הטרגדיה של נחלת הכלל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הטרגדיה של נחלת הכללאנגלית: Tragedy of the commons) או "הטרגדיה של המרעה המשותף" היא סוג של מלכודת חברתית, בעלת זיקה כלכלית בדרך כלל, העוסקת בקונפליקט הנוצר בין הפרטים ובין טובת הכלל בעת ניצול משאבים מוגבלים על ידי אותם פרטים. התאוריה טוענת כי גישה חופשית וביקוש בלתי מוגבל למשאב מוגבל יביאו בהכרח לכיליונו של המשאב בדרך של ניצול יתר. המונח נוצר על ידי הכלכלן הבריטי ויליאם פוסטר לויד בחיבור משנת 1833 "Two Lectures on the Checks to Population" והדגים את הנושא בעזרת כר המרעה הציבורי שהיה נהוג, כביכול, בכפרים באנגליה מימי הביניים. התאוריה הורחבה וזכתה לפרסום מחודש על ידי גארט הרדין ב-1968 במאמר בעיתון Science שנשא את השם "The tragedy of the commons" ועסק בעיקר בבעיית הגידול באוכלוסיית כדור הארץ. עם זאת, כבר בימי קדם הדגימו תוקידידס ואריסטו היבטים של תאוריה זו.

לתופעות המתוארות ב"טרגדיה של נחלת הכלל" יש נגיעה בניתוח התנהגויות בתחומים: כלכלה, פסיכולוגיה אבולוציונית, תורת המשחקים, פוליטיקה, גאוגרפיה, מיסוי וסוציולוגיה. יש אף הרואים בהתנהגות המתוארת בה כדוגמה ל-"emergent behaviour" כש"הטרגדיה" היא תוצאת פעולות גומלין בין פרטים במערכת מורכבת.

המאמר של גארט הרדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת מאמרו מציין הרדין כי קיימות בעיות שאין להן פתרון טכני (בשונה מבעיות שיש להן פתרון שדורש רק אמצעים טכניים של מדעי הטבע יחד עם שינוי מזערי או ללא שינוי כלל בערכים אנושיים או בעקרונות מוסריים). הרדין טוען כי סוג זה של בעיות מכיל רבות מהבעיות המועלות בתחומי ריבוי האוכלוסין האנושי והשימוש האנושי במשאבים טבעיים. כדוגמה לבעיה מהסוג הזה הוא מביא עבודה שביצעו וייסנר ויורק בתחום החימוש הגרעיני המוכיחה כי במרוץ החימוש בין המעצמות, ככל שאלו מגבירות את חימושן כדי להגביר את ביטחונן – כך הולך ופוחת ביטחונן. כדי להוכיח כי המקרה שהוא מדגים הוא מסוג הבעיות ללא פתרון, מציין הרדין את מגבלת האנרגיה והמשאבים החומריים על פני כדור הארץ וכמו כן, את ההשלכות של מגבלות אלו על רמת הרווחה האנושית. הוא טוען כי כדי למקסם את האוכלוסייה יש למזער את השימוש במשאבים ולייעדם למטרות הישרדות פשוטה בלבד, ובאופן ההפוך, מקסום הרווחה יביא למזעור האוכלוסייה. כתוצאה מכך הוא מסיק כי אין בנמצא פתרון טכני אשר יכול להביא גם לגידול באוכלוסייה וגם לגידול ברווחה תחת האילוץ של המשאבים המוגבלים שבכדור הארץ.

לאחר טענה זו, מנסה הרדין להדגים את טענתו בעזרת דוגמה היפותטית של כר מרעה המשותף למספר בעלי עדרים. הציפייה מכל אחד מבעלי העדרים היא לנהוג באופן רציונלי ולשאוף למקסם את רווחיו מהעדר. לפיכך, הציפייה מבעל העדר היא להגדיל את העדר בכל עת שהדבר ניתן. לתועלת של כל תוספת בהמה יש מרכיב חיובי ומרכיב שלילי.

  • חיובי - בעל העדר מקבל את הפדיון הנוסף הנובע מכל בהמה שהוסיף.
  • שלילי - כר המרעה מתדלדל עם כל תוספת בהמה.

חוסר השוויון בין התועלת שבעל העדר הבודד מפיק ובין הנזק לכר המרעה המתחלק בין כל בעלי העדרים הוא גורם מכריע בקבלת ההחלטות על ידי בעלי העדרים. כל בעל עדר הפועל באופן רציונלי ימשיך להגדיל את עדרו ככל יכולתו כיוון שאינו נושא לבדו בנזק השולי הנגרם לכר המרעה. אולם, מאחר שכל בעלי העדרים מגיעים לאותה מסקנה רציונלית, רעיית יתר והתדלדלות המרעה היא תוצאה בלתי נמנעת. למרות זאת, התגובה הרציונלית של כל אחד מבעלי העדרים, בכל שלב של התדלדלות המרעה, עדיין תהיה זהה כיוון שבכל שלב מתקיים אי השוויון בין התועלת השולית של בעל העדר הבודד ובין העלות השולית הכללית, בגין התדלדלות כר המרעה, המתחלקת בין כל בעלי העדרים. העלות של רעיית היתר היא דוגמה של השפעות חיצוניות.

בשל העובדה שרצף האירועים הזה הוא צפוי מראש כתוצאה מהתנהגות היחידים המעורבים במקרה שנדון, הרדין מתאר אותו כטרגדיה. "הפעולה חסרת הרחמים של דברים" (במובן שתואר על ידי הפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד). במאמרו, מציין הרדין כי "כרי המרעה הציבוריים" החדשים הם: האטמוספירה, אוקיינוסים, נהרות, מאגרי דגה, פארקים לאומיים, פרסומת ואף מדי חנייה. כך הוא משרטט את הרעיון המרכזי במאמר הטוען להשוואה בין הגידול המתמיד באוכלוסייה האנושית על פני כדור הארץ ובין הבהמות הנוספות בעדרים ובמקביל, עושה השוואה בין משאביו החומריים המוגבלים של כדור הארץ ובין כר המרעה הציבורי.

המאמר אף מציע פתרונות מנהליים לבעיית השימוש בנחלת הכלל, כגון: הפרטה, המזהם משלם (polluter pays principle) ורגולציה. כשהוא ממשיך בהשוואתו לכר המרעה הציבורי, מציין הרדין את ההתפתחות ההיסטורית של מעבר ממשאבים ציבוריים הפתוחים לכל ואינם מוסדרים, אל מצב שבו השטחים הציבוריים "סגורים" וכפופים לשיטות שונות של שימוש מוסדר. הרדין טוען כנגד ההסתמכות על תודעה ומצפון כאמצעים לשליטה במשאבים הציבוריים וטוען כי הסתמכות על אמצעים אלו מביאה להעדפה של פרטים אנוכיים על פני פרטים בעלי תודעה מפותחת ודאגה לעתיד.

בהקשר של מניעת ניצול יתר של משאבים ציבוריים, מסכם הרדין באמרתו של הגל (שלמעשה נכתבה על ידי פרידריך אנגלס): "חופש הוא ההכרה בנחיצות". הוא טוען כי פירוש "חופש" בצורה פשטנית כחופש לנהוג ככל העולה על רוחנו, משלים את הטרגדיה של נחלת הכלל. על ידי ההכרה במשאבים כנחלת הכלל, בשלב ראשון של התהליך, ועל ידי ההכרה בכך שככאלו הם דורשים ניהול, מאמין הרדין כי "אנו יכולים לשמר ולטפח חרויות אחרות ורבות ערך יותר".

מלבד הנושא הנדון במאמר (שימוש במשאבים), יש למאמר חשיבות (במיוחד בחוגים מדעיים עכשוויים) מאחר שהוא עוסק בצורה מפורשת בנושאי מוסר ועושה זאת באחד מבטאוניה הבכירים של הקהיליה המדעית, Science. הדבר מודגש בכותרת המשנה של המאמר: "לבעיית האוכלוסין אין פתרון טכני: היא דורשת הרחבה עקרונית בתחום המוסר".

ביקורות והתייחסות חוזרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברבות השנים המאמר צוטט באופן נרחב והוכנס לאנתולוגיות‏‏ על אקולוגיה, סביבתנות, שירותים רפואיים, כלכלה, לימודי אוכלוסין, משפטים, מדע המדינה, פילוסופיה, אתיקה, גאוגרפיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. המאמר אף הצית פולמוס בנושאים של חשיבות ידע רב תחומי בעידן של תחומי התמחות הולכים וצרים, שכן הצדדים השונים בוויכוח מתייחסים אל המאמר גם כדוגמה חיובית ליישום מוצלח מאוד של חשיבה רב-תחומית וגם כדוגמה שלילית ליישום סלקטיבי ומטעה שלה מצידו של הרדין.

הרדין עצמו פרסם טור אישי ב-Science לציון 30 שנה לפרסום המקורי‏[1], ובו הוא מספר שהמאמר עבר ששה שכתובים מלאים והמסקנות שלו השתנו בכל שכתוב, ולכן הוא מציין שהפסקה הקצרה שבסוף המאמר איננה מסקנה מדעית אלא הצעתו האישית לפתרון. הרדין מציין שמירב הביקורת שהופנתה אליו הייתה לגבי אותו פתרון ההפרטה שרבים טענו כי הוא קפיטליסטי מדי ונדון לכישלון. הרדין מתנצל ומתקן שהצעתו היא כללית יותר ויש לקרוא אותה כ'נחלת כלל מנוהלת', ולכן הפתרון הפראקטי בניסוח חדש הוא: "ההתייחסות 'נחלת כלל מנוהלת' יכולה לתאר סוציאליזם או הפרטה ליזם חופשי. כל אחד מאלו יכול להצליח או להיכשל - 'השטן הוא בפרטים'. אבל במצב של נחלת כלל בלתי מנוהלת אפשר לשכוח מהשטן: שימוש יתר במשאבים מפחית את יכולת ההמשכיות, והחורבן הופך לבלתי נמנע".

במאמר זה הרדין נועץ גם ביקורת במבקרים אותו על פי מודל מספרי חד-תחומי כזה או אחר ומבקש ממדעני התחומים השונים לחזור למילים ולהסברים כי טיעוניו מתייחסים לאתיקה ולנושאים פחות מדידים. הוא סוגר את המאמר בעצה לעוסקים בעבודה רב-תחומית לבל יקלו ראש בקושי של יישום עקרונות, בכמות ההזדמנויות לטעות בדרך, או בעוצמה והקלות שבה יקומו לעבודתם מבקרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "הרחבות של טרגדיית נחלת הכלל", גארט הרדין, פורסם בScience, מאי 1998