החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

החלטה 194 של עצרת האומות המאוחדות התקבלה ב-11 בדצמבר 1948, והיא עוסקת בהשלכות של מלחמת העצמאות ובניסיון למצוא פתרון ארוך טווח לסכסוך הערבי-ישראלי.

עיקר פרסומה של החלטה 194 בא לה בזכות סעיף 11, העוסק בבעיית הפליטים הפלסטינים שנוצרה במהלך המלחמה, סוגיה שהפכה ברבות השנים לטיעון המרכזי של הפלסטינים במאבקם המדיני נגד ישראל. מעמדה של ההחלטה, פרשנותה והמשמעויות הנגזרות ממנה שנויים במחלוקת.

מדינות ערב הצביעו נגד ההחלטה, כיון שמשמעותה המעשית הייתה הכרה במדינת ישראל. התנגדות תקיפה להחלטה נרשמה גם מצד ההנהגה הפלסטינית בראשות המופתי חאג' אמין אל חוסייני שראה בהתניה של שיבת הפליטים בנכונות לחיות בשלום עם היהודים - ככניעה של הפלסטינים.‏[1]

כשאר החלטותיה של העצרת הכללית, אין היא החלטה מחייבת, אלא בגדר המלצה בלבד.

תוכן ההחלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהחלטה 15 סעיפים:

  • סעיפים 2,3,4 עוסקים בוועדת הפיוס (Conciliation Commission) שהקים האו"ם: מטרותיה של הוועדה (סעיף 2), אופן בחירת שלוש החברות בה (סעיף 3), והבקשה להתחיל את פעולתה בהקדם האפשרי (סעיף 4).
  • סעיף 5 מבקש מכל הצדדים הנוגעים בדבר להרחיב את הקף שיחות המשא ומתן, בין אם בדרכים ישירות או באמצעות ועדת הפיוס, זאת כדי להגיע להסכמה וליישובן של כל המחלוקות.
  • סעיף 6 מנחה את ועדת הפיוס לנקוט בצעדים כדי לעזור למדינות ולרשויות הנוגעות בדבר.
  • סעיף 7 של ההחלטה דורש הגנה על המקומות הקדושים בארץ ישראל, ומתן חופש גישה אליהם.
  • סעיף 8 דורש להעביר את ירושלים וסביבתה לפיקוחו של האו"ם, וזאת עקב קדושתה לשלוש הדתות.
  • סעיף 9 דורש לאפשר גישה חופשית לירושלים לכל תושביה של ארץ ישראל.
  • סעיף 10 מבקש מועדת הפיוס לחפש הסדרים עם הגורמים הנוגעים בדבר אשר יסייעו לפיתוח האזור מבחינה כלכלית.
  • סעיף 11 עוסק בבעיית הפליטים שנוצרה במלחמת העצמאות.
  • סעיפים 12 ו-13 עוסקים שוב בוועדת הפיוס. מסמיכים אותה למנות גופים מסייעים, להעסיק מומחים שיעזרו בקידום מטרותיה, קובעים את ירושלים כמקום מושבה (סעיף 12), ומנחים אותה לדווח על התקדמותה למדינות החברות באו"ם.
  • סעיף 14 קורא לכל הרשויות הנוגעות בדבר לשתף פעולה עם ועדת הפיוס.
  • סעיף 15 מבקש מהמזכיר הכללי לספק לוועדה את כוח האדם והמתקנים הנחוצים, ולדאוג למימון הדרוש לוועדה.

סעיף 11[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיף 11 של החלטה 194 ניתנו שתי חלופות לפתרון בעיית הפליטים שנוצרה במלחמת העצמאות (שעדיין לא הסתיימה במועד קבלת ההחלטה):

"...הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי ... על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת (repatriation), יישובם מחדש וכן לשיקום הכלכלי והחברתי של הפליטים..."

פרשנות סעיף זה והשלכותיו נתונות בוויכוח בין הצד הערבי לצד הישראלי. עמדת הצד הערבי לאורך השנים הייתה כי החלטה זו של האו"ם מעגנת באופן ברור את תביעתם של הפלסטינים לזכות השיבה. לעומתם, טענה ישראל כי נוסח ההחלטה השאיר את יישום ההחלטה, אופן ביצועה וקביעת מי הם הפליטים אשר שואפים "לחיות בשלום עם שכניהם" בידי ישראל. בנוסף, טענה ישראל כי בהחלטה הוצעו אפשרויות נוספות לפתרון הסוגיה הכוללות פיצויים ושיקום הפליטים במקומות מושבם.

לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 242 שקראה בין היתר למציאת "פתרון הוגן" (“..just settlement..”) לבעיית הפליטים, אך לא הזכירה את החלטה 194. הערבים טענו כי החלטה 194 היא הפרשנות למונח "פתרון הוגן".

בעשור הראשון של המאה ה-21 הוזכרה החלטה 194 בכמה יוזמות שלום כבסיס לפתרון סוגיית הפליטים. יוזמות אחרות הציעו חלופות שונות לפתרון וקבעו כי מימוש חלופות אלו ייחשב ליישום ההחלטה.

ועדת הפיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם להחלטת האו"ם 194 הוקמה ועדת פיוס (United Nations Conciliation Commission), בהתאם להצעת ברנדוט- Palestine Conciliation Commission.‏[2]. הוועדה הורכבה מנציגי שלוש מדינות - צרפת (שנחשבה כנוטה לצד ישראל בעקבות הסיוע שהגישה לה), טורקיה (כמדינה איסלמית נחשבה כנוטה למדינות ערב) וארצות הברית (שנחשבה כמדינה נייטרלית). ועידת הפיוס הוסמכה לנקוט צעדים כדי לסייע לממשלות ולגורמים הנוגעים בדבר לקדם את הסכמי שביתת הנשק, ולהשיג הסכם שלום כולל בין מדינת ישראל למדינות ערב.

בראש הוועדה עמד מרק אתריג' מארצות הברית שמאוחר יותר הוחלף בפול פורטר. בפגישתה הראשונה של הוועדה שנערכה בז'נבה ב-17 בינואר 1949, נקבעו סדרי העבודה של הוועדה והוחלט כי החל מ-24 בינואר יהיה מקום מושבה הקבוע של הוועדה בירושלים. במהלך החודשים הראשונים של 1949 נפגשו אנשי הוועדה בנפרד עם נציגי ישראל, מדינות ערב והפלסטינים. ניסיון ליצירת הסכמי שלום בין הצדדים נעשה בועידת לוזאן שכונסה בשני סבבים במהלך 1949. ניסיון זה לא צלח. ב-23 באוקטובר 1950 הציגה הוועדה את מסקנותיה בפני האסיפה הכללית של האו"ם. הוועדה המשיכה להתקיים שנים רבות והגישה דו"ח שנתי לאו"ם על מצב הסכסוך.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, דביר, 2004, עמ' 359.
  2. ^ ראו אצל שלום, 1994 ; ואצל פפה, 1991