החזית המערבית במלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
החזית המערבית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Ww2 westren front 44-45.jpg

למעלה מימין: חיילים בריטים בהולנד, 1944. למעלה משמאל: צנחנים במבצע מרקט גארדן, הולנד 1944.
למטה מימין: טנק שרמן פיירפליי בבלגיה, 1944. למטה משמאל: חיילים אמריקאים בפלישה לנורמנדי, 1944.
תאריך התחלה: 6 ביוני 1944
תאריך סיום: 8 במאי 1945
משך הסכסוך: 337 ימים
מקום: מערב אירופה
תוצאה: ניצחון מכריע של בעלות הברית
שינויים בטריטוריות: חלוקת גרמניה בין בעלות הברית
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

5,412,219 חיילים‏[1]

לא ידוע

אבידות
766,294 הרוגים פצועים ונעדרים‏[1]  לא ידוע 


החזית המערבית במלחמת העולם השנייה היה עימות במערב אירופה בין גרמניה הנאצית לבין בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, שהחל עם הפלישה לנורמנדי ביוני 1944 והסתיים עם כניעת גרמניה במאי 1945. את בעלות הברית הובילו כוחות אמריקאיים יחד עם כוחות בריטים, קנדים וכוחות של צרפת החופשית, בפיקודו הכולל של הגנרל דווייט אייזנהאואר. מולם עמדו כוחות הורמאכט בפיקודו של אדולף היטלר. זירת הקרבות התנהלה במדינות מערב אירופה הבאות: צרפת, בלגיה, לוקסמבורג, הולנד וגרמניה.

הצדדים הלוחמים-ארגון וסדרי כוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנרל דוויט אייזנהאואר היה ראש המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF), שהייתה אחראית לניהול המבצעים של כל הכוחות האנגלו-אמריקאיים בצפון-מערב אירופה. ראש המטה שלו היה הגנרל וולטר בדל-סמית האמריקאי, וסגנו היה מרשל האוירייה סר ארתור טדר הבריטי.

תחת פיקודו של אייזנהאואר עמדו שלוש קבוצות ארמיות:

אייזנהאואר החזיק גם בכוח מילואים אסטרטגי, הארמייה המוטסת הראשונה (הוקמה ב-2 באוגוסט 1944) בפיקודו של לייטנט ג'נרל לואיס בררטון, שכללה את הארמייה המוטסת הבריטית הראשונה בפיקודו של לייטנט ג'נרל פרדריק בראונינג, והגיס המוטס ה-18 האמריקאי בפיקודו של לייטנט ג'נרל מתיו רידג'ווי‏[2].

הכוחות הגרמנים במערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

היטלר היה המפקד העליון של הצבא משנת 1941. מפקד החזית המערבית (OB West) היה פילדמרשל גרד פון רונדשטט, ומ-10 במרס 1945 פלדמרשל אלברט קסלרינג[3].

האסטרטגיה של בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1943 החליטו בעלות הברית לפתוח תוך שנה חזית שנייה באירופה, כשהיעד שנבחר לבסוף היה חופי נורמנדי בצרפת. לאחר שיבססו ראש גשר בצרפת, תוכניתם הייתה להתקדם בשני כיוונים עיקרים לתוך גרמניה, במה שנקרא כאסטרטגיית ה'חזית הרחבה'. המטרה הראשונה הייתה לנוע מצפון לארדנים ולכבוש את חבל הרוהר שהיה המרכז התעשייתי הגדול ביותר בגרמניה. המטרה השנייה הייתה להתקדם דרומית לארדנים כדי לכבוש את חבל הסאר, גם הוא מרכז תעשייתי חשוב. לאחר ההצלחה המפתיעה של מבצע אוברלורד ותבוסת הגרמנים בנורמנדי, פילדמרשל מונטגומרי (שבאותה עת היה מפקד כל הכוחות בצרפת) הציע לאייזנהאואר לזנוח את כיבוש הסאר, ובמקום זאת להתקדם רק לעבר הריין, כשקבוצת הארמיות ה-21 הבריטית מובילה את ההתקדמות. גנרל ברדלי, מפקד קבוצת הארמיות ה-12, העדיף שבעלות הברית יתקדמו רק בנתיב הדרומי לעבר הסאר, שהוא הקצר יותר. מפקד הארמייה השלישית גנרל פטון, טען כי הארמייה שלו תוכל להשלים את העבודה לבד. ההתעקשות של מונטגומרי לפריצה מהצפון זכתה לאישורו של אייזנהאואר במבצע מרקט גרדן, אך לאחר הכישלון הוא חזר לאסטרטגיה של ה'חזית הרחבה', איתה נשאר עד סוף המלחמה‏[7].

האסטרטגיה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החומה האטלנטית

הפיקוד העליון הגרמני ציפה לפלישה אנגלו-אמריקאית לצרפת כבר משנת 1942, אך לא ידע היכן ומתי היא תתרחש. מתוך ידיעה שגרמניה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בשתי חזיתות, היטלר הורה על בניית החומה האטלנטית, מערך ביצורים הגנתיים לאורך חופי מערב אירופה מספרד ועד נורבגיה. מפקד הכוחות הגרמניים במערב, גנרל רונדשטט האמין כי הדרך הטובה ביותר להדוף את הפלישה היא לשגר מתקפת נגד אדירה על כוחות בעלות הברית אחרי שינחתו בחופים. גנרל רומל לעומתו, שחשש כי העליונות האווירית של בעלות הברית תפגע קשה מאוד בריכוזי כוחות גרמניים שיצאו להתקפת נגד, העדיף תגובה מיידית בחופים כנגד ניסיון פלישה‏[8].

משלהי שנת 1943, היטלר העביר את תשומת לבו למערב, והתמקד בחיזוק הביצורים בחומה האטלנטית והעברת כוחות גרמניים מהחזית המזרחית למערבית. ארווין רומל כתב ביומניו ש'היטלר חשב שברגע שבעלות הברית יובסו במערב, הם לעולם לא ינסו לפלוש לאירופה בשנית'‏[9]. גם לאחר פלישת בעלות הברית לצרפת בשנת 1944, היטלר המשיך להתעקש על העדיפות של המלחמה בחזית המערבית למרות התנגדותם של כמה מבכירי הגנרלים שלו, ובשעה שכוחותיו עשו מאמצים לחסל את ראש הגשר של בעלות הברית בנורמנדי, הוא השלים עם השמדתה של קבוצת הארמיות מרכז במתקפת הקיץ של הסובייטים ביוני 1944‏[8].

פתיחת החזית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפלישה לנורמנדי ועד שחרור פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקדמות הכוחות האנגלו-אמריקאים אחרי יום הפלישה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפלישה לנורמנדי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שחרור פריז

ב-6 ביוני 1944 החלה הפלישה הימית הגדולה בהיסטוריה, כש-156,000 חיילי בעלות הברית נחתו על חופי צרפת הכבושה. הגרמנים שציפו לנחיתה בפה-דה-קאלה הופתעו, ואיחרו לשלוח תגבורת לחופים. בעלות הברית הצליחו לבסס ראש גשר והחלו להתקדם פנימה לתוך צרפת. עד ה-2 ביולי כבר היו בנורמנדי כ-2 מיליון חיילי בעלות הברית. הכוחות הבריטים-קנדים התקדמו מערבה באיטיות רבה, ורק לאחר חודשיים של לחימה קשה השלימו את כיבוש העיר קן. הכוח האמריקני התקדם גם הוא באיטיות מזרחה ודרומה, תוך ניהול קרבות קשים באזור הבוקאז. עד סוף יוני השתלטו האמריקנים על חצי האי קרנטן, ורק לקראת סוף יולי, במסגרת מבצע קוברה, הם הצליחו להשיג הבקעה באזור העיר סן-לו ולחדור לחבל ברטני ב-31 ביולי בסיוע הארמייה ה-3 של פטון שנחתה זה מכבר‏[10]. לאחר הבקעת החזית הגרמנית התקדמו הכוחות המשוריינים האמריקנים במהירות, ולקראת אמצע אוגוסט הצליחו לכתר את השרידים של שתי ארמיות גרמניות, שלחמו בנורמנדיה (כ-100 אלף איש), במסגרת קרב פאלז, באזור שזכה לכינוי כיס פאלז. הגרמנים נלכדו בין הכוחות האמריקניים, שהתקדמו לכיוון צפון-מזרח, לבין הכוחות הבריטיים-קנדיים, שהתקדמו דרומה, וספגו כ-60 אלף אבידות במהלך חיסול הכיס. היחידות הגרמניות, שהצליחו להחלץ מנורמנדיה, איבדו את מרבית כלי הרכב המשוריינים שלהם, ולא יכלו להציב התנגדות רצינית להמשך ההתקדמות של בעלות הברית בצרפת.

במבצע דרגון שנפתח ב-15 באוגוסט 1944, הארמייה השביעית האמריקנית והארמייה הצרפתית הראשונה נחתו בדרומה של צרפת בין טולון לקאן, כשמולם רק ארבע דיוויזיות גרמניות. הארמייה השביעית כבשה את גרנובל, והארמייה הראשונה התקדמה מערבה, כשהיא כובשת את מרסיי (23 באוגוסט). הארמיות נפגשו צפונית לליון בתחילת ספטמבר, והתקדמו לעבר חבל אלזס.

ב-19 באוגוסט החלה התקוממות עממית של המחתרת הצרפתית כנגד הגרמנים; הדיוויזיה הצרפתית המשוריינת ה-2 מצבא צרפת החופשית בפיקודו של גנרל פיליפ לקלרק נכנסה לפריז, וב-25 באוגוסט קיבלה את כתב הכניעה מידי המושל ומפקד חיל המצב הגרמני בעיר, הגנרל דיטריך פון קולטיץ, שהתעלם מההוראה של היטלר לפיה "אל לפריז ליפול לידי האויב אלא כשהיא עיי חורבות".

הצבא הגרמני ספג מפלה קשה במערכה בנורמנדיה. 25 מתוך 38 הדיוויזיות שלו שלחמו בנורמנדיה הושמדו. קיימת מחלוקת לגבי מספר האבידות של הוורמאכט במהלך המערכה. לפי המקורות הגרמניים הצבא הגרמני ספג כ-210 אלף אבידות בנורמנדיה עד סוף אוגוסט 1944, בעוד שמספר חוקרים מערביים טוענים, שהאבידות הגרמניות היו כבדות הרבה יותר והסתכמו בכ-240 אלף הרוגים ופצועים ו-200 אלף שבויים‏[11]. התעקשותו של היטלר לא לאשר לפיקוד הגרמני לערוך נסיגה אסטרטגית מנורמנדיה לקו נהר הסין, לאחר הבקעת החזית הגרמנית, גבתה מחיר כבד מכוחות הוורמאכט במערב, ואפשרה לבעלות הברית להשלים את שחרור צרפת תוך זמן קצר.

מרקט גארדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע מרקט גארדן
צנחנים בריטים מהדיוויזיה המוטסת הראשונה ליד ארנהם, 17 בספטמבר 1944.

הארמייה השנייה הבריטית נכנסה לבלגיה וכבשה את בריסל (3 בספטמבר) ואת אנטוורפן (4 בספטמבר), אך לא הצליחה לכבוש את נמליה עד ה-8 בנובמבר. במקביל התקדמה הארמייה האמריקאית הראשונה מימין לבריטים, וכבשה את נאמור. דרומית להם התקדמה הארמייה השלישית של פטון ללא התנגדות רבה כשהיא כובשת את ורדן (31 באוגוסט), וחוצה את נהר המוזל ליד העיר מץ ב-5 בספטמבר, ונמצאת בעמדה לאיים על חבל הסאר.

ההתקדמות המרשימה והמפתיעה של 350 קילומטרים של בעלות הברית מאז הפלישה, יצרה בעיות לוגיסטיות לא פשוטות. בחודש ספטמבר עדיין הגיעה רוב האספקה מנורמנדי, מאחר שבעלות הברית נכשלו בכיבוש נמלים נוספים. מונטגומרי לחץ על אייזנהאואר לזנוח את הרעיון של החזית הרחבה, לעצור את הארמייה השלישית של פטון ולמקד את המאמצים בדחיפה דרך הולנד לתוך גרמניה. ברדלי ופטון לחצו גם הם על אייזנהאואר לתת עדיפות לפלישה לתוך גרמניה דרך נהר הריין. אך אייזנהאואר שוב פסק בעד החזית הרחבה, מחשש להתקפת נגד גרמנית על חזית צרה.

תוכניתו של מונטגומרי, שנקראה בשם מרקט גרדן (מבצע שוק), הייתה להצניח את הארמייה המוטסת הראשונה שתסייע לארמייה הבריטית השנייה בהתקדמות מהירה מתעלת מז עד לנונספיט, מרחק של 160 קילומטרים, ומשם תפנה מזרחה לעבר גרמניה. הדיוויזיות המוטסות יכבשו גשרים בשלוש נקודות אסטרטגיות: הדיוויזיה ה-101 תתפוס את הגשר ליד איינדהובן, הדיוויזיה ה-82 את הגשר ליד ניימיכן והדיוויזיה המוטסת הבריטית הראשונה את הגשר ליד ארנהם. המבצע שהחל ב-17 בספטמבר והסתיים ב-25 לחודש הסתיים בכישלון. הגשרים באיינדהובן וניימכן נכבשו, אך התנגדות גרמנית עזה מהמתוכנן עיכבה את התקדמות הקורפוס ה-30 לעבר ארנהם, היעד הסופי והחשוב ביותר של המבצע. הדיוויזיה הבריטית הראשונה, שהוצנחה ליד ארנהם, לא הצליחה להחזיק בגשר האסטרטגי על נהר הריין התחתון עד להגעת השריון הבריטי. היא הותקפה על ידי שתי דיוויזיות פאנצר גרמניות (פאנצר אס אס ה-9 ופאנצר אס אס ה-10), ספגה אבידות איומות (כ-8,000 הרוגים פצועים ושבויים) ושרידיה נאלצו להתפנות אל מעבר לנהר. המבצע ובפרט הקרב על ארנהם היה הכישלון המשמעותי היחיד של מונטגומרי במהלך המלחמה.

מערכת הסתיו- אוקטובר עד דצמבר 1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע חודש ספטמבר נעצרה ההתקדמות של בעלות הברית ליד קו זיגפריד (החומה המערבית) בצפון ונהר המוזל בדרום. תגבור העמדות הגמניות והצורך באספקה ליחידות הקדמיות של בעלות הברית מנעו אפשרות לפתוח במתקפה נרחבת נוספת‏[12]. לאחר הכישלון בארנהם, הסיכויים הטובים ביותר לפריצה לתוך שטח גרמניה היו סביב העיר הגרמנית אאכן והיערות של הארדנים בגבול לוקסמבורג בלגיה וגרמניה. במהלך ספטמבר לא היו הגרמנים מסוגלים להגן על האזור כראוי, אך הפיקוד העליון של בעלות הברית שלל את האפשרות הזאת בגלל התפיסה כי אזור הארדנים המיוער איננו אתר מבצעי לתקיפה. במקום זאת העדיפו לתקוף את אאכן ישירות ואת יער הורטגן‏[13].

ב-1 באוקטובר החלה הארמייה האמריקאית הראשונה של הודג'ס במאמצים לכתר את העיר אאכן, זאת לאחר ארבעה ימי הפצצות ארטילריות על עמדות הגרמנים. ב-7 באוקטובר הצליחה הדיוויזיה האמריקאית הראשונה לפרוץ את החומה המערבית ולהתקדם מדרום לכיוון אאכן. בימים הבאים יצאו הגרמנים שהיו בנחיתות מספרית לשורה של מתקפות-נגד באגפים של האמריקאים וגרמו לעיכובים בהתקדמות. כאשר דחה הצבא הגרמני בעיר את הדרישה להיכנע, פתחו האמריקאים בהרעשות אוויר וארטילריה כבדות, ואחר כך הכניסו את הרגלים והטנקים. ב-21 באוקטובר הסתיימה ההתנגדות בעיר. כיבוש אאכן עלה לבעלות הברית ביותר מכ-3,000 נפגעים‏[14].

דרומית מזרחית לאאכן שוכנות גבעות מיוערות הידועות בשם "יער הורטגן". האמריקאים האמינו כי היער מהווה איום על אגפיהם ויש לטהרו לפני כל מתקפה נרחבת מזרחה. הקרב שהחל ב-19 בספטמבר והסתיים ב-10 בפברואר, היה לקרב הארוך ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, וגבה מחיר כבד של כ-33,000 נפגעים בצד האמריקאי, וכ-28,000 בצד הגרמני (12,000 מתוכם נהרגו)‏[15].

צפונית משם היה יעדו הדחוף ביותר של מונטגומרי לפתוח את דרכי הגישה לנמל אנטוורפן. הארמייה הקנדית הראשונה קיבלה את המשימה של טיהור הסכלדה וכיבוש האי וולכרן כדי לפתוח נתיב של תובלה ימית לנמל. המבצע החל ב-3 באוקטובר, כשמאתיים ארבעים ושבעה מפציצים מסוג לנקסטר של חיל האוויר הבריטי פתחו בהתקפה אווירית על וולכרן. ההתקדמות הקרקעית של הקנדים הייתה איטית מאוד, במיוחד עקב מחסור בכוח אדם. לאחר שאייזנהאואר העיר למונטגומרי כי 'הוא אינו משוכנע שקבוצת הארמיות ה-21 נותנת את הקדימות הראויה לאנטוורפן', תגבר הפילדמרשל הבריטי את הקנדים בארבע דיוויזיות בריטיות‏[16]. הדיוויזיות הבריטיות התקדמו צפונה לעבר נהר הואל, כשהדיוויזיה הקנדית השלישית תוקפת מערבה את מובלעת ברסקנס. דיוויזיה 64 של הוורמאכט שהגנה על המובלעת, גרמה לאבידות קשות בקרב הקנדים. כיבוש המובלעת הסתיים ב-4 בנובמבר, במחיר של 314 הרוגים, 231 נעדרים, ו-2,077 פצועים מהדיוויזיה השלישית. יותר משנים-עשר אלף גרמנים נשבו. ב-1 בנובמבר יצאו כוחות בריטים וקנדים לשלוש נחיתות אמפיביות בוולכרן. ב-3 בנובמבר הצליחה הדיוויזה ה-52 (Lowland) הבריטית לפרוץ את הדרך למערב וולכרן. ב-8 בנובמבר נכבש האי. מחיר פתיחת הסכלדה וכיבוש וולכרן עמד על שמונה-עשר אלף נפגעים אנגלים-קנדים. הספינה הראשונה פרקה את מטענה בנמל אנטוורפן רק ב-28 בנובמבר‏[17].

ב-8 בנובמבר פתחה הארמייה השלישית של פטון במתקפה לאורך חזית של יותר מתשעים קילומטרים בלורן. תנאי מזג האוויר היו כה קשים, שפטון פנה לקצין הדת הבכיר בארמייה שלו בבקשה לתפילה למזג האוויר‏[18]. ב-25 בנובמבר הצליח פטון לכבוש את עיר המבצר העתיקה מץ, לאחר קרבות קשים ביותר. בימים האחרונים של חודש נובמבר חייליו פרצו את החומה המערבית, וב-1 בדצמבר חצו את נהר הסאר. דרומה משם באלזס, התקדמה קבוצת הארמיות השישית של דוורס מול התנגדות גרמנית חלשה דרך הרי הווז' וכבשה את שטרסבורג ב-26 בנובמבר. הם המשיכו צפונה, ובאמצע דצמבר יצרו מגע עם כוחות גרמניים שאיישו את קו מז'ינו הצרפתי.

מתקפת הנגד בארדנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של המתקפה הגרמנית בארדנים, 26-16 בדצמבר. הגרמנים יצרו בליטה בקווים של בעלות הברית, ומכאן ניתן השם הקרב על הבליטה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב הארדנים

בדצמבר כבר הבינו בעלות הברית כי הסיכוי לסיום מהיר של המלחמה עד חג המולד נעלם. חיילי כוחות הברית ניצבו בחזית המשתרעת מאלזס ועד הולנד, למול הגנה גרמנית מתוגברת. גם היתרון המכריע של חילות האוויר האמריקאים והבריטים בשמי אירופה הוגבל מאוד בעקבות מזג האוויר הקשה. ב-7 בדצמבר נועד אייזנהאואר עם סגנו מרשל האוויריה סר ארתור טדר, מונטגומרי וברדלי בפגישת תכנון בעיר ההולנדית מאסטריכט. בדיונים הוחלט כי מונטגומרי יצא למתקפה חדשה לכיוון הריין בראשית חודש ינואר בסיוע הארמייה התשיעית של סימפסון. הארמייה הראשונה של הודג'ס תמשיך בהתקדמות לעבר הרוהר, והארמייה השלישית של פטון תצא ב-19 בדצמבר למתקפה חדשה בסיוע הארמייה השביעית של גנרל אלכסנדר פאץ'‏[19].

כבר ב-16 באוגוסט, כאשר מתקפת השריון הגרמני במרטן שבנורמנדי חוסלה בידי חילות האוויר של בעלות הברית, היטלר גיבש תוכנית למתקפת נגד גדולה במערב. ב-16 בספטמבר הוא הודיע למטה המבצעים שלו במאורת הזאבים על תוכניתו לצאת למתקפה בארדנים במזג אוויר סוער שיקשה על חילות האוויר של בעלות הברית לפעול. מטרת המבצע שכונה בשם "משמר הריין" (Wacht am Rhein), הייתה לפרוץ לאורך כמאה קילומטרים בשטחי לוקסמבורג ובלגיה, לתפוס את אנטוורפן שהייתה בסיס אספקה חיוני לבעלות הברית, ולנתק את האמריקאים מהבריטים והקנדים. היטלר האמין כי מתקפה שכזו תביא לקרע בין הקואליציה האנגלו-אמריקאית, ובכך ירוויח זמן יקר לקראת התקפה מחודשת על הסובייטים[20].

המתקפה החלה ב-16 בדצמבר, כש-200,000 חיילים גרמניים‏[21] מארמיית השריון החמישית (האסו מנטויפל), ארמיית השריון השישית של האס-אס (יוזף דיטריך) והארמייה השביעית (אריך ברנדנבורגר) מפתיעים את הכוחות הדלילים של האמריקאים בארדנים. עד ה-24 בדצמבר, הגרמנים הגיעו למרחק 100 קילומטרים מהקו ההתחלה שלהם, וקילומטרים ספורים מנהר המאז, ויצרו בליטה בקווי האמריקאים, אך זו הייתה סוף ההתקדמות שלהם. למרבית יחידות השריון הגרמני אזל הדלק, והן נכתשו באש מטוסי הקרב של בעלות הברית שניצלו את ההפוגה ממזג האוויר הקשה. ב-26 בדצמבר איבדו הגרמנים את היוזמה, ובעלות הברית עברו להתקפה. גנרל היינץ גודריאן, ראש המטה הכללי של צבא היבשה, התחנן לפני היטלר שיתיר לדיוויזיות הפנצרים לסגת מזרחה, כשהבין שהמתקפה בארדנים נכשלה. רק ב-3 בינואר אישר היטלר נסיגה של ארמיית השריון השישית. עד ה-28 בינואר האמריקאים כבשו מחדש את כל השטחים שאיבדו במתקפה, וסגרו את הבליטה שנוצרה בקוויהם. קרב הארדנים היה הקרב היקר ביותר שניהלו האמריקאים בצפון מערב אירופה; אבידותיהם הסתכמו ב-10,276 הרוגים, 47,493 פצועים, ו-23,218 שבויים או נעדרים. אבידות הגרמנים היו בין 81,834 ל-103,900‏[22].

חציית הריין והפלישה לגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים אמריקאים חוצים את נהר הריין.

בסוף חודש ינואר 1945, משהסתיים הקרב בארדנים, החלו בעלות הברית לתכנן מבצעים חדשים לחציית הריין ופריצה לגרמניה. תוכניתו של אייזנהאואר הייתה לחסל את הצבא הגרמני מערבית לריין, ורק לאחר מכן לחצות את הנהר ולהתקדם משם לעבר חבל הרוהר והסאר‏[23]. התוכנית עוררה התנגדות במטכ"ל הבריטי, שחשש כי לבעלות הברית אין מספיק עליונות קרקעית כדי לבצע שתי התקפות נרחבות לתוך גרמניה. הבריטים ביקשו לכנס פגישה של ראשי המטות המשולבים כדי לדון בתוכנית. בפגישה שנערכה במלטה בסוף חודש ינואר, ג'ורג' מרשל, יושב ראש המטות המשולבים של ארצות הברית אישר אותה למרות התנגדות בריטית‏[24].

בפריצה לעבר הריין התקדמו בעלות הברית בחזית שרוחבה כארבע מאות קילומטרים, משווייץ עד הולנד. מונטגומרי התקדם צפונה דרך הולנד בסיוע הארמייה התשיעית האמריקאית, וברדלי דרומה משם דרך רכסי האייפל. הפיקוד העליון הגרמני לא ציפה כי האמריקאים יתקפו דרך ההרים בחורף, והעביר חלק מכוחותיו צפונה. מדרום ליער הורטגן פתחו הארמייה האמריקאית הראשונה של הודג'ס והארמייה השלישית של פטון במתקפה דרך היערות הצפופים של האייפל. ערב המתקפה טלפן אייזנהאואר לברדלי ונתן לו הוראה לשלוח את הארמייה של הודג'ס צפונה לרכסי הרוהר כדי לסייע למונטגומרי. ב-4 בפברואר הגיעו האמריקאים ל'חומה המערבית'. יומיים לאחר מכן החלו לחצות את נהר הסאור, אך חלפו עוד שלושה ימים עד אשר הובטחה החצייה. האמריקאים המשיכו לנוע, כשהם פורצים את החומה המערבית וחוצים את נהר הפרום בליל ה-24 בפברואר‏[25].

צפונה משם השתלטה הארמייה הראשונה על סכרי הרוהר בליל ה-9 בפברואר, אך הגרמנים פתחו את שסתומי הפליטה והציפו את העמק למשך שבועיים, דבר שעיכב את מבצע 'רימון' (Grenade), שבו אמורה הייתה הארמייה התשיעית של סימפסון‏[26] לטהר את נהר הרוהר ואת סכריו, ולחבור לארמייה הקנדית הראשונה מקבוצת הארמיות ה-21. ב-8 בפברואר פתחה הארמייה הקנדית הראשונה במבצע 'ממשי' (Vertiable), שמטרתו הייתה לפרוץ את החומה המערבית ולהגיע לריין. ב-22 בפברואר המבצע הסתיים, וחייליו של מונטגומרי ניצבו מול הגשרים בוזל שעל הריין. הארמייה התשיעית חצתה לבסוף את הרוהר ב-23 בפברואר וחברה לקבוצת הארמיות ה-21‏[27].

ב-7 במרס, בעוד הדיוויזיה המשוריינת התשיעית האמריקאית עושה דרכה לכיוון רמאגן, נודע להם שגשר הרכבת לודנדורף החוצה את הריין עודנו עומד על תילו, לאחר שהמגנים הגרמניים כשלו בהריסתו, למרות מספר נסיונות. בשעה ארבע וחצי בצהריים הצליחו חיילים מהדיוויזיה התשיעית לחצות את הגשר, ובשעות הבאות ביססו ראש גשר. ב-15 במרס הגשר התמוטט לפתע, אך אז כבר פעלו מספר גשרים צפים על הריין. תגובת היטלר לצליחה הייתה הדחת רונדשטט מהפיקוד על החזית המערבית והחלפתו באלברט קסלרינג ב-10 במרס.

דרומה משם התקדמו הארמייה השלישית של פטון והארמייה השביעית של פאץ' דרך סארלנד-פלטין לעבר הריין, כשהם שובים 90,000 חיילים גרמניים. בליל ה-22 במרס, יצא פטון למבצע צליחה משלו בריין, ליד נירשטיין ואופנהיים, מדרום מערב לפרנקפורט. הדיוויזיות שלו נתקלו בהתנגדות מועטה, וחצו את הנהר למחרת. שלושה ימים מאוחר יותר, חצתה הארמייה השביעית את הריין בין מנהיים לוורמס[28].

ב-24 בחודש החל מבצע 'שלל' (Plunder), צליחת הריין על ידי כוחותיו של מונטגומרי בריס ובוזל, שתכנונו ארך כשבועיים. לצד המתקפה האמפיבית הופעלו גם שתי דיוויזיות מוטסות- השישית הבריטית וה-17 האמריקאית, במבצע 'נבחרת' (Varsity). בתוך שלושה ימים ביססו בעלות הברית ראש גשר בעומק של 30 קילומטרים.

סופו של הרייך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חציית הריין, תוכניתו של אייזנהאואר הייתה לכתר את חבל הרוהר ולאחר מכן להתקדם בשלושה כיוונים לתוך גרמניה, כשההתקדמות העיקרית תבוצע על ידי ברדלי במרכז, ולא על ידי מונטגומרי בצפון, כפי שתוכנן בתחילה. כיתור הרוהר הוטל על הארמייה הראשונה של הודג'ס והארמייה התשיעית של סימפסון (שעוד נותרה בפיקוד בריטי), שנעו בתנועת מלקחיים וסגרו על קבוצת ארמיות B בפיקודו של מודל. ב-4 באפריל הושלם הכיתור, אולם ההתנגדות הגרמנית בכיס נמשכה עד ל-18 בחודש, אז נכנעו חייליו של מודל - כ-317,000 אנשים - לידי בעלות הברית‏[29].

צפונית משם נעו כוחותיו של מונטגומרי, כשהארמייה הקנדית הראשונה שועטת דרך צפון הולנד, ואילו הארמייה הבריטית השנייה עושה דרכה לעבר המבורג. הארמיות האמריקאיות המשיכו את דחיפתם לגרמניה, כשהארמייה הראשונה כובשת את לייפציג, התשיעית (שחזרה לפיקודו של ברדלי) כובשת את מגדבורג והארמייה השלישית של פטון מגיעה לגבול צ'כוסלובקיה. דרומית משם הגיעו הארמיות השביעית האמריקאית והתשיעית הצרפתית לגבול אוסטריה. מאחר שאייזנהאואר, בניגוד לדעת הבריטים, החליט כי ברלין איננה עוד היעד הסופי וכי יש להשאירה לסובייטים, הוחלט שכוחות בעלות הברית יעצרו בנהר אלבה. הארמייה הראשונה והתשיעית האמריקאיות הגיעו לאלבה, וב-25 באפריל פגשו לראשונה כוחות סובייטים.

ב-1 במאי הודיע הרדיו הגרמני על מותו של הפיהרר שהתאבד יום קודם לכן עם אשתו אווה בראון ביום חתונתם. היטלר מינה את האדמירל קארל דניץ, מפקד הצוללות, ליורשו כנשיא המדינה, ואת יוזף גבלס לקאנצלר גרמניה. ב-4 במאי נכנעו הכוחות הגרמנים בהולנד, דנמרק ובצפון מערב גרמניה לידיו של מונטגומרי. ב-7 במאי 1945 חתם הגנרל אלפרד יודל, מפקד המבצעים בפיקוד העליון הגרמני, על כתב הכניעה של הצבא הגרמני במטהו של אייזנהאואר בריימס. לפי דרישת הסובייטים חתם למחרת וילהלם קייטל, מפקד הOKW, יחד עם עוד שני בכירים בוורמאכט על כתב כניעה נוסף בברלין.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • MacDonald, Charles. The Last Offensive: The European Theatre of War, Center of Military History, 1993
  • Badsey, Stephen. Arnhem 1944:Operation Market Garden, Osprey Military Publishing
  • Clarke, Jeffrey J. & Smith, Robert Ross. Riviera to the Rhine. United States Army in World War II., European theater of operations. Washington D.C.: Center of Military History, (1993)
  • Zaloga, Steven J. Remagen 1945: Endgame against the Third Reich, Osprey Publishing, 2006
  • Hugh M. Cole, The Lorraine Campaign, Historical Division: United States Army, 1993
  • Ford, Ken. The Rhine Crossings 1945, Osprey Publishing, 2007
  • Britannica Encyclopedia: Developments from summer 1944 to autumn 1945

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 MacDonald, Charles. The Last Offensive: The European Theatre of War, Center of Military History 1993, pp 478
  2. ^ בספטמבר 1944 כלל הכוח של בררטון את הדיוויזיות המוטסות ה-82 וה-101 האמריקאיות, ואת הראשונה והשישית הבריטיות. באביב 1945 נוספו עוד שתי דיוויזיות אמריקאיות, ואילו הדיוויזיה הבריטית הראשונה הוצאה מן המערך הקרבי לאחר קרב ארנהם.
  3. ^ ב-2 ביולי הדיח היטלר את רונדשטט מתפקיד מפקד הכוחות הגרמניים במערב בעקבות כישלונו לעצור את הפלישה, ובמקומו מינה את פילדמרשל גינתר פון קלוגה. קלוגה התאבד ב-16 באוגוסט והוחלף בפילדמרשל מודל, אך שבועיים לאחר מכן הוא הוחלף שוב ברונדשטט.
  4. ^ פילדמרשל רומל פיקד על קבוצת הארמיות B עד ה-19 ביולי 1944, אז הוחלף על ידי פון קלוגה. מודל החליפו מה-19 באוגוסט ועד לסוף המלחמה.
  5. ^ על הארמייה פיקדו שישה מפקדים שונים בפחות משנה.
  6. ^ הסטינגס, מקס. ארמגדון, הקרב על גרמניה 1945-1944, הוצאת דביר, 2007. עמ' 21-23
  7. ^ מקדונלד, עמ' 2
  8. ^ 8.0 8.1 Britannica Encyclopedia: Developments from summer 1944 to autumn 1945
  9. ^ http://www.sarasota.usf.edu/Academics
  10. ^ ג'יימס גבין, "קדימה לברלין", הוצאת מערכות, 1981, עמודים 154-160.
  11. ^ .Badsey, Stephen. Arnhem 1944:'Operation Market Garden, Osprey Military Publishing, pp 6
  12. ^ הסטינגס, עמ' 108
  13. ^ הסטינגס, עמ' 118
  14. ^ הסטינגס, עמ' 145-143
  15. ^ World War 2 DataBase, Battle of Hurtgen Forest
  16. ^ הסטינגס, עמ' 200
  17. ^ הסטינגס, עמ' 202-197
  18. ^ הסטינגס, עמ' 267. קצין הדת חיבר תפילה למזג האוויר שהופצה בקרב חיילי הארמייה השלישית לצד ברכת חג המולד, אך זמן קצר לאחר מכן ירד שלג, ואירופה סבלה את אחד מהחורפים הקשים שידעה במאה ה-20.
  19. ^ הסטינגס, עמ' 275-273
  20. ^ הסטינגס, עמ' 276. מרבית הגנרלים של היטלר לא האמינו שהמבצע יצלח. בחורף 1944, לא היה לדיוויזיות הגרמניות מספיק דלק כדי להגיע אפילו עד אנטוורפן. מודל ורונדשטט הציעו מבצע מוגבל בארדנים, שישבש את תוכנית בעלות הברית לחצות את הרוהר, אך היטלר דחה את הרעיון.
  21. ^ בעקבות האבידות הכבדות של הצבא הגרמני ב-1944, היטלר הוציא צו ב-18 באוקטובר המורה לגייס את כל הגברים הבריאים בגילאים 16 עד 60 להגנת הרייך. המיליציות החדשות הללו נקראו 'פולקסשטורם' (Volkssturm). בנוסף לכך, הוא הקים את דיוויזית הפולקסגרנדיר (Volksgrenadier) בסתיו 1944, ששמה נועד לעלות את המורל, כשהיא פונה לרגשות הלאומיים (Volks) ולמסורת הגרמנית הוותיקה (Grendaier). כ-50 דיוויזיות כאלה הוקמו עד סוף המלחמה.
  22. ^ מקדונלד, עמ' 53
  23. ^ Zaloga, Steven J. Remagen 1945: Endgame against the Third Reich, Osprey Publishing, 2006, pp 10
  24. ^ הסטינגס, עמ' 455. הנושא גרם למחלוקות קשות ביותר בין הבריטים לאמריקאים, עד כדי כך שמרשל איים להתפטר במידה והבריטים לא יתיישרו על פי התוכנית של אייזנהאואר.
  25. ^ הסטינגס, עמ' 465
  26. ^ הארמייה התשיעית האמריקאית הועברה לשליטה של קבוצת הארמיות ה-21 של מונטגומרי ב-20 בדצמבר, במהלך קרב הבליטה, ונשארה תחת פיקוד בריטי עד לאחר צליחת הריין, דבר שעורר זעם רב אצל ברדלי.
  27. ^ זלוגה, עמ' 12-10
  28. ^ הסטינגס, עמ' 491
  29. ^ מקדונלד, עמ' 372