החותם השביעי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
החותם השביעי
כרזת פרסומת לסרט ב"מעריב", לרגל הקרנת הבכורה בישראל.
שם במקור: Det sjunde inseglet
בימוי: אינגמר ברגמן
הפקה: אינגמר ברגמן
תסריט: אינגמר ברגמן
שחקנים ראשיים: מקס פון סידוב
בנגט אקרוט
גונאר ביירסטרנד
מוזיקה: אריק נורדגרן
הקרנת בכורה: 17 בפברואר 1957 Flag of Sweden.svg
30 בדצמבר 1961 Flag of Israel.svg
משך הקרנה: 96 דקות
שפת הסרט: שבדית
תקציב: 150,000 דולר.

החותם השביעי (שבדית: Det sjunde inseglet) הוא סרט מאת הבמאי השבדי אינגמר ברגמן, שיצא ב-1957. הסרט נחשב לאחד משיאי יצירתו של ברגמן והנו בין הסרטים החשובים והמשפיעים ביותר שנעשו אי-פעם.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האביר אנטוניוס בלוק ונושא כליו ינס חוזרים לביתם בשבדיה מארץ הקודש, עשר שנים אחרי שעזבו כדי להשתתף במסע צלב. תושבי הארץ אחוזים אימה בשל המגפה השחורה, הקוטלת רבבות; רבים משוכנעים כי יום הדין קרב. המוות בא לקחת את אנטוניוס, אך הלה משכנע אותו לשחק נגדו שחמט ולהותירו בחיים כל עוד לא ניצח. בהפסקות בהתמודדות, רוכב אנטוניוס אל עבר טירתו. ינס מציל נערה שתקנית מידיו של שודד, אותו הוא מזהה ככומר ששכנע את אדונו לצאת למסעות הצלב. הם פוגשים להקת שחקנים נודדים: יוף, מיה וסקאט. ינס מחלץ את סקאט מידיו של פלוג, נפח הכפר הזועם על כך שהשחקן נמלט עם אשתו. במהלך המסע, מהרהר האביר בשאלת משמעות החיים וודאות המוות, ומבקש לשווא לשוב ולהאמין באלוהים. ינס מנסה לשכנעו כי לחייו אין תכלית ממילא ועליו לקבל זאת. במהלך מסעם, רואה יוף את האביר משחק עם המוות ונמלט עם מיה ובנם. המוות מנצח, ואומר לאנטוניוס כי יבוא לקחתו עם שחר. הנוסעים מגיעים לטירתו של האביר, שם הוא מתאחד עם אשתו. המוות מופיע בשעת הזריחה, בעוד אנטוניוס מתפלל בעיניים עצומות, ינס אדיש וציני והיתר משלימים עם גורלים באימה.

יוף ומיה, שניצלו עם בנם הקטן, מתעוררים לבוקר שטוף שמש. יוף החולמני רואה ממרחק רב את אנטוניוס, ינס וכל האחרים רוקדים עם המוות.

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מקס פון סידוב - האביר אנטוניוס בלוק
  • בנגט אקרוט - המוות
  • גונאר ביירנסטרנד - ינס, נושא הכלים
  • נילס פופה - יוף, שחקן
  • ביבי אנדרסון - מיה, אשתו
  • אוקה פרידל - פלוג הנפח
  • אינגה גיל - ליסה, אשת הנפח
  • אריק סטרנדמרק - סקאט, השחקן השלישי
  • ברטיל אנדרברג - רבאל, גנב וכומר לשעבר
  • גונל לינדבלום - הנערה השתקנית
  • אינגה לנדגרה - קארין, אשת אנטוניוס
  • מוד הנסון - מכשפה

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מבוסס במקור על הצגה שכתב ברגמן ב-1953 בשם "ציורי עץ", עבור תלמידים מהתיאטרון הראשי של מאלמו. ברגמן ביים אותו במאלמו, ולאחר מכן ביים אותו גם בנט אקרוט, השחקן שמשחק את מוות בסרט זה, בסטוקהולם. שם הסרט לקוח מחזון יוחנן ח' א', מפסקה המתארת את יום הדין שמופיעה בפתיחת הסרט ולקראת סופו: "וּכְפִתְחוֹ הַחוֹתָם הַשְּׁבִיעִי וַתְּהִי דְמָמָה בַּשָּׁמַיִם כַּחֲצִי שָׁעָה". הסרט צולם בשלושים יום ובתקציב של 150,000 דולר.

ברגמן הדגיש כי סרטו לא נועד להציג תמונה מדויקת של שבדיה של ימי הביניים או של ההיסטוריה. כך, לדוגמה, הגיבורים מתוארים כצלבנים למרות שמסע הצלב האחרון לארץ ישראל נערך קרוב למאה שנה לפני התפרצות המוות השחור. כמו כן, כת המלקים (פלגלנטים) מעולם לא הגיעה לשבדיה כמוצג בסרט, וציד מכשפות והעלאתן על המוקד לא רווח עד לתקופה מאוחרת בהרבה.

קבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה בפרס איגוד השופטים בפסטיבל קאן ב-1957, ובפרסים נוספים בתחרויות באירופה. הוא זכה לביקורות משבחות, ותרם רבות למעמדו של ברגמן כאחד מבכירי הבמאים בעולם. סצינות רבות ממנו זכו למחוות - חלקן פארודיות, למשל בסרטים "מונטי פייתון והגביע הקדוש", "מסע הכזבים של ביל וטד" ו"אהבה ומוות" של וודי אלן.

עזריה רפפורט, מבקר "מעריב", כתב כי הסרט הוא "סדרת צילומים שכל אחד מהם מושלם כיצירה בפני עצמו, מחרוזת מעמדים ותמונות שכל אחד מהם מהווה שלמות אמנותית."‏[1] שמואל מור, מבקר "חרות", הצהיר: "לי, מכל מקום, גרם 'החותם השביעי' את החוויה המרגשת ביותר שחוויתי אגב צפייה במכלול סרטיו של ברגמן... אין ספק כי נדרש עוד זמן ומקום נוסף רב יותר כדי להתחיל רק את ניסיון תיאורו וסיכומו של סרט מרגש ומעורר מחשבה זה."‏[2] ר. גבריאלית מ"דבר" התרשמה כי 'החותם השביעי' הוא "סרט מאזוכיסטי המעביר בך צמרמורת ומדכא את רוחך. מבחינה אמנותית זוהי חוויה גדולה, אם כי קשה להמליץ בלב שלם על ראיית סרט כזה."‏[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עזריה רפפורטחידוש בארץ: קולנוע "אמנותי", מעריב, 28 בדצמבר 1961
  2. ^ שמואל מור, דו-קרב עם המוות, חרות, 5 בינואר 1962
  3. ^ ר. גבריאלית, המירוץ עם המוות, דבר, 5 בינואר 1962