הידעת את הארץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
בסדרה שישה כרכים, מהם ארבעת הנפוצים במסגרת "ספרית מעריב" - הסדרה הוצאה לאור על ידי הוצאת הקיבוץ המאוחד ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל

הידעת את הארץ היא סדרה בת שישה ספרים מאת יוסף ברסלבי, העוסקים בגאוגרפיה, היסטוריה ואתנוגרפיה של האוכלוסייה בארץ ישראל או בלשונו של המחבר בידיעת הארץ.

ברסלבי יצר את הכרך הראשון של הסדרה, על הגליל ועמקי הצפון, מתוך אסופת מאמרים שהוא כתב. הוא מקיף כל נושא בנפרד עם המידע עליו. סדר הצגת הנושאים מבוסס על המועד שבו הוא כינס את החומר על האזור והעלה אותו על הכתב; ולכן קשה להבחין במאמרים בין המוקדם לבין המאוחר. כמו כן, אין החלק הראשון מאורגן לפי הסדר המקובל בספרי ידיעת הארץ: מבואות כלליים וסקירת אזור אזור. התוצאה היא שמידע על נושא כלשהו או על ישוב ניתן להגיע אליו רק בעזרת מפתח העניינים בסוף הכרך.

ואילו בכרכים הבאים ברסלבי בנה את הספר בצורה המקובלת, כאשר הוא מתחיל בהכרה כללית של האזור, תולדותיו, עיקרי הנושאים ולבסוף הוא מציג גם תוכנית סיור באזור עבור אלה החפצים לטייל בו.

כרכי הסדרה כוללים אזורים אשר נהגו לטייל בהם בימי המנדט הבריטי. ולכן אין בסדרה מידע על שפלת החוף ועל היישוב היהודי בשפלה: מדרומית לחניתה בצפון עד צפונה מבאר טוביה בדרום. בספריו "הידעת את הארץ" אין מידע על העיר ירושלים וכן אין כל איזכור על יהודה ושומרון. הדגש בפרקי הסדרה הוא בתאור ניסיונות ההתיישבות היהודית באזורים בהם התמקדה: בעיקר בגליל ובנגב, תוכניות הפיתוח כמו בעמק החולה, ים המלח, הנגב ואזור אילת ואפילו הביא הצעות איך לבצע את הפיתוח של אוצרות הטבע:

  • בפרק על אגם החולה הוא מספר על הזיכיון שניתן לחברת הכשרת היישוב ליבש את הביצה. הוא מתאר את הבעיות הכרוכות בכך, אפשרויות ניצול הכבול ומסיים בתאור השמורה שנוצרה על הקרן הקיימת לישראל היא שמורת החולה.
  • בתאור תולדות ניצול מחצבי ים המלח הוא מקדיש פרק רחב תוך תיאור מפורט של הרקע הגאולוגי של יצירת הימה ופוטנציאל המוצרים.
  • הוא כותב את המהדורה האחרונה של ספרו בעת גילוי הנפט בשדה הנפט חלץ וסוקר את תולדות חיפושי הנפט בארץ תוך מבט לעתיד האפשרי.

סגנון הכתיבה הוא כשל מורה דרך. הוא כותב את הדברים כפי שהוא היה מספר אותם לציבור המטיילים אשר עומדים לפניו במקומות תצפית נבחרים. בתיאור הוא משלב תאורים גאוגרפיים של המקום, מובאות היסטוריות וארכאולוגיות, קטעים מהמקרא ומהמקורות וכן סיפורים שהוא שמע מפי תושבי המקום.

גישתו העממית הפכה את הספר לאחד הפופולריים בקרב חובבי ידיעת ארץ ישראל בעיקר ב"התיישבות העובדת" וב"ציבור הפועלים".

הגליל ועמקי הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגליל ועמקי הצפון הוא הכרך הראשון בסדרה. המבוא למהדורה הראשונה של הספר נכתב בעין חרוד בשנת 1937. כרך זה יצא בשש מהדורות, האחרונה שבהן יצאה לאור בשנת 1955 על ידי הוצאת מעריב, אשר כללה רק את ארבעת הכרכים הראשונים. בהקדמה למהדורה זו - האחרונה - כתב ברסלבי כי לאחר "מנוסת אלפי הערבים" מתחומי הגליל ונטישת 115 כפרים ערבים יש לכתוב מחדש את הכרך על הגליל ועמקי הצפון. הוא מוסיף פרק חדש לספר שכן "הגליל נעשה ישראלי" ובו תיאור מהלכי מלחמת השחרור בגליל.

במבוא שנכתב בשנת 1937, שלוש שנים לפני הדפסת המהדורה הראשונה, הוא מציין כי ידיעת הארץ, היא הגאוגרפיה, אשר במקרה זה, מוצגת באסופת המאמרים שפורסמו במקומות אחרים. את התיאור של המציאות הגאוגרפית הוא יעשה לאור "הסתכלות עצמית ובלתי אמצעית ופרי חקירותיהם של חוקרי ארץ ארץ בעבר. וכך את פותח את הפרק הראשון בתאור הגליל העליון מתצפית במרומי הר הכרמל : "עוד בעמוד רגליך בהדר הכרמל בחיפה תבחין העין פשוטה ... בחומת ההרים - גבוהה, תלולה ומכחילה מרחוק - של הרי הגליל העליון." הוא מתאר כיצד נקבעו גבולות הארץ ולא שוכח לציין כי הגבול הצפוני של הגליל העליון הוא בעצם נחל הליטני. בכרך החמישי הוא חוזר לנושא ומפרט כיצד נקבע הגבול הצפוני - הלא טבעי - של הגליל, בעקבות הסכם סייקס פיקו משנת 1916.

הוא עובר לתאר את סולמה של צור ומספר לקוראים כיצד הוא ירד עם קבוצת מטיילים, בשחיה, מהים הפתוח לפנים הנקרות כדי להבין מה המקור של "הרעמים" הנשמעים בעת הביקור המקום. ‏‏‏[1] "הגלים מתגלגלים בנקרות ויוצרים הדים כפולים ומשולשים המתגלגלים". והוא נותן עיצה למטיילים: אם מגיע לכם מידע מעין זה, מחברים או מעיתונים, רישמו אותו ובפעם הבא כאשר תבקרו במקום תזכו בחוויה - כך עשיתי במקרה זה וזכיתי לראות מה שפעם סופר לי.

הוא סוקר את ההיסטוריה של האזור, עובר לתולדות הגליל בימי יוסף בן מתתיהו ועובר על השרידים של בתי הכנסת שנמצאו בגליל. הוא מצר כי המשקוף היפה שנמצא בברעם, עליו כתוב "יהי שלום על המקום הזה ובל מקומות ישראל, יוסה הלוי בר לוי, עשה המשקוף הזה, תבוא ברכה על מעשיו" – "התגלגל ונמכר ללובר בפריז. החלק ההיסטורי על הגליל יורחב ויועדכן בכרך השישי שיצא לאור בשנת 1964.

הוא ממשיך בתאור הגליל העליון על פי נסיעה ב"כביש הצבאי" – הוא כביש הצפון ומספר על העלייה לחניתה. מרכס חניתה הוא מציג תצפית על עמק עכו ועמק זבולון ועומד על ההבדל ביניהם : בעוד שבעמק עכן מבחינים ביישוב ערבי חקלאי צפוף השוכן באזור ירוק ופורה הרי בעמק זבולון, היום הקריות, היה אז שטח חולי וחלקו הצפוני היה בוצי, היו אלה הביצות בשפך נחל נעמן. הוא משלים את המשך הביקור ברצועה הצפונית של הגליל "במעגלי חניתה - אילון – מצובה" ומקדיש את רובו של הפרק לתאור חורש ים תיכוני שהוא מכנה בתור החורש הארץ ישראלי הטבעי. הוא מספר על האלון ארץ ישראל, האלון המצוי, אלון העפצים ועוד. ומסכם כי בהיעדר מספיק מים במקום ומיעוט האדמה הפורייה הוא מציע כי מתיישבי המקום ייבנו בתי הבראה ויעסקו בקייט.

בכביש הצבאי הוא מגיע לקדש נפתלי, ממנה ניתן לצפות על הרי הגולן עד קלעת נמרוד. הוא מתאר אתר עתיק בשם "קדס" שהיה בתקופה הערבית בירת המחוז של הגליל המזרחי (לפני שעברה לצפת. במקום יש קבר המיוחס ליתרו - ומציין כי ליתרו יש עוד שלושה קברים בגליל. הוא מנסה למצוא הסבר לדרך בה נבחר שם למקום , לעתים, רק על סמך אסוציאציה לשונית. לדוגמה: קבר יתרו מצוי ליד פסגת קרני חיטין אשר מכונה "מדין", מדיין היה מקום מגוריו של חותן משה יתרו ומכאן שמו הושאל למקום הקבר. הפיסגה השנייה מכונה "מדינת אל-איכה" – מושג נוסף המובא בקוראן בהקשר ליתרו הנביא.

ברסלבסקי נאמן לסיפורים שהוא שומע מערבי המקום ומהיהודים שלא עזבו את הארץ מעולם ומביא את "הרקע של ל"ג במירון". לדעתו החגיגה הראשונים במקום קשורה לקברי הלל ושמאי בשיפולי ההר, היכן שממוקם קבר רבי שמעון בר יוחאי. במחצית הראשונה של המאה ה-13 נוסע שהיה במקון כותב : "שם מתקבצים ישראליים וישמעליים בבי"ד אייר פסח שני והיא הם מוצאים מים במערה סימן ברכה הוא כי תתברך השנה. ואם אין גשמים, בעת תפילה יורדים גשמים". מקורן של חגיגות ל"ג בעומר לפי גאוגרף מוסלמי היא בקשה למי גשמים. לאחר מכן שונה מועד החגיגה לי"י באייר וכן הסיבה לכל ההילולה על קבר רבי שמעון בר יוחאי .

יוסף ברסלבי נוקט ביוזמה וכולל בספרו פרק על שירת ההילולא של דרשב"י במירון. הוא נלהב ממראה עיניו

Cquote2.svg

למטה , בחצר ובין כתלי הבנינים, יתפרס הקהל המשולב קרעים - קרעים, יפריש מעגלים חגים וזעים ויפיג במחול: מעגל-מעגל ודפוסי-השיר המיוחדים לו מעגל-מעגל, ריקודו ודבקותו.
לקול "כלי זמר" ...ולקול קריאת פסוקים ריתמיים ומונוטוניים, ירקעו רגל ויחמאו כף יהודי המזרח וותיקי אשכנז ילידי הארץ גם יחד. ומאות סקרנים מבני הדור החדש ,,,יאחזו אף הם בשבולת המחולות - להגדיל "דבקות"ולהאדירה.

Cquote3.svg

ברסלי מגיע למסקנה כי הניגונים "המונוטונוייים ומיעוטי הצלילים" הם שירת המחול הערבי בפי יליד הארץ הוא לא מבין מדוע עדבקו בחרוזים בשפה הערבית: "דלת התוכן...אספקרלריה לרמת תרבות נחותה דרגה". אולי בעת החדשה היא "תאסף אל גנזי הפולקלור".

הוא מביא דוגמאות לכמה מהשירים, כפי שהוא ליקט מזקני צפת, לאחר ההילולה:

באנו אל המקום באנו ומתחיל המנצח ב"הרצאת" פרשת העלייה למירון
ורבי שמעון מגיננו - יענו המחוללים לעומתו
עלינו הרים ובאנו
ורבי מאיר מגיננו

הוא מספר על נוהג נוסף מהימים ההם על התופעה "ונעו שתים-שלוש ערים". בבבקעת בית נטופה היום עוברת בו המוביל הארצי. אך בזמנו, בימי הקיץ, היה רק מעיין אחד , "עין נאטף" של תושבי כפר עראבה. אך גם ערביי הכפר בעיינה ועילבון בקשו לקבל מים ממנו ו"מלא כסף ישקלו אנשי ערב". תושבי המקום אומרים לו כי רק אם היהודים יגיעו למקום, יהיה לנו מים בשפע, כמו שהם נוהגים למצוא ביישוביהם.

בסיומו של הכרך הראשון, הכולל 450 עמודים, מובאים המקורות שבהן פורסמו המאמרים שלוקטו לכרך זה. בין השאר ציון המקור לפרקים יכול להצביע על יעדי הכתיבה של תוכן הפרקים:

  • "תולדות החקלאות בעמק יזרעאל" - הארץ 14 פםברואר 1925.
  • "בין ים למדבר" - מוסף העיתון דבר – 31 יולי 1925.
  • "סולמה של צור" - בן ארצי, שבועון לילדים ולנערים - 1926

רק שני פרקים נכתבו במיוחד לכרך זה.

כרך ב': ארץ הנגב – הנגב הצפוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרך ב. ארץ הנגב

הכרך ארץ הנגב – הנגב הצפוני שונה במהותו מהכרך הראשון: הוא נכתב בזמן קצר ובאופן מרוכז ומציג את ארץ הנגב תפיסה כוללת ככל האפשר. אמנם ההסתכלות במתרחש בשטח מדברי היא קשה יותר ומה עוד שבחלק מהשטח תנאי הביטחון לקויים. בכרך הוא מוסיף מסלולי סיורים ביישובים העבריים בנגב.

המהדורה הראשונה היא משנת 1946 ומתחילה בסקירת הנושא "לתולדות שאיפתנו לנגב": המציג ב-30 פרקים את נסינות ההתיישבות היהודית בנגב. הוא ניעזר בארכיון הציוני המרכזי בירושלים אך גם ממקורות מגוונים כמו העיתון הלועזי המספר על הניסיון להקים "מדינה יהודית במדין", אשר בצפון חצי האי ערב בעזרת חיל משלוח צבאי יהודי בפיקוד גרמני. כן מוצג ניסיונו של זלמן דוד ליבונטין להקים את המושבה ראשון לציון ליד דיר אל בלח בקרבת "בארות הנביא יצחק". הוא מספר על הנסיונות להתיישב באדמות הממשלה מצפון לרפיח - עד חאן יוניס – לימים חלק מגוש קטיף ועל אדמות אחרות בשטח מצרים מדרום לרפיח, לימים חבל ימית סך כולל של 200,000 דונם. הוא בכלל מוצא כי פוטנציאל ההתיישבות העברית בנגב הוא "עמק חופו של עזה". הוא סוקר במפורט את מה שנעשה ב"נקודות המצפה בנגב" ומגיע לתאור של באר שבע החדשה.

החלק ההיסטורי של הספר עוסק במפורט בנושא: "שבטי הבדוים ומוצאה". כאשר חיבר את המהדורה הראשונה, בשנת 1946, הם נאמדו ב-50,000. בעת כתיבת המהודרה הרביעית, האחרונה בשנת 1955 , נותרו רק 14,000. פרק זה מבוסס על ספריו של חוקר הבדוים עארף אל-עארף: "דברי ימי באר שבע ומטותיה" ו"ספר השיפוט בין הבדוים". רוב שבטי הבדוים מתייחסים לשבטי צפון חצי-ערב. אחדים מתפארים במוצא משבט "קורייש" – שבטו של מוחמד. מסקנה חשובה שהוא מביא "שאין המטה או השבט – מושגים אתניים טהורים ויציבים". לקורא העברי הוא מספר על שבט "סמעאן" המשייך עצמו לצאצאי שמעון בן יעקב. עוד שבט אחר "בני-עוקבה" טוען להיותו צאצאי של יתרו. יש להם מעמד מכובד והא מקובלים כשופטים.

המוטו העיקרי של הכרך השני הוא בדיקת האפשרויות להעמיד את הנגב "בראש מפעלנו ההתיישבותיים". יש בו 2 מיליון דונם, חצי מכלל האדמה הראויה לעיבוד בארץ. אם יזכו להשקיה חבל הארץ יכול לפרנס מעל ל- 3 מיליון נפש. הם מתאר את קווי המים שהונחו "קווי ירקון נגב", את 100 מושבי העולים שהוקמו ואת חבל לכיש שהוקם בשנת 1953 . הוא מקווה להצלחת בגידולי התעשייה כמו כותנה. הוא מציג את משמעות גילוי הנפט בחלץ ואת העיר באר שבע המתחדשת.

הוא מסיים את 500 עמודי הכרך השני עם המפתחות הרגילים. אך מיוחדת במינה היא רשימת שמות השבטים בנפת באר שבע ושמות מנהיגיהם הכוללות בנוסף לנגד גם את הבדויים מחצי האי סיני ומארץ מדין.

כרך ג': ים המלח סביב-סביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכרך השלישי, בהתאם לכתוב בכרך הקודם, הוא ממשיך בתיאור "דרומה של ארץ ישראל". הוא מציין " כי למרות שהספר עוסק רק ברבע משטח ים המלח, הרי הוא מעורר תקוה וציפיות בשל עושר המחצבים שבו וסיכויי התיירות. בהקדמה למהדורה השנייה הוא מספר כי "המהדורה הראשונה, (משנת 1950) אזלה תוך שבועיים-שלוש שבועות מהשוק". היא מעידה על גישתו של שוחר ידיעת הארץ העברי, ה"המתוח נפשית לקראת החייאת אזור מדברי זה מבחינה ישובית - חקלאית - תעשייתית" ולכן הוא מזדרז בכתיבת הכרך השלישי.

הפרק הראשון מסכם את הסיכויים שנוצרו עם הקמת המדינה ומכנה את הסיכום שלו בכותרת: "לתחיית האזור הישראלי סדום – עין גדי". הצעדים המגבירים את הסיכויים לפיתוחו של האזור הם:

  • מ-26 מרץ 1953 יש דרך מבאר שבע לסדום ואורכה הוא 76 ק"מ במקום הדרך הקודמת - 130 ק"מ – דרך מעלה עקרבים ועין חצבה.
  • לאחר חמש שנים של שמירת ציוד מפעלי ים המלח "לבל יחליד ולבל יהרס כליל", במאי 1953 הוחל לנצל שוב את אוצרות הים.
  • ומעט אכזבה, קידומי הנפט באזור טרם הניבו תוצאות.
  • עין גדי היה ליישוב קבע חקלאי בי"א אדר תשי"ג. אך עדיין אין דרך סלולה אליו ומגיעים אליו בסירות.

• ואחרון, החלו החפירות במצדה והיא מוצגת באור חדש לאור מערכת בריכות המים והארמונות שהתגלו בה.

הפרק המרכזי של הכרך דן ב"ים המלח – ים המוות", על משמעות ההרכב מי הימה, על החיים הסמויים מהעין, על המינרליים שניתן להפיק ממנו ועל תנאי השיט והעגינה המיוחדים בימה זו. הוא מתייחס גם לסביבות הימה - גבעות חוור הלשון - נוסעים מהמאה ה-19 נטו לראות בצורות המיוחדות של הגבעות שרידים לערי סדום העתיקות. הוא מגלה את הפינה הגאולוגית הקדומה ביותר באזור: בפינה הדרומית- מזרחית של ים המלח שבה מתגלות שכבות מעידן פרקמבריון. הוא מתאר את מבנה המערות והלבירינתים בתוככי הר סדום ומסיים בתאור המעיינות של עין גדי וגם את אלו ממזרח לים המלח. ככלל אין הוא פוסח על תיאור הרי מואב, ברסלבי סבור כי הכרת ההרים האלה, למרות שהם בממלכת ירדן חשוב להכרת האזור. לתאור האקלים של האזור הוא מקדיש פרק נכבד, היות שזאת הבעיה הקריטית של היושבים בו. הוא סוקר גם את מעט צומח והחי באזור.

פרק אקטואלי דן במינרליים הנימנים על "אוצרות ים המלח וסביבתו". מספר על תולדות הזיכיון על ים המלח ועל חברת אשלג ארץ-ישראלית ופרק קצר על "תושבי נאות ים המלח" ביניהם "דרוישים-לויים" והמצוקה הכלכלית של התושבים הערבים.

הוא מסיים בתיאורים היסטוריים:

  • ימה של סדום בספרות העתיקה.
  • מהפכת סדום ועמורה.
  • המים מסביב לים המלח בספרות העתיקה.

• ישוב וחקלאות בנאות ים המלח בנאות ים המלח לפנין. בפרק האחרון, המתאר את מצדה, מסתיימים 500 עמודי הכרך השלישי עם מפות מפורטות של פסגת המצדה והמחנות ההרומאיים ממחנה א' עד למחנה ז'.

אל אילת ואל עם סוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה:בין תבור לחרמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרך החמישי, בין תבור וחרמון הוא עיבוד מחדש של כרך א', אשר נושאו היה הגליל ועמקי הצפון. אך בעוד שכרך א' היה אוסף של מאמרים שנכתבו בזמנים שונים, לרוב לפני שנת 1940 ועבור ציבור קוראים מגוון: קוראי הארץ, עתוני ילדים ועוד, הרי כרך זה דן בגליל באופן "רגיונלי, מקיף וכולל על צפונה של הארץ". הספר יצא אף בהוצאת ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, בשנת 1960 אך לא במסגרת "ספרית מעריב.

הנושאים המובאים בכרך החמישי אינם אלה שכבר הובאו בכרך הראשון: בחלקם - חדשים ובחלקם - מוארים בצורה אחרת. יש בכרך הדן בין תבור לחרמון ארבע חלקים:

א. טבע הגליל ההררי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלק על הגליל עוסק בדיסציספלינות מדעיות שלא היו רווחות בציבור:

  • המבנה המורפולוגי המסובך והמגוון של הגליל - המביא להבדל חד בין הגליל העליון לבין הגליל התחתון.
  • הזעזועים והתמורות שחלו בעברו ההגאולוגי - כולל תיאור השכבות הקדומות, שפכי הלבה, בשברים הגאולוגיים והרעשים המורגשים עד היום ובמחצבים שנמצאו.
  • הבדלי האקלים בין אזורי הגליל: הצפון לעומת הדרום, המזרח לעומת המערב, וההשפעה על החי, הצומח ועל התיישבות האדם.
  • מבנה ההקרקעות, כולל התופעות הקארסטיות הקיימות: דולינות, פוליות, מערות ומחילות לברינתיות על נטיפיהן וזקיפיהן
  • דיון על האקוויפרים בגליל.
  • ואחרון על הצומח ועל החורש.

ב. עמק החולה - עולם שנעלם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1950 הוכרז על מפעל ייבוש עמק החולה. נערכו בו כתריסר קידוחים: סביב האגם, בשטח האגם ובאפיק הירדן ביציאה ממנו. הקידוחים היו לעומק 120 מטר . הכבול נמצא רק בשכבות שעובין 1-5 מטר, רק לעתים הגיעו עד עומק של 7 עד 8 מטר. מתחת לכבול התגלו שכבות בני 25 עד 50 מטר ללא כבול. מתחתן שוב התגלה כבול, כבול-קדום, מאובן בעובי של מטר עד 20 מטר. רק במוצא מהאגם לירדן נמצא רצף של 80 מטר כבול. הקידוחים הביאו למסקנות שהכבול נוצר במשך מאות ואולי מאות אלפי שנים וכי אגן החולה היה מלא במים עמוקים אשר טיבעו את הצומח והביאו ליצירת הכבול.

אשר לסיכוי ניצולו, מציא ברסלבי את המסקנה הבאה מפי מומחים :"כבול החולה הגיע לדרגת התפרדות יציבה ולמעשה אינו נוטה לשינויים כימיים נוספים בהרכבו ... מכאן שמבחינת ההשבחה הכימית של הקרקע לא יוכל כבול החולה כמו שהוא לשמש תחליף לזבל אורגני".

פרק נוסף עוסק במים של הימה. מספר המעיינות הניתנים לספירה מגיע ל-105 לפחות: 60 מהן נובעים מהרי הגולן. מקור הירדן, נחל דן, לדעתו אינו מושפע מכמות הגשמים הוא מעין "מעין-בראשית". לעומת זאת המדידות של מעיינות החולה מצביעות על תנודות שנתיות בהתם לכמות המשקעים.

למען ההיסטוריה הוא מספר על החיות שהיו בביצות, על הצומח ומגיע לתאור שמורת הטבע המוצעת. עבורה הפרישו 3,000 דונם, בו "יונצחו שרידי הביצות" וכן יהיה אתר מוגן לצומח ולחי שישארו בתחום השמורה. הוא מציג בפני הקורא את אפשרויות הביקור בשמורה ומצרף לכך אתרים נוספים בצפון כמו חורשת טל.

ג. הגליל נעשה ישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברסלבי סוקר את תולדות גבולות הגליל, כולל תיאור מפורט של הסכם סייקס-פיקו משנת 1916 ומצביע על כך שהמנדט הצרפתי על לבנון גרם לכך שהחלקים טבעיים של הגליל אינם בשטח מדינת ישראל. הוא ממשיך בתאור הדיונים על הגבולות: בשנת 1918 ובעת הכרזת הבית הלאומי בשנת 1922. הוא סוקר את השפעת המרד הערבי הגדול בשנים 1936 - 1939 על תיחום הגבול ולבסוף את ההצעה לחלוקת הגליל כפי שהובאו לעצרת האו"ם בהצבעת החלוקה על ארץ ישראל בשנת 1947.

וכך, הוא מסכם , מדינת ישראל נותרה ללא החלקים הטבעיים של הגליל:

  • נהר הליטאני שהיה יכול להיות מקור להשקאה, כוח ואור. הוא מוביל 800 מיליון מטרים מעוקבים בממוצע לשנה "הזורמים :כמעט ללא ברכה וללא תועלת" - לים התיכון.
  • מיליון דונם אדמה גשומה ופוריה, המצויה במחצית הצפונית של הרי הגליל עד הליטאני.
  • עמק חוף ואזור עשיר בדיג - 37 ק"מ, כולל העיר צור.
  • עמק עיון - הכולל את מיטב הקרקעות של המושבה מטולה
  • מקורות החצבאני והבניאס שנשארו מחוף לתחומי המדינה.

בהמשכו של החלק השני הוא סוקר את מהלכי מלחמת העצמאות , האזורים המפורזים, הקרבות על המים בשנת 1958והקמת יישובי הספר בגבול עם סוריה לקביעת עובדות בשטח.

ד. הר החרמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר החרמון אינו בתחום מדינת ישראל. הצרפתים דרשו כי המנדט על סוריה ולבנון יכלול אותו. הוא דרשו כי יעמוד לרשותם נתיב תחבורה בין צפון עבר הירדן, החורן, הר הדרוזים ודמשק עם הלבנון וחופיו. ברסלבי מכיר בעובדה שקוראיו לא יגיעו להר החרמון והוא מסתפק בתיאורים נרחבים על האופקים הנראים ממנו, לכל ארבע רוחות השמים, מתאר את הגאומורפולוגיה של "הרכס הכיפתי העצום". מציג את הגאולוגיה של ההר ואת אופיו הקארסטי היוצא דופן. הוא מתאר אחד לאחד את סוגי הסלעים שנמצאו בהר.

הוא מסיים בתאור חצביה ויהודיה. כבר בשנת 1777 היו בה 30 בעלי בתים והם: "אנשים חזקים, אנשי חיל ועובדי אדמה כמו גויי ההר. גם בנותיהם רועות צאן עם קשת (פיסטויע) ורומח בידיהן, ללחום עם חיות השדה ועם אורבים".

נוף האדם בגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרך השישי דן על האדם בגליל. הוא משלים את הכרך הראשון: "הגליל ועמקי הצפון" שסקר נושאים נבחרים ואת הכרך החמישי שדן בעיקר בדיסציפלינות על הגליל. הכרך האחרון של הסדרה דן בהיסטוריה של הגליל, נכתב בשנת 1964, ולו שני חלקים עיקריים:

מתקופת האבן עד חתימת התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא סוקר את ממצאי תקופת האבן וסוקר את ממצאי המערות שנחשפו בארץ ישראל ו בגליל: בבית לחם נמצא האתר החשוב הראשון ובו עצמות מאובנים של בעלי חיים מתקופת הפליאותיקון התחתון. התגלו שרידים גם במערת התנור, ליד מעיין ברוך והאתר החשוב ביותר היה בתל עובדיה ליד אפיקים - האתר הקדום ביותר במזרח התיכון. הוא מתאר גם את מערת הגלגלת מנחל עמוד ומסיים בניתוח הדולומנים בהר הגולן. שלב נוסף בהיסטוריה מיוצג על החפירות בתל חצור - עיר שהייתה על שטח של 840 דונם ומספר תושביה היה 30,000 עד 40,000. על הגליל בתקופת ההתנחלות הוא דן לאור הממצאים הארכאולוגיים שהתגלו. הוא נעזר בסקר שנערך על יד י.אהרוני על שטח של 160,000 דונם בגליל העליון. פרק מיוחד הוא מקדיש לתאור בתי הכנסת שנמצאו בגליל, מהבניין המפואר בכפר נחום, החזית בברעם, מירון כורזין ועוד.

ההתיישבות היהודית והמיעוטים בגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא מונה את היושבים היהודיים לפי מועד התיישבותם, דן בדרוזים, סוקר את העדות הנוצריות ואת המיעוט המוסלמי שנשאר בגליל. הוא מציג את תולדות ההתיישבות של כל עדה, מנהגיה וישוביה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות:

מן הספר:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏בזמנו לא היו הכניסות החצובות לנקרות ‏