהוג בה בהתאם.

ספטימות וטריטונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יש לפתור ספטימות כלפי מטה (במרבית המקרים). אם לא פותרים את הספטימה, כדאי לפחות שלא להזיז את אותו הקול שבו נמצאת הספטימה. במקרה של אי פתירת הספטימה, יש לדאוג שקול אחר ישיר את צליל הפתרון.
  • יש לפתור קוורטות מוגדלות וקווינטות מוקטנות כיאות, כלומר, קוורטות מוגדלות לסקסטות וקווינטות מוקטנות לטרצות. אם נוצרים מקבילים במהלך זה, יש להעדיף פתרון לקוי של הטריטון על פני יצירת מקבילים.

המלצות כלליות:[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כדי שאותה דרגה תופיע פעמיים ברצף מומלץ לשנות את צליל הבס. כלל זה, יפה כוחו בעיקר בפרקים איטיים, בו כל אקורד מקבל משקל רב ואורך זמן רב יותר מאשר בפרק מהיר.
  • יש להימנע מהופעה של אותה דרגה משני עברי קו התיבה.
  • יש להימנע מתנועה של שתי קווינטות (או יותר) או קוורטות באותו כיוון. כלל זה תקף בעיקר בכתיבה למקהלה.
  • מומלץ להימנע מכתיבה בה קול מסוים יעבור את גובה הצליל של הקול הסמוך לו באקורד הקודם, אך מותר ששני קולות סמוכים יתחברו לצליל אחד. חוק זה תקף בייחוד בכתיבה למקהלה.
  • יש להימנע ממרווח של יותר מאוקטבה בין שני קולות סמוכים, חוץ מבין הבס לטנור, ביניהם יכול להיות מרווח גדול גם יותר. חוק זה תקף בעיקר בכתיבה למקהלה.
  • סקונדות מוגדלות מצלצלות חריף מעט, ולכן לעתים נמנעים מהן. לכלל זה יש חריגות רבות מאוד בספרות המוזיקלית, אך ניתן להבחין שבקולות התחתונים בדרך כלל לא יהיו סקונדות מוגדלות, והן מופיעות לרוב בקו המלודי.