החונקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הסטרנגלרס
The Stranglers (band).JPG
הלהקה בהופעה בשנת 2013
מידע כללי
מקור גילדפורד, אנגליה
שנות פעילות 1974 - היום
סוגה רוק
רוק אלטרנטיבי
פאנק רוק
הגל החדש
חברת תקליטים EMI
A&M records
חברים
יו קורנוול (1974-1990)
ז'אן ז'אק בורנל
באז וורן
ג'ט בלאק
דייב גרינפילד

החונקים (באנגלית: The Stranglers) היא להקת רוק בריטית שהוקמה בשנת 1974 כלהקת פאנק ובהמשך הפכה ללהקת רוק אלטרנטיבי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1974 יו קורנוול, מורה לביוכימיה מבריסטול, אנגליה טס לשבדיה כדי להשלים את התזה שלו. בשבדיה פגש קורנוול שני מתחמקי גיוס אמריקניים, שאותם צירף ללהקה שהתכוון להקים. כששבו לאנגליה, קורנוול פרש מהאקדמיה והשלושה החלו לחפש מתופף, ולאחר זמן מה מצאו את ג'ט בלאק, בעל אוטו גלידה וחנות משקאות. הארבעה התאמנו בחנות המשקאות של בלאק וקראו ללהקה "ג'וני סוקס". לאחר כחצי שנה, בשנת 1975, עזבו שני האמריקנים את הלהקה, קורנוול ובלק צירפו אליהם את הנס וורמלינג וההרכב שינה את שמו ל"סטרנגלרס" ("החונקים", בעקבות "החונק מבוסטון", רוצח סדרתי ידוע באותה שנה).

בשנת 1976 עזב וורמלינג את הלהקה והצטרף אליה דייב גרינפילד בתור הקלידן (חלק חשוב בשירי הלהקה). כחצי שנה לאחר מכן הוחתמה הלהקה בחברת UNITED ARTISTS (בבריטניה) ובחברת A&M (בארצות הברית) וזאת בעיקר בעקבות פריצת הפאנק לתודעת הציבור בעולם ובעיקר בבריטניה (עם להקות כמו הסקס פיסטולס והקלאש), אולם החונקים לא היו כשאר להקות הפאנק באותה תקופה, שהתאפיינו בבגדים קרועים, כישרון נגינה מועט ובגילם הצעיר. החונקים, למעשה, היו להקת הפאנק הראשונה שהחלה את דרכה כשהחברים בה מעל גיל 30, הם גם התאפיינו בכך שעלו לבמה בבגדים, נעליים וכובעים שחורים (סגנון שאפיין את האופספרינג לאחר מכן, אך סגנון הלבוש שלהם היה פחות "רשמי" ונטה לכיוון "זרוק"), ושהעלו עימם נשים עירומות לבמה, ותוך כדי המופע הצליפו בנשים העירומות.

האלבום הראשון של הלהקה יצא בשנת 1977 ונקרא "Rattus Norvegicus" שאמנם לא נחל הצלחה, אך "הודיע" לציבור הבריטי שיש גם פאנק בסגנון שונה, והיה אלבום הפאנק הראשון מסוגו. באותה שנה יצא גם אלבומה השני של הלהקה "No More Heroes" שממנו יצאו הסינגלים "No More Heroes" ו-"Peaches".

עם תחילת שנות ה-80 ודעיכת הפאנק, הלהקה עברה לצליל מעט שונה, ושילבה באופן מעניין ומושך בין פאנק, רוק מתקדם וגל חדש. הלהקה הוציאה מספר אלבומים ורכשה את אהדת הקהל באנגליה ובאירופה, והפכה ללהקה בעלת שם עולמי. הסינגל "Golden Brown" ("חום-זהוב") מהאלבום "La Folie" היה לשיר המוכר והאהוב ביותר של הלהקה. האלבום "Dreamtime" והסינגל "Always the Sun" היה האחרון של הלהקה לאותה תקופה, שכן לאחר מכן לקחה הפסקה של ארבע שנים.

אחרי עזיבתו של קורנוול[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1990, לאחר שהוקלט האלבום "10", עזב יו קורנוול את הלהקה, באוטוביוגרפיה שלו כתב כי עזב את הלהקה בעקבות חילוקי דעות אומנותיים, שהעכירו את מערכת היחסים בינו לבין בורנל, וטען שהלהקה מיצתה את היצירתיות שלה עד תום לאחר 16 שנה ו-10 אלבומים, ושבאותה תקופה היה עליהם לפנות את הבמה ללהקות הפאנק והגראנג' החדשות, שהשתלטו על המיינסטרים בסוף שנות ה-80. למרות שאמר בעיתונים שבכוונתו להתנתק גם מהיצירות הישנות של הלהקה, המשיך להופיע עם שיריה בהופעות הסולו שלו, עקב מחסור בחומר מקורי פופולרי.

הלהקה מצאה לקורנוול מחליפים בתור סולן (פול רוברטס) וגיטריסט (ג'ון אליס), אך האלבומים של הלהקה מאז לא היו כשם שהיו בתקופתו של קורנוול. ב-2000 עזב פול רוברטס ובמקומו נכנס באז וורן בתור גיטריסט (לאחר שהיה גיטריסט במספר להקות), ולאחר שג'ון אליס עזב, וורן החליף גם אותו בתור הסולן, והוא שר יחד עם דייב גרינפילד וז'אן ז'אק בורנל באלבום האחרון. עד ליציאת האלבום האחרון, הלהקה הופיעה לעתים רחוקות ושימשה בעיקר בתור להקת חימום ללהקות גדולות אחרות כמו הרד הוט צ'ילי פפרז (בין היתר כשהיו אמורים להופיע בישראל), אולם כעת, בהנהגתו של באז וורן, הלהקה חזרה להופיע בקביעות ואף שלחה למנויי עיתון מוזיקה מסוים בבריטניה, דיסק "הלהיטים הגדולים" מתקופת קורנוול בביצועים מחודשים, כדי להכיר את הלהקה לקהל הצעיר יותר.

סגנון הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנון הלהקה מעולם לא הוגדר על ידם וידוע כרוק. הלהקה התחילה את דרכה בתור להקת פאנק שמשתמשת הרבה בבאסים ובדיבור רקע ללא קשר למילות השיר, ובהמשך הדרך הפכה למזוהה עם הגל החדש. לאחר עזיבתו של יו קורנוול, חלה בלהקה תפנית קלה, וכעת הם מנגנים בעיקר רוק אלטרנטיבי. הלהקה הואשמה בעבר בשוביניזם, סקסיזם וגניבה אמנותית משירי "הדלתות", מה שנראה נכון בשני האלבומים הראשונים של הלהקה, בעיקר בעקבות הקטעים האינסטרומנטליים הארוכים.

עם כל זאת, לאורך כל שנות הלהקה, היא שמרה על סגנונה שמשלב בתוכו קטעי סולו או דואט של גיטרה חשמלית וקלידים. ידועים השירים "Golden Brown", "Always the Sun" ובעיקר החידוש לשיר "Walk on By" כשירים בהם יש קטעים אינסטרומנטליים ארוכים ומהירים, בעיקר בזכות המלחינים והמעבדים של הלהקה, ז'אן ז'אק בורנל ודייב גרינפילד, שנמצא בלהקה מיום הקמתה ועד היום (עם זאת, ניתן לראות דמיון ברור בין הקטעים האינסטרומנטליים של Walk on By ושל Light My Fire מאת הדלתות מתוך אלבומם The Doors).

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באז וורן וג'ט בלאק בהופעה של הלהקה ב-2006
  • (Rattus Norvegicus (1977
  • (No More Heroes (1977
  • (Black and White (1978
  • (The Raven (1979
  • (The Gospel According to The Meninblack (1981
  • (La Folie (1981
  • (Feline (1983
  • (Aural Sculpture (1984
  • (Dreamtime (1986
  • (1990) 10
  • (Stranglers In the Night (1992
  • (About Time (1995
  • (Written in Red (1997
  • (Coup de Grace (1998
  • (Norfolk Coast (2004
  • (Suite XVI (2006

חברי הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ז'אן ז'אק בורנל - בס - נולד בלונדון להורים ממוצא צרפתי ב-21 בפברואר 1952. נמצא בלהקה מיום הקמתה, הוא המלחין והמעבד העיקרי של הלהקה ואחראי על הצליל הייחודי שלה מיום הקמתה. כמו כן משמש לעתים כסולן או כזמר ליווי.
  • באז וורן - סולן, גיטרה - נולד בסנדרלנד ב-26 במרץ 1964. הצטרף ב-2000, לאחר עזיבתו של ג'ון אליס. כיום הוא תמלילן ומעבד בלהקה.
  • ג'ט בלאק - תופים - נולד במחוז אסקס באנגליה ב-26 באוגוסט 1938 בשם בריאן דאפי. נמצא בלהקה מיום הקמתה. מאז ומתמיד היה אחד התמלילנים העיקריים.
  • דייב גרינפילד - קלידים - נולד בברייטון ב-29 במרץ 1949. בלהקה מ-1976. הוא המעבד המוזיקלי והמלחין לצדו של ז'אן ז'אק בורנל, ויחד איתו אחראי על הסולואים הארוכים (גיטרה וקלידים) המאפיינים את הלהקה.

חברים לשעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יו קורנוול - סולן, גיטרה - מייסד הלהקה, עזב ב-1990. היה אחד התמלילנים העיקריים בשירי הלהקה, והמעבד המוזיקלי העיקרי.
  • ג'ון אליס - גיטרה, קולות ליווי (1990-2000)
  • פול רוברטס - סולן (1990-2006)
  • הנס וורמלינג - גיטרה, קלידים, סולן (1974-1975)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]