אדמונד הוסרל

אדמונד הוסרל
Edmund Husserl

לידה	8 באפריל 1859 פרוסטיוב, מוראביה
פטירה	26 באפריל 1938 (בגיל 79) פרייבורג, באדן
שם לידה	Edmund Gustav Albrecht Husserl
השקפה דתית	לותרניזם, יהדות
מקום לימודים	אוניברסיטת וינה, אוניברסיטת הומבולדט של ברלין, אוניברסיטת לייפציג, אוניברסיטת האלה-ויטנברג
מנחה לדוקטורט	לאו קניגסברגר, קארל שטומפף
מוסדות	אוניברסיטת פרייבורג אוניברסיטת גטינגן אוניברסיטת האלה-ויטנברג
מונחה לדוקטורט	אדית שטיין, גינתר אנדרס, לודוויג פרדיננד קלאוס, רומן אינגרדן
זרם	פנומנולוגיה
תחומי עניין	תורת ההכרה, מתמטיקה
עיסוק	מתמטיקאי, פילוסוף, מרצה באוניברסיטה
הושפע מ	רנה דקארט, פרנץ ברנטנו, קרל שטומף, גוטלוב פרגה
השפיע על	מרטין היידגר, ז'ן-פול סארטר, קורט גדל, מוריס מרלו-פונטי, קרל מאנהיים, עמנואל לוינס, גרהם הרמן, אדית שטיין, ז'אק דרידה
מדינה	האימפריה האוסטרית, הרייך הגרמני
יצירות ידועות	legitimacy, Logical Investigations
בן או בת זוג	Malvine Husserl

אדמונד גוסטב אלברכט הוּסֶרְל (בגרמנית: Edmund Gustav Albrecht Husserl;‏ 8 באפריל 1859 – 26 באפריל 1938) היה פילוסוף צ'כי־גרמני יהודי מומר. מייסד הפילוסופיה הפנומנולוגית.

ביוגרפיה

נולד בפּרוסְניץ, כיום פרוסטֵייוֹב, במחוז מוראביה שבצ'כיה (אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית). תלמידם של פרנץ ברנטנו וקארל שטומף. יחד עם אחרים, השפיע על אדית שטיין (הקדושה טרזה בנדיקטה של הצלב), מרטין היידגר, ז'אן-פול סארטר ומוריס מרלו-פונטי. ב-1887 הוסרל התנצר והצטרף לכנסייה הלותרנית. הוא לימד פילוסופיה בתחילה כמורה פרטי משנת 1887, ואז באוניברסיטת גטינגן כפרופסור משנת 1901, ובאוניברסיטת פרייבורג משנת 1916 עד שפרש לגמלאות ב-1928. לאחר פרישתו המשיך להשתמש בספרייה בפרייבורג למחקריו וכתיבתו, זכות שנשללה ממנו בשנת 1933 יחד עם סילוקו מהאוניברסיטה, בשל מוצאו היהודי. הוא מת בפרייבורג ב-26 באפריל 1938.

תמצית תורתו והשפעתו

הוסרל פיתח את הפנומנולוגיה השונה מהלוגיקה ומהפסיכולוגיה מהבחינה האמפירית.

ג'ון לוק - הטענה מראש מן ההגדרה לעומת טענה מן המציאות לאחר מעשה

תומכי החקר הניסויי האמפירי כמו ג'ון לוק הדגישו שהלוגיקה חוקרת את העולם כפי שהוא מוכרח להיות, ומגיעה למסקנתה בתהליך חשיבה הגיונית על פי מספר הנחות יסוד "טבעיות" בה כל הנחה מובנת לאדם מאליה. אך משום כך הלוגיקה אינה מסוגלת לתאר את המציאות כפי שהיא. לעומתה הפנומנולוגיה מאששת את נכונותן של טענות או שוללת טענות שבהן מתוארים קְּשָׁרִים בין תופעות שונות מן המציאות, בעולם הממשי הפיזי.

לדוגמה הלוגיקה תבדוק ותנתח טענה כמו "רווק הוא גבר לא נשוי", טענה אנליטית שהדרך לבחון אותה היא בניתוח לשוני, על פי המשמעות המילונית המוגדרת למושגים שבה. אם טענה זו נכונה, נכונותה היא באופן אפריורי מראש, עוד בטרם בדקנו את נכונותה במציאות, והיא אמת אף אם לעולם לא נבדוק בחושינו את המקרים שלה, ולא נראה לעולם לא רווק ולא גבר. היא נכונה בהגדרה. אבל הלוגיקה לא מסוגלת לבחון מקרים של מציאות, שאין נכונותם מחויבת מראש. היא לא מטפלת במקרים של טענה שאינה בהכרח אמת באופן אפריורי.

לעומת הלוגיקה, המדע הניסויי האמפירי עוסק בבדיקת נכונותה של טענה סינתטית - טענה שהדרך לאשש את אמיתותה ולבדוק את נכונותה היא רק במבחן המציאות, על ידי הרכבה (סינתזה) עם המציאות, זו שמחוץ למשמעות הלשונית, כמו בטענה "בירושלים יורד עכשיו גשם", או "רוב הרווקים גרים בדירות שכורות". נכונותה של טענה כזו היא קונטינגנטית - מקרית, תלויה בתוצאות הבדיקה, ולא נובעת מהגדרה. הטענה אינה נכונה מראש, ייתכן שכן וייתכן שלא, אך נדע זאת רק אחר כך, באופן אפוסטריורי שלאחר מעשה, על ידי בדיקת העולם הפיזי הממשי, או על ידי בדיקת המחשבות שכרגע האדם חושב, אם מדובר בטענה הכוללת מושגים מדומיינים.

עד סוף המאה ה-18 הייתה הבדלה מובחנת היטב, הבחנה דיכוטומית חדה, בין מדעים אנליטיים-אפריוריים כמו המתמטיקה והלוגיקה, לבין מדעים סינתטיים-אפוסטריוריים, כמו פיזיקה וביולוגיה (מאוחר יותר גם הפסיכולוגיה הצטרפה לאלו).

קאנט - הטענה הנכונה מראש במציאות

עמנואל קאנט קבע בשם דייוויד יום כי ישנו גם סוג של טענה סינתטית אפריורית. משפטים שנכונותם נבחנת רק במציאות, ועם זאת נכונותם היא מראש באופן אפריורי. משפטים שלמרות שאנחנו מתישהו נדרשנו לצאת מן הניתוח המשמעותי ומן ההגדרה הלשונית, ולבחון במציאות הגשמית ממשית - פיזית. אך משמצאנו כי כך היא המציאות בהכרח, על פי חוקי הטבע, או על פי הגיון הסיבתיות של דבר גורם דבר, (בעברית של ימי-הביניים המושגים נקראו "סיבה ומסובב"), הרי שעתה האמת כבר ידועה כמו בהגדרה, ושוב אין צורך ללכת ולבדוק את המציאות בכל פעם. אפשר לפתח את החשיבה, לבדוק את נכונות הטענה, ולנבא את ההתנהגות במציאות העתידה, - מתוך היסודות הבדוקים כבר. כאלה, לדעת קאנט, הם משפטי המתמטיקה, כמו גם משפטי תורת ההכרה כאשר אלו עוסקים במושגים כמו סיבתיות או במושג האני העצמי, הנבחן בפילוסופיה של הנפש.

הוסרל - משל הכוכבים הבלתי נראים ביום: האני והפנומנולוגיה הטרסנדנטלית

הידע האפיסטמי - הוא הידע עליו אנו יודעים מתוך חקר הידיעה, האפיסטמולוגיה, הבדיקה מה ניתן לדעת וכיצד אנו יכולים לדעת אותו. אחד הנושאים המרכזיים בו עסקה האפיסטמולוגיה הוא חקר משמעות האני העצמי: מיהו באמת "אני", ומה אנו יכולים לדעת עליו.

הוסרל טען שעיקר הידע האפיסטמי ובתוכו גם הבנת ה"אני" יבואו לנו רק אם נצליח לבחון את הטענות הסינתטיות אפריוריות - הטענות שחייבים לבדוק אותן על פי המציאות, אך אנו מניחים אותם מראש, על פי חלק "יסודי" של המציאות שכבר נבחנה קודם לכן. לדעתו שכחנו לבחון טענות סינתטיות אפריוריות כמו את טענות המתמטיקה או את טענות הסיבתיות, כי שני סוגי הטענה האחרים, אלה של משחקי הגדרה שאינם קשורים במציאות, ואלה של בחינת המציאות בניסויים, "מסנוורים" אותנו עד שאיננו בוחנים את הטענה שהסקנו עליה כ"אפריורית" אף שהיא למעשה סינתטית. בדומה לכוכבים שאי אפשר לראותם באור השמש המסנוורת.

חיי היומיום המעשיים, הפרקטיקה של פרנסה ולימודים, מסתירים מאיתנו את האני האמיתי הטרנסנדנטלי, האמת שאינה תלויה בדבר, ואף שהיא נמצאת במציאות, היא אינה צריכה את בדיקת המציאות על מנת לאמת אותה, ולכן אנחנו מתעלמים ממנה. כדי לראות אותה עלינו "לכבות" את חיי היומיום, ואז נראה את האני הטרסנדנטלי במלוא הדרו.

תלמידיו

הוסרל השפיע מאוד על תלמידיו הרבים ובהם היידגר (שהצטרף למפלגה הנאצית, והתכחש כנראה אל הוסרל בסוף ימי הוסרל בגרמניה). היידגר סבר שהמדע והמטפיזיקה המערבית סנוורו אותנו מלראות את התובנות של הפילוסופיה הקדם-סוקרטית שנתגלו לפני טכנולוגיית הא-ב היווני. סוקרטס, אפלטון ואריסטו היו שמש חזקה מדי שסימאה את עינינו ובגללם איבדנו את החוכמה הפרה-סוקרטית. לוינס, דרידה ופורוש^{[דרוש מקור]} טוענים שגם היהדות סונוורה על ידי המטפיזיקה היוונית והמערבית. מרשל מקלוהן טוען שכל טכנולוגיה קיימת מעוורת אותנו מלראות את הטכנולוגיות שהיו לפניה ואחריה.

לימודים וחיבורים מוקדמים

הוסרל למד בתחילה מתמטיקה באוניברסיטאות לייפציג (1876) וברלין (1878), עם הפרופסורים קארל ויירשטראס ולאופולד קרונקר. ב-1881 נסע לווינה על מנת ללמוד אצל ליאו קניגסברגר, וקיבל את תואר הדוקטור שלו על עבודתו "תרומות לחשבון וריאציות".

רק ב-1884 החל להאזין להרצאותיו של פרנץ ברנטנו על פסיכולוגיה ופילוסופיה. ברנטנו הרשים אותו מאוד, והוא החליט להקדיש את חייו לפילוסופיה. הוסרל למד בתחילה איתו, ואז ב-1886 באוניברסיטת האלה עם קארל שטומף, תלמיד של ברנטנו. תחת השגחתו כתב את "על מושג המספר" (1887), חיבור שיהיה בסיס לחיבורו הגדול, "הפילוסופיה של האריתמטיקה" (1891).

בחיבורים ראשונים אלה ניסה לחבר בין המתמטיקה, הפסיכולוגיה והפילוסופיה כשמטרתו העיקרית היא לספק בסיס חזק למתמטיקה. הוא ניתח את התהליך הפסיכולוגי הנצרך על מנת להגיע למושג המספר, ואז ניסה לבנות תאוריה שיטתית על ניתוח זה. בניסיון זה השתמש במספר שיטות שלמד ממוריו. מוויירשטראס קיבל את הרעיון שאנו מגיעים למושג המספר על ידי ספירה של מספר מסוים של חפצים. מברנטנו ושטומפף לקח את ההבחנה בין הצגה "מתאימה" ו"לא מתאימה". הוסרל הסביר זאת כך: אם עומדים מול בית, יש את צורת ההצגה המתאימה של הבית. לעומת זאת אם מחפשים את הבית, ומקבלים הוראות כיצד להגיע אליו, אז הוראות אלה הן הצגות לא מתאימות. במילים אחרות, יש הצגה מתאימה של דבר רק אם הוא נמצא למעשה, והצגה לא מתאימה (או סימבולית, מילה שהוא משתמש בה גם כן), אם רק מסמלים את הדבר בצורות שונות.

אלמנט חשוב אחר שהוסרל לקח מברנטנו הוא של התכוונות, והוא הרעיון שהמאפיין העיקרי של התודעה הוא שהיא תמיד מכוונת. ברנטנו ראה את ההתכוונות כמאפיין העיקרי של דברים מנטליים בניגוד לדברים פיזיים. לכל תופעה מנטלית, לכל אירוע פסיכולוגי, יש תוכן שמכוון כלפי דבר מסוים. לכל אמונה, רצון וכן הלאה קיים דבר כלשהו שהם עליו: הדבר בו מאמינים, הדבר אותו רוצים. ברנטנו השתמש בביטוי "חוסר קיום מכוון" על מנת לאפיין את האובייקטים של המחשבה במוח. לעומת זאת לתופעות פיזיות, אין כל מכוונות.

פיתוחים מאוחרים

כמה שנים לאחר פרסומו חיבורו הגדול, "חקירות לוגיות" (1900-1901), הגיע הוסרל להחלטה שעל מנת לחקור את מבנה התודעה, יש להבדיל בין פעולה של התודעה (ה"נואסיס") לבין התופעה שכלפיה היא מכוונת (ה"נואמטה"). ידע ודאי לגבי מהות הדברים יהיה אפשרי רק על ידי "אפוכה" - שימה בסוגריים של ההנחה אודות קיומם האובייקטיבי של הדברים, והתעמקות בהם כתופעה. מושגים חדשים אלה הביאו לפרסום "אידיאות" ב-1913, שם הם הוזכרו לראשונה, ולתוכנית להוצאה שנייה של "חקירות לוגיות".

מה"אידיאות" והלאה, הוסרל התמקד במבנים האידיאליים, המהותיים של התודעה. השאלה המטפיזית שפילוסופים רבים העמידו לגבי אמיתות קיומם של הדברים (כלומר, האם יש ביסוס אמיתי לתחושה שלנו של העולם) לא הייתה בעלת עניין רב להוסרל. הוסרל הציע, כי העולם של האובייקטים והכוונות (האופנים השונים שאנו מכווינים את עצמנו כלפי דברים) מומשג בדרך כלל ב"יחס טבעי", שמאופיין באמונה כי לחפצים עצמם יש תכונות מסוימות ושכאשר אנו רואים את החפצים אנו מבינים אותם. הוסרל הציע צורה חדשה להסתכל על דברים, פנומנולוגית, שבה בוחנים כיצד אנו, באופנים השונים שהכוונה שלנו מכוונת אליהם, "מרכיבים" אותם (בניגוד ל"יוצרים" אותם). בגישה הפנומנולוגית, האובייקט אינו דבר חיצוני שבעצמו מספק אינדיקטורים של מה הוא (כפי שמקובל במדעי הטבע), אלא הוא צביר של היבטים תפיסתיים ופונקציונליים שמקובצים יחד תחת הרעיון של אובייקט מטיפוס מסוים. התפיסה של חפצים כדברים אמיתיים מקובלת על ידי הפנומנולוגיה, אך היא מוגדרת כפעולה של התודעה שלי, (אחד מההיבטים הנואטיים שמהווים חלק מתפיסת האובייקט הוא התפיסה שלו כקיים "באמת"). כלומר, אין שום דבר במציאות ובממשיות של החפץ שמייחד את החפץ הזה באופן שבו אנו רואים אותו – אם כי אנו בדרך כלל מייחסים את ההבדלים בין החפצים להבדלים אמיתיים ביניהם, כגון צבע.

בחיבור "פילוסופיה כמדע חמור" (Philosophie als strenge Wissenschaft), אשר התפרסם בכתב עת בשנת 1911, מסביר הוסרל את גישתו הפנומנולוגית אל האובייקט. עבור הוסרל מהווה האובייקט סמן של מהות (אימננטיות) בתוך המציאות. הופעתו של האובייקט כ"תופעה" במרחבו של המתבונן נתפשת כ"חוויה" או אירוע אשר משמעותו המלאה מתגלה רק ברפלקציה. התגלותו של האובייקט במהותו היא מנותקת מן התפיסה הגופנית של המתבונן כיוון שלאובייקט "יש הוראה" המאפשרת את ההתכוונות כלפיו. הטבע בעיני הוסרל טמון בראיית מהותן של התופעות המתגלות. תופעות אלו הן כל כך יומיומיות עד שבעיניו של המתבונן נשכח כי אלו הן המהות האמיתית. הפנומנולוגיה כשיטה פילוסופית כוללת תעזור לצופה להבין את אותן מהויות. "אם התופעות בתורת כאלה אינן טבע", כתב הוסרל, "הרי יש להן מהות הניתנת לתפיסה בראייה בלתי אמצעית ולתפיסה תואמת" לשם פענוח התופעות עלינו להשתמש במשמעויות, במילים ובמושגים "המוכרחות להיות נפרעות במזומנים - כביכול בראיית מהויות".

בתקופה מאוחרת יותר החל הוסרל לעסוק בנושאים המסובכים של אינטרסובייקטיביות (ובמיוחד, כיצד התקשורת בין אנשים על חפץ מדברת על אותו חפץ אידיאלי), וניסה שיטות חדשות על מנת להסביר לקוראיו את החשיבות של הפנומנולוגיה למחקר מדעי (ובמיוחד לפסיכולוגיה). ה"משבר של המדעים האירופאיים" הוא החיבור הלא גמור של הוסרל שעוסק בצורה הישירה ביותר בסוגיות אלו.

כתוצאה מהחקיקה האנטי-יהודית של הנאצים באפריל 1933, נשללה מהוסרל הגישה לספרייה בפרייבורג. תלמיד לשעבר שלו, וחבר המפלגה הנאצית, מרטין היידגר, הודיע להוסרל כי הוא מסולק מהאוניברסיטה. היידגר הסיר את ההקדשה למורו מהחיבור הידוע ביותר שלו, "הוויה וזמן", כאשר הוא הודפס מחדש ב-1941.

ב-1939 כתבי היד של הוסרל, שהגיעו לכדי 40,000 דף, הופקדו בלוון ב"ארכיון הוסרל". רוב החומר הזה פורסם באוסף הידוע כ"הוסרליאנה".

תרגומים לעברית של יצירתו

• מבחר מאמרים, מאגנס, ירושלים, 1993
• הגיונות קארטזיאניים, מאגנס, ירושלים, תשל"ב
• משבר המדעים האירופיים והפנומנולוגיה הטרנסצנדנטלית, מאגנס, ירושלים, תשנ"ו (1996)
• על הפנומנולוגיה של הבין-סובייקטיביות, רסלינג, תל אביב, 2016

לקריאה נוספת

• שמואל הוגו ברגמן, הוגי הדור, מאגנס, ירושלים, תש"ל
• שמאי זינגר, כינון האני האחר בפנומנולוגיה של הוסרל והביקורת של סרטר, ירושלים, 2000
• יצחק בן מרדכי שטרנברג, הרדוקציה הפנומולוגית במשנתו של הוסרל, רמת גן, תשנ"א (1990)
• דן זהבי Husserl's Phenomenology. Stanford University Press 2003
• שמאי זינגר, הפנומנולוגיה של האחר - חתירתו של אדמונד הוסרל לכינון הבין-סובייקטיביות, הוצאת רסלינג, 2018

קישורים חיצוניים

• אדמונד הוסרל, ברשת החברתית Goodreads
• אדמונד הוסרל, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
• ארכיון הוסרל בלוון, המרכז בינלאומי למחקר פנומנולוגי
• ארכיון הוסרל באוניברסיטת קלן
• The Husserl Page - דף על הוסרל, שמטרתו לספק גישה נוחה למקורות על חייו ויצירתו
• אדמונד הוסרל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אדמונד הוסרל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אדמונד הוסרל (1859-1938), דף שער בספרייה הלאומית