הון מניות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הון עומד)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הון מניות של חברה מייצג את סכום הנכסים שקיבלה החברה, מבעלי המניות שלה, עבור המניות שהקצתה (הנפיקה) להם. במאזן החברה, הון המניות מופיע תחת ההון העצמי (לצד הנתונים האחרים המרכיבים אותו, ובראשם עודפי החברה, שמקורם ברווח הנקי שלה). כלומר, הון המניות הוא ההשקעה בחברה על ידי בעליה.

מובן מרכזי אחר של הביטוי "הון מניות" הוא כמות ומבנה המניות בהון החברה – כמה מניות ישנן ומאילו סוגים.

משמעות הון המניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברה יכולה שיהיו לה חיובים משני סוגים: כלפי נושים או כלפי בעלי מניות. החיובים כלפי הנושים (או ה"התחייבויות") הם החובות הרגילים הנוצרים מנטילת הלוואות, קבלת אשראי מספקים, משכורות לעובדים, תביעות משפטיות וכן הלאה. ההתחייבויות דומות לכל חיוב אחר הקיים במשפט הפרטי (גם בין אנשים שאינם חברות). בדרך כלל, החברה מבטיחה להחזירן תוך תקופת זמן נתונה, עם או בלי ריבית. הנושים אינם בעלי החברה והם נוטלים על עצמם סיכון וסיכוי ידועים מראש.

לעומת זאת, החיוב כלפי בעלי המניות הוא מיוחד במינו. רק תאגיד (ולא אדם טבעי) יכול להקצות מניות. בעלי המניות הם בעלי החברה. ההון העצמי (Shareholders' equity) מייצג את סך הזכויות הכלכליות של הבעלים בחברה. הון המניות, שהוא חלק מההון העצמי, מייצג את מה שבעלי החברה תרמו כדי להפוך לכאלו (על ידי רכישת מניות). ממש כמו כלפי נושי ההתחייבויות, גם כלפי בעלי המניות יש לחברה חיובים. טבע החיובים הוא כזה, שסכומם וזמני התשלום שלהם אינם ידועים מראש, ואף לא ידוע האם יועברו אי-פעם לבעלי המניות. זאת, מכיוון שבעלי המניות הם בעלי האינטרס השיורי – הם לוקחים על עצמם את הסיכון, שהחברה תפסיד את ההון העצמי שלה (ובתוכו הון המניות שהכניסו אליה), אך גם את הסיכוי, שהחברה תהיה רווחית וההון העצמי יגדל בהתמדה (כך יגיעו להם זכויות כלכליות, בסכום העולה על הון המניות שהכניסו לחברה).

ההון העצמי מיוחס לבעלי המניות. אולם, הוא אינו אלא נתון חשבונאי – עודף הנכסים על ההתחייבויות. כל עוד הוא "לכוד" בתוך החברה, בעלי המניות אינם יכולים ליהנות ממנו. כיצד מועבר ההון העצמי לבעלי המניות? בזמן חיי החברה (כאשר אינה בפירוק), יש לה חיוב עיקרי אחד כלפי בעלי המניות, אותו היא-עצמה מחליטה האם ומתי לבצע: החלוקה (distribution). חלוקה יכולה להתבטא בדיווידנד או ברכישה עצמית של מניות. דיווידנד הוא תשלום אותו מעבירה החברה לבעלי המניות, לפי חלקם היחסי בבעלות, מתוך ההון העצמי שלה. דיווידנד מקטין את ההון העצמי (סך זכויות בעלי החברה) אך באותו זמן הוא מזכה כספית את בעלי החברה, כך שהאיזון נשמר. באורח דומה, רכישה עצמית של מניות מקטינה את ההון העצמי (שכן נוצרות מניות רדומות, הנרשמות במאזן כמספר שלילי). באותו זמן, היא מעבירה תשלום לבעלי המניות, שמכרו אותן לחברה.

החיוב הכלכלי השני, שיש לחברה כלפי בעלי מניותיה, נעוץ בזכותם לקבל את ההון העצמי שנותר בחברה בעת פירוק. חברה שהגיעה לפירוק יכולה להימצא באחד משני מצבים: מצב בו יש לה הון עצמי חיובי (יותר נכסים מאשר התחייבויות לנושים) או מצב בו הונה העצמי אפסי או שלילי (יותר התחייבויות מנכסים). במקרה השני, בעלי המניות לא יקבלו דבר. זאת, כאמור, בשל האינטרס השיורי: תמורת הסיכוי שהחברה תשיא את רווחיהם, הם נטלו על עצמם את הסיכון שלא יקבלו דבר. לפי דיני הפירוק, הנושים תמיד יהיו ראשונים לקבל את הנכסים שנותרו בחברה מתפרקת, בעוד בעלי המניות תמיד יהיו אחרונים.

לדוגמה, חברה שבעת הקמתה השקיעו בה בעלי המניות 1,000 ש"ח. החברה מתפרקת לאחר יום; היא לא הספיקה להרוויח או להפסיד כסף, ולא יצרה חובות לנושים. הון המניות שווה להון העצמי, 1,000 ש"ח. בעת הפירוק, בעלי המניות יקבלו סכום זה בחזרה.
בדוגמה השנייה, החברה התחילה לפעול וצברה רווחים של 1,000 ש"ח. ההון העצמי גדל ל-2,000 ש"ח. החברה חילקה דיווידנד של 500 ש"ח. כעת היא מתפרקת. בעלי המניות יקבלו בפירוק 1,500 ש"ח; סך הזכויות הכלכליות שקיבלו מהחברה מסתכם בהון העצמי, 2,000 ש"ח. בעלי המניות קיבלו את הון המניות חזרה בכל מקרה, וגם רווחים.
בדוגמה השלישית, החברה התחילה לפעול וצברה הפסד כולל של 500 ש"ח. בעלי המניות לא רק שלא זכו לרווחים, אלא הפסידו חצי מהון המניות. ההון העצמי נמוך כעת מהון המניות, ועומד על 500 ש"ח. אם החברה תתפרק כעת, בעלי המניות יהיו זכאים לקבל סכום זה.
בדוגמה הרביעית, החברה התחילה לפעול וצברה הפסדים של 1,500 ש"ח. לחברה יש כעת יותר חובות לנושים מאשר נכסים, והונה העצמי שלילי (מינוס 500 ש"ח). החברה מתפרקת. במקרה זה, הנושים יקבלו (חלק) מהחוב שלהם ובעלי המניות לא יקבלו דבר.

ההבחנה בין מניה לחוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברה יכולה לגייס הון דרך מגוון סוגי ניירות ערך. מאפיין מרכזי של כל נייר נעוץ בשאלה, האם הוא מקנה זכות "השתתפות" בחברה, או שהוא מייצג חוב ובעליו הוא נושה של החברה. הדיכוטומיה "בעלות/חוב" נושאת חשיבות רבה בדיני החברות ובחשבונאות. מסיבות פרקטיות, יש לדעת בבירור מי הם הבעלים ומי הנושים בכל רגע נתון. לדוגמה, חוק החברות מקנה זכויות תביעה מסוימות לנושה וזכויות אחרות לבעל מניה. כיצד קובעים האם נייר ערך מסוים הוא "מניה", ולפיכך התמורה שהועברה בגינו לחברה נכללת בהון המניות – או שמא אותו נייר הוא בגדר "התחייבות" לנושים, כמו אג"ח? סוגיה זו מתעוררת בהקשר של מניות בכורה. ניירות ערך אלו מכונים "מניות", אך יש להם מספר תכונות המבדילות אותם ממניות רגילות ועושות אותם דומים יותר לאג"ח: ראשית, הם מקנים דיווידנד קבוע, שהחברה מתחייבת לחלק מדי תקופה. הדיווידנד נקוב באחוזים מהערך הנקוב של המניה (שבו היא גם מונפקת). בכך ה"דיווידנד" כמעט זהה לריבית על אגרת חוב. שנית, רוב מניות הבכורה ניתנות לפדיון בערכן הנקוב כעבור תקופה. החברה גם יכולה לקרוא מיוזמתה את המניות לפדיון (call). זו עוד תכונה המקרבת את מניית הבכורה לאגרת חוב (תשלומי ריבית עתיים ולבסוף פדיון הקרן). שלישית, מניות בכורה, לרוב, אינן מקנות זכויות הצבעה.

נקודת המוצא לכך היא הגדרת "מניה" בסעיף 1 לחוק החברות: "אגד של זכויות ... הנקבעות ... בתקנון". הווה אומר, אם נייר ערך מסוים לא נקבע בתקנון, ודאי שאין הוא מניה והבחינה נעצרת בשלב זה. באופן מעשי, אגרות חוב לעולם אינן מוזכרות בתקנון החברה, והן מוקצות ללא קשר לתקנון ולמערכת היחסים שבין החברה ובעלי מניותיה. אולם, הבעיה נותרת על כנה מכיוון שלתקנון יש אופי חוזי וחופשי, כך שניתן בכל זאת לקבוע בו "הון רשום" של "מניות" שאינן חלק מהון המניות (אלא מהוות מכשירי חוב), או להגדיר בו בדרך אחרת פרטי ניירות ערך שאינם מניות.

בחלק השביעי לחוק החברות, הדן בהון החברה, נמצא כלל המסדיר באופן חלקי סוגיה זו: "ניירות ערך בני פדיון לא ייחשבו כחלק מהונה העצמי של החברה, יהא כינוים אשר יהא, אלא אם כן הזכות לפדיונם הוגבלה למקרה של פירוק החברה לאחר פרעון כל התחייבויות החברה לנושיה בעת הפירוק".[1] מכיוון שהון המניות תמיד נמצא בתוך ההון העצמי, מה שאינו חלק מההון העצמי לעולם אינו הון מניות. לפיכך, החוק קובע שמניית בכורה הניתנת לפדיון כעבור תקופה – כזו שבעליה לא יקבלו את ה"קרן" רק במקרה של פירוק החברה, אלא עוד לפני כן – אינה חלק מהון המניות. "מניה" זו, למרות שמה, היא נייר המייצג חוב ובעליה הם נושים. לעומת זאת, נייר ערך, גם אם הוא מכונה "ניתן לפדיון", שהזכות לפדיונו מוגבלת למקרה של פירוק והוא נחות ביחס לשאר הנושים – יהווה חלק מההון העצמי. החברה לא תוכל לפדות אותו (קרי, לבצע רכישה חוזרת) אלא בהתאם למגבלות הקבועות על חלוקת רווחים לבעלי המניות.[2] אם כן, ההבחנה בין מניה לחוב נגזרת מסדר העדיפות בפירוק.

עם זאת, אותם מכשירי חוב (מניות בכורה) שאינם נכללים בהון המניות, אפשר ועדיין יוגדרו "מניות" לצורך דיני החברות ודיני ניירות הערך. ניתן להצמיד להם מזכויותיהן של מניות (לרבות זכות ההצבעה והזכות לקבל נתח מנכסי החברה בפירוק).[3] לכן, בחינה של זכויות בעלי המניות בחברה לא תיעשה באופן מתמטי פשטני מול הון המניות. במקום זאת, יש לבחון את "עוגת" הזכויות לגבי כל זכות בנפרד (הצבעה, דיווידנד, פירוק, זכויות אחרות אם ישנן). בכל אחד ממאגרי זכויות אלה, יכול שישתתפו נושים (בעלי מניות בכורה) יחד עם בעלי המניות. בישראל, הסוגיה מתעוררת במידה פחותה בחברות ציבוריות, עקב הכלל הקובע שבחברה ציבורית יהיה סוג מניות אחד; עם זאת, אף חברות אלו יכולות להקצות מניות בכורה.[4]

באופן כללי יותר, כדי למצוא האם נייר ערך מסוים הוא בגדר מניה (גם כאשר סע' 312 לחוק החברות אינו חל), יש להפעיל מבחנים המיועדים להבדיל בין בעלות לחוב. ה"בעלות" היא הן ה"חופש לפעול בנכסים וליהנות מהם" (דבר המתבטא בסמכותם של בעלי המניות לנווט את ענייני החברה ולבחור כיצד להשתמש ברכושה) והן ה"זכות ליהנות מן התשואה השיורית שמניבים הנכסים".[5] ככל ששתי תכונות אלו – היכולת לנהל את החברה (דרך זכויות הצבעה) וקיומו של האינטרס השיורי – נוכחות בנייר ערך מסוים, הנטייה תהיה להגדירו כמניה. לעומת זאת, אם לנייר לא מוצמדות זכויות הצבעה והוא מציע סיכון וסיכוי קבועים (החזר של תשואה וקרן בשיעורים ובזמנים מוגדרים מראש), הנטייה תהיה להגדירו כחוב. מבחינת הדין, הכרחי שההבחנה תהיה ברורה ככל האפשר; זאת, הן עקב ההבחנה החדה שדיני החברות עצמם עושים בין בעלי מניות לבין שאר המעוניינים בחברה, והן מכיוון שבחשבונאות, לשם עריכת מאזן ודו"חות אחרים, יש לסווג באופן חד-משמעי את התקבולים מכל מקור – או תחת ההתחייבויות או תחת ההון העצמי.

גיוון הון המניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברה יכולה שיהיו בהון המניות שלה מניות מסוגים שונים.[6] ניתן לרשום ולהקצות מניות רגילות, מניות בכורה, מניות יסוד, מניות מדינה מיוחדות, מניות נדחות וסוגים רבים אחרים. סוגי מניה חדשים יכולים להיווצר בידי כל אדם הכותב תקנון חברה. כידוע, מניה היא "אגד של זכויות בחברה הנקבעות בדין ובתקנון".[7] שלוש הזכויות העיקריות של בעל מניה הן: זכות ההצבעה, הזכות לקבל דיווידנד והזכות לקבל חלק מעודף נכסי החברה בפירוק. אם כן, ההבדל בין סוגי המניות מתבטא בשוני בזכויות ובחובות הצמודות לכל מניה. הקביעות הללו נעשות, כאמור, בתקנון החברה, מסמך הנחתם ראשית עם יסוד החברה ולאחר מכן ניתן לשינוי בהצבעת רוב מכלל בעלי המניות (האסיפה הכללית).

באורח זה, ניתן לקיים דרגות (classes) של מניות, שיש להן אותו אופי של זכויות וחובות אך בכמות שונה. למשל, נקבע שמניה מסוג א' היא בעלת ערך נקוב של 5 ש"ח ומניה מסוג ב' היא בעלת ערך נקוב של 1 ש"ח. זכויות ההצבעה והזכויות הכלכליות הצמודות למניה מסוג א' יהיו גדולות פי חמישה. לבעל מניה כזו יהיו 5 קולות באסיפה הכללית והוא יקבל דיווידנד פי 5 מבעל מניה סוג ב'; זאת בתמורה לכך ששילם (בדרך כלל) מחיר גבוה פי 5 כשרכש את המניה. ניתן לבצע זאת גם עם מניות ללא ערך נקוב, על ידי הגדרה שהמניה ה"גדולה" שווה מספר מסוים של מניות "קטנות". לדוגמה, לחברת Berkshire Hathaway יש שתי דרגות של מניות. Class A נסחרת במחיר גבוה ובעלת זכויות פי 1,500 מ-Class B. ניתן להמיר מניה מדרגה A ל-1,500 מניות מדרגה B, אך הפעולה ההפוכה אינה אפשרית. זו דוגמה לחופש החוזים בעיצוב הון המניות של חברה.

בפרקטיקה, בישראל, מרבית החברות הנסחרות בבורסה מחלקות את הונן לסוג אחד בלבד של מניות, המכונות בדרך כלל "מניות רגילות". דבר זה נובע ממספר סיבות: רצון להקטין עלויות ולפשט את מבנה ההון ואת הניהול הפיננסי-משפטי של חברה; העובדה שמכשירים כגון "מניות נדחות" נתפשים במידה רבה כשריד של העבר; וחשוב מכל, הוראת סע' 46ב לחוק ניירות ערך הקובעת שהבורסה תרשום למסחר רק חברה שבהון המניות שלה יש סוג אחד של מניות, ואותו סוג מקנה זכויות הצבעה. הוראת חוק זו מיועדת לקדם את הדמוקרטיה התאגידית ואת ההשפעה של בעלי מניות מן הציבור על ענייני החברה. עם זאת, יש לציין כי מרבית בעלי המניות הקטנים רוכשים אותן למען הזכויות הכלכליות ונוטים פחות לעשות שימוש בזכות ההצבעה.

בנוסף למניות, קיימים ניירות ערך המירים. אלו ניתנים להמרה למניות, וכוללים בין השאר אג"ח להמרה ואופציות (שהחברה הנפיקה). גם הם מבוססים על התפיסה החוזית: החברה יכולה לקבוע לכמה מניות יהיה ניתן להמיר את נייר הערך, באילו זמנים ובאילו תנאים. כל עוד לא הומרו, ני"ע אלו אינם נחשבים בשום אופן למניות. עם זאת, החברה רשאית להוציא ני"ע המירים רק בכמות כזו, שאם כולם יומרו באחת למניות,[8] עדיין לא יעבור מספר המניות בהון המונפק את מספרן בהון הרשום.[9]

ערך נקוב והיעדרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מניות חברה יכולות להיות כולן עם ערך נקוב או כולן ללא ערך נקוב.[10] לא ניתן לערב, באותה חברה, את שני הסוגים.

בחשבונאות, סעיף הון המניות במאזן מחולק לשניים: "הון מניות" ו"פרמיה". "הון המניות" במובן זה מתייחס לערך הנקוב שהוקצה לבעלי המניות, וה"פרמיה" להפרש בין סך התקבול עבור המניות לבין הערך הנקוב. במאמר זה, הביטוי "הון מניות" מתייחס לסכום שני הנתונים יחדיו.

כמעט תמיד, מניות מוקצות ונסחרות במחיר הגבוה מערכן הנקוב. לערך הנקוב אין כמעט משמעות כלכלית, ויש לו רק נפקות משפטית מועטה, בייחוד במקרים של פירוק חברה. נתון הערך הנקוב שימש בעיקר להשוואה בין ערכים שונים של מניות, כאשר היה גיוון בהון. כיום, חברות רבות קובעות בתקנונן שהון המניות יהיה ללא ערך נקוב. מבין החברות הנסחרות בבורסה הישראלית, הרוב מתאפיינות בהון מניות עם ערך נקוב, אך הוא אינו מוצא ביטוי בחיי המסחר היומיומיים (מושג הערך הנקוב עודנו שימושי בסוגים אחרים של ניירות ערך, כגון אג"ח).

לדוגמה, עם הקמת החברה "חברה בע"מ" היא הקצתה לבעלי המניות הראשונים 1,000 מניות. הערך הנקוב של כל מניה הוא 1 ש"ח. החברה העמידה את שוויה על 4,000 ש"ח, ולכן כל מניה הוקצתה במחיר כולל של 4 ש"ח. בשפה החשבונאית, מתוך אותם 4 ש"ח, 3 ש"ח יחשבו ל"פרמיה" ו-1 ש"ח ל"הון מניות". באופן זהה, אם מניות החברה הן ללא ערך נקוב, החברה עדיין תקצה כל מניה במחיר של 4 ש"ח. החברה קיבלה, כאמור, עבור המניות סך כולל של 4,000 ש"ח. אם החברה לא תקצה מניות נוספות, זה ימשיך להיות גובה הון המניות ("הון מניות + פרמיה") במאזן שלה. מובן שאם החברה תתחיל כעת בפעילותה, היא תוכל להכניס כסף לקופתה שלא דרך הקצאת מניות, כגון בפעילות עסקית רגילה (צבירת רווח נקי) ונטילת הלוואות.

גדלים כלכליים בהון המניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הון רשום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Authorized capital, Registered capital

על פי חוק החברות, לכל חברה יהיה הון מניות רשום. זה אחד מארבעת הנתונים החייבים להימצא בתקנון, לצד שם החברה, מטרותיה ואופן הגבלת האחריות בה.[11] פועל יוצא, לכל חברה המוקמת על פי חוק זה, תהיה תמיד לפחות מניה אחת. זאת בניגוד למצב ששרר בעבר, אז פקודת החברות אפשרה קיומן של חברות ללא הון מניות.

מבין הגדלים הנוגעים להון המניות של חברה מסוימת, המספר הגבוה ביותר יהיה מספר המניות בהון הרשום. נתון זה מהווה "תקרה" למספר המניות שיכול להיות לחברה אי-פעם. חברה לעולם אינה רשאית להקצות (לגרום שיהיו בהון המונפק) יותר מניות ממספרן בהון הרשום. הגורם היחיד שיכול להגדיל או להקטין את ההון הרשום הוא האסיפה הכללית (שכן רק היא יכולה לשנות את התקנון).

מספר המניות בהון הרשום יכול להיות כל מספר שהוא. הנתון הוא חסר משמעות כספית ישירה. גם החברה הקטנה ביותר יכולה לקבוע בתקנונה הון רשום גבוה מאוד. בישראל קיימת חברה ציבורית עם הון רשום של 2 טריליון (2 מיליון מיליון) מניות.[12] הבעיה הכלכלית היא מציאת קונים למניות, כאשר אלו עוברות מההון הרשום אל ההון המונפק. עם זאת, ההון הרשום מזמן לדירקטוריון אפשרות מיוחדת במינה: אם יש לחברה "מאגר" של הון רשום גדול, ביחס להונה המונפק הנוכחי, הרי שהחברה תוכל להשיג נכסים כמעט "בחינם" מבחינתה. זאת, דרך הקצאה תמורת מזומן למשקיעים חדשים, או דרך תשלום מבוסס מניות – הקצאת מניות לגורמים שונים (נושי החברה, עובדים, נושאי משרה, תאגידים שהחברה רוכשת ואף ספקים) במקום לשלם להם במזומן. מי שנפגע במקרה כזה הוא בעלי המניות הקיימים, שאחזקתם דוללה, עקב הפיכתם לבעלי אחוז קטן יותר בחברה, ושמחירי מניותיהם ירדו עקב הגדלת ההיצע. הפתרון לסוגיה זו הוא הדרישה, שחברה תקצה תמיד את מניותיה בשווי הוגן (fair value): יש לשאוף לביצוע ההקצאה בצורה כזו, שלתוך ההון העצמי יכנס סכום שיותיר לכל אחת מהמניות אותו נתח כספי בהון העצמי, גם במספרן המוגדל לאחר ההקצאה. אם הדירקטוריון ביצע הקצאה בפחות מהשווי ההוגן, הרי שרואים את החברה עצמה כנפגעת (שכן הכניסה פחות כסף משהייתה מסוגלת), וכל בעל מניות יכול להגיש תביעה נגזרת למען החברה. גם פתרון ההקצאה בשווי ההוגן אינו חף מבעיות, שכן בעלי המניות עדיין מדוללים בגידול העתידי של החברה – הרווח למניה מוקטן. עם זאת, כיוון שבעלי מניות רשאים לעיין בתקנון החברה ולראות מה מספר המניות בהון הרשום, וכן ידוע מה ההון המונפק, הם יכולים להעריך סיכון זה. בתי המשפט בישראל אף הם דנו בדרישה להקצאה בשווי הוגן.[13][14]

בחוק החברות של בריטניה בוטל הקונספט של "הון רשום".[15] חברה יכולה להקצות מניות בכל מספר שתחפוץ, תוך ציפיה מחייבת שישמר העקרון של הקצאה במחיר הוגן, למניעת דילול בלתי-מוצדק של בעלי המניות הקיימים.

הון מונפק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Issued capital

הביטוי הון מונפק פירושו כל המניות שהחברה הקצתה. כל מניה שהוקצתה אי-פעם היא מניה בהון המונפק,[16] אלא אם ועד שהיא עוברת הליך של ביטול.[17] הביטוי "הון עומד" (outstanding shares), הנדון בהמשך, פירושו כל המניות בהון המונפק שאינן מניות רדומות.

בניגוד להון הרשום, אותו רק האסיפה הכללית יכולה לשנות, הרי שההון המונפק נמצא בסמכותו של הדירקטוריון. זה רשאי להקצות מניות עד גבול ההון הרשום.

הון עומד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Outstanding shares

זה הוא הנתון המרכזי ביותר, מבחינה כלכלית, פיננסית ומשפטית. המניות בהון העומד הן כל המניות בהון המונפק שאינן מניות רדומות. הן מייצגות את סך הזכויות של בעלי המניות בחברה. בחברה ללא מניות רדומות, ההון העומד שווה להון המונפק (issued capital). בפשטות, מספר המניות בהון העומד הוא מספר המניות שהחברה "מחולקת" אליו. כאשר מניות החברה נסחרות בבורסה, ההון העומד שווה להון הרשום למסחר.[18] בחברה פרטית, לפיכך, ההון הרשום למסחר הוא 0, יהיה ההון העומד אשר יהיה. כאשר אומרים "הון המניות" סתם, מבלי לפרש סוגו, הכוונה היא להון העומד (לדוגמה, "החברה הנפיקה מניות חדשות בגובה 5% מהון המניות שלה לפני ההנפקה").

שווי השוק של חברה הוא, ככלל, מכפלת מספר המניות בהון העומד במחירה של כל מניה. כאשר חברה היא פרטית (מניותיה אינן נסחרות בבורסה) ניתן לקבוע את שוויה במגוון דרכים, כגון חוות דעת של מעריך שווי חברות ובחינת המחיר האחרון בו הקצתה החברה מניות לגורמים שונים.

החישובים היחסיים למניה, כגון רווח למניה, דיווידנד למניה, הון עצמי למניה (ערך בספרים) וכן הלאה, נעשים ביחס למספר המניות בהון העומד.

הון מניות רדומות-בת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מניות רדומות-בת אינן מניות רדומות. כאשר חברה בת רוכשת מניות של חברת האם שלה, אותן מניות הופכות "רדומות חלקית": מופשטת מהן זכות ההצבעה (זאת, כדי למנוע מצב בו חברת האם תהיה, בעקיפין, בעלת השליטה של עצמה), אך נותרות הזכויות הכלכליות (דיווידנד ופירוק).[19] מאחר שאותן מניות עדיין מקנות זכויות, הן מהוות חלק מההון העומד.

נראה, כי החוק הישראלי לא טיפל במצב בו חברה פרטית ב', שהיא חברה בת של חברה פרטית א', רוכשת את מלוא מניותיה של חברה א' כך שכולן הופכות למניות רדומות-בת. במצב זה, לא יהיו לאף אחד זכויות הצבעה בחברה א' ולמעשה גם היא וגם חברה ב' ימצאו בחלל המשפט.

מניות רדומות שהן חלק מההון העומד[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מניה רדומה" היא מניה שהופשטו ממנה זכויותיה. אירוע זה, של הרדמת זכויות, נובע מזהות בעל המניה. במניות רדומות "אמיתיות" (שהן חלק מההון המונפק אבל לא חלק מההון העומד), החברה עצמה היא הבעלים. אולם, חוק החברות קובע שיכול ויווצרו מניות רדומות גם בידי אדם שאינו החברה. אלו מצבים בהם נרכשו מניות שלא כדין, והחוק מטיל סנקציה של שלילת הזכויות הגלומות במניה. מניות רדומות כאלו נוצרות במקרים הבאים: מניות שנרכשו ללא הצעת רכש מיוחדת, כאשר הייתה חובה לקיימה;[20] מניות שנרכשו ללא הצעת רכש מלאה, כאשר הייתה חובה לקיימה;[21] מניות בחברה לתועלת הציבור שבעליהן נפטר או פשט את הרגל.[22]

קיים הבדל מהותי בין מניות רדומות כאלו ומניות רדומות בבעלות החברה. הראשונות ממשיכות להוות חלק מההון העומד. חברה (במיוחד ציבורית) אינה יכולה לדעת, באופן מרוכז, מי הם כל האנשים שרכשו ממניותיה, ואם אחד מהם עשה זאת שלא כדין. כל עוד דבר הרכישה לא נודע לחברה, אין ביכולתה לפקח ולרשום את מספר המניות הרדומות מסוג זה.[23] יתרה מכך, מניות מסוג זה אינן מניות רדומות באותו מובן של מניות שהחברה רכשה חזרה, מכיוון שהתמורה בגינן עדיין נמצאת בקופת החברה וממשיכה להוות חלק מההון העצמי. אולם, הרדמת המניות תבוא לידי ביטוי במעמד מימוש הזכות: כאשר בעל המניה מבקש לקבל דיווידנד או נתח בפירוק, להצביע באסיפה הכללית או לממש זכות אחרת שבמניה. על החברה או גורם אחר (מסלקת הבורסה, נאמן) לדעת שהמניות רדומות, ולא להעביר לידי בעליהן כל זכות. התשלום או ההצבעה יתחלקו אז בין מספר קטן יותר של בעלי מניות – אלו האוחזים במניות לא-רדומות.

בנוסף, החוק קובע שיופשטו זכויות ההצבעה מחלק מהמניות (הפיכתן ל"רדומות חלקית", בדומה למניות רדומות-בת), במצב בו פחת ההון העומד (למשל עקב רכישה עצמית), וכתוצאה מכך בעל מניה טיפס לשיעור אחזקה הדורש הצעת רכש מיוחדת, אשר לא בוצעה.[24]

הון מניות רדומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Treasury shares

חברה אינה יכולה להיות הבעלים של עצמה. עם זאת, חברה רשאית לרכוש מניות של עצמה. חוק החברות טיפל בסוגיה זו באמצעות המוסד של מניות רדומות. מניה רדומה אינה מקנה זכויות. מופשטות ממנה זכות ההצבעה, הזכויות הכלכליות וכל זכות אחרת.[25] לכן, היא לא משתתפת ב"פול" הזכויות שחולקים ביניהם בעלי המניות בחברה ואינה מהווה חלק מההון העומד. בהתאם, היא גם אינה משמשת בחישוב שווי השוק של החברה.[26] עם זאת, מניות אלו אינן דומות למניות שבוטלו. הן מהוות חלק מההון המונפק, כקטגוריה נפרדת לצד ההון העומד. מבחינה מתמטית, יש לחסר אותן מההון המונפק כדי להגיע למספר המניות בהון העומד.

חברה יכולה לבטל מניות רדומות שבידיה ("להחזירן" להון הרשום הלא-מונפק); להשאיר אותן במאזן, שם הן מכונות גם מניות באוצר (treasury shares); או למכרן החוצה למי שאינו החברה עצמה, שאז יפסיקו להיות מניות רדומות ויחזרו אל ההון העומד.

פרעון ההון המונפק[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברה יכולה להקצות מניה, אך לא לדרוש מיד את מלוא התשלום. הסכום, שאותו בעל המניה נדרש לשלם, יהיה כעת בגדר חוב שלו לחברה. עם זאת, המניות שבידיו כן יתחילו להקנות זכויות באופן מידי והן מהוות חלק מההון העומד. כיום, ברוב המקרים, נדרש מלוא התשלום כבר בעת ההקצאה; כמו כן, ממילא המניות מקנות זכויות, בין אם תמורתן שולמה במלואה ובין אם לאו. לכן, פחתה חשיבותו הפרקטית של הנושא.

קיימת הבחנה בין מספר מושגים:

  • הון מונפק ונפרע (paid up share capital) – הון מניות שהוקצה ותמורתו המלאה שולמה לחברה.
  • הון מונפק ולא נפרע (unpaid share capital) – הון מניות שהוקצה ותמורתו המלאה טרם שולמה לחברה.
    • הון לא נדרש (uncalled share capital) – הון מניות מונפק ולא נפרע שהחברה טרם דרשה את התשלום בגינו.
  • הון נדרש (called up share capital) – הון מניות מונפק שהחברה כבר דרשה את התשלום בגינו. ייתכן ותשלום זה כבר התקבל (אז הוא חלק מההון הנפרע) או לא התקבל (והוא חלק מההון הלא נפרע).

לפי דיני החברות החקוקים, דרישת הפרעון מתייחסת רק לערך הנקוב של המניה. לדוגמה, חברה הקצתה למשקיע בודד 1,000 מניות בערך נקוב של 1 ש"ח ובמחיר כולל של 4 ש"ח למניה (פרמיה של 3 ש"ח). המשקיע שילם 800 ש"ח. הסך הכספי של "ההון המונפק והלא נפרע" עומד על 200 ש"ח (ולא על 3,200 ש"ח).

לנושא של פרעון ההון המונפק יש משמעות בעת פירוק החברה. בדוגמה לעיל, אם החברה תגיע למצב של פירוק, בעל המניות ידרש לשלם את הסכום של 200 ש"ח, אותו הוא חייב לחברה בגין הערך הנקוב של המניות. למעשה, זה גובה הערבות של בעל המניות לחובות החברה.[27]

חברות עם הון מניות ללא ערך נקוב מרבות לכלול בתקנונן הוראה שלפיה כל התשלום, שאותו חייב בעל המניות בגינן, יהיה גובה ערבותו לחובות החברה בפירוק. בדוגמה לעיל, פירוש הדבר כי המשקיע ידרש לשלם 3,200 ש"ח בעת פירוק החברה, עבור המחיר הכולל של המניות שהוקצו לו וטרם נפרעו.

הביטוי "חברה בערבון מוגבל" (חברה בע"מ) מתייחס בדיוק לכך: ה"ערבון" של כל בעל מניה לחובות החברה "מוגבל" לגובה הערך הנקוב, או התשלום הכולל, שטרם שילם תמורת מניותיו. גם במקרה של חדלות פרעון של החברה, בעל המניה אינו נדרש, בנסיבות רגילות, לשלם יותר מכך.

פיצול ואיחוד מניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לנושא הנדון לעיל, שעסק בתנועות כלכליות בהון המניות (הקצאת מניות חדשות אל ההון המונפק, רכישה עצמית המקטינה את ההון העומד וכן הלאה), הרי שחברה יכולה לבצע בהון המניות שלה גם פעולות שאינן משפיעות על ערכו הכלכלי, אך בכל זאת משנות את מספר המניות. פעולות אלו הן פיצול מניות (stock split) ואיחוד מניות (reverse stock split או stock consolidation). למעשה, הפעולות "משנות את זהותן" של מניות החברה. הן מקטינות או מגדילות את השווי הכלכלי והחלק בהון המונפק של כל "מניה"; אלא שאין ה"מניה" שלפני הפיצול או האיחוד, כ"מניה" שלאחריו.

בפיצול מניות, כל מניה בהון הקיים מחולקת למספר מניות חדשות. לדוגמה, חברה שהונה המונפק הוא 1,000 מניות יכולה לבצע פיצול ביחס של 10 ל-1, ואז יעמוד ההון המונפק על 10,000 מניות. שווי החברה לא השתנה. כעת, מחירה של כל מניה "חדשה" יהיה עשירית מהמחיר של מניה "ישנה".

הפעולה ההפוכה היא איחוד מניות. לדוגמה, חברה עם הון מונפק של 10,000 מניות יכולה לאחד אותן ביחס של 10 ל-1 ולהעמיד את הונה המונפק על 1,000 מניות. שוב, שווי החברה לא השתנה. מחיר מניה "חדשה" יהיה גבוה פי 10 ממחיר מניה "ישנה". כאן מתעוררת בעיה שאינה קיימת בפיצול מניות, והיא סוגיית שברי המניות (fractional shares). בדוגמה לעיל, מי שהחזיק מספר מניות שאינו מתחלק ב-10 – לדוגמה, 14 מניות – לא יוכל לקבל "1.4 מניות" חדשות. הפתרון, ברוב המקרים, הוא עיגול מספר המניות כלפי מטה והעברת העודף במזומן. בעל המניות יקבל מניה "חדשה" אחת ועוד את השווי של 4 מניות "ישנות" במזומן.

פעולות של פיצול מניות יתבצעו כאשר מחיר מניה בודדת הגיע לסכום גבוה מדי, הפוגע בסחירותה. לעומת זאת, חברה תבקש לאחד מניות כאשר מחיר מניה בודדת הוא נמוך מדי, מה שעלול לגרום קשיים מסוימים: לדוגמה, משקיעים מוסדיים נוטים שלא לרכוש מניות שמחירן מתחת ל-5 דולר ארצות הברית.[28] הבורסות העיקריות אינן מאפשרות מסחר במניות שמחירן מתחת ל-1 דולר ארצות הברית, ואלו עוברות להיסחר מעבר לדלפק.[29]

חשוב ביותר להבחין בין שינויים לא-כלכליים בהון המניות (היינו, פיצול ואיחוד) לבין שינויים כלכליים בו. אין משמעות להשוואת מחירים בין מניה "ישנה" ו"חדשה", שהרי מדובר בשתי מניות נפרדות לגמרי. משקיע הבוחן מניה ורואה שמחירה צנח או טיפס בעשרות או מאות אחוזים, תוך זמן קצר, רצוי שיוודא כי מדובר באותו נייר ולא במניה "חדשה" שלאחר פיצול או איחוד. זאת, מאחר שחלק ממערכות המידע הממוחשבות לנתונים פיננסיים מתקשות להתמודד כהלכה עם אירועים כאלו, ועלולות להציגם כאילו שוויה האמיתי של החברה גדל או קטן.

כדי לפשט את הבנת המחיר של מניה שעברה פיצול או איחוד, ניתן להשתמש בנתון "שער מתואם" (adjusted price). נתון זה בודק לאחור את כל אירועי הפיצול/איחוד שעברה מניה, כך שהוא מסוגל להצמיד למחיר המניה, בכל תאריך בעבר, את מחירה המתואם במונחי ההווה. בדרך זו ניתן "לבטל" את ה"רעש" שיוצרים השינויים הלא-כלכליים. מכיוון שהשער המתואם מייצג בצורה נאמנה יותר את מחיר המניה לאורך זמן, הוא השער שנעשה בו שימוש בגרפים של מחיר המניה.

להלן דוגמה של טבלת מחירים היסטוריים, העושה שימוש בנתונים מתואמים (מועד עריכת הטבלה הוא תאריך השורה העליונה. סמיכות האירועים היא לצורך המחשה בלבד):

ניתן לראות שהנתון "שינוי מהיום הקודם", קרי השינוי במחיר המניה באחוזים, תמיד יחושב לפי התזוזה במחיר המתואם – שהרי כאשר המניה עוברת איחוד ביחס 10 ל-1, שוויה לא "עולה" ב-900%, אלא לא משתנה כלל. כמו כן, ניתן לראות כי אירועי הפיצול והאיחוד לא משפיעים על שווי החברה. לעומתם, השינויים הכלכליים בהון המניות (הקצאה, רכישה עצמית) שינו את שווי החברה, שכן הם מייצגים פעולה ממשית של העברת נכסים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סע' 312(ד) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, ס"ח 189 (להלן: חוק החברות).
  2. ^ סעיפים 301-305, 310, 311 לחוק החברות.
  3. ^ סע' 312(ג) לחוק החברות.
  4. ^ סע' 46ב לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, ס"ח 234.
  5. ^ אירית חביב-סגל דיני חברות כרך ב 52 (2004).
  6. ^ סע' 285 לחוק החברות.
  7. ^ סע' 1 לחוק החברות.
  8. ^ מצב זה נקרא דילול מלא (full dilution).
  9. ^ סעיפים 288(א), 92(א)(9) לחוק החברות.
  10. ^ סע' 34(א) לחוק החברות.
  11. ^ סע' 18 לחוק החברות.
  12. ^ תקנון התאגדות של בסט פיול בע"מ מתאריך 15.03.2012.
  13. ^ ע"א 667/76 ל. גליקמן בע"מ נ' א. מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ, פ"ד לב(2) 281.
  14. ^ ת"א 2602/01 (מחוזי ת"א) קווי אשראי לישראל שירותים פיננסים משלימים בע"מ (בפירוק) נ' יובל רן ואח', פסקאות 43-62 (טרם פורסם, 11.11.2010).
  15. ^ Companies Act 2006, note 843: http://www.legislation.gov.uk/ukpga/2006/46/notes/division/10/17/2
  16. ^ לעניין זה, מניה שעברה איחוד או פיצול אין לראותה כמבוטלת, אלא כממשיכה להתקיים בתוך המניה המאוחדת או בתור המניות שלאחר הפיצול.
  17. ^ לפי סע' 308(א) רישא לחוק החברות, ניתן לבטל מניה שהוקצתה. זאת, באמצעות רכישתה העצמית וביטולה. לפי הוראה בתקנון, ניתן לבטל מניה גם ללא ביצוע רכישה עצמית (למשל, מניה המתבטלת עם מות בעליה). לדיון בהוראה כזו: ד"נ 39/80 ברדיגו נ' ד.ג.ב. 9 טקסטיל בע"מ, פ"ד לה(4) 197. דרך שלישית לביטול מניות היא באמצעות הסכם שאינו התקנון; כך, לדוגמה, נראה כי אין מניעה שבעל מניות, אם הוא רוצה בכך מסיבה כלשהי, יוותר עליהן ויבקש מהחברה לבטלן. דרך רביעית בה מניות עשויות להתבטל, המושתתת על נוהג אך יכולה גם להיות מוסדרת בתקנון, היא בעת אירוע של איחוד מניות, לגבי המניות העודפות שביחד יוצרות פחות ממניה מאוחדת אחת; בעלי אותן מניות, באירוע כזה, אמורים בדרך כלל לקבל את שוויין, אחרת תתרחש העברת עושר מהם לבעלי המניות המאוחדות. דרך חמישית לביטול מניות, עם או בלי שינוי תקנון, היא מכוח הדין – כתוצאה מהחלטת בית משפט, בעיקר בהליכי חדלות פרעון. במקרים כאלו, אף אם בעלי המניות אינם צד להליך, בית המשפט שולט במרשם בעלי המניות ויכול לשנות את דבר קיומן או הבעלות בהן. אפשרות זו נחוצה בסוגים מסוימים של הבראת חברות, כגון הבראה חיצונית (מכירת כלל החברה, על דרך של העברת מניותיה, לידי משקיע חדש). היא מהווה מקרה מיוחד, הסותר את העקרון שחברה אינה שולטת בבעלות על מניותיה. ההחלטה יכולה גם להיות מנוסחת כך שהמניות הנוכחיות "מופקעות" מבעליהן (למעשה, מתבטלות) ומועברות לבעלי מניות חדשים (למעשה, מוקצות מחדש), לפי תנאי ההסדר. להחלטה כזו: פר"ק 13595-06-11 (מחוזי חי') צ'יפ פי.סי. (ישראל) בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה ואח' (פסיקתא) (לא פורסם, 25.12.2011). בנוסף על הדרכים הללו, מובן שכל הון המניות נמחק כאשר החברה עצמה חדלה מלהתקיים, בין אם בפירוק או במיזוג.
  18. ^ מספר המניות העומדות של חברה ציבורית צריך להיות מדווח וידוע תמיד לציבור. לחברה יש מספר יחיד ומסוים של מניות בהון העומד בכל רגע נתון. בעיה תתעורר במצב בו חברה ציבורית שהקצתה מניות לא דרך הבורסה, אלא בהצעה פרטית, לא מדווחת באופן מדויק לבורסה על מספר המניות המוקצות. במקרה כזה, יתקיים חוסר-ודאות בשאלה מה הוא מספר המניות של החברה. בעלי המניות החדשות, לעומת שאר בעלי המניות, יחזיקו בציפיות שונות לגבי חלקם בהון העומד (מצב סבוך במיוחד אם מתקיימת חלוקת דיווידנד, הצבעה באסיפה הכללית וכדומה בשעת חוסר-הודאות במספר המניות). בעיה זו מטופלת באמצעות תקנה 2 לתקנות ניירות ערך (הצעה פרטית של ניירות ערך בחברה רשומה), התש"ס-2000, ק"ת 834, הקובעת כי "הצעה פרטית של ניירות ערך של חברה רשומה טעונה אישור בורסה בישראל [...] לרישומם למסחר של ניירות הערך שיוקצו על פיה [...]". כלומר, כל הקצאה פרטית של מניות חייבת להיות מעודכנת גם במנגנוני הבורסה. גם כך, נותרות השאלות האם לבורסה יש שיקול דעת שלא לרשום את המניות למסחר ומה תוקפן של מניות שהוקצו אך לא נרשמו למסחר (ביחוד אם בעליהן כבר שילמו תמורתן).
  19. ^ סע' 309(ב) לחוק החברות.
  20. ^ סע' 333(א) לחוק החברות.
  21. ^ סע' 340(א) לחוק החברות.
  22. ^ סע' 345טו(ב) לחוק החברות.
  23. ^ עם זאת, קיימות חובות דיווח המיועדות להביא לכך שמידע על מניות רדומות שהן חלק מההון העומד יגיע לידי החברה והציבור. מי שנוצרו בידיו מניות רדומות או רדומות-למחצה תחת סע' 333 חייב לדווח על כך לחברה לפי סע' 333(ב1) לחוק החברות. חברה ציבורית מחויבת לדווח על היווצרות מניות רדומות שהן חלק מההון העומד, כקבוע בתקנה 31(ב)(4) לתקנות ניירות ערך (דו"חות תקופתיים ומיידיים), התש"ל-1970, ק"ת 2037.
  24. ^ סע' 333(ב) לחוק החברות.
  25. ^ סע' 308(א) לחוק החברות.
  26. ^ http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=708093
  27. ^ סע' 35(ב) לחוק החברות.
  28. ^ http://www.cfo.com/article.cfm/3011203
  29. ^ http://www.ehow.com/about_6589961_happens-falls-below-_1-nyse_.html