הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים
מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
Flagwiper.jpg

מטאטא על תורן ספינת סער. תליית מטאטא על התורן היא סימן מקובל להטבעת ספינת אויב
תאריך התחלה: 6 באוקטובר 1973
תאריך סיום: 24 באוקטובר 1973
משך הסכסוך: 19 ימים
מקום: הים התיכון, ים סוף
תוצאה: עליונות ימית ישראלית בזירות הים התיכון ומפרץ סואץ
קרבות ימיים ראשונים בין ספינות טילים
עליונות טכנולוגית ומבצעית של חיל הים הישראלי
המצור הימי המצרי על התנועה בים סוף לא נפרץ.
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
2 ספינות תותחים
12 ספינות טילים
18 ספינות דבור
10 סירות משמר
6 נחתות 
מצרים:
5 משחתות
2 פריגטות
2 קורבטות
12 צוללות
19 ספינות טילים
42 ספינות טורפדו
סוריה:
9 ספינות טילים
2 ספינות משמר
14 ספינות טורפדו 
אבידות
שלושה הרוגים
טביעת מכלית
נזקים קלים לכמה ספינות דבור 
עשרות הרוגים (הערכה)
טובעו כעשר ספינות טילים ועוד כעשר ספינות טורפדו
ספינות אחרות רבות ניזוקו 

בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים השיג חיל הים הישראלי ניצחונות על ציי סוריה ומצרים בכל הקרבות. הושגה שליטה ימית מלאה בזירת הים התיכון ובזירת ים סוף, סוכלה תקיפה מצרית בדרום סיני ובסוף המלחמה נעשתה הכנה לצליחת כוחות משוריינים במפרץ סואץ. ההצלחה לא תורגמה לחסימת נמלים, והסורים והמצרים המשיכו לקבל סיוע צבאי מברית המועצות במהלך המלחמה, אך הניצחונות אפשרו אספקה צבאית וסחר חוץ בלתי מופרעים, דרך הים התיכון, לישראל וממנה, ונמנע מהצי הסורי והמצרי להשפיע על זירות הלחימה ביבשה.

מלחמת יום הכיפורים מהווה נקודת ציון בתולדות הלוחמה הימית. כלי הנשק המכריעים בה היו ספינות קטנות חמושות בטילים נגד ספינות. כן נעשה לראשונה שימוש אפקטיבי בלוחמה אלקטרונית. כחמישים טילים נורו על ידי כל צד וספינות ישראליות לא נפגעו.‏ הפגנת היכולת הטכנולוגית והמבצעית כנגד הציוד הסובייטי המתקדם תרמה לביסוס מעמדה של ישראל כבעלת כוח ימי משמעותי במזרח התיכון, ותרמה לפתיחות של ארצות הברית לאספקת טכנולוגיה ימית מתקדמת.

העליונות בזירה הימית הייתה חיונית לניצחון ישראלי במלחמה שכן כ-94% מהיבוא הביטחוני לישראל, הגיע בדרך הים.‏[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל הים הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקד חיל הים אלוף בנימין תלם ומפקד שייטת ספינות הטילים אל"מ מיכאל ברקאי בנמל חיפה בבוקר שלאחר קרב לטקיה 7 אוקטובר 1973.התמונה באדיבות מוזיאון ההעפלה וחיל הים.

תפישת הביטחון בישראל ראתה בזירה היבשתית ובזירה האווירית את הזירות העיקריות, ובהתאם לכך הקצתה את מרבית המשאבים לזרועות היבשה והאוויר. על אף גודלם והתחזקותם של ציי ערב, נותר חלקו של חיל הים בתקציב, לאחר מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים, פחות מ- 6% מסך הוצאות הביטחון.‏[4] ההגנה על חופי המדינה בתקופה זו הוטלה גם על חיל האוויר. אבטחת השיט הישראלי בים הפתוח נראתה כמשנית בחשיבותה לנוכח ההשערה כי כמו מלחמת ששת הימים, מלחמה עתידית תהיה קצרה. ההנחה הייתה, שהנזק העיקרי שעלול להיות לכל היותר השהייה קצרה של התעבורה הימית בנמלי ישראל ואירופה עד תום הקרבות. חיל הים יועד איפוא להגנה על החופים ולביצוע פעולות קומנדו נקודתיות כנגד מטרות איכות.

חיל הים הישראלי נאלץ לפעול במסגרת תקציבית מצומצמת. פיקוד החיל הבין שלא יהיה ביכולתו לרכוש כלי שיט גדולים כמו פריגטות ומשחתות. לפיכך, מאז תחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 החל בניין הכוח של חיל הים להיות מבוסס על פיתוח עצמי. העקרונות היו: ריכוז המאמץ בלוחמת השטח, חימוש באמצעי לחימה בעלי עליונות טכנולוגית שיאפשרו התמודדות עם העדיפות הכמותית של ציי ערב, והסתפקות בכלי השיט הקטן ביותר האפשרי במגמה לקבל מספר רב של יחידות לחימה. ההצטיידות נועדה להיות מהירה ככל האפשר, על ידי חיפוש דגמים קיימים הדורשים התאמה בלבד (ולא פיתוח כלי שיט חדש לגמרי, מהלך הדורש זמן רב) ועל ידי כך השגת חיסכון בזמן הפיתוח.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספינות סער

ספינות הטילים החדשות נבנו במספנות בצרפת לפי תכנון גרמני. התותחים נרכשו באיטליה. בשנים 1967 עד 1969 הגיעו לישראל הספינות הראשונות. הספינות חומשו בהדרגה בטילי ים-ים "גבריאל" מתוצרת התעשייה האווירית.

סטי"ל מדגם סער 4 "אח"י קשת"

מלחמת ששת הימים פרצה כאשר חיל הים היה בעיצומו של מהלך ההצטיידות מחדש. החיל לא לא היה מוכן למלחמה: אמצעי הלחימה שהיו ברשותו היו מעטים ונחותים. ההצלחות בקרבות האוויר והיבשה לא השפיעו על הזירה הימית, וחיל הים המצרי לא נפגע מפעילות ישראלית. למרות בקשת חיל הים לא נכבש אזור פורט פואד בצפון תעלת סואץ, והצי המצרי חזר והתבסס בנמל פורט סעיד. הסיורים הימיים המצריים מול חוף חצי האי סיני הופסקו כאשר בקרב רומני ביולי 1967 הושמדו שתי טרפדות מצריות. ואולם ב-21 באוקטובר 1967 הטביעו ספינות טילים מסוג קומאר של הצי המצרי את המשחתת אח"י אילת בטילי סטיקס; זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של הלוחמה הימית בה הוטבעה אוניית מלחמה בטיל ים-ים. ב-14 במאי 1970 הטביעו המצרים את סירת הדיג "אורית", אותה חשבו לספינת טילים.

חסימת השיט לישראל דרך מצרי טיראן, שהייתה אחת הסיבות לפרוץ מלחמת ששת הימים, הביאה לתודעת שר הביטחון משה דיין את הצורך בכוח לחימה ימי גם בים סוף. טווח הפעולה ותנאי הים בזירה זו חייבו ספינות גדולות יותר, ובשנת 1968 אושרה רכישת שש ספינות טילים נוספות מדגם "סער 4", ממספנות ישראל.

במקביל לבניית הספינות, פיתח חיל הים מערכות לוחמה אלקטרונית, שנועדו לסייע לסטי"לים בהתמודדות עם הטילים הסובייטיים שהיו בעלי טווח גדול מזה של טילי ה"גבריאל". חיל הים הניח תחילה שהטילים הסובייטיים תוכננו נגד אניות גדולות ולא יצליחו לפגוע במטרות קטנות כמו ספינות הטילים, אך הטבעת ספינת הדיג "אורית" בירי טילי סטיקס הוכיחה שהטיל אפקטיבי גם כנגד ספינות קטנות. בשל כך, גובש מענה טקטי רחב שכלל את מערכת "שלדג", לגילוי מכ"ם, "אבשלום", רקטה לפיזור מוץ להטעיית מכ"ם האויב, ומערכת "אמנון", להגנה עצמית. פותחה תורת לחימה שתורגלה בים ובמתקן תרגול טקטי, ועל פיה זיהו ספינות הטילים ממרחק את ספינות האויב על פי שידורי המכ"ם שלהן, הטעו את הטילים שנורו לכיוונן, וצמצמו את הטווח עד לטווח היעיל של טילי "גבריאל" וכל זאת תוך ביצוע תמרוני התחמקות. ב-1973 כבר הייתה שייטת ספינות הטילים מתורגלת בהפעלת הספינות החדשות ותורת הלחימה שלהן. נערכו תוכניות מגירה התקפיות שתורגלו, שבהן נוצלו היכולות הטכנולוגיות שנרכשו בתחום הלוחמה האלקטרונית.

כוח התקיפה שעמד לרשות חיל הים בים התיכון עם פרוץ המלחמה כלל:

  • שתי ספינות טילים מדגם "סער 4"
  • שש ספינות טילים מדגם "סער 3"
  • שלוש ספינות טילים מדגם "סער 2"
  • שתי ספינות תותחים מדגם "סער 1".

שתי הצוללות המיושנות שהיו ברשות חיל הים, אח"י "לווייתן" ואח"י דולפין, היו בתהליך של הוצאה מהשרות, בהמתנה לצוללות מסדרת "גל" שהיו בבנייה בבריטניה. המשחתות והטרפדות הישנות הוצאו משירות, ובמקומן כלל צי הספינות הקטנות של חיל הים 18 ספינות "דבור" חדישות, שהחלו להיכנס לשירות משנת 1970, ועוד כעשר סירות משמר קטנות. כן היו ברשות חיל הים שש נחתות ושתי אוניות תובלה חמושות. לאורך החוף היו תחנות מכ"ם ימי שפעלו באופן רצוף לביטחון שוטף.

לחיל הים לא היה כושר לפינוי מוקשים ימיים, גם לא היו ברשותו סוללות טילים או תותחים בחוף. אף על פי שסיוע אווירי היה חיוני בתורת הלחימה, לא היו מטוסים שייעודם הבלעדי סיור ימי או משימות ימיות, והסיוע האווירי היה באחריות חיל האוויר הישראלי, שהקצה מטוסי קרב ותקיפה לפי דרישה.

הכוחות העיקריים של חיל הים הישראלי נמצאו בבסיס חיפה בים התיכון. בים סוף היו חמש ספינות "דבור" ושש נחתות‏[5] שהתבססו במפרץ שלמה, שם גם הייתה מפקדת הזירה. מוצב הפיקוד ומטה חיל הים הועברו שנה קודם למלחמה למתחם הקריה בתל אביב. מפקד חיל הים היה האלוף בנימין תלם, ועל שייטת ספינות הטילים פיקד אלוף משנה מיכאל ברקאי. על זירת ים סוף פיקד אלוף משנה זאב אלמוג. משימותיו של חיל הים היו הגנת החופים ובמיוחד הגנת מתקנים אסטרטגיים כגון בתי הזיקוק בחיפה, וכן הבטחת שיט אזרחי חופשי לישראל וממנה. במפרץ סואץ מטרת החיל הייתה אבטחת האגף הדרומי של חילות היבשה מנחיתה אפשרית של כוחות מצרים מן הים, הגנת שדה הנפט באבו רודס ומניעת הטלת הסגר ימי מדרום. אף על פי שמשימות אלו הגנתיות מטבען, החליט מפקד חיל הים כבר בשעותיה הראשונות של המלחמה לבצע את משימות החיל בדרך התקפית. והוציא כוח לתקיפת חיל הים הסורי בפתח נמליו. הנושא הוצג לראש המטה הכללי אלעזר תוך כדי היתקלות. ההצלחה בקרב הראשון שינתה את התפיסה המטכ"לית שאישר המשך פעילות חיל הים במלחמה.

מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטי"ל מדגם קומאר יורה טיל "סטיקס"

האויב העיקרי בים היה חיל הים המצרי, שפעל ביזמה התקפית מול ישראל בכל המלחמות. מתחילת שנות ה-60 התחמש צי מצרים בכלי שיט מתוצרת סובייטית, ובתחילת שנות ה-70 כבר נשענו ציי מצרים וסוריה באופן מלא על ציוד ודוקטרינה סובייטית, אם כי בצי המצרי עדיין נותרו כלים מתוצרת מערבית, בעיקר בריטית. לאחר הקרע בין ברית המועצות לאינדונזיה ב-1965 הפכה מצרים לנמען הזר הגדול ביותר של טכנולוגיה סובייטית. הסובייטים ראו חשיבות רבה במיקומה הגאופוליטי של מצרים, ששלטה על נתיב סחר עולמי מרכזי – תעלת סואץ. בנוסף, חוף הים הצפוני של מצרים איפשר שליטה על נתיבי הים לישראל, וכך איפשר הסגר ימי. לאחר תבוסתה של מצרים במלחמת ששת הימים נסגרה תעלת סואץ לתנועת אוניות ופחתה חשיבותה לברית המועצות. יחד עם זאת, ברית המועצות עדיין ראתה במצרים בעל ברית חשוב לשליטה על נתיבי הים בים התיכון.

בחיל הים המצרי שירתו כ-14,000 חיילים. עיקרו של צי אוניות השטח המצריות היה חמש משחתות. ארבע מהן היו מתוצרת ברית המועצות, והיוו את אמצעי הלחימה המאיים העיקרי בידי חיל הים המצרי - משחתות מסדרת "סקורי". בנוסף, שירתה בצי המצרי משחתת אחת מתוצרת בריטניה, מסדרת Z. המשחתות מתוצרת ברית המועצות יוצרו בסוף שנות ה-50, והמשחתת הבריטית הושקה בשנת 1944. בנוסף למשחתות היו בצי המצרי ארבע פריגטות וקורבטות, כולן מתוצרת בריטניה מתקופת מלחמת העולם השנייה.

כוח התקיפה העיקרי של הצי המצרי היה מורכב מ-19 ספינות טילים מתוצרת ברית המועצות, מסדרות "קומאר" ו"אוסה". בנוסף להן היו בצי המצרי 38 ספינות טורפדו, שש ספינות מהירות נגד צוללות, שולות מוקשים, נחתות, ומספר סירות משמר. בעת המלחמה הלאימו מפקדי הצי המצרי מספר רב של כלי שיט אזרחיים קטנים, בשל החוסר בכלים כאלה בגזרת ים סוף. לצי המצרי הייתה יכולת להניח מוקשים ימיים מסוגים מתקדמים מתוצרת מברית המועצות. בנוסף לכלי השיט העל-מימיים, היו למצרים 12 צוללות בינוניות, מונעות בדיזל, מתוצרת ברית המועצות. צוללות אלו יוצרו בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. בנוסף לכלי השיט הפעיל החיל סוללות קרקעיות של ארטילריה וטילים נגד ספינות.

סגירתה של תעלת סואץ למעבר אוניות לאחר מלחמת ששת הימים ניתקה בין שתי גזרות הפעולה של חיל הים המצרי: הים התיכון, שם היו הבסיסים העיקריים של הצי המצרי – אלכסנדריה ופורט סעיד, ומפרץ סואץ. מצב זה אילץ את המצרים להעביר כלי שיט קטנים למפרץ סואץ בדרך היבשה. כלי שיט גדולים ניתן היה להעביר רק בשיט סביב יבשת אפריקה. בשל כך היו הכוחות הימיים המצריים בבסיס סואץ מצומצמים, וכללו את כלי השיט שהיו בו לפני מלחמת ששת הימים: שתי צוללות, שתי משחתות, פריגטה, ארבע ספינות קומאר ושבע טרפדות.

הצי המצרי הפעיל חוליות קומנדו ימי במידה רבה של הצלחה במלחמת ההתשה. למרות כלי השיט החדישים יחסית מצאו מבקרים מברית המועצות שיש מקום רב לשיפור במצבו הטכני של הציוד ושל כלי הנשק. כן סיפרו שרמת האימונים של אנשי חיל הים המצרי הייתה בדרך כלל נמוכה, בהשוואה לצי הסובייטי. וכך גם מורל הצוותים (לא ברור על מה ביססו זאת). ב-1973 הוחל בנקיטת צעדים כדי לשפר את המוכנות הקרבית של הצי. לדעת אותם יועצים, הניסיון הקרבי של הצי המצרי היה מצומצם, וגם ההצלחות בהטבעת "אח"י אילת" וספינת הדיג "אורית" לא דרשו יכולת קרבית גבוהה. "אורית" שכנראה הותקפה בטעות, הייתה חסרת הגנה. ואילו הטילים שנורו לטיבוע המשחתת אילת נורו באמצע היום מקרבת נמל פורט סעיד, ללא צורך בתמרון או במהלכים קרביים.

סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיסי חיל הים הסורי
בסיסי חיל הים הסורי
 
לטקיה
לטקיה
בניאס
בניאס
טרטוס
טרטוס
מינת אל ביידה
מינת אל ביידה
סטי"ל מדגם אוסה האיום העיקרי בציי מצרים וסוריה

הכוח הימי הסורי ערב המלחמה היה עדיין בשלבי הקמה והתעצמות. הצי הסורי היה קטן יחסית, והתמקד בעיקר בהגנת החוף ובאבטחת התעבורה הימית. הצי הסורי כלל שתי מקשות מדגם T-43 מתוצרת ברית המועצות, שמונה או תשע ספינות טילים מסדרות "קומאר" ו"אוסה", 14 ספינות טורפדו, שלוש ספינות למלחמה בצוללות, ועוד מספר ספינות קטנות. בנוסף הפעיל חיל הים הסורי סוללות קרקעיות של תותחים מבוקרי מכ"ם להגנת החוף.

בסיסי הצי הסורי היו מינת אל-ביידה בצפון החוף הסורי, בסיס התחזוקה והמפקדה של הצי הסורי, הנמל העיקרי בלטקיה, שבו רוכזו ספינות הטילים והמקשות, נמל טרטוס, שהיה הבסיס הקדמי של הצי הסורי, ומעגן בניאס, בין לטקיה וטרטוס, שהיה מסוף של קו הדלק מכירכוכ, בעיראק, ומאגר דלק.

מדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב מדינות ערב האחרות היה צי ימי קטן. לירדן לא היה כוח ימי כלל. משמר החופים הירדני הוקם רק ב-1974. לסעודיה היו מספר ספינות קטנות: שלוש ספינות טורפדו, שלוש ספינות סיור ושמונה רחפות קטנות. כל הספינות הללו היו ממוקמות בנמלים הסעודיים במפרץ הפרסי. חיל הים העיראקי היה קטן בהיקפו. גם הצי האלג'ירי היה קטן בהיקפו ומרוחק מאוד מזירת הלחימה.

תמיכה לצי המצרי הייתה עשויה לבוא מהצי הלובי. צי זה כלל פריגטה מהירה, קורבטה, שלוש ספינות טילים, 11 ספינות סיור גדולות ושתי ספינות עזר. גודלו של הצי הלובי איפשר סיוע לצי המצרי, במיוחד בהטלת הסגר ימי על נתיבי השיט לישראל. אולם בפועל לא נטלו הלובים כל חלק במערכה הימית.

ברית המועצות החזיקה כוח ימי רב בים התיכון. ומשימתו העיקרית הייתה כנגד הצי השישי של ארצות הברית. אניות אלה שייטו במרחבי הים וסייעו באופן פעיל למצרים וסוריה. לפני המלחמה העבירו כוחות ממרוקו לסוריה ובעת המלחמה איבטחו את אניות האספקה שנשלחו למצרים וסוריה כחלק מהרכבת האווירית והימית הסובייטית במלחמת יום הכיפורים. הכוח הסובייטי נקרא הצי החמישי והיה חלק מצי הים השחור ובתקופה זאת צורפו אליו כלי שיט מהצי הצפוני ומהצי הבלטי. מפקדו היה אדמירל יבגני וולוביב באנית הדגל הסיירת "מוסקבה". מספר כלי השיט הסובייטים ערב המלחמה היה כפול מהרגיל, משום שהצוללות שבאותה עת סיימו תקופת שירות והיו אמורות להתחלף קיבלו הוראה להשאר שבועיים נוספים. באזור מזרח הים התיכון שהו 3 סיירות, 7 משחתות טילים, 9 פריגטות, שתי אניות נחיתה 2 מקשות ו-16 צוללות, 4 מתוכן בהנעה אטומית.

ההיערכות למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי המצרי החל להגביר מוכנותו לעימות כבר באוגוסט 1973. שתי משחתות נשלחו מבסיס סואץ לעדן, בתימן, כדי שיסייעו בהטלת הסגר ימי על ישראל על ידי חסימת מצרי באב אל מנדב, בין תימן לקרן אפריקה. ב-1 באוקטובר 1973 ניתנו לצי הפקודות הסופיות לקראת יציאה למלחמה, והוחל בהיערכות בהתאם. צוללות התפרסו בעמדות וסיורים במבואות הנמלים החלו לפעול. משחתת וצוללת הגיעו לנמל בנגזי בלוב כדי לעקוב ממנו אחר התנועה הימית לישראל.

המודיעין הימי הכין רשימת סימנים מעידים כהתרעה למלחמה. מספן המודיעין בחיל הים קיבל ידיעות מאמ"ן. לפי הידיעות העריכו אנשי המודיעין הימי שקיים סיכוי ממשי למלחמה. ראש מספן המודיעין, רמי לונץ, ומפקד חיל הים, בנימין תלם, ניסו לשכנע את ראש אמ"ן, אליהו זעירא, על המלחמה בפתח אך ללא הצלחה.‏[6] ההערכות של מספן המודיעין נשארו נחלת מטה חיל הים ולא הגיעו לידיעת מפקדי היחידות. ב-4 באוקטובר, יומים לפני פרוץ המלחמה, נערך לשייטת ספינות הטילים כולה אימון הגנת החוף בסיוע מטוסים. רק למחרת, ב-5 באוקטובר בצהריים נתקבלה ההתרעה מהמטה הכללי. חופשות בוטלו, והספינות החלו בהשלמת טילים. בבוקר יום הכיפורים הוחל בפריסת יחידות חיל הים: שני סטי"לים נשלחו להתרעה נגד מטוסים מול דרום המדינה, ושני סטי"לים נשלחו צפונה, לאזור ראש הנקרה.

ב-6 באוקטובר בשעה 14:00 פרצה המלחמה בגזרת התעלה. עד שעות הערב יצאו גם שאר הספינות לים. 4 ספינות יצאו לתגבר את הכוח הימי בגזרת סיני, שתי ספינות בחימוש נגד צוללות נפרסו בסיור להגנת חיפה, ושלוש ספינות יצאו עם מפקד השייטת, אספו בדרכן את שתי הספינות שכבר סיירו באזור ראש הנקרה ויחד הפליגו צפונה, במטרה לתקוף את הנמל הסורי בלטקיה.

המלחמה בזירת הים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבות ימיים בזירת הים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמל לטקיה מן הים, תמונה מ-1979

מפקדת חיל הים הפעילה את הכוחות ביוזמה התקפית ותכננה את הקרבות לשעות הלילה לניצול הפתעה והטעיה. נקיטת היוזמה ההתקפית הייתה שונה מהדוקטרינה שהייתה מקובלת עד אז וגרמה לכך שבקרבות הייתה לחיל הים גם עדיפות כמותית. בלילה הראשון חולק הכוח הישראלי לשתי הגזרות: מצרים וסוריה, ואולם בלילות הבאים נעשה ריכוז מאמץ: בלילה השלישי רוכזו 10 ספינות בזירה המצרית, ובלילה הרביעי רוכזו 7 ספינות מול החוף הסורי. בהמשך המלחמה, כאשר השליטה הישראלית בים הייתה ברורה, הופעלו כוחות קטנים יותר להפגנת שליטה ושמירת הלחץ. חיל הים היה מודע למאמצים בזירות הלחימה האחרות, ולפיכך, פרט ללילה הראשון בקרב פורט סעיד מול חוף סיני, לא דרש סיוע אווירי.

בלילה הראשון של המלחמה (בין 6 ל-7 באוקטובר) התחולל קרב לטקיה, קרב טילי ים-ים הראשון בהיסטוריה. היה זה אחד הקרבות החשובים בזירה הימית במלחמה, ובו נחל חיל הים הצלחה מלאה בהפעלת לוחמה אלקטרונית כנגד המערכות האלקטרוניות של הצי סורי. הקרב הסתיים בניצחון מכריע של הכוח הישראלי: 5 ספינות סוריות הוטבעו. במקביל לקרב לטקיה התנהל באותו לילה קרב פורט סעיד בין חיל הים הישראלי לצי המצרי. גם בקרב זה נקט חיל הים הישראלי יוזמה התקפית אך בשל תקלות טכניות שונות לא הצליח לפגוע בכלי השיט המצריים ולבסוף נעזר בחיל האוויר שהטביע סטי"ל מצרי. שני לילות אחר כך, בלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר, הביס חיל הים את הצי המצרי בקרב נוסף, קרב דמיאט, והשמיד שלושה סטי"לים מצריים בטילי ים-ים. לאחר קרב זה פסקה היוזמה הימית המצרית לחלוטין.

מסוף הדלק בבניאס 11/10/73

לאחר קרב לטקיה נמנעו גם הסורים מיציאה להתקפה כנגד חיל הים. בהתקפה הישראלית הבאה הסתתרו הסטי"לים הסוריים בין ומאחורי ספינות אזרחיות שעגנו מחוץ לנמל. כתוצאה מכך נפגעו שתי אוניות אזרחיות, אחת מהן סובייטית, מירי מהכוח הישראלי התוקף. האירוע יצר מתח בישראל ולאחר קרב זה ניתנו לכוחות הוראות להימנע מחיכוך עם הסובייטים. לאחר שהסורים החלו לירות טילי קרקע-קרקע לעבר ישראל, הוטל על חיל הים לפגוע במטרות תשתית, וכחלק מזה הותקף והובער מסוף הדלק בנמל בניאס באש תותחי 76 מ"מ. בעקבות חדירות ספינות הסער והמפלה בקרבות, החזירו המצרים את הצוללות שהיו מול חופי ישראל להגנת חופי מצרים. בסך הכול תקף חיל הים הישראלי את החוף המצרי שש פעמים. המטרות שהופגזו היו מוצבים, תחנות מכ"ם, בסיסים שונים וכן סוללות של תותחי חוף.

בלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר ערכה שייטת 13 את מבצע ליידי - פשיטה על נמל פורט סעיד שבה הוטבעו ארבעה כלי שיט מצרים: נחתת טנקים מדגם "וידרה", ספינת משמר נושאת מטל"רים, טרפדת מדגם P-138, וספינת טילים מדגם "אוסה". שני לוחמים של שייטת 13 הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

למרות ההישגים הטקטיים, לא תורגמו הניצחונות בקרבות הימיים להישגים אסטרטגיים. זאת, בשל התמיכה הסובייטית במצרים ובסוריה. ישראל לא הכריזה מצור ימי על מצרים או סוריה, ולמעשה בכל משך המלחמה לא פעל חיל הים כנגד אוניות סוחר, ואף לא חסם את נמלי סוריה ומצרים לכניסת אוניות נושאות אמצעי לחימה, על מנת להימנע מעימות עם הסובייטים. במהלך המלחמה הועברו מברית המועצות 65 אלף טונות של ציוד לחימה, 50 אלף טון מתוכם באמצעות תעבורה ימית.‏[7]

גזרת חוף סיני והתעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לקרבות הטילים בים הפתוח, התנהלה פעילות ענפה גם במימי החופים של סיני. במרכז הגזרה פעל מוצב דפנה לגילוי וקישור. מול פורט סעיד הופעלה תחנת מכ"ם ימי כחלק ממעוז בודפשט. מטרת הפעילות למנוע חדירות לחוף סיני. מטרה נוספת של איסוף טייסים שצנחו לים לאחר שטייסיהם נפגעו. בפעילות לקחו חלק ספינות דבור נחתות, ספינות יתוש. נחתת שימשה בסיס להעברת כוח שייטת 13 לצורך מבצע ליידי. הפעילות נוהלה על ידי בסיס אשדוד. חולית המכ"ם במעוז בודפשט שולבה על ידי מוטי אשכנזי בהגנת המעוז ואף מינה את קצין חיל הים לסגנו.‏[8]

בלילה השני ללחימה עלתה ספינת טילים אח"י חנית (סער 3) על שרטון בחוף שבין מוצב דפנה ומעוז בודפשט. הפעילות לחילוץ הספינה נמשכה יומיים וכללה הפעלת נחתת וגוררת.

נעשו מספר נסיונות לחפש טייסים שנראו צונחים לים לאחר שמטוסיהם הופלו. נסיונות אלה לא עלו יפה והצונחים אבדו.

בליל 15-16 אוקטובר ניסה כח מצרי לתקוף את מעוז בודפשט עם כלי רכב אמפיביים. המעוז הדף את ההתקפה נהרגו עשרות מהפושטים. כלי הרכב האמפיביים שקעו.‏[9] על מנת למנוע פשיטות נוספות מהים, יצא כח ספינות סער ב-17 באוקטובר, למשימת הפגזת החוף באזור פורט פואד. הספינות שהגיעו באור יום מלא, התקבלו באש מדויקת מסוללות תותחי החוף ונאלצו לסגת מבלי שפתחו באש. באותו לילה במבצע ליידי פגעו צוללים משייטת 13 בשתי הנחתות בנמל פורט סעיד.

בגזרת התעלה הופעלה יחידת הנצלה ימית לאיתור ומשיית חלקי גשר ששקעו. צוללים מיחידה 707 משו גופות מטנקים ששקעו לקרקעית התעלה.‏[10]

לאחר הקרבות הקים בסיס אשדוד נמל קדמי בפנארה שבאגם המר. תפקיד הנמל הקדמי למנוע העברת אספקה לארמייה השלישית הנצורה. והמשך פיקוח על האניות הזרות באגם.

אבטחת השיט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכלית כמיקל אנטרפרייז של חברת גדות ים

בניגוד לחזוי למלחמות בישראל התארכה מלחמת יום הכיפורים ונוצר צורך חיוני בדלק ובאמצעי לחימה שונים. אוניות טענו מטוסי קרב, רכב קרבי משורין, בנמלים שונים באירופה ובאמריקה. טעינת האוניות נעשתה בפיקוח ביטחוני בנמלי היציאה. היו מקרים שצוותים לא ישראליים לא הסכימו להיכנס לאזור הלחימה. האוניה כמיקל אנטרפרייז של חברת גדות ים ירד כל הצוות הזר בנמל נפולי. המיכלית נשאה מטען חיוני של דלק מטוסים ושמני סיכה מהקריביים לישראל. מעט אנשי הצוות הישראלי השיטו את האוניה לחיפה.

ביום 6 באוקטובר אחרי הצהרים המצרים הודיעו רשמית לכל הדיפלומטים שהים התיכון והים האדום נחשבים לאזור מלחמה. על מנת לממש את ההכרזה על חסימת חופי ישראל, נערך הצי המצרי לחסימת נתיבי השיט על ידי פריסת צוללות בחופי ישראל ובמרכז הים התיכון והצבת המשחתת "סקורי" בנמל בלוב כדי לשלוט על מרכז הים התיכון. עוד באותו הלילה עצרו הסורים אונית נוסעים יוונית רומנטיקה שהובילה 200 צליינים אמריקאים והובילו אותה לנמל טרטוס.

לאחר ניצחונות חיל הים בקרב לטקיה ובקרב דמיאט הסתגרו ציי סוריה ומצרים בנמליהם ולא הפעילו כלי שיט כדי לחסום את נתיבי הים באזורים הסמוכים לישראל. הצוללות המצריות שנשלחו אל חופי ישראל נקראו לחזור, ואלה שהוצבו בלב ים לא היו יעילות ולא הצליחו לאתר את תנועת האוניות לישראל. המשחתת שהוצבה במרכז הים התיכון התגלתה ב-22 באוקטובר 1973 בטווח של כ-60 מייל. ספינות סער נערכו לתקיפה, אך הדיונים על הפסקת האש הגיעו לשלב מתקדם ומפקדת חיל הים הורתה לכוח הישראלי לנתק מגע. המשחתת המצרית חזרה ללוב ולא נוצר עימות בינה לבין הכוח הישראלי.

גם כאשר נכנסה הפסקת האש לתוקפה נותר האיום על התעבורה לישראל וממנה. האזור שעליו איימו המצרים מבסיסם בלוב היה אזור מלטה, המרוחק כאלף מיל ימי (כ-1,800 ק"מ) מישראל. שיקולי תצרוכת דלק ותנאי הים הקשים חייבו לפרוש את ספינות הסער 4 בקטע שבין מלטה לכרתים, וספינות "סער 2" ו"סער 3" פעלו באזור שבין האי כרתים לחופי ישראל. אוניית האימונים של חיל הים אח"י נגה הוסבה לאוניית אספקה ושייטה באזור, שם תדלקה את ספינות הטילים, וכך איפשרה להאריך את זמן הסיור שלהן. מערבית ממלטה לא נעשתה פעילות לאבטחת שיט על ידי ישראל. בסיכומו של דבר הייתה משימת אבטחת השיט בים התיכון, שהצורך בה עלה רק במהלך המלחמה, מוצלחת: לא הייתה הפרעה לתנועת האוניות לישראל. במהלך המלחמה היו כ-100 הפלגות; ארצות הברית הזרימה לישראל בדרך הים כ-95% מאמצעי הלחימה וכ-5% בדרך האוויר במבצע ניקל גראס.

החלפת מפקדים במהלך הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שמרבית התקלות בספינות הסער במהלך המלחמה התאפיינו בתחום הטכני, אירעו גם תקלות תפעוליות שהביאו להעברת שלושה מפקדים מתפקידיהם:

  • לאח"י מזנק הוצב מפקד חדש כחודשיים לפני המלחמה. הקצין היה מוערך בתפקידיו הקודמים אך לא הספיק לתרגל עם הצוות והצוות לא התרגל אליו. ספינתו נבחרה להיות ספינת הפיקוד של המש"ט בקרב לטקיה. הלחץ במרכז ידיעות הקרב בספינת הפיקוד מהווה אתגר גם לצוות מנוסה. הקצין הועבר ופיקד בהצלחה על אונית עזר ואף עלה בדרגה.
  • אח"י חנית (סער 3) עלתה על חוף סיני בלילה השני למלחמה. הדבר נבע מתוך חוסר ערנות לרצועת החוף הנמוכה שמי האגם אחריה מחזירים אור הכוכבים ומטעים לחשוב כאילו הספינה בלב ים. בעת ההחפה היה מפקדה בגשר הפיקוד לאחר קרב לטקיה. עבודת החילוץ ארכה כשבוע. לאחר סיום תיקון בהספנה קיבלה אח"י חנית מפקד אחר. המפקד המקורי הועבר מתפקידו אך נשאר בשייטת ספינות הטילים ויצא לים כקצין גשר בספינות אחרות. לאירוע לא נערך תחקיר ובהמלצת מפקד השייטת, מיכאל ברקאי, החזיר מפקד החיל, בנימין תלם, את המפקד המושעה, שקיבל פיקוד על אח"י מזנק. הקצין המשיך לשרת בחיל הים ואף עלה בדרגה.
  • אח"י חיפה (סער 2) השתתפה במשימה של אבטחת שיט לישראל באזור הים האגאי. ממערב לסקרפנטו עלתה על סלע מחט בעומק רדוד שלא מופיע במכ"ם אך מסומן היטב במפה. לספינה ניזוקו המדחפים והחלה חדירת מים שנבלמה בפעולת בקרת נזקים של הצוות. הספינה נגררה לחיפה על ידי אונית סוחר מגויסת,‏[11] הוספנה והוחזרה לכשירות תוך מספר ימים. מפקד הספינה הועבר מפיקוד אך המשיך לשרת בחיל הים ואף עלה בדרגה.

במפרץ סואץ וים סוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

זירת מפרץ סואץ וים סוף הייתה זירה משנית מבחינת סדרי הכוחות הימיים של הצדדים. חיל הים הישראלי החזיק בזירה זו נחתות, אוניית אספקה וספינות "דבור" שמספרן גדל מ-4 ספינות בתחילת המלחמה ל-10 החל מהיום השמיני למלחמה. לפני המלחמה היה בכוונת חיל הים להעביר לזירה שתי ספינות טילים מדגם "סער 4", שיציאתן למעבר באמצעות הקפת יבשת אפריקה נקבעה ל-15 באוקטובר, ולכן לא מומשה. הפעילות של חיל הים הישראלי בזירה כללה התגוננות מתקיפות אוויר וטילים ימיים, הכנות למבצע נחיתה, פגיעה בכלי שיט אויב ומניעת פשיטות קומנדו.

התגוננות מתקיפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביממה הראשונה של המלחמה ספגו מפקדת הזירה וכלי השיט במעגן תקיפות מטוסים וטילים. יב"א 528, תחנת המכ"ם הראשית על הר צפרא ספגה טיל והושבתה. נגד תקיפות המטוסים פעלו גם תותחי ומקלעי הנחתות. מטוס מצרי תוקף אחד הופל בירי מתותח אורליקון 20 מ"מ של אוניית העזר אח"י בת-ים.

לאחר חצות ליל, שני סטי"לים מצריים מדגם "קומאר" שיגרו ארבעה טילים אל שלוש נחתות של חיל הים הישראלי, שסיירו לאורך חוף שארם א-שייח'. שני הפנטומים של שדה אופיר לא הצליחו ליירט את ה"קומארים" התוקפים. בהתאם לנוהל התגוננות שתורגל קודם לכן, הנחתות (שצוותיהן מנו יחד 60 איש) נחתו על הריפים הצמודים לחוף, על פי הוראה מחמ"ל זירת ים סוף, והטילים חלפו מעל תרני הנחתות והתנפצו על היבשה. הנחתות וצוותיהן ניצלו.

מאוחר בלילה נתגלה כוח קומנדו מצרי מובל בסירות גומי בדרכו לשארם א-שייח', אך הם נהדפו והוברחו על ידי שני דבורים בפיקוד רס"ן אברהם בן-שושן.

מבצע הנחיתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכננה הנחתת כוחות משוריינים בהיקף של אוגדה בחוף המערבי של מפרץ סואץ על ידי נחתות חיל הים, במבצעים שנקראו "אור ירוק" ו"אור לבן". מבצע רביב שבוצע במהלך מלחמת ההתשה המחיש את היכולת והמבצע נראה ישים. האלוף מנחם מרון מונה כמפקד הכוח הנוחת. טנקים הועמסו לנחתות והכוחות עמדו בכוננות מיידית לביצוע. כוחות חיל הים נערכו למבצע בכל יכולתם. ספינות הקומאר המצריות שעלולות היו להפריע לתנועת הכוחות היוו יעד לתקיפה מוקדמת. לקראת סוף המלחמה בוטל מבצע הנחיתה על ידי המטכ"ל.

תקיפת כלי שיט אויב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי השיט המצריים הגדולים הועברו לדרום ים סוף ונעשו תכנונים לפגיעה בהם. חיל הים העריך שהגיע לרמת יכולת כזאת בסוף המלחמה לקראת הפסקת האש. התקיפה לא מומשה.

נוכחותם של סטי"לים מצריים מדגם קומאר בנמל הורגאדה הוותה איום על מבצע הנחתה אפשרי. שכן לקומארים המצריים הייתה יכולת להטביע את הנחתות באמצעות טילי סטיקס ממרחק רב. הסטי"לים הללו קיבלו את מלוא העדיפות כיעד לתקיפה.

כוח משייטת 13 שנשלח לזירה בתחילת המלחמה, תקף את הקומארים המצריים בהורגאדה בסדרה של ארבעה מבצעים שנקראו "מבצעי מגבית". שיטות הפעולה כללו חדירה תת-מימית שקטה, תקיפה באמצעות סירות נפץ וירי רקטות "לאו" מסירות מהירות. במבצעים אלו הושמדו שתי ספינות קומאר. הקומאר הנותר עזב את הורגאדה ועבר לנמל ספאגה, 60 קילומטר דרומה יותר. הפסקת האש נכנסה לתוקפה ולא בוצעו יותר תקיפות.

קרב ימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 באוקטובר גילה זוג דבורים, בפיקודו של רס"ן עמי איילון, מטרה ימית ליד מעגן הדלק בראס סדאת שבצפון מפרץ סואץ. ההערכה הייתה שזהו סמ"ר "דה קסטרו" מצרי. הדבורים "גירדו" את קו החוף המצרי, במטרה להתקרב אל הסמ"ר מעורפו ובטרם הבחין בהם פתחו עליו באש מטווח קרוב והשמידוהו.

לאחר טיבוע הסמ"ר פתחו תותחי חוף מצריים 130 מ"מ מבוקרי מכ"ם באש מדויקת למדי, ואחד הדבורים ספג רסיס בחרטומו ונפער בו פתח. הפתח נסתם באמצעות ציוד בקרת נזקים שבספינה. תוך ביצוע תמרוני התחמקות יצאו הדבורים מאש התותחים והגיעו לבסיס ראס סודר שממזרח לאתר הקרב.

פגיעה בבסיסי פשיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הערב המוקדמות של 6 באוקטובר נודע לצה"ל כי בחוף מפרץ סואץ מתארגן כוח קומנדו מצרי לפשיטה בסיני. הרמטכ"ל דוד אלעזר דרש ממפקד חיל הים בנימין תלם לעשות מאמץ כדי למנוע אותה. מפקד הדבורים בגזרה, סגן צבי שחק, קיבל הוראה בקוד ממפקדת חיל הים, "צא והשמד סד"ג וס"ג (סירת דייגים, סירת גומי) עוגנים בראס זעפרנה". הדבורים שהיו בסיור אפילו לא ידעו על פריצת המלחמה. בראס זעפרנה שהינו חוף פתוח, לא היה דבר. שחק החליט להיכנס לבדוק את מרסה תלמאת. במקום התגלו כלי שיט וסירות גומי. בקרב מרסא תלמאת שהתפתח השמידו הדבורים בירי סירת ברטרם ושתי סירות גומי. הכוח ספג הרוג אחד ושבעה פצועים. כך שיבשו זוג דבורים את ההכנות לפשיטה.

בלילה שבין 9 ל 10 באוקטובר נערכה במפרץ סואץ פשיטה על ציר החוף מצפון לראס אבו דראג'. כח שייטת 13 בפיקוד רס"ן גדי שפי וכח מיחידה 707 בפיקוד סא"ל דב בר. מובלים על שלוש ספינות דבור שעליהן פיקד סא"ל שאול סלע. הלוחמים נחתו בשתי נקודות חוף הניחו מוקשים והמתינו במארב. אחרי ארבע שעות, כשלא עבר שום רכב מצרי, חסמו את הדרך בפיצוץ צוקים וחזרו.

במוצאי שבת 13 באוקטובר נעשה נסיון לתקיפת המעגן באי שדואן מתוך מחשבה שנמצאות שם סירות גומי. זוג סירות חמושות בפיקוד רס"ן אלי מרק לא מצאו סירות ותקפו באש את החוף. המצרים השיבו אש והסירות חזרו ללא תוצאות.

תקיפת מעגן ראס-ע'ריב - בלילה שבין 14 ל-15 באוקטובר נערכה פשיטה בכח של שלושה דבורים בפיקודו של רס"ן עמי איילון שיצאו ממפרץ שלמה אליו הצטרפו שני דבורים בפיקוד ישראל פטשניק, שיצאו מא-טור, על מעגן ראס ע'ריב. מטרת התקיפה הייתה להשמיד כלי שיט ולשבש התארגנות להעברת מים ואספקה לאנשי הקומנדו המצרים בסיני. כלי שיט שנמצאו במעגן הותקפו באש מקלעים. בקרב שנמשך כשעה הושמדו 19 כלי שיט מצריים והדבורים חזרו ללא נפגעים. מניעת אספקת המים לקומנדו המצרי גרמה לשבירת יכולת הלחימה שלהם.

ב-17 באוקטובר ירה נט"ק פ-51 (36 מ') ישראלי, בפיקוד סגן דוד אייבר, 150 פגזים, נפיץ וזרחן, על מעגן מרסא תלמאת. ההפגזה בוצעה באמצעות מרגמה 81 מ"מ שנישאה על זחל"ם שרותק לרצפת ההנגר של הנט"ק. הנט"ק יצא מא-טור, וחצה את המפרץ בנתיב שמחוץ למעגל המכ"ם שבזעפרנה כשהוא מלווה בזוג דבורים שיצא לקראתו מאבו זניימה. בהגיעו לחוף המצרי התקדם הנט"ק צפונה במרחק קרוב מאוד לקו החוף כדי להימנע מהתגלות. בהגיעו לטווח 3,000 מ' ממרכז מעגן מרסא תלמאת נערך הנט"ק לירי המרגמה שהותקנה לטווח זה. בשלב זה התפצל זוג הדבורים מהנט"ק והתייצב מזרחה למעגן בניצב לקו החוף – הן כדי לסייע בטיווח אש המרגמה והן כדי לתקוף כלי שיט שיצאו מהמעגן. מריכוזי כלי השיט במעגן מרסה ת'למת עלו להבות גדולות.

בניגוד לקרבות עתירי הטכנולוגיה והתחכום שהתחוללו בים התיכון, לחמו ספינות הדבור בקרבות פנים אל פנים מטווח קצר - הסתערות, הטלת רימונים ואף דריסה של סירות ושחייני קומנדו. גם בקרבות אלה ניצח חיל הים הישראלי.

אבדות חיל הים המצרי בזירה ים סוף היו: 2 ספינות טילים קומאר, 3 ספינות משמר, 19 סירות מגויסות שהוטבעו ו-4 סירות שנלקחו שלל. חיל הים ספג בפעילות זאת הרוג אחד ונזקים קלים לספינות הדבור.

חסימת השיט הישראלי דרך מצר באב אל מנדב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל נזקקה לנפט, וזה יובא מאיראן, שהייתה אז בקשרים טובים עם ישראל. חלק מנפט זה יוצא לאירופה, באמצעות קו צינור אילת-אשקלון, שהיווה תחליף לתעלת סואץ, אשר נחסמה מאז מלחמת ששת הימים. הנפט האיראני הועבר לישראל במכליות שהקיפו את חצי האי ערב והגיעו לנמל אילת. נתיב זה היה ארוך, וכולו עבר ליד חופים של מדינות עוינות לישראל. בשל כך, המסלול היה פגיע בעיתות של הסגר ימי.

מיד עם פרוץ המלחמה חסמו שתי משחתות ושתי צוללות את מצר באב אל מנדב.‏[12] שליטת מצרים ובעלות בריתה בחופי ים סוף, הייתה ברורה. המכליות מאיראן נאלצו להפסיק לחלוטין את השיט לאילת. לחיל הים הישראלי לא היו ספינות סער או צוללות בים סוף, ולא היה ביכולתו למנוע את ההסגר הימי בגזרה זו.

המכלית "סמסון" של חברת אל-ים הייתה מוחכרת לחברת "שירותי טנקרים" והובילה 36 אלף טון מהמפרץ הפרסי לאילת בדגל ליבריה. המכלית עברה את מצרי באב אל מנדב ביום שישי בבוקר. בערב, קיבל קברניטה מברק ממפקדת חיל הים, המורה לו להתקרב לחוף הסעודי ולהפליג ללא אורות. לא היה הסבר נוסף. בשבת בבוקר נצפתה מהמכלית משחתת ובצהריים נצפתה צוללת שפנתה דרומה. באותה עת התנועה בים סוף הייתה דלילה, המלחמה טרם פרצה ולכן, קברניט "סמסון" לא גילה במשחתת ובצוללת עניין מיוחד. ביום המחרת, 7 באוקטובר, בשעה 11:20, בהיותה מול נמל ג'ידה בסעודיה, ארבה לה צוללת מצרית שנייה שתקפה את ה"סמסון" בשלושה טילי טורפדו. למכלית הייתה באותה עת בעיה עם אחד משני הדוודים, ובשל כך, נעה רק בכשני שליש ממהירותה הרגילה. כך יצא שהטורפדות שכוונו למכלית עברו לפני החרטום ולא פגעו. רב החובל זאב תירוש, שהיה בגשר באותה עת, כשראה את הטורפדות, יישם את מה שזכר מתיאורי הקרבות באוקיינוס האטלנטי במלחמת העולם השנייה בספר "הים האכזר",‏[13] התרחק מהצוללת לכיוון צפון-מערב ונקט בתמרוני התחמקות. שלושה טורפדות נוספים שנורו מהצוללת עברו מאחורי הירכתיים ולא פגעו.

מברק דיווח נשלח למפקדת חיל הים. בתשובה הועברה הוראה שלא לדווח על הנושא והעניין נשמר בסודיות אפילו אחרי המלחמה.‏[14]

במהלך המלחמה אולתרה אניה חמושה אך חיל הים לא קיבל אישור להפעלתה. במשך כל תקופת המלחמה, וגם בחודש שלאחריה, לא הגיע דלק מאיראן למסוף באילת. דלק ממקורות אחרים הגיע לנמלי הים התיכון של ישראל ללא הפרעה.

ההסגר המצרי בים סוף הסתיים רק במסגרת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים שנחתם ב-18 בינואר 1974.

השיט במפרץ סואץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכלית "סיריס" (אורורה) שנפגעה ממוקשים ב-26 באוקטובר 1973

מקור נוסף לנפט לישראל היה שדה הנפט באבו רודס, במפרץ סואץ. בפריצת המלחמה נמצאה במקום האניה "פטריה" של חברת "צים". רב החובל יהודה נוימן לא חיכה להוראות, הורה לנתק את החבלים והצינורות ויצא בכל המהירות לכיוון אילת. גם המכלית "סירניה" שהייתה באותה משימה קיבלה הוראה מבעליה לצאת מהמפרץ. היא נעה ללא אורות וכמעט הותקפה בליל ה-6 באוקטובר על ידי דבורים שלא ידעו על נוכחותה.‏[15]

עם הגעתן עלה מספר האוניות שנמצאו בצפון מפרץ אילת לשמונה. חמש מהן מכליות ושלוש אוניות סוחר.‏[16] האניות נדרשו להימנע מעגינה וכדי להתגונן מקומנדו ימי מצרי ושטו בתנועה מתמדת ובהאפלה גמורה. לצוותי האוניות הועברה הודעה שהם מגויסים לתקופת המלחמה.

כדי לפגוע בהעברת הנפט לישראל מאבו רודס מיקשו המצרים את מצר יובל, מוצאו של מפרץ סואץ לים סוף, שבו עברו מכליות הנפט בדרכן לאילת. נראה שפעולת המיקוש נעשתה עוד בתחילת המלחמה כאשר תחנת המכ"ם "צפרא" (יב"א 528), שכיסתה את האזור, הייתה מושבתת לאחר פגיעת טיל אוויר-קרקע מדגם "קלט", ולכן לא התגלתה. "פטריה", שפינתה את המפרץ, עברה בקרבת המיקוש ולא נפגעה. ההישג המצרי נובע מחשאיות המיקוש.

אחרי הפסקת האש נעשה נסיון לחידוש תנועת המכליות. המכלית הראשונה "סיריס", נפגעה ב-26 באוקטובר ממוקש באתר 27°49′0″N 33°45′0″E / 27.81667°N 33.75000°E / 27.81667; 33.75000קואורדינטות: 27°49′0″N 33°45′0″E / 27.81667°N 33.75000°E / 27.81667; 33.75000 בהיותה בדרכה למסוף אבו רודס. מכלי האניה היו ריקים מדלק ומולאו במי ים לפי החלטת רב החובל. חדר המכונות הוצף במים אך האניה לא התפוצצה. הצוות חולץ במסוקים. האניה שקעה בחלקה האחורי, נסחפה מעט דרומה והטילה עוגן. במהלך הנסיונות לחילוץ טבעה במקום עגינתה.‏[17]

הכנת נתיב חילופי למעבר מכליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הכרזת הפסקת האש נשלחו המכליות סיריס ופטריה לקבל נפט משדה במפרץ סואץ. לאחר הפגיעה במכלית "סיריס" במצרי יובל החליט מפקד חיל הים להחזיר את המכלית "פטריה" לאילת. פתיחת הדרך שדות הנפט במפרץ סואץ למעבר מכליות קיבל עדיפות ראשונה אצל מפקד חיל הים.‏[18] מזרחית למעבר יובל קיים מעבר צר המתפתל בין שוניות אלמוגים שנקרא מעבר מילאן. נתיב זה הוכשר לשיט של ספינות ישראליות למעלה משנה לפני המלחמה. כדי לא למשוך את תשומת לב המצרים סומן המעבר בצורה מינימלית. כלי השיט של חיל הים השתמשו בו כדי להתרחק מתצפית ואיום טילים מהצד המצרי.

סגן ראש מחלקת ים, אל"מ משה טבק, נשלח עם שתי משימות לארגן את המעבר ולבצע פעילות הנצלה במכלית "סיריס". עוד באותו יום הוטס יחד עם שמונה נתבים במסוק אל הנחתת בת שבע ויחד עברו ולמדו את המעבר. לאחר מכן עשו את הנתיב פעם נוספת על גבי דבור.

למחרת, ב-27 באוקטובר, נשלח רב-חובל יעקב בן ארי, מנהל חברת "מריקו" שהפעילה את המכליות, כדי לבדוק אישית את המעבר. בן ארי הפליג עם דבור והשתכנע שהמעבר בטוח. לאחר שקיים שיחה אישית עם מפקד חיל הים אישר בנימין תלם ב-28 באוקטובר 1973 למכליות לעבור. המכליות יצאו מנמל אילת עם נתב שלמד את המעבר. המכליות "סירינה" ו"פטריה" עברו ב-29 בחודש וכך חודשה תנועת הנפט במפרץ סואץ שהופסקה בתחילת המלחמה. בעת המעבר במילאן הפליגו המכליות בעקבות גוררת שהוגדרה כדורסת מוקשים אח"י מיכל. וקיבלו ליווי של דבור.

פינוי המוקשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיחות הפסקת האש לא מסרו המצרים הודעה על כך שמצרי יובל ממוקשים ואין לעבור בהם. הם שמחו לראות מכלית בשירות ישראל טובעת וחילקו מדליות על כך.‏[19] יתרת המוקשים בשדה מנעו את השיט למצרים דרך מפרץ סואץ. שליית המוקשים היוותה חלק מפעילות חידוש התנועה בתעלה לאחר הסכם השלום. היא נמשכה כחצי שנה, ונעשתה בסיוע הסובייטים.

תוצאות המלחמה בזירה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים הייתה הזירה בה השיגה ישראל ניצחון ברור, זאת בשונה מהקרבות הקשים שהתנהלו ביבשה ובאוויר. חילות הים של סוריה ושל מצרים ספגו אבדות כבדות: בקרבות לטקיה ודמיאט הוטבעו שישה סטי"לים, שניים נוספים הוטבעו בפורט סעיד ועוד שניים בע'רדקה. בנוסף, הוטבעו ספינות טורפדו, ספינות משמר וספינות קטנות שונות. כבר בימים הראשונים של המלחמה הסתגרו ציי מצרים וסוריה בנמליהם, ולחיל הים הישראלי היה חופש פעולה מלא. בזמן המלחמה הייתה הערכה כי הפעילות הרצופה מול החוף הסורי מרתקת כוחות שיכלו להגיע לרמת הגולן.‏[20]

חיל הים המצרי הצליח לחסום את מצרי יובל ובאב אל מנדב, אך נכשל בניסיון לחסום את נתיבי השיט בים התיכון. הפעילות ההתקפית הרצופה בים סוף מנעה מהמצרים את כיבוש דרום סיני ויצרה אופציה להנחתת כוחות בצד המערבי של מפרץ סואץ.

השליטה בים שהושגה על ידי חיל הים לא תורגמה לחסימת שיט אל נמלי האויב בים התיכון. השייטת הסובייטית בים התיכון איבטחה שיירות אספקה לנמלי מצרים וסוריה וחיל הים נדרש להימנע מחיכוך עם הסובייטים. מחוסר כוחות ימיים בזירת ים סוף לא הוסר ההסגר הימי שהטילו המצרים. פעולות מאולתרות שתוכננו נגדו לא אושרו לביצוע. לאחר ימיה הראשונים של המלחמה לא התקיים שיט מצרי במפרץ סואץ. ב-22 באוקטובר, בעקבות מבצעי מגבית בנמל ע'רדקה, פינו המצרים את כלי השיט שלהם דרומה. החל מ-22 באוקטובר חסם חיל הים הישראלי את השיט בצפון מפרץ סואץ ומנע בכך קשר בין הארמייה השלישית למצרים ( תוצאה שאפשרה לישראל להתנות את הסרת המצור על הארמייה השלישת בהסרת המצור בים סוף).

הניצחונות של חיל הים הישראלי תרמו למוראל הלאומי בתקופה בה האווירה הייתה שפופה. המצב ההתחלתי הקשה אליו נקלע צה"ל ביבשה איפשר את הפעלת ספינות הסער לפי התפישה ההתקפית שהייתה בבסיס בניין הכוח. לצורך משימת הגנת החוף נקט חיל הים ביזמה התקפית וניצח בה.

לניצחונות בקרבות הימיים בים התיכון לא הייתה השפעה ישירה על ההתרחשויות בזירות היבשה. אך בהיבט המקצועי, בחוגי הלוחמה הימית העולמית, הייתה הפעילות בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים מהפכנית. בפעם הראשונה הפך הטיל למערכת הנשק העיקרית בעימות הימי. מעבר לכך, חיל הים הישראלי עשה שימוש פורץ דרך בלוחמה אלקטרונית, הישג שנלמד על ידי ציים רבים ברחבי העולם.

השפעת הניצחונות בים על מעמדה של ישראל בעיני אומות העולם הייתה משמעותית ביותר. האלוף מרדכי גור, שהיה אז נספח צה"ל בוושינגטון, הגיע לביקור בשייטת ספינות הטילים, וסיפר שאבטחה על ידי ספינות ישראליות הייתה שיקול מכריע בשיקולי הממשל האמריקאי להעביר סיוע בדרך הים עוד בעצם המלחמה‏[21] היות שהצי השישי היה מתוח עד קצה יכולתו מול ההתעצמות הסובייטית. בעולם נוכחו ביכולות הטכניות וטכנולוגיות של ישראל שהביאו לעליונות בים לאורך כל ימי המלחמה.

אבידות במערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מול עשרות כלי שיט שאבדו לחילות הים הערביים, ומאות הרוגים, איבד חיל הים הישראלי במלחמה שלושה לוחמים:

פגיעות בכלי שיט ישראליים היו:

  • מכלית סיריס שנפגעה ממוקש ימי במיצרי יובל וטבעה.
  • שתי ספינות סער עלו על שרטון במהלך המלחמה ותוקנו.
  • כלי-שיט אחדים של חיל הים נפגעו פגיעות קלות ונזקקו לתיקונים אך לא יצאו מכלל פעולה.

עיטורים וציונים לשבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה חולקו עיטורי צה"ל וציונים לשבח לאנשי חיל הים‏[22] כלהלן:

  • פגיעה בכלי שיט אויב בחדירה שנעשתה בסירות נשק מהירות בנמל ע'רדקה במבצעי מגבית 15,16 קיבל סא"ל גדי שפי את אות המופת, רס"ל דנן איתן ורס"ל אורי שטיין צוינו לשבח על ידי הרמטכ"ל. סג"מ אבינועם ברקין, סרן ישראל דגאי ורס"ן אליהו מרק קיבלו צל"ש ממפקד חיל הים. סרן דניאל קורן קיבל צל"ש ראש מספן ים.
  • הרמטכ"ל מרדכי גור ציין לשבח שני לוחמי יחידת 707 על חילוץ נפגעים וצלילה תחת הפגזה באזור הצליחה בתעלת סואץ: את סמ"ר איתמר שחם, ואת סרן יוסף דר.
  • מפקד חיל הים האלוף בנימין תלם ציין לשבח את סג"מ גבריאל שילה, שהיה מפקד חולית המכ"ם של חיל הים במוצב בודפשט ומונה על ידי מפקד המוצב מוטי אשכנזי לסגנו.
  • על תחזוקה וחימוש ספינות הטילים והכנתן ליציאות נוספות. ציין מפקד חיל הים לשבח את סרן אלי ארד, ומפקד בסיס חיפה ציין לשבח את סמ"ר יצחק עבדי, סמ"ר משה קירשנצויג, ואזרח עובד צה"ל אהרון אליקשווילי. ואת האזרח עובד צה"ל משה ריינר, על תחזוקת ציוד הצלילה הקרבי בשייטת 13.

תשעה אנשי צי הסוחר הישראלי קיבלו את עיטור השירות מידיו של שר התחבורה גד יעקבי ב-11 אפריל 1977. היו אלה אנשי הצוות של המיכלית כמיקל אנטרפרייז של חברת גדות ים. לאחר שהצוות הקבוע של האניה שהורכב מ-24 ימאים זרים, נטש את המיכלית בנמל נפולי. אוישה המיכלית בתשעה אנשי צוות ישראלים. הצוות הקטן הפעיל את המיכלית והביא את המטען החיוני לנמל תוך כדי הלחימה. המעוטרים היו: רב החובל אורי מירון, החובל הראשון אפרים רז, החובל השני אהרון מוזס, החובל השלישי יוסף קליין, כלכל ראשי דוד תיאודור, קצין המכונה הראשי שמשון ששון, קצין מכונה ראשון פיני, קצין מכונה שני יצחק פרץ, קצין משמרת מכונה בצלאל.

טבלת המבצעים בזירה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם המבצע/הקרב זירה תאריך תיאור המבצע/הקרב תוצאה
תקיפת בסיס מפרץ שלמה על ידי המצרים ומיקוש המצרים ים סוף 6 באוקטובר מטוסי תקיפה מצריים תקפו בשעה 14:00 את תחנת הקשר בקרבת בסיס חיל הים הישראלי בשארם א-שייח'. 2 סטי"לי קומאר מצריים ירו בלילה טילים לעבר נחתות חיל הים. הטילים החטיאו ונפלו בחוף. טילי שיוט מדגם קלט שוגרו אל מתקני מכ"ם בהר הצפרא. בעת שהמכ"ם היה מושבת הוטלו מוקשים במצר יובל.‏[23] Flag of Egypt.svg  מצרים מטוס מיג 21 מצרי הופל בירי נ"מ של אח"י בת-ים ואופיר, מטוסים מצריים נוספים הופלו על ידי חיל האוויר הישראלי בקרב האוויר הראשון במלחמת יום הכיפורים
Flag of Israel.svg  ישראל הושמדו מתקני יב"א 528 ותחנת מכ"ם של חיל הים ונהרגו חמישה חיילים.
קרב לטקיה הים התיכון הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר קרב טילי ים-ים ותותחים בין חמישה סטי"לים ישראלים לסטי"לים סוריים וכלי שיט נוספים מול נמל לטקיה. הקרב נמשך כשעתיים ורבע. Flag of Syria.svg  סוריה הושמדו שלושה סטי"לים, ספינת טורפדו ומקשת
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
קרב פורט סעיד הים התיכון הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר קרב טילי ים-ים בין שני סטי"לים ישראלים לשני סטי"לים מצריים וכלי שיט נוספים מול נמל פורט סעיד. כל אחד עשר טילי הגבריאל הישראלים החטיאו את מטרתם עקב תקלות. מטוס פנטום של חיל האוויר הישראלי הוזנק לסייע והטביע סטי"ל מצרי. Flag of Egypt.svg  מצרים הושמד סטי"ל אחד על ידי מטוס פנטום
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
קרב מרסא תלמאת מפרץ סואץ הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר פשיטה של שני דבורים על מעגן מרסא תלמאת שבמפרץ סואץ, ותקיפת כלי שיט מצריים שעגנו בו באש מקלעים. שלושה מכלי השיט המצריים היו במרכז המעגן מאוישים לקראת יציאה ממנו למבצע. התנהלו חילופי אש עם כוחות שבכלי השיט המצריים ועם מקלעים בעמדות חוף. הקרב נמשך כשעה. Flag of Egypt.svg  מצרים הושמדו שתי סירות גומי וסירת ברטרם שנשרפה.
Flag of Israel.svg  ישראל הרוג אחד, שבעה פצועים ונזק לשני הדבורים.
תקיפת מכלית בטורפדו בים סוף מול נמל ג'ידה בצהרי יום א' 7 באוקטובר צוללת מצרית תקפה בטורפדו את המכלית "סמסון" דגל ליברי, בדרכה לאילת והחטיאה. Flag of Egypt.svg  מצרים אין נפגעים
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
קרב דמיאט הים התיכון הלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר קרב טילי ים-ים ותותחים בין עשרה סטי"לים ישראלים לארבעה סטי"לים מצריים מול חוף דמיאט. הקרב נמשך 45 דקות Flag of Egypt.svg  מצרים הושמדו שלושה סטי"לים
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
הטבעת ספינת משמר דה-קסטרו מפרץ סואץ הלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר תקיפת ספינת משמר מצרית על ידי שתי ספינות דבור ישראליות בים סוף סמוך למעגן ראס סאדאת Flag of Egypt.svg  מצרים הוטבעה ספינת משמר מדגם דה-קסטרו
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
מבצע מגבית 10 ים סוף הלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר פשיטה של שייטת 13 על נמל ע'רדקה ונסיון להצמיד מוקשים לשני סטי"לים מסוג קומאר. המבצע בוטל לאחר הגעת הכוח לנקודת הצלילה עקב נוכחות ספינת משמר מצרית באזור היעד Flag of Egypt.svg  מצרים אין אבדות
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
מארב בציר החוף מפרץ סואץ הלילה שבין 10 ל-11 באוקטובר מארב כפול של שייטת 13 וכח יחידה 707 על ציר החוף. מובלים על שלושה דבורים. לא עברו כלי רכב מצריים. בוצעה הנחת מוקשים ונחסמו צירים בפיצוץ. Flag of Egypt.svg  מצרים אין אבדות
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
הפגזת החוף הסורי הים התיכון הלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר תקיפה של ארבעה סטי"לים שנמשכה שעה לעבר הנמל ומכלי הדלק בטרטוס, שני סטי"לים סוריים יצאו מהנמל וירו טילים, מהירי הישראלי נפגעת גם אנית סוחר סובייטית "איליה מצ'ניקוב" בשני טילי גבריאל וטובעת ללא אבדות לצוותה Flag of Syria.svg  סוריה 1-2 סטי"לים, מכלי הדלק, פגיעה באניה סובייטית
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
הפגזת החוף הסורי הים התיכון הלילה שבין 10 ל-11 באוקטובר הפגזה אינטנסיבית של שבעה סטי"לים ישראלים שנמשכה כשעה לעבר נמלי הים הסוריים ולעבר מסוף דלק. במהלך ההפגזה יצאו מנמליהם סטי"לים סוריים ונערך עמם קרב טילי ים-ים. סטי"ל סורי אחד או יותר נפגעו ככל הנראה באש תותחים Flag of Syria.svg  סוריה פגיעה בסטי"לים, פגיעה במתקנים בנמלים, פגיעה בשתי אניות סוחר נייטרליות, הבערת חוות מכלי דלק, גרימת שיבושים בייצור חשמל בסוריה
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
נסיון חילוץ מוצב המזח מפרץ סואץ הלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר נסיון לשחרור חיילים הנצורים במוצב המזח באמצעות שלושה דבורים ושש סירות גומי שעליהן 18 חיילי יחידה 707בפיקוד סא"ל דב בר. הכוח התגלה, נפתחה עליו אש מדויקת בתותחי 130 מ"מ מצדו המערבי של מפרץ סואץ והוא נאלץ לסגת. חיילי צה"ל הנצורים במוצב נשבו.‏[24] Flag of Egypt.svg  מצרים אין נפגעים
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
מבצע מגבית 11 ים סוף הלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר פשיטה של שייטת 13 על נמל ע'רדקה במטרה להצמיד מוקשים לשני סטי"לים מסוג קומאר. Flag of Egypt.svg  מצרים סטי"ל קומאר אחד הושמד בהתפוצצות מוקש
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
הפגזת חוף דמיאט הים התיכון הלילה שבין 13 ל-14 באוקטובר הפגזה של מטרות בחוף דמיאט, על ידי סטי"לים ישראליים Flag of Egypt.svg  מצרים פגיעה במטרות חוף
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
תקיפת מעגן ראס-ע'ריב מפרץ סואץ הלילה שבין 14 ל-15 באוקטובר פשיטה של חמישה דבורים על מעגן ראס ע'ריב שבמפרץ סואץ ותקיפת כלי שיט מצריים שבו באש מקלעים. הקרב נמשך כשעה. Flag of Egypt.svg  מצרים הושמדו 19 כלי שיט במעגן
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
הפגזת חוף ראס קנאיס וראס דבעה הים התיכון הלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר הפגזה של מטרות בחוף מזרחית לרוזטה, מטרות בחופי ראס קנאיס וראס אל דבעה, ממערב לאלכסנדריה על ידי סטי"לים ישראליים Flag of Egypt.svg  מצרים פגיעה במטרות חוף
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
מבצע ליידי הים התיכון הלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר פשיטה של שייטת 13 לתוך נמל פורט סעיד והצמדת מוקשים לכלי שיט Flag of Egypt.svg  מצרים הטבעת סטי"ל, נחתת, טרפדת וספינת משמר
Flag of Israel.svg  ישראל שני הרוגים ואבדן של סירת "חזיר"
סיכול נחיתת קומנדו בים סוף הלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר[25] נסיון פשיטה של קומנדו מצרי בארבע סירות מהירות לחוף מפרץ שלמה שסוכלה על ידי דבורים ומטוס פנטום Flag of Egypt.svg  מצרים אין אבדות
Flag of Israel.svg  ישראל אין אבדות
הפגזת מעגן מרסא תלמאת מפרץ סואץ הלילה שבין 17 ל-18 באוקטובר נחתת שבה הותקנה מרגמה 81 מ"מ הפגיזה את מעגן מרסא תלמאת. שני דבורים המתינו מחוץ למעגן במטרה לתקוף כלי שיט מצריים שיימלטו ממנו Flag of Egypt.svg  מצרים לא ידוע על פגיעה
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
הפגזת מוצבים מצריים סמוך לפורט סעיד הים התיכון הלילה שבין 17 ל-18 באוקטובר הופגזו מוצבים מצריים סמוך לפורט סעיד על ידי סטי"לים ישראליים Flag of Egypt.svg  מצרים פגיעה במוצבים
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
מבצע מגבית 15 ים סוף הלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר פשיטה של שייטת 13 לנמל ע'רדקה על גבי סירות נפץ, כלי נשק שעדיין לא הוכרז מבצעי במטרה להשמיד את הסטי"ל המצרי היחיד שנותר בזירה זו מדגם קומאר Flag of Egypt.svg  מצרים מבנים בנמל נפגעו, סטי"ל קומאר לא נפגע
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
הפגזת חוף רוזטה ודמיאט הים התיכון הלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר ושני הלילות שאחריו הפגזה של מטרות בחוף רוזטה ודמיאט על ידי סטי"לים ישראליים Flag of Egypt.svg  מצרים הטבעת ספינת תצפית, 3 שבויים.‏[26]
Flag of Israel.svg  ישראל אין אבדות
מבצע מגבית 16 ים סוף הלילה שבין 21 ל-22 באוקטובר פשיטה של שייטת 13 לנמל ע'רדקה על גבי סירות סנונית במטרה להשמיד סטי"ל מדגם קומאר באמצעות טיל לאו. Flag of Egypt.svg  מצרים סטי"ל קומאר הושמד
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
הפגזת נמל בניאס הים התיכון הלילה שבין 23 ל-24 באוקטובר הפגזה חוזרת של מסוף הדלק בבניאס על ידי ארבעה סטי"לים ישראלים (לאחר ההפגזה מ-11 בחודש) ובמצופים שמשמשים לפריקת דלק על ידי מכליות. במהלך ההפגזה נורו לעבר הכוח שני טילים מכוון לטקיה וארבעה טילים מכוון טרטוס. נפתחה אש כבדה מהחוף לכוון הסטי"לים בין היתר של טנקים. לאחר שהשלימו הסטי"לים הישראלים את מנת האש שהוקצבה חזרו לבסיסם. Flag of Syria.svg  סוריה הבערה של חוות מכלי דלק, פגיעה במצופים המשמשים לפריקת דלק ממכליות
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
תפיסת נמל עדביה מפרץ סואץ 24 באוקטובר לאחר שנכבש נמל עדביה על ידי כוחות שריון ישראליים, נכנס אליו כוח דבורים ותפס אותו. ספינת משמר מצרית שניסתה לחמוק מן הנמל עם כניסת כלי השיט הישראליים הוטבעה באש טנקים. כוחות חיל הים השתלטו על הנמל והצליחו לשבות עשרות שבויים מצריים, בהם מפקד הבסיס בדרגת קולונל, וכן לכדו שתי ספינות טורפדו. לאחר המלחמה הקים חיל הים בסיס ישראלי בעדביה ובמעגן פנרה, במרכז האגם המר הגדול. Flag of Egypt.svg  מצרים נתפסו שתי ספינות טורפדו ושבויים
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
הטבעת מכלית במצרי יובל ים סוף 26 באוקטובר בדרכה למעגן הנפט באבו רודס, נפגעה המכלית הישראלית "סיריס" מפיצוץ שני מוקשים ימיים. הצוות חולץ במסוקים ולאחר מספר ימים האניה טבעה במקום. Flag of Egypt.svg  מצרים אין נפגעים
Flag of Israel.svg  ישראל מכלית שהוטבעה, שני פצועים קשה מצוות המכלית

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מייק אלדר, שייטת 13 - סיפורו של הקומנדו הימי, ספרית מעריב, 1993, עמודים 15–53 ו-481–514.
  • מייק אלדר שייטת 11 - הקרב על הצל"ש, ספרית מעריב 1996, עמודים 79–96.
  • רמי לונץ, "מלחמת יום-הכיפורים בזירה הימית", בספר: חגי גולן ושאול שי (עורכים), "מלחמה היום" - חקרי מלחמת יום-הכיפורים, הוצאת מערכות, 2003.
  • איתן הבר וזאב שיף, לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, זמורה-ביתן, 2003, הערכים "(ה)ים, חיל", "ים סוף, זירת (זי"ס)".
  • חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, מהדורה מחודשת, 1994, הפרק "המלחמה באוויר ובים", עמ' 239-233.
  • משה אימבר, שייטת 3 ספינות הטילים בחיל הים, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2005.
  • אברהם רבינוביץ, ספינות שרבורג, הוצאת אפי מלצר, 2001.
  • מלחמת יום הכיפורים יומן גשר מצפ"י, 6 לאוקטובר עד 5 בנובמבר 1973, מוזיאון העפלה וחיל הים.
  • אמיר גור, "40 שנה למלחמת יום הכיפורים: חיל הים עושה היסטוריה", בין גלים, ספטמבר 2013, עמ' 28-22.
  • אמיר גילת, אף אחד לא ידע שהיו שם מוקשים, מאמר במעריב 29 ספטמבר 1998.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלי סוחוליצקי, ‏תרומת העצמה הימית לביטחון ישראל, מערכות גיליון 424
  2. ^ הדרגה רשומה כפי שנשאו בעת המלחמה. רבים מהמפקדים עלו בדרגה בהמשך שירותם.
  3. ^ עמי אילון פיקד על הפלגה והעביר פיקוד לישראל פטשניק לפני המלחמה. עם פתיחת הקרבות חזר עמי אילון כמפקד כוח דבורים ונעשה מפקד הפלגה עד סוף המלחמה.
  4. ^ שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר, 2008, עמ' 474.
  5. ^ נט"ק נוסף, מדגם "שקמה", שיצא משירות פעיל, הוצב כמזח לדבורים בראס סודר עוד בחודש אוגוסט 1973
  6. ^ מקור - דו"ח סיכום ועדת אגרנט ע' 161.ועדותו של אלוף בנימין תלם בוועדת אגרנט.
  7. ^ מקור- אלכס רוזין, אשר בגלל צנזורה סובייטית מייחס את המידע למקורות לבנוניים.
  8. ^ מקור: מוטי אשכנזי, הערב בשש תפרוץ המלחמה, והשלמה ביומן מלחמה של מפקד תחנת המכ"ם, גבריאל חי שילה, באתר בוגרי קציני ים.
  9. ^ לאחר הפסקת האש נאספו שלל מספר סירות גומי שנותרו על השרטון מערבית למעוז.
  10. ^ המקור צבי נחשון פעילות הצליחה במלחמת ים הכיפורים באתר בוגרי קציני ים.
  11. ^ אונית הסוחר "לאה" הייתה בפיקודו של ישראל לשם
  12. ^ מוחמד שאכר, ‏המצור על באב אל מנדב, מערכות 332, אוקטובר 1993, עמ' 70-68
  13. ^ ניקולאס מונסארט, הים האכזר, תרגום: אהרן אמיר, 1955
  14. ^ האזכור הראשון למקרה הופיע בספרו של זאב שיף, רעידת אדמה באוקטובר, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1974
  15. ^ סיפורו של סרן צבי שחק, המכלית סירניה, קרב מרסה תלמת ועוד באתר אבירי המפרץ, 8 ביוני 2010
  16. ^ המכליות "פגסוס", "סמסון", "סירנה", "פטריה" ו"סיריס" והאניות "נהריה", "נתניה" ו"נורית".
  17. ^ מקור: דני נקדימון מעריב, מוסף יום כיפור 29 ספטמבר 1998
  18. ^ לפי יומן מצפ"י, אוקטובר 1973
  19. ^ בבטאון צים משנת 2005 מתואר מפגש בין רב חובל דני נקדימון לבין מפקד המקשת המצרית פ. עבד המשמש כנתב בתעלת סואץ.
  20. ^ הפעולות בסוריה נעשו לפי הנחיות הרמטכ"ל למפקד חיל הים אך בדיעבד לא היה אישור שאכן עוכבו כוחות סוריים בחוף.
  21. ^ שיקוליו של אדמירל דניאל מרפי מפקד הצי הששי מתוארים בספרו של אברהם רבינוביץ ספינות שרבורג עמ' 235-232.
  22. ^ המקור אתר הגבורה
  23. ^ המצרים הצליחו להסתיר זאת ושני מוקשים הופעלו 20 יום מאוחר יותר והטביעו מכלית.
  24. ^ צדוק יחזקאלי וענת טל-שיר, "הקריבו אותנו למען ההיסטוריה", על הנסיון לחילוץ מוצב המזח, אסון שנמנע. ידיעות אחרונות, 1.10.2006
  25. ^ מייק אלדר בספרו שייטת 11 מתארך את האירוע ללילה הראשון של המלחמה. אך לפי דיווח של קצין קישור אויר ים בבח"א 29 סא"ל יהודה בן-צור, האירוע קרה בתאריך הרשום.
  26. ^ אחד השבויים היה חולה ונותח בדרך על ידי רופא הספינה. מקור: משה אימבר עמ' 36