החתים במקרא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

החתים הם עם קדום המוזכר במקרא כאחד מעמי כנען. מחקרים ארכאולוגים מודרניים ניסו לזהות אותם עם עם הודו-אירופאי ששחי באזור אנטוליה והקים ממלכה ששגשגה בין 1680 ל-1180 לפנה"ס, שבהתאם לזיהוי זה מכונה כיום הממלכה החתית.

עם זאת, זיהוי זה מוטל בספק, ומהווה נושא למחלוקת בקרב בחוקרים. רבים סבורים שאין כל קשר בין החתים המוזכרים במקרא לבין העם האנטולי המכונה כיום באותו השם, וכי מדובר בשני עמים שונים.

זיהוי ארכאולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1882, בזמן הרצאתו בפני הקהילה לארכאולוגיה מקראית בלונדון, הודיע ארצ'יבלד הנרי סייס על גילויה "אימפריה חתית אבודה", וטען כי החתים, בניגוד לתיאור הנפוץ במקרא, לא היו שבט כנעני חלש שהוכנע על ידי שופטי ומלכי ישראל. מחקר פילולוגי וארכאולוגי מעמיק חיזק טענה זאת, ועודד פולמוס בעניין זהות החתים ואמיתות הדיווח התנ"כי.

החתים מוזכרים לראשונה בלוח העמים בספר בראשית ובפעם האחרונה בספר עזרא. תיאורי הטריטוריה החתית משתנים מפעם לפעם, ולנוכח העובדה כי מדובר בתקופה ארוכה של זמן, אחדים גורסים כי התקיימו שני גויים ולהם השם חתים. מאידך גיסא, השינויים הטריטוריאליים שאפיינו שלבים שונים בהיסטוריה חתית (הממלכה החתית הקדומה, האימפריה החתית והממלכות החתיות החדשות), הביאו לטענה כי בני־חת התנ"כיים והתרבות החתית, מבוססת הארכאולוגיה, הם ישות אחת.

מפלת האימפריה החתית באה בתקופת הנדידות והפלישות של תחילת המאה ה-12 לפנה"ס על ידי גויי הים. מנתוני בדיקות שנערכו בעצמות שלדים שנמצאו בגוש עציון ובאפרתה עולה ההשערה כי העצמות שיכות לקבוצה עם מאפינים חיתיים שנדדה והגיעה לישראל. מספר אלמנטים חתיים נשמרו בערי המדינה הסוריו-חתיות, אולם החתים נעלמו מכל זיכרון ונחשבו לשבט הכנעני שמזכיר התנ"ך. רק באחרית המאה ה-18 נחשף עברם המפואר. העושר התרבותי והכוח המדיני של החתים הקדומים סתר את הגישות המקראיות והוביל לפולמוס בנדון.

הדיווח המקראי בהשוואה למציאות ההיסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחתים, כמו עמים תנ"כיים אחרים, מקור באחד מבני נח. לוח העמים בספר בראשית מתאר את חם כסבי חת ואת כנען כאביו‏[1].

בתקופה שבין מסע אברהם ארצה ועד לירידת בני ישראל מצרימה (בין לערך 2000 עד לפני 1200 לפנה"ס) מוזכרים החִתִּים ובְנֵי־חֵת, בקשר לשני אירועים מרכזיים: קנין מערת המכפלה על ידי אברהם מידי החתים הגרים בחברון‏[2] ונישואי עשיו לנשים חתיות‏[3]. הפסוקים הללו מעידים על היאחזות חתית בחברון והשפעה שהגיע גם לחלקיה הדרומיים של ארץ ישראל. גבולותיה של התרבות החתית נמתחו לאורך כה רב לעתים די רחוקות. מבחינה כרונולוגית, כיבושיו של מוּרְשִילִיש אשר הגיעו, לפי המסופר, עד לבבל, התרחשו לערך בתקופה המדוברת, בימי הממלכה החתית הקדומה.

אחר יציאת מצרים ולקראת ההתנחלות השבטית מתוארים גבולות יושבי כנען. גבולות החתים משתנים מעט, וכעת החתים מזוהים עם עם השוכן באזור צפוני והררי‏[4], ונודעת חשיבות, לפחות גאוגרפית, לתואר "ארץ חתים"‏[5]. סביר להניח שאמצע עד סוף תקופת האימפריה החתית מקבילים לתקופת ההתנחלות. אם נקבל את תיארוך יציאת מצרים לימיו של פרעה רעמסס השני, ניתן להסביר את דחיקת גבולות החתים. סביר להניח שבימי האימפריה מעולם לא שלטו החתים על חברון בגין התבוסות הקשות בתקופת הממלכה התיכונה. שוּפּילוּליוּמַש, גדול המלכים החתיים, שחזר כמעט לגמרי את גדולתה של חת, אולם יורשו מורשיליש השני הוכתר בגיל צעיר, ונאלץ להאבק בפלישות ומרידות רבות, הנודעת בהן בסוריה. בו בזמן, סתי הראשון ממצרים פלש לאזור כנען והשיב את הריבונות המצרית לאזור. בדרכו המשיך בנו, רעמסס השני, עד אשר ניסה לקחת חבל ארץ אשר היה תחת השפעה חתית חזקה או בקשר וסאלי עם האימפריה החתית. חיכוך זה הוביל לקרב קדש המפורסם, אשר תוצאתו לא ברורה לגמרי, אך כנראה מדובר בניצחון חתי שלווה בהסכם שלום עם המצרים.

עד ימי ממלכת ישראל המאוחדת נפלה האימפריה החתית לגויי הים, ושרידיה, הממלכות החתיות החדשות, קמו בצפון סוריה. כוחם של החתים הופחת במידה ניכרת, אולם נותרה להם חשיבות אזורית בימיהם הראשונים. החתים מיוצגים על פי רוב על ידי דמויות ולא ממלכה, כנראה כעדות למפלת האימפריה החתית והיווצרות היחידות הפוליטיות הנפרדות של הממלכות הסוריו־חתיות. אחת העדויות לחשיבותם ניתן למצוא בשמה של ירושלים - "ציון" - המילה החיתית ל"מצודה".
את יחסי הישראלים והחתים ניתן להגדיר כטובים: אחימלך החתי שירת את דוד כאשר הלה ברח משאול המלך[6], אוריה החתי נמנה עם אישי החיל של דוד המלך[7], ודוד הביא למותו מנסיון לחפות על חטאו ולהגן על חייו, ולא בגין איבה כלשהי בין השניים (ר' מעשה דוד ובת שבע). המציאות בממלכות החתיות החדשות משתקפת בתגובת תועי מלך חמת, אחת הממלכות החתיות החדשות, לניצחונו של דוד על הדדעזר מלך ארם צובא. הפלישה הארמית של המאה ה־10 לפנה"ס סכנה במידה רבה את הממלכות הסוריו־חתיות, ורבות מהן נכבשו ונעשו ארמיות. אי לכך, שש המלך כאשר נודע לו על ניצחון דוד‏[8].

מן המסופר בספר מלכים א' פרק ט' עולה כי למרות שהתיאור המקראי בספרים הקודמים שגורס כי בני ישראל השמידו את עממי כנען שישבו לפניהם בארץ, וירשו את ארצם, עדיין נותרו מבני העממים האלה בארץ (ובהם החתים) וכי שלמה המלך הסב אותם לעבדים לצרכיו השונים. [9]

נוסף לכל אלה, שלמה המלך נשא נשים חתיות‏[10] והיו לו קשרים כלכליים עם מלכי החתים‏[11]. אפשר גם שלאחאב היה קשר צבאי עם מלכי החתים‏[12].

חורבן ממלכת ישראל קדם לסופן של הממלכות החתיות החדשות בעשר שנים בלבד. לכן, ראוי להניח שהחתים חדלו להתקיים כיחידה אתנית מובהקת עד גלות בבל או שיבת ציון, בעיקר לנוכח מדיניות ההגלייה הדו־סטרית שהייתה נהוגה באשור, כובשת הממלכות הסוריו־חתיות. אף על פי כן, דברי עזרא, המביעים את שאט נפשו מהתבוללות העם שנותר בארץ עם הגויים‏[13], מרמזים כי החתים הוסיפו להתקיים. אולי בני הממלכות לא הוגלו ושרידיהם אכן התבוללו עם שארי העם, אך יותר מתקבלת על הדעת הסברה לפיה הרשימה היא סמלית בלבד, היות שעמים אחרים הנזכרים בה נעלמו אף הם והשם החתי לא ננקב במשך 255 שנים עד שהשתמש בו עזרא, והוא עשה זאת בפעם האחרונה (כרונולוגית) בתנ"ך.

הגישות בנדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור הטון הארעי בו מוזכרים החתים, ולרוב כחלק מקבוצת עמים כנעניים אשר היו רחוקים מבנין אימפריות, מרבית החוקרים אשר קדמו לעידן הארכאולוגיה ראו בחתים כשבט הררי מימי האבות. חשיפת התרבות החתית העשירה שמרכזה צפוני לכנען וכוחה אדיר הובילו אחדים לערער על קביעתו של סייס כי מדובר בעם אחד. לטענתם מדובר בעמים שונים שלהם שמות זהים. קיים תקדים לכפילות שמות כזאת בתנ"ך. לדוגמה, מפורטים שני אשורים: המוכרים יותר הם האשורים בני שם, אומנם אשורים נוספים הם בני דְדָן, בן יָקְשָׁן, בן אברהם וקְטוּרָה.

אחרים סוברים כי החתים של תקופת ההתנחלות הם למעשה חורים, אשר שמם עוות בחלוף הזמן, או קבוצות אתניות אחרות אשר ישבו בסביבת כנען. סברות אלו אינן מקובלות יתר על המידה בקרב החוקרים. פופולרית דווקא היא התאוריה של סייס. הדמיון בשמות, בהיסטוריה ובגבולות הטה את הכף לטובת הסברה הזאת. ניתן אף למצוא מילים שמקורם כנראה בשפה החתית אשר השתרשו לעברית, דוגמת המילה "צִיוֹן".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]