הזדהות השלכתית
הזדהות השלכתית (Projective Identification) הוא מושג פסיכולוגי שנטבע לראשונה על ידי החוקרת והפסיכואנליטיקאית מלאני קליין ב- 1946. קליין השתמשה במושג ההשלכה הפרוידיאני, שדיבר על ייחוס של דחפים מאיימים לאנשים אחרים, והרחיבה אותו כדי לתאר העברה של דימויי אני שליליים שהאדם לא יכול להכיל אותם, אל אדם אחר. האחר מזדהה עם הדימויים השליליים שהושלכו עליו, ומתנהג בהתאם.
תוכן עניינים |
[עריכה] תהליך ההזדהות ההשלכתית
קליין תיארה באמצעות מושג זה את המתרחש בנפשו של הפעוט בחצי השנה הראשונה לחייו. לטענתה, בשלב זה שאופיין כעמדה פרנואידית-סכיזואידית, משליך התינוק את דימוי העצמי התוקפני שלו, שמקורו בדחף המוות, על האם[1]. מכיוון שבשלב זה התינוק עדיין לא עבר תהליך של היפרדות מהאם, הוא מפנים בחזרה את דימוי האני שהושלך, וכך נוצרת הזדהות השלכתית. בעקבות הגדרה זו, אוטו קרנברג והוגים אחרים רואים בהזדהות ההשלכתית מנגנון הגנה לא יעיל שקיים רק אצל פסיכוטיים או בעלי ארגון אישיות גבולי[2].
במסגרת ההזדהות ההשלכתית, מתרחש תהליך תלת-שלבי:
- השלכה - אדם (המשליך) מייחס תכונות, מחשבות או אמונות לאדם אחר (המושלך), שעמו הוא נמצא לרוב במערכת יחסים כלשהי.
- המושלך מקבל על עצמו, באופן תת הכרתי, את אותן תכונות, מחשבות או אמונות שיוחסו לו, ומתנהג בהתאם להן. במקרים רבים התנהגות המשליך ביחסים היא כזאת שדוחפת, או אף כופה על המושלך להפנים את התכונות המושלכות.
- המעגל נסגר כאשר נוצרת בין המשליך למושלך דיאדה שמשחזרת יחסים לא פתורים של המשליך.
דוגמה לתהליך זה: ילד חרד מדחפי התוקפנות שלו, ולכן משליך אותם על אמו, וטוען שהיא תוקפנית כלפיו. האם עשויה להזדהות עם הדחפים התוקפניים שהושלכו עליה, ולנהוג בהתאם - לבטא תוקפנות בהתנהגותה כלפי הילד, וכך ממשיך המעגל ומשתחזר התהליך. על פי ביון, תהליך בין-אישי מותאם יותר עשוי להיות עיבוד וארגון של האם את התכנים התוקפניים שהושלכו עליה, שהפחידו את הילד, וזאת ללא בהלה וחרדה מהם וללא הזדהות, אלא החזרתם לילד תוך תימלול תחושות התוקפנות שלו, סיבות אפשריות לתחושות אלו, והצעת דרכי התמודדות. כך יכול הילד להפנים חזרה את דחפי התוקפנות ("האני הרע") כאשר החוויה מוסברת ומובנת לו יותר, ותוך הפחתה בתחושת החרדה.
תהליך ההזדהות ההשלכתית מתרחש לא רק במערכות יחסים פתולוגיות, שבהן התכונות המושלכות עשויות להיות שליליות (מחשבות רדיפה, התעללות, התקרבנות ופרנויה), אלא גם במערכות יחסים נורמטיביות, כבסיס לתקשורת בין-אישית. התפיסה המקובלת היא כי צדדים למערכות יחסים ארוכות טווח שבים ו"משחקים" באופן בלתי מודע בהזדהות השלכתית וב"הזדהות השלכתית שכנגד", ובאופן כזה מכניסים ליחסים תכנים הלקוחים מתקופת התפתחותם ומהדיאדות הראשונות שחוו.
[עריכה] התייחסות תאורטיקנים אחרים למושג
וילפרד ביון הפך את מושג ההזדהות ההשלכתית מתהליך תוך-אישי לתהליך בין-אישי. לדבריו, התינוק משליך את ה"אני הרע" שלו על האם, והיא יכולה לארגן עבורו את החוויה של האני הרע באופן שיוכל להפנימו בחזרה כשהוא מעובד יותר, ולהכילו יחד עם האני הטוב. כאשר האם נכשלת במשימה, האני הרע מופנם באופן מאיים ומעורר חרדה אצל התינוק[1].
תומאס אוגדן רואה בהזדהות ההשלכתית כלי טיפולי המקביל להעברה נגדית בפסיכותרפיה פרוידיאנית. לדעתו, המטפל צריך לא רק לפרש למטופל את התכנים המושלכים, אלא גם להתנהג באופן שונה מזה שהמטופל מצפה לו ובכך לשבור את מעגל הקסמים[2].
סטיבן מיטשל תיאר את ההזדהות ההשלכתית כאחד המנגנונים שיוצרים חוויה משותפת של אפקט עז וגבולות חדירים. על פי הגישה ההתייחסותית זהו השני מבין ארבעה אופני ארגון של ההתייחסותיות לפיו רגשות עזים של תשוקה, כאב, צער ועוררות מינית יכולים לחלחל באחר ולעורר אצלו רגשות דומים. רגשות על-אישיים (Transpersonal) מתעוררים בנו בלי לדעת אצל מי התעורר הרגש לראשונה.[3]
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הזדהות השלכתית בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
[עריכה] הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק, פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית (תל אביב: תולעת ספרים, 2006), 175-145
- ^ 2.0 2.1 מרק רויטמן, הזדהות השלכתית - מפתח להבנת תהליכים בין אישיים וקבוצתיים, שיחות 2.3 (1989)
- ^ סטיבן מיטשל (2009), התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות, תל אביב: תולעת ספרים.
