מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים

מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים
מידע כללי
סוג	היסטוריה צבאית
כתובת	רח' משעול הגבורה 1, מגרש הרוסים, ירושלים
מיקום	ירושלים
מדינה	ישראל
בעלים	משרד הביטחון
מייסדים	משרד הביטחון
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1991
תאריך פתיחה רשמי	1991
קואורדינטות	31°46′55″N 35°13′26″E / 31.78208333°N 35.224025°E
	אתר המוזיאון
	(למפת ירושלים רגילה) מוזיאון אסירי המחתרות

מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים הוא מוזיאון הנצחה לזכרם ופועלם של חברי המחתרות העבריות בתקופת המנדט הבריטי, שנכלאו בבית הסוהר המרכזי בירושלים. המוזיאון, השייך למשרד הביטחון, מספר את סיפור המרי העברי בבריטים, וייחודו בכך שהוא שוכן במבנה בית הסוהר הבריטי במגרש הרוסים. אחד האולמות במוזיאון מוקדש לזכרם של עולי הגרדום בדור התקומה - הלוחמים היהודים שהוצאו להורג על ידי שלטונות זרים בשל פעילות ציונית.

תולדות המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה בית הסוהר הוקם בשנות ה-60 של המאה ה-19 כחלק ממתחם מגרש הרוסים מחוץ לירושלים העתיקה. המתחם נבנה כמחנה לצליינים, וכלל כמה מבני אכסניה, בית חולים וכנסייה מרכזית. המבנה בו שכן בית הסוהר בתקופת המנדט שימש עד מלחמת העולם הראשונה כאכסניה לנשים על שם מריה אלכסנדרובנה, אשתו של הצאר אלכסנדר השני ואמו של הצאר אלכסנדר השלישי. האכסניה נבנתה במתכונת של מבנה מלבני, הסוגר על שתי חצרות פנימיות. קירות המבנה היו כה עבים, עד כי קרירות תמידית שכנה בחדרים (כך עד ימינו). בשל כך שימשו החצרות את הצלייניות, שהיו ברובן קשישות, להתחממות בשמש (רובן הגיעו לירושלים לחגיגות חג הפסחא החל באביב).

האכסניה כללה גם כמה מטבחים גדולים שנסמכו לחצר והגישו ארוחות חמות, אם כי דלות למדי. באולמות האכסניה נפרסו מאות מיטות עץ פשוטות ללא מחיצות, בניגוד לאכסניית הגברים בה לכל שני אורחים היה חדר פרטי. לקראת סוף התקופה, כאשר זרם הצליינים הגיע לכמעט 15 אלף מדי שנה, הפכו גם החצרות שבמבנה לאולמות מגורים, על ידי קירוין בגג עץ.

בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – בית הסוהר המרכזי בירושלים

במלחמת העולם הראשונה התחוללה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, בה הוצאו הצאר ומשפחתו להורג, ואת השלטון תפסו הקומוניסטים. דבר זה קטע באחת את זרם הצליינים המתעצם לירושלים, ומגרש הרוסים הפך שומם. במקביל, כבשו הבריטים את הארץ, ועם כניסתו לתוקף של שלטון המנדט בשנת 1920, החליטו על העתקת מרכז העיר בירושלים מהעיר העתיקה לעיר החדשה. הם בחרו לשם כך במקטע על דרך יפו, בין העיר העתיקה ובין גוש השכונות היהודיות בנחלאות, צמוד למגרש הרוסים.

בשנת 1922 נסלל בָּאזור כביש חדש, ונבנה רחוב על שם אליעזר בן-יהודה (הוא רחוב בן-יהודה של ימינו), וב-1924 סללו את רחוב המלך ג'ורג'. עם יצירת משולש הרחובות והגדרת מרכז העיר החדש של ירושלים, הפך גם מגרש הרוסים לחלק מפיתוח העיר החדשה. המבנים הנטושים הוסבו למבני ציבור ושלטון של הממשל הבריטי: אכסניית הגברים הפכה לתחנת משטרה מרכזית; אכסניית הכמרים והנזירים הפכה לבית משפט; אכסניית האצילים (חצר סרגיי) הפכה למשרד ממשלתי, ואכסניית הנשים הפכה לבית הסוהר המרכזי.

בראשית תקופת המנדט נכלאו בבית הסוהר המרכזי בירושלים כ-250 אסירים. לקראת סוף התקופה הוכפלה אוכלוסיית האסירים במתחם.

לאחר קום מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1948, לקראת תום תקופת המנדט פונה בית הסוהר המרכזי מיושביו, והאסירים הועברו לבתי כלא אחרים. ב-14 במאי 1948, במהלך מלחמת העצמאות, נכבש מגרש הרוסים על ידי ההגנה בסיוע אצ"ל ולח"י במבצע קלשון. לאחר ההכרזה על מדינת ישראל שימש הבניין לצרכים אזרחיים שונים, ובהם מחסנים של הסוכנות היהודית. בשנות ה-60 של המאה ה-20, רכשה מדינת ישראל את מגרש הרוסים ב"עסקת התפוזים".

בשנת 1965 נחנך במבנה אתר הנצחה לאסירי אצ"ל ולח"י, שנקרא "היכל הגבורה".^[1] במהלך שנות ה-80 ניהלה הנהלת "היכל הגבורה" מאבק נגד הכוונה להרוס את הבניין כחלק מתוכנית בניית כיכר ספרא. בשנת 1991 עבר המבנה לידי משרד הביטחון, ששיפץ את המבנה הישן, שחזר את בית הסוהר והפך אותו למוזיאון אסירי המחתרות. מבנה המוזיאון הוא מבנה לשימור של המועצה לשימור אתרים.

ביולי 2022 אישרה ממשלת ישראל השלושים ושש בראשות ראש הממשלה, יאיר לפיד תוכנית לשיפוץ המוזיאון.

המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון מציג שחזור של מגוון חדרי אסירים בבית הסוהר, וכן בתי מלאכה בהם הם הועסקו. כמה מחדרי השירות שוחזרו במלואם, כמו המטבחים והמרפאה, כן שוחזר חדר מנהל הכלא. חלק מחדרי התצוגה מנציחים אירועים מסוימים, כמו הבריחה הגדולה של לוחמי אצ"ל ולח"י מהכלא בשנת 1947, או התאבדותם המשותפת של לוחמי המחתרת משה ברזני ומאיר פיינשטיין (להלן). כמה חדרים נבחרו לשמש כחדרי הנצחה, דוגמת "חדר עולי הגרדום" או חדר שהוקדש לאסירות המחתרת, שנכלאו בבית הסוהר לנשים בבית לחם.

חדרי האסירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מחדרי המוזיאון מציג סוגים שונים של תאי אסירים: חלקם שימשו "אסירים רגילים" וחלקם - "אסירים מיוחסים", אסירים שזכו לישון בחדר בעל תנאים משופרים, בשל העובדה שנחשבו לכאלה שמגיע להם עונש פחות. חדריהם של הראשונים מציגים עליבות רבה: לא היו להם כל מיטות, והאסירים ישנו על גבי מחצלות ("בורשים"). לאחר ספירת האסירים בערב, הם לא הורשו לעזוב את החדר, ולכן בפינת החדר ניצב דלי לעשיית צרכים ("קרדל"), ששימש במשך הלילה. האסיר החדש ביותר (או הפחות מיוחס בחדר) ישן בסמוך לדלי, בניגוד ל"מוכתר החדר", שהיה האסיר האחראי מטעם הבריטים על התנהלות חבריו לחדר, שישן הכי רחוק ממנו. "מוכתר" זה אף היה היחיד שזכה לישון על מיטה של ממש.

חדרי "האסירים המיוחסים", לעומת זאת, כללו מיטה לכל אסיר וארגזי אחסון לחפצים אישיים שהונחו מתחת למיטות. לכל אסיר היה מדף מעל מיטתו, עליו יכול היה להניח את ספריו וחפציו. בנוסף, אסירים מהחדר המשופר היו זכאים ללבוש בגדים רגילים (ולא את מדי הכלא), לאכול אוכל חיצוני (שלא הגיע ממטבח הכלא) ולבחור האם לעבוד בבתי המלאכה.

מחדר 23 שבאגף הצפוני ברחו 12 אסירים חברי המחתרות אצ"ל ולח"י בפברואר 1948, לאחר שחפרו בהיחבא מנהרה שהתחברה למערכת הביוב שמחוץ לבניין. בתא זה, כמו ברוב התאים בבית הסוהר, ישנן חריטות על המרצפות ועל אדני החלונות שהותירו אחריהם האסירים. בין החריטות מופיעים שמות אסירים, או סמלים לאומיים כדוגמת מגן דוד, וסמלי ארגונים פוליטיים ולאומיים.

בתי מלאכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הסוהר הועסקו האסירים במלאכת כפיים, שנועדה להעסיק אותם בשעות הפנאי הרבות ולמנוע מריבות הנובעות משעמום, ומאידך נועדה לספק את צורכי הכלא ואף למכור את התוצרת מחוץ לכתליו. בין בתי המלאכה שפעלו בתחומי בית הסוהר ומוצגים כיום לקהל, ניתן למצוא את המאפייה, בה אפו האסירים לעצמם לחם ופיתות; מחסן הבגדים והמתפרה, בהם התקינו האסירים לעצמם את מדי הכלא; בית דפוס בו הדפיסו פרסומים וכרזות מטעם השלטון הבריטי; סנדלריה, בה למדו האסירים רצענות ותיקון נעליים, ושימשו את יושבי הכלא; נגריה, בה התקינו רהיטים לכלא וכן ארונות קבורה, בהם נטמנו חיילים בריטים, ועוד. רבים מהאסירים רכשו בכלא מקצוע, בו עסקו לאחר שהשתחררו.

אולמות תצוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחד האולמות הארוכים במוזיאון ישנה תצוגת קבע, המתארת את המאבק המזוין של המחתרות לגירוש הבריטים מארץ ישראל ולהקמתה של מדינת ישראל. התצוגה כוללת כרזות, חפצים וכלים מן התקופה, כמו רדיו ישן המשדר את שידורי המחתרת, או כובע הפרווה שחבשו הסוהרים הבריטים בימי החורף. חדר תצוגה נוסף מציג עבודות כפיים נדירות ביופיין, שיצרו האסירים בשעות האינסופיות שעמדו לרשותם בכלא. חלק ניכר מן המוצגים נשלחו על ידי האסירים לבני משפחותיהן עוד במהלך שבתם בכלא, או לאחריו, ונתרמו למוזיאון מאוחר יותר.
כמה מהחדרים בקומת הכניסה למוזיאון משמשים מדי פעם במה לתערוכה מתחלפת, כמו תערוכת הגמר של מוסררה בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה ע"ש נגר בירושלים, תערוכת תמונות היסטוריות של ארכיון יד בן צבי וכדומה.

חדרים מיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת של האסירים היהודים בכלא שכן באחד מחדרי בית הסוהר, ותפקד כבית כנסת בימי שבת וחג בלבד. באולם הצנוע נוהלו התפילות על ידי הרב אריה לוין, שכונה "רבם של האסירים". בית הכנסת שוחזר במלואו, והוא כולל כמה ספסלים, תמונות של הרב אריה לוין, וכן ארון קודש, שעליו הפסוק הסמלי מספר תהילים: "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך". במקביל לבית הכנסת פעל בבית הסוהר גם מטבח יהודי, שסיפק אוכל כשר למעוניינים בכך. מטבח זה נפתח בעקבות השתדלותו של הרב אריה לוין. במרץ 1946 גילה אחד האסירים לוחם הפלמ"ח גדעון (ג'וני) פלאי, בעת עבודתו במשמרת במטבח, כי חברתו ברכה פולד (לוחמת פלמ"ח אף היא), נהרגה על ידי הבריטים בפעולה להורדת מעפילים מאונייה בחוף תל אביב. את הבשורה המרה הוא גילה בקוראו גיליון עיתון שריפד ארגז מלפפונים, אותו רוקן לכיור (שנתיים לאחר מכן נהרג ג'וני בקרבות מלחמת העצמאות בכיבוש הקסטל).

שתי החצרות ששימשו במאה ה-19 את הצלייניות הרוסיות להתחממות בשמש, שימשו את האסירים להליכה יומית ולחילוץ עצמות. לאחר "הטושה הגדולה" הפכה החצר הצפונית לחצר טיולים ליהודים בלבד, ואילו הדרומית - לחצר למוסלמים בלבד. החצר הדרומית אף שימשה כמקום תפילה מוסלמי, ובשל כך צויר על הקיר הדרומי מחראב לציון מקום התפילה לכיוון מכה. בחצר זו גם הוצאו לפועל עונשי המלקות בשוֹט או במקל חזרן דק לעיני כל. באגף הדרומי היו תאי הצינוק, שכונו בפי האסירים בשם "הגיהנום". תאים צרים אלה שימשו לכליאת אסירים שעברו על חוקי הכלא, כמו השתתפות בקטטה או התחצפות לסוהר. עונש המאסר בצינוק ניתן על ידי מנהל הכלא, והוא נע בין שעות ספורות לשבועיים. תאי הצינוק היו קטנים מאוד, וציודם כלל מחצלת ודלי לצרכים בלבד.

חדרי הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במוזיאון פזורים כמה חדרי הנצחה לדמויות או קבוצות, כך למשל חדר ההנצחה לעולי הגרדום בדור התקומה, בו מוצגות תמונותיהם של 13 יהודים חברי שלוש המחתרות, שהוצאו להורג בתלייה בתקופת המנדט הבריטי. לצדם מוצגות תמונותיהם של שניים מחברי ארגון ניל"י שנתלו על ידי השלטון העות'מאני, וכן שלושה סוכנים ישראלים שהוצאו להורג במדינות ערב לאחר קום המדינה. רוב הנידונים למוות מקרב אסירי המחתרות, הועלו לגרדום בעיר עכו, שהייתה אז עיר ערבית. בירושלים נתלו בתקופת המנדט כ-100 אסירים ערבים, ואף לא יהודי אחד.

בחדר הגרדום מונצחים שני לוחמי מחתרת, שאמורים היו להיות היהודים הראשונים להיתלות בכלא בירושלים - משה ברזני ומאיר פיינשטיין. השניים נשפטו למוות בגין עבירות שונות, ושוכנו בצינוק הנידונים למוות ליד חדר הגרדום. לבושם של הנידונים למוות היה אדום (מוצג בחדר הצינוק). משהבינו השניים כי לא יינצלו, ביקשו מחבריהם שיגניבו אליהם לכלא רימוני יד מוחבאים בתוך תפוזים. הם ביקשו לפגוע בבריטים בעזרת הרימון הראשון ולהתאבד בעזרת הרימון השני בעלותם לגרדום, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים", אך משהבינו כי בטקס התלייה יהיה נוכח רב הכלא, הרב יעקב גולדמן והוא עלול להיפגע, התאבדו ערב קודם לכן בתאם. מותם עורר רעש גדול, ובעקבותיו החליטו הבריטים לא לתלות יהודים בירושלים כלל.

חדר הנצחה נוסף שוכן באגף הצפוני של הכלא. בחדר מוצג נושא העצירות והאסירות היהודיות, לוחמות המחתרת, שנכלאו לתקופות זמן שונות בבית הסוהר לנשים בבית לחם. בין הכלואות המפורסמות ניתן לציין את גאולה כהן, שאף ניסתה לברוח ללא הצלחה, (וברחה לבסוף מבית החולים) וכן את שרה לבני (אמה של ציפי לבני) שהצליחה לברוח מהכלא, ולהצטרף לחבריה בחזית, ואת טובה סבוראי שלא הצליחה לברוח.