הטורקים הצעירים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפגנות באיסטנבול, 1908

הטורקים הצעירים (טורקית Jön Türkler או Genç Türkler) הייתה מפלגה לאומנית טורקית שתפסה את השלטון באימפריה העות'מאנית ב-1908 לאחר שהדיחה את הסולטאן עבדול חמיד השני.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון הטורקים הצעירים קם ב-1890 על ידי סטודנטים לרפואה באיסטנבול, במטרה להפיל את שלטונו העריץ של הסולטאן עבדול חמיד השני, כיוון שלא כיבד את החוקה ולא ביצע רפורמות לשיפור מצבה הנחשל של האימפריה העות'מאנית.

הארגון גדל במהירות וקיים קשרים סודיים עם הליברלים העות'מאנים, שהגלה הסולטאן לפריז. הבולט בחברי התנועה היה אהמט רזא. סיסמתו הייתה "סדר וקידמה". בשנת 1896 ניסה הארגון להדיח את הסולטאן על ידי תככים פוליטיים ונכשל. לאחר ניסיון הדחה זה הוקם בית דין צבאי מיוחד בנשיאות רשיד פאשה, שכונה בעיתונות המחתרתית "שר העינויים של נוער המדינה". בית הדין אסר, הגלה והוציא להורג מאות מתומכי התנועה.

בשנת 1900 הצטרף אל הגולים בצרפת אדם מזרע המלוכה בשם סבאהדין (Sabaheddin), ובמהרה הוא הפך למנהיגה של התנועה. הוא קבע שנחשלות האימפריה העות'מאנית אל מול המעצמות האירופאיות נובעת מכך שהאירופאים אימצו את רעיון האיניבידואליזם והיוזמה האישית. הוא פיתח את תורת האימפריה העות'מאנית הפדרלית שתספק מינימום של התערבות בחיי האזרחים.

בשנים הבאות עסקה הנהגת הטורקים הצעירים בשאלה איך ניתן להציל את האימפריה העות'מאנית. היה ברור כי ראשית עליה לעבור מודרניזציה מואצת ושנית עליה למצוא בסיס מאחד שיהיה משותף לכל העמים בתחומה ובעיקר לערבים ולטורקים.

קבוצה של סטודנטים, משכילים וקציני הצבא העות'מאני החלו להתארגן בסלוניקי תחת הארמייה השלישית של הצבא העות'מאני. המורדים לא היו קצינים זוטרים ופטריוטיים, כי אם דווקא הקצינים הבכירים שהגיעו מהשכבה השלטת באימפריה. הם הרגישו כי אין ביכולתם למשול באימפריה ביעילות במצב הקיים ולשמור על שלמותה נוכח נחשלותה והסכנות המאיימות עליה.

הפיכת הטורקים הצעירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכרזה על החוקה

בשנת 1908 הצליחו הטורקים הצעירים לבצע את הפיכתם שכונתה "הפיכת הטורקים הצעירים" והדיחו את הסולטאן. בפועל לא יצאה מעולם הוראה מהמטה הראשי של התנועה שישב אז בסלוניקי לצאת למרד. הגורמים הישירים למרד היו האיום ההולך וגובר על האימפריה ומצבו ההולך ומדרדר של הצבא העות'מאני.

ביולי 1908 נשלח הגנרל שמסי פאשה לדכא את המורדים שברחו להרים עקב הרדיפות הפוליטיות של הסולטאן. ב-7 ביולי 1908 נורה גנרל שמסי על ידי קצין ששירת תחת פיקודו והיה חבר בטורקים הצעירים. הדבר עורר את התאים הרדומים של התנועה, ונס המרד הונף בקרב הצבא שחנה באדירנה, 250 ק"מ צפונית-מערבית לאיסטנבול. חברי התנועה דרשו את חידוש החוקה משנת 1876 ללא תנאים. ב-20 ביולי 1908 התקוממה האוכלוסייה במנסטיר שבמקדוניה. אולטימאטום נשלח בטלגרף מכל רחבי האימפריה, ולפיו יש לחדש את החוקה או שהמורדים יעלו על איסטנבול וידיחו את הסולטאן בכוח. ב-25 ביולי 1908 הכריז הסולטאן על השבת החוקה.

הטורקים הצעירים בשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1913 השתלט על התנועה זרם מועצת האיחוד והקידמה (İttihad ve Terakki Cemiyeti) שהיה זרם לאומני. הטורקים הצעירים, אשר הציגו עצמם בעת ההפיכה כמפלגה ליברלית, הנהיגו שלטון דיכוי ריכוזי במשך עשר שנות שלטונם (עד להתפרקות האימפריה עם סיום מלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1918). שלטון זה התבטא באפליה ובגזענות נגד העמים הנשלטים באימפריה, שהגיעו לשיאן ברצח העם הארמני השני, שבמהלכו הוגלו ונרצחו, לפי הטענות, כמיליון ארמנים בין השנים 1915-1918. עוד הביאה מדיניותם לפרוץ התקוממות העמים הערביים.

אידאולוגית התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה בראשיתה פעלה על פי תורתו של האידאולוג זיא גקאלפ (Ziya Gökalp). הוא טען כי "העץ" של הטורקיות שואב את עוצמתו וערכיו משלושה שורשים מרכזיים: אסלאם, טוראניזם וציוויליזציה אירופית. בעיית הגדרת הזהות העצמית של הטורקים התבטאה בהיותם החלק השולט בקהילת האסלאם מצד אחד והיותם קרובים למדי לאירופה ולצביליזציה המערבית מצד שני. זיא גקאלפ טען כי המערב הגיע אומנם לפסגת הציוויליזציה הטכנולוגית, אך לעולם לא יוכל להגיע לפסגת הציוויליזציה האמיתית - התרבותית והרוחנית. מכאן שאת התרבות והערכים יש להמשיך ולשאוב מהמסורת האסלאמית, אך את המרכיב הטכני יש להעתיק מאירופה.

הטורקים הצעירים בשלטון היו אנטי אימפריאליסטים. לטענתם דובר בעקרון בזוי שמבוסס על ערכי מוסר ירודים ובראשם הסגידה לכסף. הם גם טענו כי מצויה בו אג'נדה נוצרית מוסווית. הטורקים הצעירים שאפו להפוך את האימפריה ליפן של המזרח התיכון. הם ראו בה מדינה מזרחית שמצליחה להתמודד מול אירופה, במיוחד בעקבות מלחמת רוסיה-יפן.

יחס התנועה ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים בתנועה הציונית חשבו תחילה כי הטורקים הצעירים יעניקו אוטונומיה ליהודים בארץ ישראל, אולם מחשבות אלו התבדו מהר כאשר התנועה גילתה יחס אנטי-ציוני מובהק. מצב זה החמיר במלחמת העולם הראשונה כשהטורקים ראו בעולים היהודים (שהחזיקו ברובם באזרחות רוסית) אויבים והפעילו נגדם גזירות: בין היתר כפו עליהם לקבל אזרחות טורקית, וגירשו את יהודי יפו ותל אביב צפונה אל השרון והגליל בטענה שהצבא הבריטי מתקרב ליפו.