הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נחיתת בעלות הברית בסאלרנו, ספטמבר 1943

הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה הינה כינוי מקובל לסדרה של מבצעים של בעלות הברית באיטליה ובסביבתה מסוף 1943 ועד לסוף המלחמה. הלחימה באיטליה נחשבה לשדה לוחמה משני, והצדדים הלוחמים לא סברו כי יש בה להכריע את המלחמה. זירה זו עמדה בצילן של המערכות הגדולות בחזית המזרח מחד, והפלישה לנורמנדי, שהביאה להתקדמות בעלות הברית דרך צרפת אל אדמת גרמניה, מאידך. עם זאת, הייתה לזירה חשיבות מורלית וחשיבות אסטרטגית מסוימת, ובמהלכה נערכו קרבות מרים, כגון הקרב על מונטה קאסינו. מעריכים כי בחזית האיטלקית נספו כ-90,000 חיילים מבעלות הברית, וכ-100,000 חיילי כוחות הציר.

רקע אסטרטגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב האסטרטגי בשנת 1943[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 לאחר הניצחון הרוסי בקרב סטלינגרד ולאחר הניצחונות במערכה בצפון אפריקה לא שררה הסכמה בקרב בעלות הברית המערביות על האסטרטגיה הטובה ביותר שיהיה בה כדי להביס את מדינות הציר.

הבריטים, ובמיוחד וינסטון צ'רצ'יל, טענו כי יש לנקוט באסטרטגיה עקיפה המבוססת על יתרונן של בעלות הברית בזירת הים התיכון. תוך שימוש בכוחות קרקע מצומצמים, אך בכוח ימי גדול, הייתה זו האסטרטגיה הבריטית המסורתית כנגד אויב המבוצר ביבשה, להלחם כחלק מקואליציה, ולהכות באויב במספר מבצעים באזורים משניים, על מנת להחלישו בהדרגה. ארצות הברית, שהזרימה לאירופה כוחות יבשתיים גדולים, העדיפה מבצע ישיר כנגד הכוח העיקרי של האויב. מבצע כזה היה תלוי בניצחון מוחץ בקרב בזירה האטלנטית, מערכה ימית שהגיעה לשיאה בין החודשים מרץ ומאי בשנת 1943.

אי ההסכמה האסטרטגית הייתה עמוקה, וראשי המטות של ארצות הברית שתמכו בפלישה לצרפת מוקדם ככל האפשר, נתקלו בהתנגדות עזה של הבריטים, שתמכו במערכה בים התיכון. האמריקנים האמינו כי פלישה רבתי לצרפת מוקדם ככל האפשר הייתה הכרחית על מנת להביא את המלחמה באירופה לסיומה, ושאין לנקוט בכל מאמץ משני שעלול להביא לדחיית המערכה העיקרית. הבריטים טענו כי נוכחות כוחות גדולים של בעלות הברית, המאומנים בפלישה מן הים, איפשרה פלישה בהיקף מצומצם באזור הים התיכון, וכי הזדמנות זו יש לנצל.

לבסוף החליטה המנהיגות הפוליטית של בעלות הברית להתחייב לפלישה בהיקף נרחב לצרפת ב-1944, אך להקדים לה מבצע מצומצם באיטליה. רוזוולט רצה לשמור על נוכחות פעילה של חיילי ארצות הברית בזירה האירופית בשנת 1943, וכן קסם לו הרעיון להוציא את איטליה מרשימת המדינות המשתתפות במלחמה.

היה ברור כי העם האיטלקי כבר אינו נלהב מהמלחמה, שהמיטה עליו אך אסונות, והביאה למותם של בניו בשדות קרב רחוקים באפריקה ובסטלינגרד, וניתן היה לצפות כי פלישה תביא להתמוטטות המשטר הפשיסטי, וליציאתה של איטליה מן המלחמה. בנוסף לרווח התעמולתי שניתן היה להפיק מחיסולה של בעלת בריתו הבולטת של היטלר בזירה האירופית, ניתן היה לצפות כי התמוטטותה של איטליה תביא לשליטה מוחלטת של הצי הבריטי בים התיכון, ולרווח אסטרטגי נוסף בכך שגרמניה תיאלץ להעביר חיילים מחזית המזרח על מנת להגן על איטליה, ועל חופה הדרומי של צרפת, וזאת בשעה בה עמד הוורמאכט במגננה לאחר כישלונו בקרב קורסק. כן ניתן היה לצפות כי העסקתם של חיילים גרמנים רבים באיטליה תמנע את חיזוק הביצורים במערב צרפת, המקום שתוכנן לפלישה היבשתית הגדולה בשנת 1944.

הפלישה לסיציליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פלישת בעלות הברית לסיציליה

ב-10 ביולי 1943 פלש כוח משימה בריטי-קנדי-אמריקני לסיציליה במבצע ימי ואווירי, שכונה "מבצע האסקי" שנערך במפרץ ג'לה וצפונית לסירקוזה. הגרמנים לא יכלו למנוע את הפלישה לאי, ונפילתו, אך הצליחו לפנות את רוב חייליהם אל היבשת, עד ל-17 באוגוסט. מבצע זה העניק לבעלות הברית ביטחון בעליונותן בזירה, וביכולן לקיים מבצעי נחיתה מן הים ומן האוויר, תוך שילוב כוחות ממספר מדינות.

נפילתו של מוסוליני וכניעת איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה

ב-24 ביולי 1943, הצביעה המועצה הפאשיסטית העליונה, לפי הצעת יושב ראשה, דינו גראנדי על הדחתו של בניטו מוסוליני. מוסוליני הוחלף במרשל פייטרו באדוליו. באדוליו החל במשא ומתן חשאי עם בעלות הברית, שהתכוננו לכניעת הכוחות האיטלקים ללא תנאי. בשיחות אלו בין באדוליו ובין בעלות הברית דובר אף על הצטרפות איטליה למלחמה כנגד בעלת בריתה גרמניה.

בעוד שהגרמנים הכירו באופן רשמי בממשלה האיטלקית החדשה, הם שלחו במקביל יחידות של הוורמאכט לאיטליה, הן על מנת להתכונן לפלישה הצפויה, והן על מנת להעמיד את באדוליו, שהיה עדיין מבחינה פורמלית קשור בברית עם גרמניה, במקומו. ב-3 בספטמבר 1943 חתמו בחשאי נציגיו של באדוליו על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית בסיציליה הכבושה.

ב-8 בספטמבר ניתן פומבי להסכם, כאשר הכריז באדוליו על כניעתה של איטליה. היטלר שהיה מודע למצב לאשורו, פעל באופן מיידי והורה לכוחות הגרמנים להשתלט על צפון איטליה ומרכזה. פעולה זו בוצעה ללא התנגדות. באדוליו נמלט מרומא, ולא הותיר כל הוראות לצבא האיטלקי, שהתמוטט ונפל על ציודו בידי הגרמנים המתקדמים. במקביל, החלו בעלות הברית לנחות בדרומה של איטליה.

לאחר שאותר מוסוליני, שהוסתר בידי שוביו במלון בהרי האפנינים, הוקמה בראשותו ממשלת בובות פרו נאצית, שכונתה "הרפובליקה של סאלו", ש"שלטה" בשטח שלא הוחזק בידי בעלות הברית מדרום, ושלא סופח לגרמניה בצפון.

הכוחות האיטלקים היו עדיין פרוסים בבלקנים ובאזורים נוספים בדרום מזרח אירופה. הצבאות האיטלקים בבלקנים נכנעו לגרמנים, חלקם לאחר לחימה. בדודקאנס נערך נסיון בריטי לחבור אל הצבא האיטלקי ולמנוע את נפילת האיים האסטרטגיים בדרום הים האגאי לידי הגרמנים. מערכת הדודקאנס שנמשכה בין ספטמבר לנובמבר 1943 הסתיימה בתבוסת הכוחות הבריטים והאיטלקים, ובנפילת האיים לידי גרמניה.

הפלישה לאיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פלישת בעלות הברית לאיטליה

כוחות הארמייה השמינית של הצבא הבריטי נחתו ב"עקב המגף" האיטלקי ב-3 בספטמבר 1943 במבצע שכונה "מבצע בייטאון". ב-9 בספטמבר נחתו כוחות הארמייה החמישית של צבא ארצות הברית, בפיקודו של הגנרל מארק קלארק (שבדצמבר 1944 קיבל את הפיקוד על כל כוחות בעלות הברית באיטליה, והיה המפקד הבולט של כוחות בעלות הברית באיטליה) בסלרנו ב"מבצע אוואלאנש", וכוחות בריטים נוספים נחתו בטאראנטו ב"מבצע סלפסטיק", שכמעט ולא נתקל בהתנגדות. ניתן היה לצפות כי כניעת הממשלה האיטלקית תביא לייצוב קו גרמני בצפון, וכי היטלר סבור שאין לדרום איטליה חשיבות אסטרטגית. אך על אף התקדמות נאה של הארמייה השמינית לאורך חופה המזרחי של איטליה, כניעת הנמל החשוב בבארי ושדות התעופה האסטרטגיים שליד פוג'ה, גילו הגרמנים התנגדות וכמעט והצליחו להדוף את הפלישה באזור סלרנו. המאמץ העיקרי של בעלות הברית במערב התרכז בתחילה בנמל נאפולי, שהיה הנמל הצפוני ביותר בו ניתן היה לקיים פעילות מבצעית של בעלות הברית בכיסוי מלא של מטוסים שפעלו מבסיסים בסיציליה.

ככל שהתקדמו בעלות הברית לצפון, כן הפכו פני השטח לקשים יותר, ומאופיינים בנהרות מהירי זרימה ובמצוקים תלולים, וההתנגדות הגרמנית מנעה את ההתקדמות המהירה של תחילת הפלישה.

קו החורף, אנציו ומונטה קאסינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת אוקטובר 1943 היטלר שוכנע על ידי מפקד צבאותיו בדרום איטליה, גנרלפילדמרשל אלברט קסלרינג שהקרבות באיטליה צריכים להיערך רחוק ככל האפשר מהגבול הגרמני. לשם כך ניתן היה להיעזר בפני השטח ובקווי המגננה הטבעיים במרכז איטליה, ולמנוע מבעלות הברית שימוש בשדות תעופה שיקלו עליהן את משימות ההפצצה בגרמניה. היטלר השתכנע שנפילתה של דרום איטליה תעניק לבעלות הברית קרש קפיצה לפלישה אל הבלקנים, שהיוו מקור חיוני לנפט, בוקסיט ונחושת שהיו הכרחיים להמשך הלחימה.

קסלרינג קיבל את הפיקוד על כל צבאות כוחות הציר באיטליה, ומיד הורה על הכנת סדרה של קווי מגננה לאורכה של איטליה מדרום לרומא. שני קוים "קו וולטורנו" ו"קו ברברה" נועדו על מנת לעכב את התקדמות בעלות הברית ולהרוויח זמן על מנת לבצר את קו המגננה העיקרי קו החורף, השם הכולל ל"קו גוסטב" ושני קווי הגנה נוספים מערבית להרי האפנינים, "קו ברנהרדט" ו"קו אדולף היטלר". קו החורף הפך למכשול עיקרי בפני בעלות הברית בהתקדמותן בשנת 1943, ועצר לחלוטין את התקדמות הארמייה החמישית במערב איטליה. על אף שקו גוסטב נפרץ בחזית הארמייה השמינית, סופות שלג וראות לקויה בסוף דצמבר הביאו אף לעצירת התקדמותה של ארמייה זו.

תשומת לבן של בעלות הברית הופנתה אל הלחימה במערב איטליה, ונראה כי פריצה דרך עמק לירי תיתן אפשרות להתקדמות הנכספת עד רומא. הנחיתה בחוף אנציו, מצפון לקו גוסטב, נועדה לאלץ את הגרמנים לפנות במהירות את הקו, אך התקווה לפריצה מהירה מראש הגשר באנציו, שתנתק את מגיני קו גוסטב מעורפם, לא התגשמה. הכוח הנוחת באנציו רותק למקומו בראש הגשר הקטן, והדף בקושי שורת התקפות נגד גרמניות עזות. רק לאחר ארבע מתקפות שנערכו בין ינואר ומאי 1944 הצליחו בעלות הברית לפרוץ לבסוף את קו גוסטב, במתקפה משולבת של כוחות הארמייה החמישית והארמייה השמינית, שהסתייעו בכוחות צרפתים, פולנים וקנדים. הקו נפרץ בחזית בת 32 קילומטר, בין מונטה קאסינו ובין הים במערב.

קו גוסטב נפרץ בהתקפה השלישית, או הרביעית לפי גרסה אחרת. הלחימה הייתה מלווה במעשי זוועה משני הצדדים כנגד האוכלוסייה האיטלקית, שלחמה נגד הכיבוש הגרמני ונגד ממשלת סאלו בלוחמה פרטיזנית, אך בוצעו גם מעשי זוועה על ידי כוחות בעלות הברית, כמו ההשתוללות במונטה קסינו.

בה בעת הצליח הכוח הנוחת באנציו לפרוץ מראש הגשר, אך לא הצליח לכתר את הארמייה הגרמנית העשירית שנסוגה מקו גוסטב, בין השאר, משום שמפקד הארמייה החמישית, גנרל מארק קלארק, הורה לכוחותיו לכבוש במהירות את רומא, במקום לתת עדיפות לכיתור הגרמנים הנסוגים. רומא הוכרזה כעיר פרזות על ידי הצבא הגרמני, ונכבשה על ידי בעלות הברית ב-4 ביוני 1944.

שלבי המערכה האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה האיטלקית הייתה תמיד חזית משנית, ולאחר הפלישה לנורמנדי ביוני, 1944 הדבר הפך לברור מתמיד. יחידות מנוסות של בעלות הברית, שגובשו בשנה של לחימה באיטליה, נשלחו להילחם בחזית העיקרית בצרפת. בין מאי לספטמבר 1944 התקדמו בעלות הברית צפונה באיטליה, כבשו את פירנצה והתקרבו לקו הגנה נוסף שבנו הגרמנים, שכונה "הקו הגותי". קו הגנה זה שנבנה מדרום לבולוניה, אמנם נפרץ במהלך הלחימה בסתיו 1944, אך עד אפריל 1945 לא הושגה התקדמות משמעותית. צ'רצ'יל קיווה שפריצה בסתיו 1944 תאפשר התקדמות מהירה של בעלות הברית דרך לובליאנה לווינה והונגריה על מנת לנסות ולהקדים את הצבא האדום המתקדם מערבה, אך נתקל בהתנגדות של מפקדי הצבא. באופן פרדוקסלי הייתה השפעת המגננה החזקה של הגרמנים בקו הגותי בחורף 1944, חיזוק השליטה של ברית המועצות במדינות דרום מזרח אירופה. כאשר הצבאות הסדירים נעצרו במהלך החורף, עדיין התקיימה מלחמת גרילה עזה, כאשר פרטיזנים איטלקים לחמו הן כנגד הכובש הגרמני, והן כנגד משתפי הפעולה של הרפובליקה של סאלו. שתי ממשלות איטלקיות, אחת בכל צד של קווי הלחימה, התיימרו להיות הממשלה האיטלקית הלגיטימית, והלוחמה קיבלה צורה של מלחמת אזרחים. כמו כן, באזור בולוניה התרחש בסתיו 1944 טבח מרזבוטו, אחד ממעשי הטבח הגדולים ביותר שהתרחשו בחזית האיטלקית.

ב-25 באפריל 1945 החלה מתקפת האביב של בעלות הברית על הקו הגותי, שלוותה במתקפה פרטיזנית כוללת בעורף הקווים. הקו נפרץ, וב-29 באפריל חתם קסלרינג על כתב כניעת כל הכוחות הגרמנים באיטליה, לפיו יסתיימו מעשי האיבה ב-2 במאי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרטין בלומנסון, "אנציו ההימור שנכשל", הוצאת מערכות, 1989.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]