הטיות פוליטיות בתקשורת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הטיות בדרך הצגת המידע באמצעי התקשורת המובילות לכך שהמציאות אינה מוצגת באופן אובייקטיבי, הן בעלות אופי מגוון. החל מהדגשת אירועים מסוג מסוים והתעלמות מאחרים וכלה בשקר בזדון. הטיה יכולה להווצר במתכוון, כדי לקדם תפיסות עולם ואמונות מסוימות, ולהחליש תפיסות עולם ואמונות מנוגדות, או באופן בלתי מודע, מתוך האמונות והדעות של הכותב, שמוכנסות בלא תשומת לב.

הטיה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההטיה מעבירה את העיתונאי מעמדה שבה תפקידו להציג את החדשות, את ניתוחן ואת פרשנותן באופן שמתיישב עם העובדות שבשטח, לעמדה שבו הוא הופך לתועמלן המנסה להשפיע על הלך הרוח בציבור. ככל שההטיה מתוחכמת יותר, היא לא תהיה ניכרת לעינו ולאוזנו של צרכן התקשורת, אך תשפיע על ראיית העולם שלו.

כל זמן שמדובר בפובליציסטיקה ובמדורי דעות של העיתונים, אין פגם בנסיונו של אדם לשקף את דעותיו באופן החריף והגלוי ביותר. שונים הדברים כאשר השקפות העולם מסתננות למדורי החדשות ואף למדורי הפרשנות, ומטות את החדשות מהדרך הנייטרלית שבה הן צריכות להיות מוצגות, בשל השקפת עולמו של הכתב או העורך. התוצאה עלולה להיות העלמה של ידיעה לא נוחה או דחיקתה והקטנתה למקום נידח בעיתון, או ניסוחה באופן שיתאים להשקפה הפוליטית או הבאת מקור נידח כמקור עיקרי. או שימוש בכללים של דמגוגיה, בין השאר הכתרת דעה של אדם פרטי כסמכות, על ידי הצגתו כ"מקור". או שימוש בסמכות לא רלוונטית, למשל הבאת דעות של מומחים בתחום שאינו נוגע להתמחותם.

הטיה שלילית יכולה להיות כלפי החוליות החלשות של החברה: בני מיעוטים, אנשים שהוחשדו בפלילים או שהורשעו, פוליטיקאי שנפילתו קרובה ואחרים. לעתים דווקא לאלו שנתפסים כמיעוטים וכחלשים ניתן יחס מגונן ומפלה לטובה, בעוד שאלו הנתפסים כחזקים סופגים משטמה לא הוגנת.

הטיות כתוצאה משוחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

להטיות בתקשורת יש אופי דומה במקומות שונים. צורת ההטיה הבוטה ביותר היא השתלטות של המשטר על התקשורת, והפיכתה לשופר תעמולה, כפי שקורה במדינות טוטליטריות.

אפשרות נוספת היא חבירה בין המשטר או אילי הון לבין התקשורת מטעמים אידאולוגיים או חומריים. במגזינים מקצועיים כמו מגזיני רכב ומחשבים אפשר שלא תהיה ביקורת נוקבת על חברות שמממנות את המגזינים בפרסומות. לעתים אף הכתבים משוחדים באירוח ובמתנות חינם ובהטבות אחרות, שמקשות עליהם לכתוב בגנות דורשי טובתם. פוליטיקאים ואנשי ממשל נוהגים לקרב אליהם כתבים ולהיטיב עמם באופנים שונים. ראשי ממשלות ונשיאים מטיסים אותם עימם במסעותיהם במטוסם הפרטי. תופעות אלו יוצרות הזדהות עם הגורמים המיטיבים, ונוטלים את עוקצה של העצמאות העיתונאית. דוגמה קיצונית לכך היא שיחוד אנשי התקשורת בפרו על ידי הנשיא אלברטו פוג'ימורי בשנות התשעים, כדי שיינתן לו לקבוע את סדר יומה של התקשורת.

הטיה למען הגנה על ביטחון הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

להסתרת מידע למען הגנה על ביטחון המדינה או שלום הציבור יש מידה של לגיטימיות. יש מודלים שונים ברחבי העולם להתייחסות לבעיות שמעוררים נושאים אלו. בישראל מוסדר העניין על ידי הצנזורה הצבאית וכן על ידי הסכמים בלתי פורמליים בין עורכי העיתונים לבין הממשלה.

לא תמיד הסתרת מידע זו מתבררת בדיעבד כראויה. אחת הדוגמאות הייתה במלחמת יום כיפור. בפגישתם עם ראש הממשלה גולדה מאיר הסכימו עורכי העיתונים לדלל את הדיווחים על ריכוזי הכוחות בגבול המצרי–סורי, כדי למנוע בהלה בציבור. אפשר שפרסום העניין היה מביא ללחץ על הממשלה להגביר את הכוננות, מה שעשוי היה להוריד את מספר הנפגעים.

צורות של הטיות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההטיות הפוליטיות יכולות להעשות בדרכים שונות:

  • סילוף ידיעות:
    • דיווח שגוי במזיד, לעתים תוך שימוש בציטוט.
    • השמטת פרטים חשובים מאחר שהם עוזרים למחנה היריב.
    • התבססות על עד עוין ללא הסתייגות מתאימה או מתן הזדמנות לצד שכנגד למסור את גרסתו לאירוע.
    • מתן כותרת פרובוקטיבית היוצרת רושם שגוי בקשר למה שארע.
    • דיווח שגוי שלא במזיד, אך ללא פרסום תיקון או התנצלות (או פרסום באופן לא בולט) אחרי שהתבררו העובדות הנכונות.
    • ראו דוגמה.
  • הבלטת ידיעות שמגנות את היריבים:
    • שכתוב אירועים באופן שיתאים להשקפה הפוליטית.
    • הסתרת ידיעות שעלולות לפגום בכוחו של המחנה שדרכו מקובלת על הכותב.
    • בלבול בסדר המאורעות של האירועים. דוגמה: נגד איש התקשורת הישראלי חיים יבין נטען, כי בתוכניתו "ארץ המתנחלים", היה בלבול מכוון של סדר האירועים: תחילה הוצגו העוולות השונות הנגרמות לפלסטינים במחסומים מסביב לשכם, ורק אחר כך הסיבות שבגללן בכלל הוקמו מחסומים אלו.
    • הבלטת ידיעה שולית וביזרית, באמצעות טחינתה עד דק, קידומה לראשית המהדורה, או שיבוצה במקום מרכזי בעיתון.
    • הסמכת שתי חדשות זו לזו, כדי לרמוז מהאחת על השנייה.
  • שימוש בטרמינולוגיה מוטית:
    • שימוש בטרמינולוגיה מוטית פוליטית, ערכית וכו', באופן שגורם להעצמת תפיסת עולם מסוימת והחדרתה לשומעים. שימוש במה שקרוי "מכבסת מילים", כך שדיווח תמים הופך למעשה לשיפוט ערכי שלעתים קשה לתת את הדעת לקיומו. דוגמה לכך הוא השימוש של ממשלת ישראל במילה "הסברה" בתיאור דברי משרד החוץ ודובר צה"ל.
  • ייצוג לא פרופורציוני בתקשורת.
    • החרמה של היריבים, או התעלמות מהם.
    • גימוד היריבים והבלטת העמיתים.
    • למשל ניפוח הפגנה של המחנה אחד, תוך התעלמות מהפגנה של המחנה שכנגד.
    • נתינת זמן מסך רב לאנשים בעלי השקפה דומה.
    • יצירת תדמית שלילית לקבוצה היריבה והכתמתה באמצעים שונים כמו הבלטת קבוצות שוליים שבה, ונתינת מקום רב להם. או תיאור לא פרופורציונלי שלה.
  • מרואיינים ואורחים בתוכניות אירוח ופורומי דיון בטלוויזיה וברדיו:
    • התעלמות מאנשים שונים ואי הזמנתם לתוכניות.
    • ביצוע סלקציה של אנשים לפי דעותיהם.
    • הזמנת אנשים קיצוניים וביזריים מהצד היריב. יחס של איפה ואיפה, תקיפת היריבים באמצעות שאלות תוקפניות והצגת שאלות נוחות לעמיתים.
    • סתימת פיות של מרואיינים.
    • העמדת אנשים רהוטים לצד אנשים עילגים מהמחנה שכנגד.
    • התייחסות בקרירות ובאנטיפתיות למרואיינים של הצד שכנגד.
    • חוסר איזון מספרי בפורומים תקשורתיים, כאשר היריבים מוצגים כעמדת מיעוט ביחס לשיעורם בציבור.
    • יצירת אווירה אמפתית או שלילית בהקשר לרעיון מסוים או אישיות מסוימת, ויצירת דה-לגיטימציה כלפי אלו שתפיסתם הפוכה.
  • הטיה בצילום טלוויזיוני, באמצעות צילום לא הוגן.
    • כיוון הצילום. צילום עימות יהיה מזווית של היריב שחפצים ביקרו, דבר היוצר אמפתיה של הצופה איתו, למול הצד שכנגד שנתפס כמתעמת עם הצופה.
    • צילום באופן שלא מחמיא למרואיין. בטלוויזיה: צילום מזווית בעייתית כאשר המצלמה נמוכה מהמרואיין, דבר המשווה לו עמדה מאיימת, או כאשר נופל עליו אור מאחור וגורם לפניו להיות מוצללות ומאיימות. בעיתונות: בחירת תמונות לא מוצלחות של אנשים שלא חפצים ביקרם.

הטיות בתקשורת הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות על הטיה כלפי שמאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה להטיית ייחוס - "המתנחלים" תקפו (עשו משהו פעיל, והתוקפים למרות היותם שני נערים, מכונים באופן כוללני), בעוד "נער חרדי" נדקר (קרה לו משהו - בלי התייחסות למי שתקף אותו, במקרה זה - ערבי). שתי כותרות סמוכות ב"מעריב", 1/12/05

מצד מחנה הימין וגורמים נוספים בישראל עולה טענה שרובה של התקשורת האלקטרונית (ערוצי הטלוויזיה והרדיו וחלק מהעיתונים היומיים) נמצאת בידי מחנה השמאל הליברלי, העושה בה שימוש לשם החדרת תפיסותיו לציבור הרחב. התופעה נקראה "תקשורת עוינת".‏[1] תחושה זו דחפה את אנשי הימין והחרדים ליצור ערוצי תקשורת משלהם כמו ערוץ 7 ו"ערוצי הקודש", שנסגרו בסופו של דבר מתוקף היותם בלתי חוקיים, אך ממשיכים לשדר דרך האינטרנט. כמו כן, הקימו אנשי ימין גופים לביקורת התקשורת, הידוע שבהם הוא "לאטמה" שגם מפיק קטעי סאטירה על התקשורת הישראלית ומפיץ אותם ביוטיוב.

דוגמה ידועה שמציינים אנשי הימין להטייה בתקשורת כביכול היא היחס הקר והעוין, לטענתם, שקיבל בנימין נתניהו מהתקשורת בהיותו ראש ממשלה. עלו טענות שגם אשתו זכתה ליחס עוין ומלגלג. לתופעה התייחס העיתונאי ארי שביט במסה ביקורתית שהכתיר בשם "שנאת נתניהו". זו פורסמה בעיתון הארץ, לו יוחסה עוינות רבה לנתניהו.

במחקר שערך ד"ר אבי גור, בו הוא בחן את הדעות שהובעו בכלי התקשורת המרכזיים בתקופת תהליך אוסלו, נמצאה בכולם הטיה ניכרת לשמאל. במדד משוקלל נמצא בידיעות אחרונות הטיה של 80% לשמאל, ברשת ב' 74%, בערוץ 2 70%, בערוץ הראשון 55%, בגלי צה"ל 43% ובמעריב הטיה של 34% לשמאל‏[2]. באופן דומה, מדגם שנערך בשנת 2011 עבור כנס אילת לעיתונות, שבחן את כלי התקשורת לפי ההטיה שמייחס להם הציבור, מצא כי 72% סבורים כי התקשורת מוטה שמאלה. המדגם מצא כי עיתון הארץ נתפס בעיני הציבור כשמאלני ביותר עם 84%, אחריו חדשות 2 עם 65%, ידיעות אחרונות עם 63%, מעריב וחדשות 10 עם 58%, גלי צה"ל עם 55% , קול ישראל עם 52% וערוץ 1 עם 49%‏[3].

כאשר רץ אריאל שרון לראשות הממשלה הוציא "הארץ" מוסף מיוחד שבו תיאר את כל עלילותיו של שרון בביקורתיות רבה. במחנה הימין ראו זאת כניסיון לערוך לו דה-לגיטימציה ולמנוע את בחירתו.

הדברים התהפכו במהלך כהונתו של שרון. בימין טענו שהתקשורת מגויסת למען תוכנית ההתנתקות. בסקר שהתפרסם ביולי 2005 התברר כי 42% מהציבור סוברים כי הסיקור התקשורתי של תוכנית ההתנתקות לא היה הוגן‏[4].

חיזוק לטענות אלו התקבל מדבריו של אמנון אברמוביץ' כי התקשורת צריכה "לשמור על אריאל שרון כמו על אתרוג". דן מרגלית אישש את החשד על שמירת שרון כאתרוג, כאשר כתב ב"מעריב" לאחר ביצוע ההתנתקות שהגיע הזמן להשליך את האתרוג, ואף ביצע אנלוגיה בין ההתנתקות ל"פרי העץ המורעל"‏[5]. חיזוק נוסף לטענות אלה התקבל כאשר עורך עיתון הארץ דייוויד לנדאו הודה בכך שעיתונו העלים עין משחיתותו של שרון כדי לקדם את ההתנתקות‏[6]. המוציא לאור של העיתון, עמוס שוקן, אמר שצריך לתמוך בשרון ככל האפשר כל עוד הוא מקדם את ההתנתקות‏[7]. על פי תצהיר שהגיש מוטי גילת בתביעה משפטית כנגד העיתון שבו עבד שנים רבות, ידיעות אחרונות, פרישתו מהעיתון הייתה על רקע תפקוד ידיעות כ"עיתונות מטעם" והגנתו על ראשי הממשלה אריאל שרון, אהוד אולמרט ומקורביהם‏[8]. גם עיתונאים בכירים שאינם נמנים עם הימין בישראל טענו כי התקשורת ליוותה את ההתנתקות באהדה.

בשנים האחרונות, מקדיש העיתונאי קלמן ליבסקינד את טוריו ב"מוספשבת" של "מעריב" לבקר את התקשורת על סילופים ודיווחים מוטעים ומוטים, שנעשים כנגד הימין ובפרט כנגד ציבור המתנחלים. כך למשל הוא ציין את מאמריו של עקיבא אלדר מעיתון "הארץ" כנגד נעם סולברג, שלטענתו נועדו למנוע את מינויו לשופט בית המשפט העליון מאחר שמדובר ב"מתנחל מגוש עציון", ולשם כך, לטענתו, מסלפים את האמת ומציגים דיווחים מגמתיים כנגדו‏[9][10].

גם הפובליציסט בן-דרור ימיני טוען שהתקשורת בישראל נוטה לשמאל ונשלטת בידי קבוצה קטנה אך הומוגנית שמדירה דעות אחרות מלקבל ביטוי, ובפרט מדירה עמדות ימניות.

אתר ביקורת התקשורת לאטמה מסקר גם הוא את ההטיות התקשורתיות שלדעתו קיימות בכלי התקשורת בישראל ובעולם. אחת מטענותיו העיקריות של האתר היא שכלי התקשורת מציגות כל סרטון שמגיע מארגון 'בצלם' כתיעוד אובייקטיבי ולא כתעמולה של צד אחד‏[11].

בבדיקה שערך אביב הורביץ באתר mako ביחס לעמודי השער של העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" במהלך תקופת הבחירות לכנסת ה-19, נמצא כי ב-86 הגליונות שיצאו בין ההכרזה על הקדמת הבחירות לבין יום פרסום הכתבה, הוזכר בנימין נתניהו, ראש הממשלה שהתמודד מטעם הליכוד, בעמוד השער של "ידיעות אחרונות" 45 פעמים, מתוכן ב-39 כותרות או תתי-כותרות הוא הוזכר באופן שלילי וב-6 באופן נייטרלי. ב"ישראל היום" הוא הוזכר 42 פעמים בעמוד השער, מתוכן 37 באופן חיובי ו-5 באופן נייטרלי‏[12].

בעקבות סיקור נרחב בחלק מכלי התקשורת של פעולות תג מחיר - התנכלות של יהודים לערבים, היו שהתלוננו על דלות הסיקור באותם כלי תקשורת של פעולות התנכלות דומות ואף חמורות יותר של ערבים ליהודים‏[13]. שר החוץ אביגדור ליברמן אף טען שהסיקור התקשורתי מזין את הפעולות‏[14].

תשקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה להטיה לכאורה כנגד המתנחלים: ידיעה בכותרת בולטת המאשימה את המתנחלים ברצח נער פלסטיני, למרות הסתייגות המשטרה. למחרת פורסם תיקון, תוך מתן משקל יתר להאשמות הפלסטיניות מול מסקנת המשטרה שמתנחלים או יהודים לא היו קשורים לאירוע.

המילה תשקורת היא מונח, בעל קונוטציה שלילית, שנולד בחוגי הימין והדתיים בישראל, ומביע את סלידתם מרמת האובייקטיביות המשתקפת בתקשורת הישראלית. המונח נוצר כשיכול אותיות של המילה "תקשורת", והוא מרמז על "תקשורת שקרית". שכלול של מושג זה הוא הביטוי "התשקורת העוינת".

המשתמשים במונח זה מבטאים את ההשקפה שהשליטה באמצעי התקשורת בישראל נמצאת בידי אנשי השמאל, המעוותים את המידע שהם מעבירים, כך שיתאים לעמדתם האישית שאינה אובייקטיבית, תוך העמדת פנים כי המסר הינו אובייקטיבי.

במהלך השנים אימצו את המונח גם אחרים שהתקשורת תקפה אותם, בעיקר אישי ציבור שהואשמו בשחיתות, והם עושים בו שימוש נרחב ללא קשר להשתייכותם הפוליטית.

כתוצאה מתחושתם שהתקשורת עוינת אותם, היו בין המתנחלים כאלו שהיכו על חטא על שהחרימו מקצוע זה. אחד מהלקחים העיקרים היה הכוונה של בוגרי הציונות הדתית למגמות תקשורת ותסריטאות. אחד המרכזים החשובים היה בית ספר ללימוד קולנוע "מעלה".

טענות על הטיה כלפי ימין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת הטענות של הימין כלפי התקשורת הישראלית, רבים בשמאל הישראלי טוענים כי בזמן מלחמות התקשורת הופכת למגוייסת ולפטריוטית. כך למשל הם מציינים כי בתחילת האינתיפאדה השנייה ובמיוחד בימי מבצע חומת מגן הייתה לתקשורת הישראלית נטייה חזקה ימינה. ההאשמות כלפי התקשורת הן, כי היא מהווה תקשורת מגויסת, שאיננה מתייחסת כמעט בכלל למצבם החמור של הפלסטינים ונוטה להציג את הכול מזווית הראיה הישראלית בלבד. יש הטוענים כי ראיית התקשורת את האינתיפדה כאירוע לאומני ולא כאירוע חברתי, משקף אף הוא את התגייסותה.

כך, לדוגמה, לעתים מדווחת התקשורת על התקפה פלסטינית מבלי לדווח על כך שהיא נעשתה כתגובה לפעולה ישראלית, או תוך שיבוש סדר הדברים כך שיקשה על הקורא להבין את ההקשר‏[15].

דוגמה נוספת לטענות בדבר הטיה בתקשורת התרחשה בזמן מלחמת לבנון - ביומונים השונים, להוציא עיתון "הארץ", התפרסמו כתבות אופטימיות (דווח, למשל על ירידה של 50% במספר הגניבות באזור גוש דן, ברומזם שיש קשר בין הירידה למלחמה) ולא נשמע אף קול מפקפק באותם עיתונים. הגדיל לעשות עמירם ניר מ"ידיעות אחרונות" בטור המערכת ביום הראשון ללחימה, ה-6 ביוני 1982 תחת הכותרת "שקט, יורים":

Cquote2.svg

עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים. עכשיו כולנו עם אחד, במדים, עכשיו יורים. שקט.

Cquote3.svg

עוד מקרה מפורסם התרחש בזמן כיבוש הבופור. ראש הממשלה דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", למרות שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, ביניהם מפקד הפלס"ר, רס"ן גוני הרניק, נפלו בעת הלחימה‏[16]. התקשורת עצמה דיווחה על "גבורה עילאית" ו"חירוף נפשות", אך לא ציינה את נושא האבדות. רק בחינה מדוקדקת של מודעת האבל הראתה תמונה אחרת: "על מותו של רס"ן גוני הרניק, בעת כיבוש הבופור, מתאבלת תנועת שלום עכשיו".

הטיה אחרת היא הטענה לפיה מתוך שהעיתונות מבוססת על לאום (ובישראל גם על שפה אקסקלוסיבית), כל מונחיה וצורת חשיבתה נסמכים על הגדרות לאומיות. לטענה זו מספר רבדים, והיא רווחת מאוד בחוגי האקדמיה ובמחקר התקשורתי:

  1. התקשורת הישראלית נתונה לביקורת של רשויות המדינה, ולכן היא מנסה לרצותן.
  2. התקשורת המסחרית מעוניינת ברווחים, ולכן לא תרצה להרגיז את הקהל (היהודי, במקרה הזה).
  3. העיתונאים נאלצים לעולם להישען על מקורות ממסדיים, משום שאלו צמתי המידע שבהם עובר רוב המידע, ולכן לגורמים ממשלתיים יש לעולם יתרון רב על פני קוראי תגר. תפיסה זו נכונה לימין ולשמאל כאחד.

הטיה על פי אינטרס כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגים ניאו מרקסיסטים טוענים כי תקשורת היא מוקד עוצמה גדול, נמצא בבעלות בעלי ההון, ובעלי ההון משתמשים בו כדי לקדם את מטרותיהם. כך, את תמיכת התקשורת בהתנתקות, הם מסבירים בטענה שהאינטרס של בעלי ההון הוא כניסה של משקיעים זרים לישראל, ואלה ייכנסו יותר, במידה וישראל תקדם תהליך מדיני. כמו כן מצביעים אותם הוגים, על התמיכה התקשורתית הרחבה במדיניות קפיטליסטית של הפרטה וקיצוץ בהוצאות הממשלה.

הטיה בתקשורת מגזרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיתונים מקור ראשון, הצופה, בשבע ונקודה, שהם למעשה תקשורת מגזרית בעיקר, כמעט שלא יהיו מאמרים שיבקרו את התפיסה של ארץ ישראל השלמה ואת מפעל ההתנחלויות. גם כתבות שיבקרו את התפיסות הדתיות האורתודוקסיות, את הישיבות ואת הרבנים, מועטות בעיתונים אלו[דרוש מקור], אם כי ניתנה במה לארגונים דתיים ביקורתיים כמו קולך.

תפיסה זו נכונה שבעתיים בעיתונים החרדיים, שם הביקורת העצמית נמוכה ביותר. בעיתונים אלו לישיבות ולרבנים יש קדושה שאסור לערער עליה, וכל מי שיערער יותקף בחריפות.

הטיות בתקשורת הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקשורת במדינות ערב איננה חופשית ברובה הגדול, דבר המתבטא בהתחנפות לשליטים (במרבית מדינות ערב יש חוקים האוסרים העברת ביקורת על השליט) ושימוש כשופר לשליט המדינה. לעתים קרובות מותקפות מדינות ערב אחרות בשל סכסוכים מדיניים וביטחוניים בין המדינות. האופוזיציה כמעט שאינה מוזכרת כלל ובמקרים שכן היא מוקעת כאויב האומה.

כמעט תמיד ההצגה של פעולות ישראל וארצות הברית בתקשורת הערבית היא שלילית לחלוטין. פיגועי הטרור הפלסטיניים כמעט שאינם מוזכרים ואילו פעולות ישראל ותמיכתה של ארצות הברית בה מוזכרים שוב ושוב. ישראל מכונה לעתים קרובות "האויב הציוני" או "השטן הקטן" וכמעט לעולם אינה מוזכרת בשמה. בחלק מהמקרים גולשת האנטי-ישראליות לאנטישמיות בוטה שמוצגת כאובייקטיביות.

לצד התקשורת הערבית הממוסדת, פועלות תחנות הלוויין אל-ג'זירה, אל ערביה ואל-מנאר (האחרונה מופעלת על ידי חזבאללה). תחנות אלה משדרות לכל העולם הערבי, כשהשתיים הראשונות נחשבות לחופשיות יחסית. למרות זאת, קיימת בהן ההטיה התקשורתית הערבית המסורתית כנגד ישראל‏[17] וארצות הברית, וסיקור אוהד של פעולות הטרור שמבצעים אל-קאעידה וארגוני טרור אחרים (למשל: הפיגועים בעיראק או "המאבק הפלסטיני"). רשת הטלוויזיה אל-מנאר משדרת תעמולה מטעם ארגון הטרור חזבאללה ועקב ההסתה האנטישמית והגזענית שבה נפסלה לשידור בצרפת ואף הוכרזה כארגון טרור על ידי ארצות הברית.

הטיה תקשורתית בסיקור הבינלאומי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטענה הישראלית היא שהתקשורת הבינלאומית ברובה מסקרת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן מוטה, כאשר הנרטיב הפלסטיני מוצג באופן אוהד ביותר.

אחת ההאשמות שהועלתה בהקשר זה היא דיווחים מסולפים לרעת ישראל. אחת הדוגמאות הראשיות לכך, היא פרשת הסיקור של הלוחמה בג'נין במבצע חומת מגן. בעוד שהתקשורת האמריקנית ברובה התייחסה בפקפוק, לגרסה הפלסטינית כי ישראל ביצעה טבח בג'נין, רובה של התקשורת האירופית העדיפה להאמין לה, ואף דיווחה את הגרסה הפלסטינית בהרחבה. גם לאחר שוועדה של האו"ם בדקה את הנושא והגיעה למסקנה שלא בוצע טבח, מרבית אנשי התקשורת האירופית לא הביעו התנצלות. כאנקדוטה המעידה על כך סופר על מפגש שנערך אחר זמן ובו השתתפה עיתונאית איטלקית שדיווחה על האירוע באופן מוטה. העיתונאית הביעה משטמה כלפי חייל ישראלי שהשתתף בקרב בג'נין, ולא הסכימה לדבר עם עיתונאים כל עוד הוא נוכח.

דוגמה בולטת נוספת לדיווח מוטעה היא תמונה של טוביה גרוסמן מה-29 בספטמבר 2000. בתמונה נראה שוטר ישראלי עם אלת משטרה ומבט מאיים, וברקע נראה נער פצוע וזב דם. Associated Press, ובעקבותיו הניו יורק טיימס, הציגו את התמונה עם כיתוב שמתאר אותה כ"חייל ישראלי תוקף נער פלסטיני" למרות שמדובר למעשה בשוטר שהבריח את התוקפים שפצעו את הנער היהודי טוביה גרוסמן. אחרי מאבק של משפחת הנער וארגונים פרו-ישראלים פרסמו כלי התקשורת הבהרה ובה התיאור הנכון של המאורע‏[18].

לעתים, סילפו אמצעי התקשורת מידע בזדון, במטרה לפגוע בתדמית הבינלאומית של ישראל. סוכנות הידיעות רויטרס הפיצה בכמה מקרים תמונות ערוכות באופן מגמתי לרעת ישראל: במלחמת לבנון השנייה הציגה תמונה ערוכה ומעובדת המראה תמרות עשן מעל ביירות, לכאורה עקב הפצצה של ישראל אך התברר שחלק גדול מהעשן נוסף בפוטושופ[19](ראו: פרשיית תצלומי עדנאן חאג'). בעקבות המשט לעזה (2010) הפיצה הסוכנות תמונות שמהן נמחקו הסכינים שבהם אחזו המשתתפים במשט ופציעתו של חייל ישראלי‏[20]. ערוץ הטלוויזיה הצרפתי France 2 הואשם בביום התקרית בה נהרג לכאורה מוחמד א-דורה ביחד עם הפלסטינים, בתי המשפט בצרפת קבעו בשתי פסיקות שהאשמה זו לא מהווה הוצאת דיבה.

טענה נוספת כנגד התקשורת הבינלאומית הייתה הימנעותה משימוש במילה "טרור" כדי לאפיין את פיגועי ההתאבדות כנגד ישראל. ישראלים רבים ראו בכך יחס סלחני כלפי מעשי הרצח ואף מתן לגיטימציה למבצעיו. מנגד, כלי התקשורת הזרים טענו שהמילה "טרור" טעונה במשמעות שלילית ושימוש בה תהיה הבעת דעה ושיפוט מוסרי, הם מעמידים את המונח "טרוריסט" כנגד המונח "לוחם חופש" ומאמינים שהמונח "militant" הוא נייטרלי ולא פוגע באף צד.

בין כלי התקשורת הזרים שהואשמו בהטיה כנגד ישראל נמצאים ה-CNN, ה-BBC, סוכנות רויטרס ועיתון הגארדיאן הבריטי. כנגד CNN ו-BBC אף הופעלו סנקציות מטעם ישראל, שהוסרו אחרי ששתי הרשתות הבטיחו סיקור מאוזן יותר.

המונח פאליווד נטבע על ידי ריצ'רד לנדס לתיאור מה שלדעתו הוא עיוותים מכוונים בתקשורת שנעשים על ידי ערבים.

בעקבות הטענות על ההטייה התקשורתית כנגד ישראל וההאשמה שהיא כוללת דיווחים מסולפים, מוטעים ומוטים, קמו מספר ארגונים בארץ ובעולם שמטרתם להציג את האמת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לחשוף שקרים של הפלסטינים והתקשורת, ולבקר את התקשורת על ההטייה כנגד ישראל. הבולט שבהם הוא Honest Reporting המופעל בידי יהודים מרחבי העולם.

מנגד, רבים מאשימים את התקשורת - בעיקר האמריקנית - בהיותה מוטה דווקא לצד ישראל.

הטיות פוליטיות בתקשורת האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מגופי התקשורת האמריקניים מצהירים מראש על מטרותיהם (תחנות טלוויזיה ששייכות למטיפים, עיתונים המשתייכים לארגונים התומכים במפלגה מסוימת, תחנות רדיו המצהירות בגלוי על דעותיהם וכדומה).

לאחר פיגועי 11 בספטמבר הפכה התקשורת האמריקנית למגויסת ביותר. העיתונאים לא שאלו כיצד לא התגלתה המתקפה מראש, לא ערערו על הצעדים שנקט הנשיא וככלל הפגינו פטריוטיות רבה (שהייתה מוגזמת לדעת אחדים).

דוגמה טובה להמחשת הלך רוח זה בארצות הברית מהווה רשת FOX האמריקנית בבעלותו של איל התקשורת רופרט מרדוק הידוע בהשתייכותו למחנה השמרני. המחנה הליברלי בארצות הברית טוען כי הרשת שבבעלותו היא שופר לקידום הא'גנדה הרפובליקנית-שמרנית שלו ושל חוגי הימין. אולם נטיותיה השמרניות של הרשת, ובכללן תמיכה גורפת במהלכיו של הנשיא ג'ורג' ו. בוש וממשלו, עידוד הפטריוטיות האמריקנית וציביון נוצרי, הוא קונצנזוס בכל השכבות הפוליטיות. בין היתר, הוטחו האשמות בגין אימוץ תמיכה בלתי מסויגת בפלישה לעיראק ב-2003, מדיניות אוהדת מדי כלפי ישראל והפליה לרעה של נציגים מהשמאל הליברלי.

עם זאת, כיום נחשבת מרבית העיתונות האמריקנית למוטה לשמאל, מלבד מתיחת ביקורת על התנהלות ממשל בוש במאמרי דעה, עיתונים דוגמת הניו יורק טיימס נוהגים להבליט יותר ידיעות המתארות את כשלי הממשל. בבחירות האמצע ב-2006 לקונגרס, למשל, הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט הביעו תמיכה רשמית אך ורק במועמדים של המפלגה הדמוקרטית.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגים פוסט מודרניים טוענים כי הטענה כי בתקשורת קיימות הטיות פוליטיות היא בעייתית, לא משום שלא קיימות הטיות כאלו בתקשורת אלא משום שעמדה שאינה מוטה אינה אפשרית. גם דיווח חדשותי המנסה להיות אובייקטיבי ככל הניתן מהווה לקיחת עמדה, בכמה רבדים:

ראשית, דיווח חדשותי ועריכת חדשות כוללים לעולם סינון של ידיעות - לא ניתן לפרסם את כל הידיעות האפשריות. עצם מלאכת הבחירה, והמיקום של הידיעה ביחס לידיעות אחרות, מהווים החלטה סוביקיטיבית שלא ניתן להימלט ממנה. לדוגמה, במידה ובאותו יום אירעו שני אירועים שונים - שר האוצר הכריז על תוכנית כלכלית חדשה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פירסמה ידיעה על עלייה בשיעור העוני - הרי שהמיקום הניתן לכל אחת מידיעות אלו יראה איזו חשיבות רואה העורך לכל אחת מהן ומה לדעתו הקשר ביניהן.

שנית, לפי הטענה, שימוש בלשון נייטרלית שאינה נוקטת בעמדה פוליטית בלתי אפשרית, משום שכל משפט נטוע בתוך שיח, שהוא לעולם תוצר פוליטי של יחסי כוח. אם נחזור לדוגמה שלעיל, בעוד שבמבט מתוך השיח הישראלי, השימוש בביטוי 'צבא הכיבוש הישראלי' מהווה 'מכבסת מילים', הרי שמתוך השיח הירדני, הביטוי 'צבא ההגנה לישראל' מהווה מכבסת מילים, שבאה להסתיר את מהותו האמיתית של אותו ארגון, כפי שהוא מוגדר ונתפס באותו שיח.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חמש שאלות לתקשורת עוינת (באתר מעריב)
  2. ^ אורן פרסיקו, שמאלה מכאן, באתר העין השביעית, 12 בדצמבר 2010
  3. ^ אמילי גרינצוויג, מי כלי התקשורת הכי שמאלני בישראל?, 4 בדצמבר 2011
  4. ^ מורן זליקוביץ', סקר: רוב הציבור חושב שלא היה צריך להתנחל בעזה, באתר ynet‏, 20 ביולי 2005 על כך כתב עורך הסקר כי "העמדות השליליות כלפי סיקור התקשורת הפתיעו אותנו ... תומכי התוכנית נוטים לחשוב שהתקשורת מסקרת בצורה חיובית את מתנגדי התוכנית, והמתנגדים חושבים שהתקשורת מסקרת בצורה חיובית את התומכים בתוכנית. יש לא מעט אנשים שנוטים להתלבט בקשר לתוכנית ומערבבים בין הסיקור התקשורתי לבין המציאות שמסוקרת. שביעות הרצון מהסיקור התקשורתי עולה ככל שעולה התמיכה בהתנתקות"
  5. ^ דן מרגלית (טור דעה), להשליך את האתרוג, באתר nrg‏, 25 באוגוסט 2005
  6. ^ "התקשורת נכשלה במילוי תפקידה", באתר nrg‏, 29 בספטמבר 2006.
  7. ^ יפתח אלעזר, זה הכל כסף, באתר העין השביעית, 1 במרץ 2005
  8. ^ קטעים מהתצהיר, בבלוג של רביב דרוקר
  9. ^ עקיבא אלדר - עיתונאי קטן, מניפולטור גדול, באתר nrg‏‬
  10. ^ קלמן ליבסקינד, שיטת חיסול השופטים של 'הארץ' - דעה, ערוץ 7, פורסם במקור במעריב.
  11. ^ שוקי בלס, שופטים את צה"ל מראש, לאטמה, 26 ביולי 2012
  12. ^ אביב הורביץ, אפס מאופס, mako
  13. ^ קלמן ליבסקינד, "מעריב סופהשבוע", 9 במאי 2014.
    יועז הנדל, "ידיעות אחרונות", 13 במאי 2014.
    אראל סג"ל, תג מחיר נשך כלב באתר "מידה", 10 במאי 2014
  14. ^ ליברמן: "תופעת 'תג מחיר' קיימת רק בגלל העיתונות", באתר ערוץ 7, 25 במאי 2014
  15. ^ דרור בורשטיין, בתוך כך, בבלוג "מתחת לשולחן"
  16. ^ זאב שיף, אהוד יערי, מלחמת שולל, הוצאת שוקן, 1984 עמוד 162
  17. ^ לדוגמה: רועי קייס, הערבים שתקו כשישראל צעדה: "לא מגיע להם", באתר ynet‏, 29.07.12
  18. ^ The Photo that Started it All, באתר HonestReporting
  19. ^ Yaakov Lappin,‏ Reuters admits altering Beirut photo, באתר ynet,‏ 6 באוגוסט 2006
  20. ^ ערן סויסה, רויטרס עיוותה תמונות מהמשט לעזה, באתר nrg‏, 7 ביוני 2010