הטבח בספינת העבדים זונג

הטבח בספינת העבדים זוֹנְג היה רצח המוני של עבדים שחורים שאירע בשנת 1781 על ידי השלכתם לים, כשהם אזוקים בשלשלאות, מספינת העבדים "זונג" (Zong), ספינה בבעלות אנגלית שעשתה את דרכה מאפריקה לקריביים.

רב החובל של הספינה הורה להשליך לים 132 עבדים שחורים שסבלו מתת-תזונה וממחלות, שנחשבו בעיניו כ"מטען לא-כשיר". בעלי הספינה תבעו את חברת הביטוח, עם הגעת הספינה לאנגליה, בבקשה לפיצוי כספי על אובדן ה"סחורה". הריגתם של עבדים, הן כיחידים והן בצורה המונית, לא נחשבה כרצח, ועל פי החוק האנגלי המעשה היה חוקי לגמרי. לכן, יכול היה רב החובל של הספינה לדווח על מעשיו בפני בית המשפט ללא סכנה של תביעה נגדו. למרות שהפרשה לא כונתה באותם ימים "טבח", היא זכתה לגינוי, היוותה ציון דרך במאבק נגד סחר העבדים, ותרמה, בין גורמים נוספים, לביטול העבדות באנגליה בשנת 1807.

רקע: סחר העבדים במאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה ה-19 הייתה העבדות חוקית באירופה ובאמריקה, בעיקר כלפי בני אדם ממוצא אפריקאי, ושימשה אחד מענפי המסחר הרווחיים ביותר של סוחרים אירופאים. "ציידי עבדים" הגיעו בספינות לחופי יבשת אפריקה ונהגו לחטוף אנשים שחורי עור, לכבול אותם, ולהובילם בכפייה למכירה, בעיקר ליבשת אמריקה ולאיים הקריביים. שיטה אחרת, נפוצה אף יותר, הייתה קניית אפריקאים ממקומיים שעסקו במלאכת הציד האנושי למען רווח כספי.

החטופים כונו "בקר שחור" והיחס אליהם היה כאל מטען. במשך שבועות של הפלגה הם היו נתונים בתנאים תת-אנושיים, כבולים זה לזה בצפיפות במשך כל ההפלגה, ללא תזונה מסודרת, נתונים לאלימות פיזית מצד בעלי הספינה והצוות, והובאו בתנאים מחרידים ליבשת אמריקה, שם נמכרו ב"שוקי עבדים". על פי הערכות של מסד הנתונים על סחר העבדים הטרנס-אטלנטי כ-15 אחוזים מהחטופים נספו ממחלות ומתת-תזונה תוך סבל רב, עוד לפני הגיעם לאמריקה.

אחת הערים ששגשגו באותה תקופה בזכות סחר העבדים הייתה ליברפול. במחצית המאה ה-18 היה בליברפול צי שלם של ספינות עבדים שהיה מסוגל להעביר עשרות אלפי עבדים בכל הפלגה. בנוסף לבריטים עסקו בסחר העבדים גם ההולנדים, הספרדים והפורטוגזים.

עם הבאת "הבקר השחור" לשוקי אמריקה, נמכרו החטופים לעבדות בכסף מלא. הם נחשבו כרכוש ולא כבני אדם, ניתן היה להפריד בין בני זוג ובין הורים לילדיהם, ולא הייתה קיימת כל הגנה חוקית על זכויותיהם. היחס אליהם כלל עונשים פיזיים קשים, כולל הצלפות וחבלות שגרמו לנכות. קטיעת בהונות הרגליים, למשל, נחשבה כ"טיפול" יעיל במקרים של דראפטומניה ("מחלת הבריחה").

הטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינת העבדים "זונג" הייתה בראשיתה בבעלות הולנדית, אולם בזמן האירוע היא הייתה בבעלות סוחרים מליברפול. היא עזבה את חופי אפריקה ב-6 בספטמבר 1781 כשעל סיפונה מטען אנושי בצפיפות רבה יותר מהמקובל, מתוך כוונה של קפטן האוניה לרווח כספי רב יותר. יעד הספינה היו שווקי העבדים בג'מייקה.

הצפיפות הרבה של בני האדם הכבולים במרתפי האוניה, חולשתם בגלל היעדר מים ותזונה, הפרשותיהם, היעדר ההיגיינה וזיהומים, הביאו כפי הנראה להתפתחות מחלות מידבקות שהשפיעו עליהם ועל הצוות. קפטן הספינה, לוק קולינגווד (Collingwood), מצא עצמו עם שבעה אנשי צוות לבנים מתים ועם כשישים עבדים אפריקנים שמתו אף הם. מעבר לסכנה שבהידבקות אנשי הצוות, היה גם חשש להפסד כספי כבד בהידבקות שחורים נוספים, שעלולים היו למות, תוך אובדן ההכנסה על מכירתם. היחס אל העבדים היה כאל מטען. אילו היה מביאם אל החוף כשהם חולים, או לאחר שמתו במהלך העברתם בהפלגה, לא היו בעלי הספינה מקבלים כל פיצוי עבורם. אולם אילו היו העבדים "אובדים בים", היה הביטוח מחזיר 30 פאונד, סכום עתק במונחי אותם ימים, כמעט כמחירו של עבד בשוק, עבור כל "ראש".

קולינגווד התייעץ עם קציניו והציע להשליך אל האוקיינוס עבדים שנראו חולים, ובכך "לאבד" את המטען. למרות הסתייגות מצד הקצין הראשון ג'יימס קֶלְסוֹל (Kelsall), הושלכו אל האוקיינוס, בשלושה ימים נפרדים, 122 עבדים חולים, כשהם אזוקים בשלשלאות. עשרה עבדים נוספים השליכו עצמם מהסיפון מרצון, ייתכן שבמחאה על המעשה האכזרי שבהטלת חבריהם לאוקיינוס, או כשותפות גורל עם בני משפחותיהם שנספו.

מאוחר יותר הועלתה הטענה המשפטית כי העבדים הושלכו לאוקיינוס כדי להגן על חיי העבדים האחרים, מאחר שבספינה לא היו מספיק מים כדי לשמור את כולם בחיים עד לסוף המסע. הטענה הופרכה בבית המשפט ונמצא כי היו בספינה 420 גלונים של מים עם הגיעה לג'מייקה ב-22 בדצמבר.

הדיון המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרה זה של יחס לעבדים כאל מטען והשלכתם לים לא היה חריג, כפי הנראה. אולם הטבח בספינת העבדים "זונג" פורסם באמצעי התקשורת והוא ידוע לנו כיום לפרטיו, בזכות הדיון המשפטי והתיעוד המדויק בפרוטוקולי בית המשפט. הפרשה הרשומה בארכיון בית המשפט מאפשרת להתבונן במבט מיקרו היסטורי אל המציאות בתחום סחר העבדים במאה ה-18.

עם חזרת הספינה "זונג" לליברפול מילאו בעלי הספינה את המסמכים הדרושים והגישו תביעה לחברת הביטוח לפיצוי הולם. חברת הביטוח לא קיבלה את התביעה, בהסתמך על עדות הקצין הראשון כי השלכת המטען לא הייתה חיונית ואין מדובר ב"מטען אובד". גם ללא עדות זו היו על הספינה מספיק מים, והשלכת "המטען" לים התרחשה בסמוך ליעד - ג'מייקה. בית המשפט, בערכאה הראשונה, חייב את חברת הביטוח במתן פיצויים לקולינגווד ולבעלי הספינה, ובתגובה ערערה חברת הביטוח. בנקודה זו נכנס לתמונה גראנוויל שארפ (Sharp), מראשוני הפעילים בתנועה לביטול העבדות. בחודש מרץ 1783 ביקר אצלו אולאודה אקוויאנו (Olaudah Equiano), שהיה עבד משוחרר מפורסם, ובהמשך סופר מצליח עם פרסום האוטוביוגרפיה שלו. שארפ, שעמדותיו החברתיות בעד ביטול העבדות לא היו פופולריות, נזקק לסיפור כגון זה על מנת להביא את העניין למודעות ציבורית. לאחר ששמע מאיקוויאנו על האירועים המחרידים שהתרחשו על סיפון הספינה "זונג", הפך למעורב בתיק התביעה בפני בית המשפט. הוא העלה את הטענה, שהייתה בלתי מקובלת לזמנה, כי האקט בו הושלכו אל מותם 132 עבדים היה למעשה רצח, ודרש העמדת צוות הספינה לדין פלילי. התובע הכללי, ג'ון לי (Lee), לא קיבל את הטענה ולא העמיד לדין פלילי את המעורבים בדבר. תגובתו לדרישה זו הייתה:

"מה היא טענה זו על כי בני אדם הוטלו אל המים? זהו מקרה של מטען וסחורה. שחורים הם סחורה ורכוש; ולא ניתן להתייחס אליהם כאל בני אדם".^[1]

כאמור, טענתו של שארפ לא התקבלה. בית המשפט דן בתביעת הביטוח בלבד, ואף שהצדיק את טענות חברת הביטוח שלא לשלם פיצויים, לא דן מעבר לכך.

השלכות המקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציור ספינת העבדים, מאת ויליאם טרנר, צויר ב-1840, כ-60 שנה לאחר פרסום הפרשה

אף שהתובע הכללי מטעם המדינה, ג'ון לי, לא סבר כי יש כאן מקרה פלילי,^[2] מדובר במקרה חלוץ, בדיון משפטי בו נטען לראשונה בפני בית המשפט כי עבדים שחורים אינם רכוש אלא בני אדם. הפרשה צוטטה, נכתבו עליה שירים, נוצרה בעקבותיה יצירתו המפורסמת של טרנר "ספינת העבדים", ובסופו של דבר היוותה אבן דרך במאבק המר לביטול העבדות בעולם המערבי.

הפרשה המשפטית צוטטה בהרחבה בסרט מ-2013 "בֶּל" (Belle) המתאר את קורותיה של דיידו אליזבת בל.