הזהב של ימאשיטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טומויוקי ימאשיטה

הזהב של ימאשיטה הוא שמו של השלל שנגנב לכאורה על ידי כוחות האימפריה היפנית בדרום מזרח אסיה במהלך מלחמת העולם השנייה, אותו הסתירו במערות, במנהרות ובמבנים תת-קרקעיים בפיליפינים. השלל נקרא על שמו של גנרל טומויוקי ימאשיטה. אף על פי שיש הטוענים שהזהב עודנו קבור בפיליפינים, קיומו מוטל בספק על ידי מרבית המומחים.‏[1] האוצר עמד בלבו של משפט בהוואי ב-1988 שבו היו מעורבים צייד האוצרות הפיליפיני רוגליו רוחאס, והנשיא הפיליפיני לשעבר פרדיננד מרקוס.

הביזה והטיוח לכאורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שניים מהתומכים הגדולים בקיום הזהב של ימאשיטה הם סטרלינג ופגי סיגרייב (Sterling and Peggy Seagrave), הטוענים שהביזה בזמן המלחמה התרחשה בקנה מידה נרחב והייתה מתואמת עם חברי היאקוזה ובכירים יפנים, בהם אף הקיסר הירוהיטו,‏[2] ושממשלת יפן התכוונה להשתמש בשלל למימון המשך המלחמה. לטענת סיגרייב מינה הירוהיטו את אחיו, הנסיך יאסוהיטו צ'יצ'יבו, לראש ארגון סודי שנקרא "שושן הזהב" (金の百合), שנועד לצרכים אלה.

הרכוש הגנוב כלל לפי הדיווחים שלל שנלקח מבנקים, ממקדשים, מכספות, מכנסיות, ממסגדים, ממוזיאונים ומבתים פרטיים. שמו של השלל מגיע מטומויוקי ימאשיטה, שפיקד על הכוחות היפניים בפיליפינים ב-1944. לפי הדיווחים נשמר תחילה השלל בסינגפור ומאוחר יותר הועבר לפיליפינים.‏[3] היפנים קיוו לשלוח את השלל מהפיליפינים ליפן עם סוף המלחמה, אך עם התקדמותה הגבילו הכוחות האמריקאים את תנועת הספינות היפניות וטיבעו רבות מהן, בהן גם ספינות עמוסות זהב. לטענתם של סיגרייב ושל אחרים איתר המודיעין האמריקאי את מיקומו של השלל, קשר קשר עם הירוהיטו וקצינים יפנים בכירים להסתיר את קיומו, והממשל האמריקאי השתמש בשלל למימון פעולות מודיעיניות ברחבי העולם במהלך המלחמה הקרה.‏[3]

ב-1992 טענה אימלדה מרקוס, אשתו של פרדיננד מרקוס, שמרבית הונו של בעלה הגיע מהזהב של ימאשיטה.‏[4] כיום ממשיכים ציידי אוצרות, פיליפינים וזרים כאחד, לחפש אחר מקום המסתור של השלל הרב.

תביעתו של רוגליו רוחאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1988 תבע צייד האוצרות הפיליפיני רוגליו רוחאס את נשיא הפיליפינים לשעבר, פרדיננד מרקוס, ואת אשתו אימלדה מרקוס בבית משפט בהוואי באשמת גניבה והפרת זכויות האדם. לטענתו, ב-1961 פגש חייל לשעבר בצבא יפן שמסר לו את מיקומו של הזהב של ימאשיטה. לאחר שהקים צוות חיפוש וקיבל אישור לחפש את האוצר, גילה רוחאס ב-1971 מחסן תת-קרקעי שבו מצא לטענתו חרבות סמוראים, כידוני רובה, מכשירי רדיו ושלדים לבושים בבגדי הצבא היפני. בנוסף, מצא רוחאס במחסן פסל של בודהה בגובה 91 ס"מ ומספר ארגזים שהכילו בוליוני זהב. רוחאס טען שהסתיר בביתו את פסל הבודהה וארגז אחד שהכיל 20 מטילי זהב, וחתם את פתח המחסן עד שיוכל להוציא את שאר הארגזים. רוחאס טען שמכר שבעה מטילי זהב ושחיפש רוכשים לפסל הבודהה. בשלב זה, טען רוחאס, נודע לנשיא מרקוס על הזהב והוא הורה לעצור את רוחאס, להכותו ולהחרים את הפסל ואת שארית הזהב. לאחר שרוחאס התבטא בעניין באופן פומבי הורה מרקוס לעצרו שוב, ואף להושיבו בכלא למשך יותר משנה.

רוחאס המתין עד שמרקוס יסיים את כהונתו, וב-1988 תבע אותו בבית משפט בהוואי ודרש פיצויים על הגניבה ועל הפרת זכויות האדם שלו. רוחאס נפטר ערב פתיחת המשפט, אך ההצהרה שנתן שימשה ראייה. ב-1998 מצא בית המשפט העליון של הוואי שישנן ראיות מספקות התומכות בהצהרתו של רוחאס, אך מכיוון שאין לדעת מה הערך המלא של הזהב שנמצא, נערכה סקירה של שווי 17 מטילי הזהב שנותרו ושל פסל הבודהה. לבסוף קיבלו נציגיו של רוחאס פיצוי על סך 13,275,848.37 דולר עבור הזהב ושישה מיליון דולר על הפרת זכויות האדם.‏[5]

התביעה הסיקה שרוחאס אכן גילה אוצר, ואף על פי שבית המשפט לא נדרש להחליט אם אכן מדובר בזהב של ימאשיטה, העדויות שעליהן נתמכה התביעה הצביעו על כך. רוחאס הלך לפי הוראותיו של בנו של חייל יפני, לכאורה הסתמך על עדויותיו של המתורגמן של ימאשיטה ולכאורה גילה גם שלדים של חיילים יפנים במחסן. עובדות אלה הביאו את בית הדין לערעורים להצהיר ש"האוצר של ימאשיטה נמצא על ידי רוחאס ונגנב מרוחאס על ידי אנשי מרקוס."‏[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Seagrave Sterling and Peggy Seagrave. Gold warriors: America's Secret Recovery of Yamashita's Gold, Verso, 2003. ISBN 9781859845424.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ת'ארפ.
  2. ^ Seagrave, עמ' 45.
  3. ^ 3.0 3.1 ג'ונסון
  4. ^ בולטין.
  5. ^ עתירה, נספח: עמ' 49a.
  6. ^ עתירה, נספח: עמ' 3a.