החנות ברחוב הראשי
 | |
| בימוי |
יאן קדר, אלמר קלוס  |
|---|---|
| תסריט |
לדיסלב גרוסמן יאן קדר אלמר קלוס ע"פ ספרו של לדיסלב גרוסמן |
| עריכה |
Jaromír Janáček |
| שחקנים ראשיים |
אידה קמינסקה יוזף קרונר |
| מוזיקה |
זדנייק לישקה |
| צילום |
ולדימיר נובוטני |
| מדינה |
צ'כוסלובקיה |
| חברת הפקה |
Barrandov Studios |
| חברה מפיצה |
מוקפ, נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה | 8 באוקטובר 1965 |
| משך הקרנה |
128 דק' |
| שפת הסרט |
סלובקית יידיש |
| סוגה |
סרט דרמה, סרט מלחמה |
| פרסים |
|
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
החנות ברחוב הראשי (במקור: Obchod na korze) הוא סרט צ'כוסלובקי מ-1965 בבימויים של צמד הבמאים יאן קדר ואלמר קלוס, על פי רומן קצר מאת לדיסלב גרוסמן שגם השתתף בכתיבת התסריט. הסרט עוסק בעלייתו של הנאציזם בצ'כוסלובקיה דרך סיפורם של נגר פשוט ואלמנה יהודיה קשישה שחנותה הועברה לבעלותו של הנגר, במסגרת תהליך האריזציה. הסרט העניק לצ'כוסלובקיה את זכייתה הראשונה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. שייך לגל החדש בקולנוע הצ'כוסלובקי.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת מלחמת העולם השנייה, עם עליית הנאציזם בעיירה סלובקית בה מתגורר הנגר טונו ברטקו, אדם פשוט ונוח לבריות, מקבל טונו בעלות על חנות כלי תפירה ברחוב הראשי של העיירה, במסגרת תהליך האריזציה. החנות השתייכה עד כה לרוזלי לאוטמן, אלמנה יהודייה קשישה וחרשת-למחצה, שלכאורה מנותקת מן העולם החיצוני ואינה מבינה את הסבריו של ברטקו על מצבה החדש. ידידו של טונו, אימריך קוצ'אר, הוא מתנגד מוצהר לאריזציה. הוא מסביר לטונו כי החנות אינה רווחית וכי גברת לאוטמן מתקיימת מתרומות. הקהילה היהודית מציעה לטונו תשלום קבוע כדי שלא יוותר על החנות, במטרה להגן על גברת לאוטמן מפני השתלטותו על החנות של אדם אחר שאינו נוח לבריות כמו טונו. טונו מסכים להצעה וגורם לגברת לאוטמן להאמין שהוא בן דודה שהגיע על מנת לסייע לה בעבודתה. בעוד מערכת היחסים בין השניים מתפתחת, אשתו של טונו מזהירה אותו כל העת מפני ערמומיותה של הקשישה.
כאשר רשויות החוק אוספות את כל יהודי העיירה לשם גירושם, טונו מוצא עצמו נקרע בין תיעובו כלפי משמר הלינקה והנאצים, לבין ההכרח להסגיר את גברת לאוטמן על מנת להגן על עצמו. כאשר גברת לאוטמן מבינה שמדובר בסוג של פוגרום היא נבהלת. עם התקרבותם של שוטרים אל הבית, טונו דוחף אותה בכוח לתוך ארון כדי להחביא אותה. הדחיפה גורמת למותה, דבר שממוטט את טונו רגשית וגורם לו להתאבד בתליה. הסרט מסתיים בסצנה סוריאליסטית בה נפתחת דלת החנות אל הרחוב הראשי, שם טונו וגברת לאוטמן צועדים יחד בצעדי ריקוד באור יום בהיר ובבגדים נאים, לצלילי נגינתה של להקה המנגנת עבורם.
כתיבה והפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד מבמאי הסרט, יאן קדר, הוא יהודי סלובקי שבמהלך השואה היה עצור במחנה עבודה. קדר וקלוס התרשמו לטובה מגישתו הטרגית-קומית והאנושית של סיפורו הקצר של גרוסמן, שבמקור נקרא "המלכודת", והחליטו לעבד אותו לסרט. גרוסמן כתב את התסריט בצ'כית, השפה בה נכתב גם הספר ב-1962, והבמאים עיבדו אותו לתסריט צילומים במשותף עם גרוסמן תוך תרגומו לסלובקית. העלילה רצופה בהומור, גם במצבים הטרגיים ביותר של הסרט (במיוחד על רקע חוסר ההבנה השורר בין שתי הדמויות הראשיות), אך היוצרים הקפידו על כך שהצופה יבין תמיד שחיי אדם מונחים על כף המאזניים.
הסרט עוסק בשואה דרך הטרגדיות הפרטיות של שתי הדמויות הראשיות. קדר אמר על כך כי השחזור הקולנועי המושלם ביותר של מצב כלשהו, אינו מסוגל לעלות על סרט העוסק בפשיזם דרך הטרגדיה של אדם יחיד. הוא הביא כדוגמה לגישה זו את דבריו של הסופר הסלובקי לדיסלב מניצ'קו על משפט אייכמן: מניצ'קו הסיק כי עבורו, "המפתח להבנה" נעוץ בגורלם של היהודים אותם הכיר באופן אישי, ולא במספר המדויק של האנשים שאייכמן גרם למותם במישרין או בעקיפין.
הסרט צולם בעיירה הסלובקית סבינוב, שהתאימה לסרט משום שלא עברה שינויים רבים מאז התקופה שלפני היווצרות צ'כוסלובקיה. הבמאים עיצבו את העיירה כך שתתאים לתקופה בה מתרחשת עלילת הסרט. הבמאים נתקלו בקשיים למצוא שחקנית צ'כוסלובקית שתגלם את דמותה המורכבת של רוזלי לאוטמן. לבסוף הם החליטו ללהק לתפקיד את אידה קמינסקה, שחקנית יהודיה פולניה בעלת ניסיון משחק רב. קדר טען כי קמינסקה שיחקה מתוך ניסיון אישי. [1]
לדיסלב גרוסמן אמר על כתיבתו של הספר: "אנחנו היהודים ידענו תמיד לבטא את אסונותינו בבדיחות, בדמעות המהולות בצחוק... אני רואה גם את החיים עצמם בבחינת טראגי-קומדיה - אין הם טרגדיה צרופה וודאי שאין הם בבחינת קומדיה...". [2]
תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המבקר זאב רב-נוף טען שעלילת הסרט מזכירה אגדות עממיות הנוטות להפרזה ולחוסר-היגיון ובכך אינה מתאימה לנושא רציני כמו השואה, ושסגנונו האמנותי של הסרט הוא לעיתים קרובות מיושן ומזכיר את הסרטים ההוליוודיים הרגשניים שיצאו שלושים שנה לפניו. הוא שיבח את משחקם של קרונר וקמינסקה וסיים את ביקורתו במילים "כבר אמרתי כי 'החנות ברחוב הראשי' הוא כישלון, אך הלוואי שנהיה גם אנחנו מסוגלים לכשלונות כאלה...". [3]
פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרס אוסקר - הסרט הזר הטוב ביותר
- פסטיבל קאן - ציון לשבח על משחק (יוזף קרונר ואידה קמינסקה)
- פרס מעגל המבקרים של ניו יורק - הסרט הזר הטוב ביותר
- פרס מעגל המבקרים של קנזס סיטי - הסרט הזר הטוב ביותר
- פסטיבל פילסן - פרס חביב הקהל (יאן קדר)
מועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פסטיבל קאן - פרס דקל הזהב (יאן קדר ואלמר קלוס)
- פרס אוסקר - השחקנית הטובה ביותר (אידה קמינסקה)
- פרס גלובוס הזהב - השחקנית הטובה ביותר - דרמה (אידה קמינסקה)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"החנות ברחוב הראשי", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"החנות ברחוב הראשי", באתר נטפליקס
"החנות ברחוב הראשי", באתר AllMovie (באנגלית)
"החנות ברחוב הראשי", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"החנות ברחוב הראשי", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- יאן קדר (במאי קולנוע) החנות ברחוב הראשי, 1965. (סצנה)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יאן קדר, החנות ברחוב הראשי: לא ששת המיליונים, כי אם האחד, באתר "קריטריון" (באנגלית)
- ^ ישראל נוימן, ראיון מיוחד עם לדיסלב גרוסמן: חתן "אוסקר" הצ'כוסלובקי משלים את "הכלה" בארץ, דבר, 8 באוקטובר 1968
- ^ זאב רב-נוף, בעיה מצפונית, דבר, 22 באוקטובר 1965