החומה האטלנטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת החומה האטלנטית
בונקר גרמני על חוף הים בדנמרק
מגדל תצפית גרמני באי ג'רזי

החומה האטלנטיתגרמנית: Atlantikwall) היא כינוי למערך ההגנה שהקים הרייך השלישי לאורך חופי מערב אירופה בשנים 1944-1942 במהלך מלחמת העולם השנייה על מנת למנוע מבעלות הברית אפשרות פלישה לאירופה היבשתית בדרך זו.

הסיבות לבנייתה של החומה האטלנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלון הקרב על בריטניה החליט היטלר להפנות את מאמציו מהחזית המערבית אל עבר ברית המועצות תוך אמונה שהקרב יוכרע במהרה. לאחר כישלונות מבצע ברברוסה וקרב סטלינגרד היה ברור שהמלחמה בחזית המזרחית לא תוכרע תוך זמן קצר ושרוב המשאבים הצבאיים ימשיכו להישלח למזרח כדי להתמודד עם ברית המועצות. עם הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ב-1941, סכנת הפלישה מבריטניה לשאר אירופה הפכה ממשית. מתוך ידיעה שגרמניה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בחזית נוספת, היטלר החליט על הקמת החומה האטלנטית לאורך חופי מערב אירופה על מנת לעצור כל ניסיון פלישה אנגלו-אמריקאי.

ככל שחלף הזמן הידרדר מצבה של גרמניה. הרוסים התקדמו בחזית המזרחית וכדי לעצור אותם נדרשו כוח אדם ומשאבים נוספים. היטלר והמפקדים הגרמניים האמינו שהדיפת ניסיון פלישה במערב תאפשר לגרמניה להפנות את כל כוחותיה (שנמצאים במערב) מזרחה לעצירת הרוסים.

בניית החומה האטלנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפי עובדי כפייה אולצו לבנות את הביצורים בחופי בלגיה וצרפת אשר לאורך תעלת למאנש.

בעיני רוחו דמיין היטלר את החומה האטלנטית כקו ביצורים אימתני לאורך כל חופי מערב אירופה. הוא רצה 15,000 נקודות בצורות שיאוישו ב-300,000 מגנים, אך המציאות הייתה שונה בתכלית. מרבית החופים היו מבוצרים ומאוישים בדלילות בתחילת 1944, מלבד אזור אחד הנקרא פה-דה-קאלה (שם הייתה החומה האטלנטית קרובה ביותר לתיאור התעמולה הגרמנית: מצודה בלתי חדירה).

בראשית 1944 מונה פילדמרשל ארווין רומל לאחראי על שיפור הביצורים. רומל האמין שקיומם של ביצורי חוף בחופי הפלישה הוא הכרחי על מנת לעצור את הפלישה המתקרבת, שלאור ריכוזי הכוחות הגדולים בבריטניה הייתה צפויה בחודשים הקרובים. תחת פיקודו של רומל הואץ קצב הבנייה, בונקרים נבנו על קו החוף או מעט מאחוריו כדי להמטיר אש תותחי חוף ומקלעים על הכוחות הפולשים. שדות מוקשים ומכשולים כמו גדרות תיל וקיפודים צ'כיים הוקמו בחופים עצמם, ומוקשים ימיים ומכשולים תת-ימיים פוזרו במים בקרבת החופים על מנת לפגוע בנחתות האויב לפני שהן מספיקות להגיע לחוף. עד רגע הפלישה זרו הגרמנים כמעט 6 מיליון מוקשים בצפון צרפת. בנוסף, רומל פקד להציף אזורים שלמים ולתקוע עמודים באדמה במטרה לפגוע בכוחות המוצנחים ובדאונים.

החומה האטלנטית מעולם לא הושלמה למרות המאמצים הכבירים שהושקעו בבנייתה. הסיבה לכך היא שלגרמנים לא היה מושג היכן בעלות הברית מתכננות לפלוש, ואי לכך היה צורך לבצר קו חוף באורך אלפי קילומטרים. כמו כן, הגרמנים האמינו שהמקום הסביר ביותר בו תתרחש הפלישה הוא פה-דה-קאלה (הודות למבצע הטעיה נרחב של בעלות הברית) והשקיעו את מרב מאמציהם בביצור אזור זה כאשר בעצם בעלות הברית תכננו לפלוש לנורמנדי. סיבה נוספת טמונה בקשיים של הגרמנים להעביר חומרי בנייה (ברזל, מלט וחול) לחזית, כתוצאה מהרס שיטתי של התשתיות בגרמניה ובצרפת על ידי הפצצות בעלות הברית ופעילות חבלנית מצד המחתרת הצרפתית, הרזיסטנס.

החומה האטלנטית לא מילאה את ייעודה, כאשר עיכבה באופן מינורי בלבד את נחיתת בעלות הברית במהלך הפלישה לנורמנדי.

הפולמוס בנוגע לטקטיקת ההגנה הרצויה של הכוחות הגרמניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איש לא פקפק בחשיבות של הדיפת הפלישה, השאלה הייתה כיצד יש להדוף את הפלישה הממשמשת ובאה. מפקד חזית המערב פילדמרשל גרד פון רונדשטט לא שבע נחת מן הרעיון שלביצורי הקבע יהיה תפקיד מכריע בבלימת הפלישה. לדעתו הפלישה תוכרע בעזרת מתקפת נגד גדולה של כוחות משוריינים, לכן הוא טען שהגרמנים צריכים להציב את יחידות השריון שלהם הרחק מן החוף, במקום ממנו יוכלו להתארגן ולערוך מתקפת נגד. לעומתו, רומל טען שיש למקם את כל יחידות השריון בקרבת החוף ולהפעיל אותן מיד במתקפות קטנות נגד הפולשים, וכך בעוד הביצורים מונעים הקמת ראש גשר שיאפשר הזרמת תגבורת, השריון הגרמני ישמיד את ההתנגדות של חיילי האויב.

מאחורי שתי הגישות יש היגיון: מצד אחד, כפי שרומל טען, העליונות האווירית של בעלות הברית יכלה למנוע כל תזוזה של שריון ולהרוס כל מתקפת נגד. כמו כן, הוא טען, שמרגע שבעלות הברית יבססו את שליטתן בראש החוף, הן תזרמנה לאזור כוחות אדירים, גדולים יותר מכל מה שהגרמנים יוכלו להעמיד מולם. מצד שני, רונדשטט טען שהתחפרות הטנקים בקרבת החוף מנוגדת לכל ההיגיון של טקטיקת הבליץ שעל פיה אומנו כוחות השריון הגרמנים. בנוסף, הצי המשולב של בריטניה וארצות הברית העניק לכוחות הברית יתרון ארטילרי משמעותי שיכול לפצח את הגנות הגרמנים ולהמטיר עליהם אש תופת שכמעט דבר לא יכול היה לעמוד מולה.

בסופו של דבר, היטלר החליט לפשר בין שני המצביאים שלו והקצה חצי מכוח השריון לחופים וחצי מכוח השריון למתקפת הנגד. פתרון זה לא ריצה לא את רומל ולא את רונדשטט והוא התגלה מאוחר יותר בפלישה כלא יעיל. הוויכוח נשאר בעינו, ועד היום מתקיים פולמוס בדבר הטקטיקה אותה היו צריכים הגרמנים ליישם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בונקרים של סוללה ארטילרית בלפרינקוקה
Magnify-clip.png
בונקרים של סוללה ארטילרית בלפרינקוקה