החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עבד אל-עזיז בוטפליקה, נשיא אלג'יריה ויו"ר מפלגת השלטון FLN

החזית הלאומית לשחרור אלג'יריהערבית: جبهة التحرير الوطني, ג'בהת א-תחריר אל-ווטני; בצרפתית: Front de Libération Nationale או בקיצור FLN) היא מפלגה סוציאליסטית, המכהנת כיום כמפלגת השלטון באלג'יריה, ואוחזת ב-136 מקומות מתוך 389 באסיפה הלאומית האלג'יראית. העומד בראשה הוא נשיא הרפובליקה האלג'יראית עבד אל עזיז בוטפליקה. המפלגה נוצרה כתנועה בשנת 1954, על ידי איחוד של מספר קבוצות מרידה קטנות, למטרת השגת עצמאות מצרפת, שאלג'יריה הייתה חלק ממנה. המאבק נגד הצרפתים היה הבסיס להצלחתה והפיכתה למפלגה מובילה בפוליטיקה של אלג'יריה.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האידאולוגיה של FLN הורכבה בתחילה משלושה עקרונות:

  • לאומיות אלג'יראית - נגד הקולוניאליזם הצרפתי,
  • סוציאליזם - נגד ניצול ואפליה של כל אדם, שרווחו בזמן השלטון הצרפתי,
  • אסלאם - דת שהבחינה בין FLN לצרפתים, שהם בעיקרם נוצרים.

על עקרונות אלו הייתה הסכמה רחבה עם הקמתה של אלג'יריה, אך בהמשך תמכה FLN גם באידאולוגיה הפאן-ערבית, מה שהדיר את בעלי הזהות הברברית, וגרם לסדקים באחדות של FLN. בנוסף, גורמים מסוימים ניסו לקחת את המפלגה לכיוון מרקסיסטי, על ידי הדגשת הבעייתיות בפערים המעמדיים הקיימים באלג'יריה שלאחר העצמאות, ובתפיסה כי האלג'יראים כולם הם בני המעמד הנמוך, שהתאחד נגד המעמד המנצל, השלטון הצרפתי. FLN הדגישה את הקו הסוציאליסטי, אך מנעה מכוחות מרקסיסטים בתוכה להתחזק. האסלאם שאימצה FLN היה אסלאם מתון, שאינו שולל את ההשפעה המערבית, דבר המתבטא לדוגמה בהקניית זכויות רבות לנשים. עוצמת הזהות האסלאמית של המפלגה השתנתה לעתים על פי המנהיג שהיה בשלטון ועל פי ההתרחשויות הפוליטיות-דתיות במדינה. עם השנים שינתה מעט FLN את הקווים המנחים של האידאולוגיה שלה. המפלגה הפכה לפחות סוציאליסטית ודגלה יותר בשוק חופשי. המפלגה החלה לתמוך להלכה בשלטון דמוקרטי, פלורליזם וחופש ביטוי, אף אם למעשה, לאחר העצמאות, היא הייתה המפלגה החוקית היחידה ונאסרו מפלגות אחרות. למרות כל התמורות שחלו באידאולוגיה של FLN, עדיין מפלגה זו מזוהה בציבור כמפלגה ששחררה את אלג'יריה מהקולוניאליזם הצרפתי, וכך גם נתפסת האידאולוגיה שלה, אנטי-קולוניאלית ואנטי-אימפריאליסטית.

הקמת FLN ומלחמת העצמאות של אלג'יריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העצמאות של אלג'יריה

אלג'יריה נכבשה על ידי צרפת בשנת 1830, הייתה חלק מהאימפריה הצרפתית הקולוניאלית, ונקראה אלג'יריה הצרפתית. בשנים שלאחר כיבושה שלחה צרפת מתנחלים צרפתים להתיישב באלג'יריה על מנת לקבוע עובדות בשטח, לחזק את האחיזה באזור ולהתפרס על שני צידי הים התיכון. אלג'יריה נחשבה חוקית כמחוז של צרפת, אף כי רוב תושביה לא זכו לאזרחות צרפתית. במהלך השנים בהן הייתה אלג'יריה כבושה, נעשו ניסיונות רבים על ידי התושבים המקומיים לשנות את הסטטוס שלהם, בעיקר על ידי דרישה לרפורמות והקלת עול השליטה הצרפתית. המחשבה על עצמאות מוחלטת מצרפת לא נראתה ריאלית בעיני רבים. אלג'יריה נתפסה על ידי צרפת כנכס כלכלי ואסטרטגי חשוב. היא שימשה כשער לאפריקה עבור צרפת, והיוותה טריטוריה רחבת ממדים ובעלת משאבים, שצרפת השקיעה כספים רבים כדי להפיק ממנה תועלת. מסיבות אלה, לא התכוונה צרפת לתת עצמאות לאלג'יריה.

צרפת ובריטניה, שהחזיקו שתיהן בקולוניות מעבר לים, ניצחו אמנם במלחמת העולם השנייה, אך מחיר הניצחון היה כבד. מצבן הכלכלי של מדינות אלו הורע מאוד בעקבות המלחמה, והן נזקקו לסיוע חיצוני. בסוף שהות הארבעים ובשנות החמישים, החלה להתברר השליטה בקולוניות, לעתים קרובות, כעסק לא רווחי מבחינה כלכלית ואסטרטגית. נוסף על השיקולים הכלכליים, החלה להתבסס בדעת הקהל העולמית תפיסה רווחת המגנה את הקולוניאליזם. בצרפת החלו להישמע קולות הקוראים לנסיגה מאלג'יריה.

בנובמבר 1935 התחולל קרב דיין ביין פו בוייטנאם, במהלך מלחמת הודו-סין הראשונה. בקרב עקוב מדם זה נחלה צרפת הקולוניאלית כישלון חרוץ מול המורדים המקומיים. התבוסה הובילה לעזיבת הצרפתים את וייטנאם. ההתרחשויות ההיסטוריות ודעת הקהל העולמית נתנו רוח גבית לאלג'יראים רבים לא להסתפק רק ברפורמות, אלא לדרוש עצמאות מלאה מצרפת. כך הוקמו תנועות רבות בתחילת שנות ה-50 של המאה העשרים, שמטרתן הייתה השגת העצמאות. אחת מהן היא המועצה המהפכנית לאחדות ופעולה (CRUA-Comité révolutionnaire d'unité et d'action), שמטרתה הייתה לאחד את כל המיליציות האלג'יראיות נגד צרפת. CRUA הורכבה מבכירים שהיוו את ששת הראשים ההיסטוריים של FLN: קארים בלקאסם, מוסטפא בן בולאיד, לארבי בן-מהידי, מוחמד בודיאף, רבאח ביטאט ודידוש מוראד. CRUA החליטה ב-10 באוקטובר 1954 להנהיג מרד נגד השלטון הצרפתי, שיצא לפועל ב-1 בנובמבר באותה שנה (יום זה כונה יום כל הקדושים האדום). CRUA שינתה את שמה לחזית לשחרור לאומי, FLN.

צרפת נלחמת כנגד המורדים באלג'ריה. יומן חדשות (באנגלית), 1956

בשנה זו הייתה עדיין האחיזה הצרפתית באלג'יריה חזקה מאוד, ומיליון מתנחלים מצרפת התגוררו באלג'יריה. מתנחלים אלו הפכו ליעד להתקפות מצד FLN. פעולות הגרילה שבוצעו נגד השלטונות הצרפתיים וכנד המתיישבים הצרפתים הפכו למלחמה של ממש. הסלוגן שליווה את המלחמה היה "מהפכה אלג'ירית, עם במלחמה נגד הברבריות הקולוניאלית". עצם השימוש של FLN באלימות הראה שינוי מפעולות ההתנגדות הלא אלימות הקודמות, כמו של האיחוד הדמוקרטי של המניפסט האלג'יראי (UDMA-Union démocratique du manifeste algérien) שהונהג על ידי פרחאת עבאס, של התנועה הלאומית האלג'יראית (MNA- Mouvement national algérien) של מסאלי חאג', ושל אגודת העולמא המוסלמים האלג'יראים. בשנת 1955 פרחאת עבאס הצטרף לFLN במלחמתו בצרפתים.

שיטת הלחימה העיקרית של FLN, ובעיקר הזרוע של צבא השחרור הלאומי(ALN-Armée de Libération Nationale) , הייתה ביצוע פיגועים נגד המתיישבים הצרפתים ואנשי הצבא הצרפתי. בנוסף, הייתה פגיעה נרחבת בתשתיות המסייעות לצרפתים כמו בסיסים צבאיים, תחנות משטרה, חברות טלפון, בנייני ציבור, כבישים ותחנות כוח. פגיעות אלו הביאו את הצרפתים לתגבר את כוחותיהם באלג'יריה. FLN החזיקו עתודות רבות של נשק במחסנים בטוניסיה ובמרוקו. בכך היה להם יתרון על ארגוני גרילה אחרים כמו המוג'הידין, וגופים אחרים שסבלו ממחסור בנשק כגון השלטון הזמני של הרפובליקה האלג'יראית (GPRA-Gouvernement Provisoire de la République Algérienne), שפעלו מטוניסיה. במהלך הקרב על אלג'יר, השמיד צבא צרפת את תשתיותיה הצבאיות של FLN, ומנהיגיה חוסלו או נכלאו. ממדי ההרג היו עצומים וכללו פשעי מלחמה רבים, משני הצדדים, וכללו עינויים ומעשי לינץ'. מצד אחד, ניתן לומר שתוצאות אלו הנחיתו על FLN מכה קשה. מצד שני, דווקא הזעזוע העמוק שעוררו תוצאות הקרב, גרם להתחזקות משמעותית בנחישות של FLN לדרוש עצמאות מצרפת.

במקביל, חלה בצרפת ירידה חדה בתמיכה הציבורית בהמשך השליטה הקולוניאלית, מה שהפך את עזיבת הצרפתים לשאלה של זמן בלבד. במקביל ללוחמה האינטנסיבית התקיים משא ומתן בין FLN לבין ממשלת צרפת בראשות שארל דה גול, שתחילה הציע אינטגרציה מלאה לאלג'יראים, אך אלו דרשו עצמאות מלאה. דה גול היה נתון בין הפטיש לסדן, במצב שבו האלג'יראים דרשו עצמאות, הצרפתים בצרפת הלכו והסתייגו מהמשך השליטה הקולוניאלית, והצרפתים באלג'יריה הרגישו מקופחים על ידי כל הצדדים. הסיבה לכך היא העוינות שהייתה כלפיהם הן בצרפת והן באלג'יריה, והרגשתם כי דה גול בגד בהם. דה גול הבטיח בהתחלה שלא יתן עצמאות לאלג'יריה, אך נטה יותר ויותר לכיוון זה ככל שהזמן עבר. בסופו של דבר, דה גול קיבל את ההחלטה לתת עצמאות לאלג'יריה, ולסיים את קציר הדמים. לפי הפוליטיקאי הצרפתי לואי ז'וקס, שכיהן כשר לענייני אלג'יריה, הפיגועים של FLN גרמו ל-19,166 הרוגים מהאוכלוסייה האזרחית, מהם 2,788 אירופים ו-16,378 מוסלמים, וכן גם ל-21,151 פצועים, מהם 7,541 אירופים ו-13,610 אלג'יראים.

עצמאות אלג'יריה ותקופת בן בלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נציגי מפלגת FLN בחתימה על הסכמי אוויאן, 1962

מלחמת העצמאות נמשכה עד ב-18 במרץ 1962. בתאריך זה חתמה הממשלה הצרפתית על הסכמי אוויאן, שהביאו להפסקת אש עם FLN. ביולי באותה שנה, התקיים משאל עם, שבו בחרו האלג'יראים ברוב קולות בעצמאות מצרפת. כמו כן, הסכמי אוויאן, שקבעו שיתוף פעולה כלכלי וחברתי בין שתי המדינות, נכנסו לתוקף.

עם הכרזת העצמאות תפסה את השלטון מפלגת FLN בראשות אחמד בן בלה, בעיקר מאחר שנתפשה כתנועה שהביאה את העצמאות לאלג'יריה. אך תפיסת שלטון זו לא עברה בצורה חלקה. אחמד בן בלה, שהיה בעד שימור המשטר בעזרת כוח צבאי, נתמך על ידי צבא הגבולות של ALN, הזרוע הצבאית של FLN. ל-ALN היה נשק רב, בעוד שארגונים אחרים סבלו ממצוקה של נשק, מה שאפשר ל-ALN לבסס את שליטתו של בן בלה בכוח הזרוע, ולמנוע תחרות מצד ארגונים אחרים. בדרך זו, חיסל בן בלה את GPRA, שפעלה למען דמוקרטיזציה של אלג'יריה, והתבסס בראשות המדינה. בן בלה גם פעל לבסס את מעמדה של FLN כמפלגה יחידה, והוציא מחוץ לחוק את המפלגה הקומוניסטית ב-1963. גם מפלגת המהפכה הסוציאליסטית של מוחמד בודיאף הוצאה מחוץ לחוק, ומאוחר יותר גם חזית הכוחות הסוציאליסטים (FFS- Front des forces socialistes) של חוסין עייט אחמד.

הפיכת יוני 1965 ותקופת בומדיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ההפיכה של אחמד בן בלה, ניתן היה לצפות מסגירת הקונגרס השלישי של מפלגת FLN, באפריל 1964. בקונגרס זה ניתנה לבן בלה פריבילגיה לא לתת דין וחשבון למנהיגי FLN ולאסיפה הלאומית, ובעצם להיות מעל כולם. בן בלה כבר החל עוד קודם את פירוק קבוצת אוז'דה - מקורבי הקולונל הווארי בומדיין, שהיה אז סגן הנשיא הראשון של הרפובליקה ושר ההגנה הלאומית.

בן בלה ביצע צעדים נוספים להתבססות בשלטון, כמו פיטורים של אישים שאינם מקורבים לו, או הצרת צעדיהם של מתחרים פוטנציאליים כמו עבד אל עזיז בוטפליקה, שהיה שר החוץ. כל הפעולות הללו החישו את ההפיכה. הווארי בומדיין, נשיא המדינה בשנות השבעים, היה משוכנע שהוא יכול להפסיק את השתלטותו של בן בלה על FLN, ולעצור את הפיכתו של בן בלה לשליט יחיד הממקם עצמו מעל המפלגה. התקיימו שתי פגישות בין בומדיין ובן בלה, אך בן בלה לא שינה את גישתו.

כאשר הבין בומדיין שהבא בתור ברשימת הנפגעים יהיה הוא עצמו, הוא החליט לשים קץ לשלטונו של בן בלה. בעזרת מקורביו מהצבא השתלט בומדיין על בניין הרדיו, על ארמון העם (מקום הממשלה) ועל וילה ז'ולי (מקום משרדי FLN ומקום מגוריו של בן בלה). בן בלה נלכד במיטתו על ידי קולונלים שנשלחו על ידי בומדיין, ובכך הגיע שלטונו לקיצו. למחרת, בומדיין הופיע בטלוויזיה, כדי להודיע על תום עידן בן בלה, והכריז את הכרזת ה-19 ביוני. הכרזה זו הכילה רשימה מפורטת של ביקורות על ניהול המדינה של בן בלה, והוקראה ברדיו בפירוט.

בן בלה נתן חשיבות גדולה לבניין המדינה לאחר מלחמת העצמאות. השקפתו של בומדיין הייתה שונה מכך, מאחר שהוא ראה לנכון להעדיף את הפעולה הפוליטית, וליצור לאומיות מדינתית-חברתית ואנטי קולוניאליסטית. הפיכת ערכים אלו לעליונים, סייעה לבומדיין לבסס את שלטונו, כביכול בזכות המהפכה שביצע, הוא הרי לא נבחר. עם זאת, ניתן למצוא קווי דמיון בין בומדיין לבין בן בלה בדרכי ביסוס השלטון, שכוללות סילוק גורמים מפריעים ואיחוד העם תחת שלטונם על בסיס כלשהו המחייב את נוכחותם האיתנה בשלטון (בניית המדינה אצל בן בלה, סולידריות מדינית-חברתית אצל בומדיין). כמו בן בלה, גם בומדיין שם את עצמו מעל FLN למרות שהיה חלק ממנה, והפך את המפלגה לשולית ואת עצמו לשליט יחיד. למרות זאת, בומדיין עדיין השתמש ב-FLN כדי להעביר החלטות. בשנת 1976 הוגדר בחוקה על ידי בומדיין שאלג'יריה תהיה תמיד מדינה סוציאלית שבראשה תעמוד FLN. החלטה זו חיזקה את עמידת בומדיין והמפלגה בראשות המדינה, ואף קיבעה זאת בחוק, מה שביטל כל אפשרות חוקית לשינויים פוליטיים.

רפורמות דמוקרטיות בתקופת בנז'דיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של בומדיין ב-1978, עלה לשלטון הקולונל שאדלי בנג'דיד. המפלגה אורגנה מחדש, וחזרה לתפוס מקום מרכזי אחרי תקופה ארוכה של שוליות תחת בומדיין. הצבא עדיין היה מיוצג בצורה מכובדת בוועד המרכזי של FLN, והחזיק במידה רבה בשליטה על המדינה.

במהלך שנות ה-80, FLN מיתנה את הצביון הסוציאליסטי על ידי רפורמות של שוק חופשי, והתנערות מהמקורבים של בומדיין שנשארו. עם זאת, הרפורמות הדמוקרטיות לא התקיימו, אלא אחרי העימותים של אוקטובר 1988, שנגרמו עקב משבר כלכלי חמור שנגרם בעקבות נפילת מחירי הנפט. ב-28 בפברואר 1989 הכריזה ועדה חוקתית על היתר לריבוי מפלגות, הרחבת חופש הביטוי וכינון בחירות חופשיות. שלטון המפלגה היחידה שהונהג על ידי בומדיין עבר מהעולם. בדרך זו, FLN קטעו את הקשרים המיוחדים שלהם עם הצבא הלאומי ועם מוסדות המדינה, והשלטון הריכוזי פורק.

המצב החדש של ריבוי מפלגות וחופש הביטוי אפשר לחזית הגאולה האסלאמית (FIS-Front Islamique du Salut) להיות במקום הראשון בסיבוב הראשון של הבחירות בשנת 1991, דבר שהיווה הפתעה גדולה. מפלגה זו קיבלה 188 מקומות מתוך 231 בשלטון. חזית הכוחות הסוציאליסטיים (FFS-Front des Forces socialistes) קיבלה 25 מקומות, ואילו FLN קיבלה רק 15 מקומות. זו הייתה נפילה משמעותית וכואבת עבור המפלגה ששלטה באלג'יריה ביד רמה מאז העצמאות מצרפת. בעקבות העלייה של המפלגה האסלאמית, הצבא מחליט ב-1 בנובמבר 1991 לבצע פוטש צבאי. בנז'דיד נאלץ להתפטר בתחילת 1992. הצבא העלה במקומו לשלטון את מוחמד בודיאף, וביטל את תוצאות הבחירות. כמו כן, FIS הוצאה מחוץ לחוק. כל אלו הציתו מלחמת אזרחים עקובה מדם, שגבתה כמאה אלף קורבנות.

העשור השחור - תקופת מלחמת האזרחים האלג'יראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים האלג'יראית

בודיאף לא זכה לשמש בתפקידו זמן רב, ונרצח בהתנקשות על ידי שומרי ראשו ביוני 1992. ואלג'יריה נפלה שוב תחת השלטון הישיר של הצבא. המפלגה נשארה באופוזיציה לממשלה בזמן מלחמת האזרחים באלג'יריה. אחרי שהוחזרה הדמוקרטיה בצורה חלקית ב-1995, אורגנו בחירות לנשיאות, שלא זכו כלל להתייחסות של האופוזיציה. FLN, כמו FIS ו-FFS, קראו להימנעות. ב-16 בנובמבר 1995, נבחר הגנרל ליאמין זרואל לנשיא הרפובליקה, והיה הראשון בתולדות אלג'יריה שנבחר בבחירות דמוקרטיות וגם זכה לכהן כנשיא. FLN נשארה מחוץ לשלטון, וחתמה עם עוד שישה הרכבים פוליטיים את הפלטפורמה של רומא, המבקרת את השלטון הצבאי והצורה שבה ניהל את המשבר שנוצר בזמן מלחמת האזרחים. למרות זאת, לאחר ויכוחים פנימיים רבים, העמדה הרשמית של המפלגה עברה לתמיכה בנשיאות.

ב-1998, הכריז זרואל רשמית על הקדמת הבחירות לנשיאות לפברואר 1999, שאליהן לא ניגש. הוויתור של זרואל על הנשיאות נגרם על ידי הגנרלים של הצבא, שחששו מעלייה נוספת של האסלאמיסטים הקיצוניים לשלטון, שאיתם היו לזרואל יחסים יותר ויותר הדוקים. הגנרלים קראו לעבד אל עזיז בוטפליקה, נאמנו של בומדיין, שנעדר מהזירה הפוליטית משנת 1981, להתמודד בבחירות. בוטפליקה רץ כמועמד עצמאי, וזכה בנוסף גם לתמיכה של FLN, שהעדיפו לתת לו את תמיכתם ולא לגנרלים. כך קיבל בוטפליקה תמיכה גם של הצבא וגם של FLN. בוטפליקה זכה בכ-74 אחוזים מהקולות, והביס את חזית הגאולה האסלאמית ומפלגות אחרות, שטענו לאי-סדרים ולזיופים בבחירות.

תקופת בוטפליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות כהונתו הראשונות של הנשיא עבד אל-עזיז בוטפליקה התאפיינו בעיקר במאמצים לאיחוי פצעי מלחמת האזרחים על ידי ניסיונות פיוס בין הצדדים, שיקום תשתיות ותוכנית חומש כלכלית. בשנת 2002 נערכו שוב בחירות באלג'יריה. FLN קיבלו 34 אחוז מהקולות, שהם 199 מושבים בפרלמנט. בשנת 2004 ניגש עלי בנפליס ניגש לפריימריז של FLN, וקיבל רק 6.4 אחוז מהקולות, מול 85 אחוז לבוטפליקה, וגם בחירות אלו נחשבו לבעייתיות. בוטפליקה חזר למפלגה לאחר שהיה מועמד עצמאי עד כה, ותפס בה עמדת כוח. ב-2005 הקונגרס הלאומי השמיני של FLN הכריז על בוטפליקה כנשיא המפלגה, ועל עבד אל עזיז בלחאדם כמזכיר כללי של FLN. בלחאדם התמנה לאחר מכן לראש הממשלה ב-24 במאי 2006 על ידי בוטפליקה. FLN כיום הם חלק מקואליציה פרלמנטרית שנקראת ברית נשיאותית, הכוללת גם את האסיפה הלאומית הדמוקרטית (RND-Rassemblement national démocratique), ואת תנועת החברה לשלום (MSP-Mouvement de la société pour la paix).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אביטבול, מישל וזיסנווין, דניאל: "מקולוניאליזם ללאומיות: תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו", מתוך: צמיחת המדינות החדשות באפריקה, יחידה 6, האוניברסיטה הפתוחה, 2005.
  • אלכסנדר, מרטין; אוונס, מרטין וקיג'ר, ג'ון: מלחמת אלג'יריה-חוויות, דימויים, עדויות, הוצאת תפו"ח, ידיעות אחרונות, 2004.
  • Alexander, Martin and Keiger, John: France and the Algerian Civil War 1954-62: Strategy, Operation and Diplomacy, 2002.
  • Martinez, Luis: The Algerian Civil War, 1990-1998, C.Hurst & Co (Publishers), London. 2000

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]