היסטוריה צבאית של אוסטרליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכוחות המזוינים של אוסטרליה
Autriservice.gif

זרועות

Ensign of the Royal Australian Air Force.svg
חיל האוויר המלכותי האוסטרלי
Flag of Australia.svg
צבא אוסטרליה
Naval Ensign of Australia.svg
הצי המלכותי האוסטרלי

עיטורים ומבנה פיקודי

עיטורי הכוחות המזוינים של אוסטרליה
דרגות הכוחות המזוינים של אוסטרליה

היסטוריה צבאית

היסטוריה צבאית של אוסטרליה
היסטוריה של אוסטרליה

ההיסטוריה הצבאית של אוסטרליה נמשכת על פני כ-220 שנים מההיסטוריה המודרנית, החל ממלחמות הספר שבין האבוריג'ינים לבין האירופאים ועד לעימותים המתמשכים בעיראק ובאפגניסטן בראשית המאה ה-21. למרות שהיסטוריה זו קצרה בהשוואה לזו של אומות אחרות, אוסטרליה הייתה מעורבת בעימותים ומלחמות לא מעטות והמלחמות והשירות הצבאי מהווים גורם רב השפעה על החברה האוסטרלית ועל מרכיב בזהות הלאומית שלה, שנקרא "רוח אנזא"ק". הממשק שבין המלחמה והחברה האוסטרלית עוצב גם על ידי העיסוק המתמיד של התרבות האוסטרלית במעמדה האסטרטגי ובהתחבטויות שלה בנוגע לביטחונה.

עקב הקשר שלהן לבריטניה, המושבות האוסטרליות השתתפו במלחמותיה של בריטניה במאה ה-19, בהמשך כדומיניון מאוחד ולבסוף כמדינה עצמאית, השתתפה אוסטרליה במלחמת העולם הראשונה, במלחמת העולם השנייה, בעימותים של תקופת המלחמה הקרה בקוריאה, מלזיה, בורניאו, ווייטנאם. בתקופה שלאחר מלחמת וייטנאם כוחות אוסטרלים היו מעורבים במספר רב של משימות שמירת שלום מטעם האו"ם ומטעם ארגונים אחרים במפרץ הפרסי, ברואנדה, בסומליה, במזרח טימור ובאיי שלמה. לאחרונה השתתפה אוסטרליה, כחלק מהקואליציה הבינלאומית במלחמות בעיראק ובאפגניסטן. כ-103,000 אוסטרלים נפלו בקרבות בכל העימותים הללו.

כרזת גיוס לכוח האימפריאלי האוסטרלי (AIF) במלחמת העולם השנייה

תוכן עניינים

מלחמות והחברה האוסטרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר הזיכרון הלאומי בקנברה

במשך רובם של מאה השנים האחרונות, שירות צבאי היה חוויה משותפת של החברה הגברית הלבנה האוסטרלית. אף שמצב דברים זה משתנה עקב תהליך התמקצעותם של הכוחות המזוינים ועקב כך שבמחצית השנייה של המאה העשרים לא חוותה אוסטרליה מלחמה בסדר גודל רחב, השפעתה של חוויה זו נותנת את אותותיה בחברה האוסטרלית של המאה ה-21. מלחמות ושירות צבאי השפיעו השפעה ניכרת על ההיסטוריה של אוסטרליה, תוך כדי כך שהחלק הארי של הזהות הלאומית נסמך על התפיסה שמאדירה את ההתנסות המלחמתית והצבאית. תפיסה זו נקראת "רוח אנזא"ק". אידאלים אלו כוללים מושגים של סיבולת, אומץ, שנינות, הומור, שובבות, שוויוניות ורעות. תכונות שעל פי הלך הרוח הציבורי, הגדירו את התנהגותם של החיילים האוסטרלים שנלחמו בגליפולי במלחמת העולם הראשונה. חזית גליפולי הייתה אחד האירועים הראשונים בהם העולם ראה את האוסטרלים משתתפים כאוסטרלים ולא כחלק מאוכלוסיית האימפריה הבריטית. אירוע זה נחשב באוסטרליה לאירוע מכונן בחישול הזהות הלאומית.

יחסי הגומלין שבין אירועי המלחמות לבין החברה האוסטרלית עוצבו על ידי שניים מבין ההיבטים הבאים: ההתייצבות לצדה של מעצמת על ולוחמה במסגרת חילות משלוח שפועלים הרחק מן הבית. למעשה, למדיניות הביטחון של אוסטרליה הייתה זיקה לבריטניה עד לתחילת המלחמה נגד יפן ב-1942, בעוד שמאותה תקופה ואילך הברית עם ארצות הברית השפיעה על ביטחונה של אוסטרליה. ניתן לטעון שהדפוס של חסייה בצילה של מעצמה, הן מסיבות תרבותיות, הן מערכי אמונה משותפים והן משיקולי ביטחון פרגמטיים, גרם לכך שהמדיניות האסטרטגית של אוסטרליה הוגדרה לעתים קרובות על פי מערכות היחסים עם בעלות בריתה. ללא קשר לכך, ניתן להבחין בנטייה לשאננות אסטרטגית, כאשר האוסטרלים מסרבים לעתים קרובות לחשוב על נושאי ביטחון או להקצות משאבים לכך כל עוד המשבר לא בפתח. מאפיין שלאורך ההיסטוריה גרם לאי מוכנות לאתגרים צבאיים גדולים.

בשקפם הן את התבניות הריאליסטיות והליברליות ביחסי החוץ שלה והן את האינטרסים הלאומיים, נושאים חשובים נוספים בגישה האסטרטגית האוסטרלית בולטים לעין. נושאים אלה הם: תפיסתה של המדינה כשחקן מפתח בשדה המדיניות הבינלאומית, מרכזיותו של הרעיון הוסטפלי של מדינת הלאום, האמונה ברלוונטיות ובלגיטימיות המתמדת של כוחות ההגנה כערובה לביטחון והתפיסה שהסטטוס קוו במדיניות הבינלאומית צריך להשתנות אך ורק בדרכי שלום. כמו כן, רב צדדיות, ערבות ביטחונית ותמיכה ביטחונית הדדית הם גם היבטים חשובים בנושא. השינויים נעשו יותר באופן הדרגתי מאשר בחטף וגישות אסטרטגיות אלה התמידו לאורך ההיסטוריה של החברה האוסטרלית בהיותן תוצר של המורשת הפוליטית הדמוקרטית שלה ושל המורשת האנגלו-אירופאית היודאו-נוצרית, יחד עם ערכים משותפים ועם גישות כלכליות, אמונות דתיות וגישות פוליטיות. גישות אלה משתקפות גם בדילמה הביטחונית המיוחדת של מדינת אי שתושביה ממוצא אירופאי השוכנת בשולי המרחב האסיאני-פסיפי ובנסיבות הגאופוליטיות של מעצמה בינונית שמרוחקת פיזית ממרכזי הכוח העולמיים. כמענה לאיומים על שטחה, אוסטרליה מצאה עצמה מגינה על הפריפריה שלה ואולי כתוצאה מכך הייתה מעורבת לעתים קרובות במלחמות זרות. במשך כל העימותים הללו, ניתן היה להבחין, בצורה פרדוקסלית משהו, הן ביכולות הצבאיות והן באיכויות ההומניטריות של החיילים האוסטרלים, שהכינוי שהם נתנו לעצמם הוא "חופרים" (Diggers).‏[1][2]

העידן הקולוניאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות הבריטים באוסטרליה 1788-‏1870[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד בקאסל היל

מ-1788 עד 1870 הגנתן של המושבות האוסטרליות נמסרה לידיהם של הכוחות הסדירים של הצבא הבריטי. היו אלה הנחתים המלכותיים שהגנו על היישובים הראשונים במפרץ סידני ובאי נורפוק. ב-1790 הם הוחלפו על ידי יחידה צבאית שאנשיה גויסו באופן מיוחד לשירות קולוניאלי. כוח זה, הידוע כ"גייס של ניו סאות' ויילס" (New South Wales Corps), היה מעורב בדיכוי המרד של אסירים אירים בקאסל היל (Castle Hill) ב-1804. עד מהרה, עקב החוסר בכוחות, הוחלט על ידי משרד המלחמה הבריטי שיש צורך לכוחות נוספים ומיומנים בניו סאות' ווילס ובארץ ון דימן (שמה הקודם של טסמניה). הגורם העיקרי לחוסר זה בכוחות היה מרד הרום שהתרחש בשנת 1808. לצורך דיכוי המרד נחת כוח צבאי באוסטרליה ב-1810. עד 1870 25 רגימנטים של חייל הרגלים הבריטי שרתו באוסטרליה ויחד איתם הוצבו שם כמה יחידות ארטילריה והנדסה. למרות שתפקידו העיקרי של הצבא הבריטי היה להגן על המושבות מפני איום חיצוני, שום איום כזה לא התקיים מעולם. הצבא הבריטי עסק בשיטור, בשמירה על נדונים במתקני הכליאה, ברדיפה אחרי אסירים נמלטים, בדיכוי מרידות ובדיכוי התנגדותם של האבוריג'נים להתיישבות האירופאית. החיילים הבריטים שהוצבו באוסטרליה נשלחו לעתים למשימות בהודו, באפגניסטן, בניו זילנד ובסודאן. במהלך השנים הראשונות של ההתיישבות, ההגנה הימית על אוסטרליה הוטלה על יחידות של הצי המלכותי הבריטי שקבעו את בסיסם בסידני. הצי הבריטי נותר הכוח הימי העיקרי במימי אוסטרליה עד 1913, כאשר האחריות להגנת החופים הועברה לידי הצי המלכותי האוסטרלי.‏[3]

מלחמות הספר 1788‏-1930[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגובתם של הילידים האבוריג'נים להגעתם הפתאומית של המתיישבים הבריטים לאוסטרליה הייתה מגוונת, אך הייתה באופן בלתי נמנע עוינת כאשר נוכחותם של המתיישבים הובילה לתחרות על משאבים ולניצול האדמות של הילידים. מחלות שהובאו על ידי המתיישבים האירופאים הכחידו חלק ניכר מהאוכלוסייה האבוריג'ינית ותפיסתם של האדמות והריסתם של מקורות המזון של הילידים גרמה לתמותה מרעב. בדרך כלל, לא הבריטים ולא האבוריג'ינים לא ניהלו את העימותים בצורה מאורגנת ומסודרת והעימותים התרחשו בין קבוצות של מתיישבים לבין שבטים יחידים יותר מאשר בצורה של לחימה שיטתית. בכל מקרה, במלחמות הספר היו מעורבים החיילים הבריטים ומאוחר יותר משטרות הרוכבים. לא כל שבטי האבוריג'ינים התנגדו להשגת הגבול הלבנה לשטחיהם. חלק מהם התגייסו למשטרות הרוכבים והיו מעורבים במתקפות על שבטים אחרים. העימותים בין האבוריגי'נים לבין האירופאים היו מקומיים, מאחר שהאבוריג'ינים לא איחדו את כוחותיהם כדי שיוכלו לקיים התנגדות ממושכת. כתוצאה מכך, לא הייתה מלחמה אחת, אלא סדרה של התכתשויות אלימות ומעשי טבח ברחבי היבשת. בין אם הייתה מאורגנת ובין אם לאו, הדפוס של לוחמת הספר התרחש החל מראשית המאה ה-19 והמשיכה עד לעשורים הראשונים של המאה ה-20. התרחשותה של לוחמה זו שוברת את המיתוס של התיישבות "שלווה" באוסטרליה. בהתמודדותם עם ההתנגדות האבוריג'ינית, המתיישבים הגיבו בכוח ובכך גרמו ללא הבחנה למעשי טבח. התגובה הרשמית הממשלתית למעשי הטבח לא הייתה נוקשה. יחד עם זאת, היו מקרים שידם של השלטונות הייתה קשה והיו מקרים שכמה מתיישבים הוצאו להורג על חלקם במעשי הטבח.

מלחמות הספר

יהיה זה בלתי מדויק לאפיין את העימות כמעשה חד צדדי של המתיישבים כלפי הילידים. הסיבה שהרבה יותר אבוריג'ינים איבדו את חייהם מאשר בריטים, נובעת מהיתרונות הטכנולוגים והארגוניים של האירופאים. שיטות הלוחמה של האבוריג'ינים היו מגוונות, אך היו מבוססות בעיקר על יכולות הצייד וכלי הנשק שלהם, חניתות, אלות וכלי נשק קרים אחרים. שלא כמו העמים הילידים של ניו זילנד ושל צפון אמריקה, האבוריג'ינים של אוסטרליה נכשלו באופן כללי בהתמודדותם עם האירופאים. למרות שהיו כמה מקרים בודדים של יחידים וקבוצות מקרב האבוריג'נים שהשיגו נשק חם והשתמשו בו, לא הייתה זו תופעה רחבת היקף. האבוריג'ינים מעולם לא היוו איום צבאי של ממש על המתיישבים, וזאת ללא קשר לרמת הפחד של המתיישבים מפניהם. בהזדמנויות שונות תקפו האבוריג'ינים בקבוצות גדולות מתיישבים בשטחים פתוחים והתפתח קרב, אשר במהלכו ניצלו האבוריג'ינים את יתרונם המספרי. התקפות אלה היו אפקטיביות לפעמים. האבוריג'ינים היו מאגפים ומקיפים את המתיישבים במבנה של חצי סהר ולאחר מטח היריות הראשון, כאשר המתיישבים טענו מחדש אתר רוביהם, התקיפו אותם הילידים במטחי חיצים. בדרך כלל סוג כזה של לוחמה גרם לאבדות רבות יותר לאבוריג'ינים מאשר למתיישבים. הגורם העיקרי להצלחתם של האירופאים היה השימוש שלהם בנשק חם. יחד עם זאת, היתרון שיוחס לרובים היה לפעמים מוגזם. עד סוף המאה ה-19 הרובים היו רובי מוסקט מסורבלים שהיו נטענים דרך הלוע לאחר ירי בודד ונעילת הבריח שלהם הייתה ידנית. כלי נשק אלה ייצרו קצב אש איטי, היו סובלים ממעצורים רבים והטווח היעיל שלהם היה לא יותר מ-50 מטרים. חסרונות אלה העניקו יתרון לילידים שניצלו אותו להתקרב כמה שיותר למתיישבים ולהתקיפם בחצים ובאלות. שיפורים שחלו בטווח כלי הירייה באמצע המאה ה-19 העניקו למתיישבים את יתרון המרחק, עם רובה הקולט שהיה מסוגל להיטען ב-6 כדורים, עם רובה הלי אנפילד שהיה נטען מאחור ומאוחר יותר רובה המרטיני-הנרי ורובה הוינצ'סטר שהיה בעל קצב אש גבוה. כלי נשק אלה, בשילוב עם הניידות שהקנתה הרכיבה על סוסים, אפשרו להקיף קבוצות של אבוריג'ינים וגרמו להצלחות רבות יותר. האירופאים גם סיגלו לעצמם את הטקטיקות שהתאימו למהירות התנועה וליכולת ההסתתרות של יריביהם. דרכי הפעולה שאומצו היו מתקפות פתע ליליות ותמרונים שגרמו לילידים לרדת מהצוקים או לסגת לתוך נהרות תוך כדי התקפתם על הגדה. מלחמות הספר נמשכו מעל 150 שנים והפריסה הגאוגרפית של הקרבות התקדמה על פי התקדמות ההתיישבות האירופאית. החל בניו סאות' ויילס עם הגעתם של האירופאים הראשונים במאי 1788, המשך בסידני ובסביבותיה עד שנות העשרים של המאה ה-19 ועד להתקדמות הלחימה מערבה לאזורים המרוחקים יותר של המושבה בשנות הארבעים. בטסמניה הלחימה התרחשה החל מ1804 לתוך שנות השלושים בעוד שבויקטוריה ובחלקים הדרומיים של אוסטרליה הדרומית רוב מקרי האלימות התרחשו בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-19. בחלקים הדרום מערביים של אוסטרליה המערבית הלחימה התרחשה בשנות השלושים והארבעים. בקווינסלנד, הלוחמה החלה בבריסביין בשנות הארבעים והמשיכה עד 1860 בעוברה למרכז קווינסלנד במהלך שנות החמישים והשישים ועברה לצפון קווינסלנד לתקופה שבין 1860 לסוף המאה. במערב אוסטרליה העימותים עברו צפונה עם התקדמות ההתיישבות צפונה ב-1880 עם התנגשויות אלימות שהתרחשו עד שנות העשרים של המאה העשרים. בטריטוריה הצפונית העימותים התרחשו אף בתקופות מאוחרות יותר, במיוחד באזורים של מרכז היבשת והתמשכו משנות השמונים של המאה ה-19 ועד לשנות השלושים של המאה העשרים. ההערכות לגבי מספר האבדות לשני הצדדים מסתכמות בכ-2500 הרוגים אירופאים ובכ-20,000 הרוגים לפחות מקרב הילידים. הרסנית הרבה יותר הייתה השפעתן של המחלות שהביאו איתן האירופאים על האבוריג'נים שהקטינו את האוכלוסייה שלהם בצורה משמעותית עם פרוס המאה העשרים. תופעה שגם היא הגבילה את יכולתם של הילידים לשרוד את פלישת הלבנים לאדמותיהם.‏[3]

המלחמות בניו זילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמות הקרקעות של ניו זילנד

מלחמת טארנקי הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1861 ספינת מלחמה של המושבה ויקטוריה נשלחה לסייע לממשל הקולוניאלי של ניו זילנד במלחמתו במאורים בחבל טארנקי. הספינה שימשה בסופו של דבר למשימות סיור ולתמיכה לוגיסטית, למרות שכמה מאנשיה היו מעורבים בפעולות כנגד ההתבצרות המאורים. מלח אחד נהרג מתאונת נשק במהלך משימה זו.‏[3]

הפלישה לואיקטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1863 הממשלה הניו זילנדית ביקשה כוחות שיסייעו לה בפלישה לחבל ואיקטו כנגד המאורים. בקבלם הבטחה לאדמות על השטח שיכבש, יותר מ-2,500 אוסטרלים גויסו לארבעה רגימנטים. אוסטרלים נוספים שימשו כסיירים. למרות שהתנסו בתנאים קשים, האוסטרלים לא היו מעורבים באופן בולט בקרב ושימשו בעיקר בתפקידי סיור וכחייל מצב. כעשרים מתוכם איבדו שם את חייהם. הפלישה הסתיימה ב-1864 והרגימנטים פורקו ב-1867. רבים מהחיילים שבחרו לקבל את כברת האדמה שהובטחה להם בתום הקרבות, העתיקו את מקום מגוריהם לעיירות ולערים עד סוף העשור ורבים אחרים שבו לאוסטרליה.‏[3]

הכוחות הצבאיים הקולוניאלים 1870-‏1901[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ-1870 עד 1901 כל אחת משש הממשלות של המושבות הייתה אחראית על הגנתה העצמית. הממשל במושבות התמסד בתקופה שבין 1855 עד 1890 ובעוד שמשרד המושבות בלונדון שלט בכמה תחומים, המושל של כל מושבה נדרש להקים כוח צבאי משלו. לצורך כך הם קיבלו הרשאה מלכותית להקים כוח צבאי וימי. בהתחלה היו אלה מיליציות שסייעו לכוחות הסדירים הבריטים אך כאשר הסתיימה התמיכה הצבאית למושבות ב-1870, המושבות קיבלו על עצמן את האחריות הביטחונית. הכוחות הצבאיים הקולוניאלים כללו מיליציות מתנדבים וגרעין קטן של משרתי קבע. הם היו מבוססים בעיקר על חיל רגלים ועל פרשים, לא שכנו בבסיסים קבועים ולא היו כפופים למשמעת צבאית. גם לאחר רפורמות משמעותיות בשנות השבעים, כולל הרחבת כוחות הקבע והוספת כוחות ארטילריה והנדסה, הם עדיין נותרו קטנים למדי ולא יציבים מספיק כדי להיחשב לצבאות במובן המודרני של המילה. ב-1885 כוח האדם שלהם עמד על 21,000 איש. למרות שהם לא הצטרכו להתחייב לשירות מעבר לים, רבים מהמתנדבים ממש השתתפו בעימותים המזוינים של האימפריה הבריטית במהלך המאה ה-19 כשהמושבות ארגנו חילות משלוח לסודאן, דרום אפריקה וסין. למרות המוניטין הרע שיצא לאנשי המושבות, רבות מהיחידות שצמחו בהן היו מאורגנות כהלכה, ממושמעות, מקצועיות ומאומנות היטב. במהלך התקופה הגנתה של אוסטרליה סבבה בעיקר סביב הגנה סטטית בשילוב חיל רגלים וארטילריה שישבו בבסיסים על החוף. יחד עם זאת, בשנות התשעים של המאה ה-19 התפתחותן של מסילות ברזל בין המושבות בחלקה המזרחי של היבשת הובילו את מפקדי הצבאות להבין שניתן להגן על המושבות על ידי שינוע של כוחות רגלים לכל מקום בו יידרשו. במקביל החל להתגבש הרעיון של איחוד הצבאות ולמעבר מצבא מתנדבים לצבא מקצועי. הרעיון לא צבר לו תומכים עקב חשדנותם של המושבות הקטנות כלפי ניו סאות' ויילס וויקטוריה אך סוגיית הביטחון המשותף שימשה בהדרגה זרז לדיונים על איחוד המושבות למדינה אחת. להוציא את אוסטרליה המערבית, לכל המושבות היה צי משלהן. ב-1856 ויקטוריה קיבלה את ספינת הצי הראשונה שלה "ויקטוריה" ומסעה לניו זילנד להשתתף במלחמת טארנקי, הייתה הפעם הראשונה שספינת מלחמה אוסטרלית השתתפה במשימה מעבר לים. חילות הים של המושבות הורחבו בהדרגה באמצע שנות השמונים וכללו מספר ספינות תותחים וספינות טורפדו להגנת הנמלים והנהרות יחד עם כוחות נחיתה שאיישו ספינות ומבצרים. למושבה ויקטוריה היה את הצי החזק ביותר עם עשרה כלי שיט. ניו סאות' ויילס יצרה כוח ימי ב-1863 ועם ראשית המאה העשרים היו ברשותה שתי סירות טורפדו קטנות וקורבטה אחת. הכוח הימי של קווינסלנד הוקם ב-1885 ואוסטרליה הדרומית הפעילה ספינה אחת. לטסמניה היה כוח קטן של טרפדות והגנת החופים של אוסטרליה המערבית התבסס על כוח של תותחי חוף. כוח אדם מהציים של ניו סאות' ויילס ושל ויקטוריה לקח חלק בדיכוי מרד הבוקסרים בסין ב-1900 בעוד ספינה של אוסטרליה הדרומית נשלחה לשם אך לא השתתפה בקרב. המושבות החזיקו כוחות צבא וצי נפרדים עד לאיחוד אוסטרליה ב-1901 ואז התמזגו והוכפפו לממשלת הדומיניון של אוסטרליה..‏[3]

סודאן 1885[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה המהדית
יציאת הכוחות מסידני לסודאן

בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 המשטר המצרי בסודאן שנתמך על ידי הבריטים, היה תחת איום של מרד בהנהגתו של המהדי. ב-1883 כחלק מהמלחמה המהדית, ממשלת מצרים שלחה צבא כדי לדכא את המרד אך הם הובסו וניהלו קרב קשה לחילוץ הכוחות. הבריטים הנחו את המצרים לעזוב את סודאן ושלחו את גנרל צ'ארלס גורדון כדי לתאם את הפינוי, אך הוא נהרג בינואר 1885. כשהגיעו החדשות על מותו לניו סאות' ויילס בפברואר 1885, הממשלה הציעה לשלוח כוחות לסיוע. חיל המשלוח כלל גדוד חיל רגלים של 522 חיילים ו-24 קצינים וסוללת ארטילריה של 212 איש. הכוח הפליג מסידני ב-3 במרץ 1885. חיל המשלוח הגיע לסודאן ב-29 במרץ וסופח לחטיבה שאנשיה היו סקוטים. הם השתתפו לבסוף בקרב בטמאי (Tamai) במערך של 10,000 איש. לאחר הקרב נשלח רוב הכוח לעבודות הנחת מסילת ברזל לכפר ברבר (Berber) על הנילוס. האוסטרלים הוצבו בתפקידי שמירה ולאחר מכן הוקמה יחידת גמלים של 50 איש. לאחר מספר קרבות החליטה ממשלת בריטניה שמסע המלחמה בסודאן לא שווה את המאמץ והושאר רק חיל מצב בנמל סואקין (Suakin). חיל המשלוח האוסטרלי הפליג חזרה הבייתה ב-17 במאי והגיע ב-19 ביוני 1885 לסידני. כ-770 איש שירתו בסודאן. תשעה מתו ממחלות במהלך המסע חזרה ושלושה נפצעו בקרבות.‏[4]

מלחמת הבורים השנייה 1899-‏1902[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת הבורים

הפלישה הבריטית לשטחים בדרום אפריקה שכבר היו מיושבים על ידי הבורים והתחרות על המשאבים ועל הקרקע, הובילו לפתיחתה של מלחמת הבורים השנייה ב-1899. הגורם למשלוח כוחות צבא בריטים הייתה הכרזת המלחמה של הרפובליקות הבוריות של מדינת אורנג' החופשית והרפובליקה של טרנסוואל ב-11 באוקטובר 1899 וחדירתם לתוך הטריטוריות של נטאל ומושבת הכף. עם פרוץ המלחמה, התוכניות לשגר חיל משלוח אוסטרלי מאוחד הונחו בצד על ידי משרד המלחמה הבריטי וכל אחת משש המושבות שלחה כוח נפרד להצטרף לכוח הבריטי. הכוחות האוסטרלים הראשונים היו נושאי רומח("Lancers") של ניו סאות' ויילס שאומנו בבריטניה לפני פרוץ המלחמה ונותבו להגיע לדרום אפריקה. ב-22 בנובמבר הכוחות ספגו אש בפעם הראשונה ליד בלמונט (Belmont) ונסוגו לאחר שספגו אבדות כבדות.

סיום המצור על ליידיסמית'

לאחר כמה ניצחונות קטנים, הבריטים נחלו תבוסה קשה במהלך דצמבר 1899, למרות ששום כוח אוסטרלי לא היה מעורב באירועים אלה. חיל משלוח שהגיע מארבע מהמושבות נחת בקייפטאון ב-26 בנובמבר וכונה הרגימנט האוסטרלי תחת פיקודו של קולונל ג'ון צ'ארלס הוד (John Charles Hoad). כדי לענות על הצורך לניידות, הם הוסבו לכוח פרשים. יחידות נוספות הגיעו בדצמבר ומיד נשלחו לחזית. האבדות הראשונות היו ב-1 בינואר 1900 לאחר ש-250 פרשים מקווינסלנד וכוחות ארטילריה בריטים וקנדים תקפו מחנה בורי בבלמונט. כוח של 500 חיילים מקווינסלנד והכוח מניו סאות' ויילס שהגיע מאנגליה השתתפו במצור על קימברלי בפברואר 1900. לאחר כמה תבוסות בשטחי מושבת הכף ומצור על העיר ליידיסמית' (Ladysmith) במהלך חודש ינואר, ארגנו הבריטים פלישה למדינת אורנג' החופשית בפברואר. בפלישה השתתפו דיוויזיית פרשים בריטית, יחד עם נושאי הרומח מניו סאות' ויילס, כוח חיל הרגלים הרכוב מקווינסלנד ויחידת רפואה מניו סאות ויילס. הכוח הנחיל שורה של תבוסות לבורים ונכנס לבלומפונטיין ב-13 במרץ 1900 ובמקביל הוסר המצור על ליידיסמית'. בקרב על פרטוריה השתתפו יותר מ-3000 אוסטרלים, יוהנסבורג נפלה לפני הכוחות הבריטים ב-30 במאי והבורים נסוגו לבסוף מפרטוריה ב-3 ביוני. למרות תבוסתם, הקימו הבורים יחדות קומנדו קטנות וניהלו מלחמת גרילה כדי להפריע לתנועותיהם של הכוחות הבריטים ולשבש את קווי האספקה. שלב זה בהתנגדות של הבורים הובילה לגיוס נוסף במושבות האוסטרליות. תוך כדי שהותם של חיילות המשלוח של המושבות בדרום אפריקה, התרחש איחודה של אוסטרליה ב-1 בינואר 1901. 8 גדודי רוכבים של הצבא האוסטרלי שזה עתה הוקם נשלחו גם הם לדרום אפריקה, אך הם לא חוו קרבות רבים עד לסוף המלחמה. חלק מהחיילים האוסטרלים הצטרפו ליחידות של צבא דרום אפריקה במקום לחזור הביתה. חיילים אלה היו חלק מהצבא הבריטי. במצור קשה שנמשך 11 ימים, צרו 3000 לוחמי גרילה בורים על מוצב במערב טרנסוואל שעליו הגנו 300 אוסטרלים ו-200 רודזים. לאחר שהומטרו על המקום יותר מ-1800 פגזים ואחרי שנקראו להיכנע עמדו המגינים בגבורה והבורים נסוגו ב-16 באוגוסט. היה זה אחד מקרבות הגבורה המשמעותיים ביותר במלחמה שבהם השתתפו כוחות אוסטרלים. בתגובה למצור נקטו הבריטים בטקטיקות נגד לדיכוי הבורים, כולל מדיניות "אדמה חרוכה" שכללה שריפת בתים ותבואות, הקמת מחנות ריכוז לנשים וילדים והקמת מערכת עמדות מבוצרות ומכשולים כדי להגביל את ניידותם של הבורים ולהגן על מסילות הברזל. צעדים אלה הצריכו הוצאות רבות וגרמו למרירות כלפי הבריטים אבל הם השיגו את מטרתם. עד אמצע שנת 1901 רוב הלחימה הסתיימה. יחידות פרשים בריטיות ביצעו תקיפות לילות על בתי חווה ומחנות בורים בהפתיעם אותם בעליונותם המספרית. בחודשי הלחימה האחרונים בסוף שנת 1901, נושאי הרומחים של ניו סאות' ויילס עברו כמעט 3000 ק"מ והיו מעורבים ב-13 התנגשויות, הרגו 27 בורים, פצעו 15 ושבו 196. האבדות שלהם הסתכמו בחמישה הרוגים וב-19 פצועים. למרות שבחודשי הלחימה האחרונים נחלו האוסטרלים לא מעט תבוסות וספגו אבדות בנפש, הסתיימה המלחמה בתבוסת הבורים ב-31 במאי 1902. 16,175 אוסטרלים שירתו במערכה בדרום אפריקה ועוד כ-10,000 נוספים התגייסו במסגרת צבאות אחרים של האימפריה הבריטית. 251 אוסטרלים נפלו בקרב, 267 מתו ממחלות, 43 נעדרו בקרבות ו-735 נפצעו. שישה אוסטרלים עוטרו בצלב ויקטוריה.‏[5][6]

מרד הבוקסרים 1900‏-1901[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד הבוקסרים
צוות הספינה "פרוטקטור" מאוסטרליה הדרומית שהשתתף במרד הבוקסרים

מרד הבוקסרים בסין החל ב-1900 וכמה מדינות מערביות, כולל רבות ממדינות אירופה, ארצות הברית ויפן, שלחו כוחות כדי להגן על האינטרסים שלהם. בחודש יוני ממשלת בריטניה ביקשה את רשותם של המושבות להפנות ספינות מהאגף האוסטרלי של הצי המלכותי הבריטי לטובת המאמץ המלחמתי בסין. המושבות נעתרו ואף הציעו עזרה נוספת, אך רוב הכוחות הצבאיים שלהם היו עדיין עסוקים במלחמה בדרום אפריקה והיה עליהם להסתמך על כוח האדם של הצי. חיל המשלוח לסין כלל 200 חיילים מויקטוריה, 260 מניו סאות' ויילס וספינה אחת מאוסטרליה הדרומית. רוב הכוחות שימשו ככוחות נחיתה ימיים שהורכבו מחיילי מילואים. הכוח מניו סאות' ויילס הפליג ב-8 באוגוסט 1900 והגיע לטיינג'ין. 300 אוסטרלים הצטרפו לכוח רב לאומי שכלל 8000 איש שמשימתו הייתה ללכוד את המצודות במחוז פי-טאנג (Pei Tang) ששלטו על מסילת ברזל חשובה. הם הגיעו מאוחר מדי כדי להשתתף בקרב אך היו מעורבים בהתקפה על אחת המצודות. הכוח מויקטוריה הצטרף לכוח שמנה 7500 איש בצעדה של עשרה ימים לכיבוש המצודה וגם הם הגיעו לאחר שזו נכנעה. לאחר שוך הקרבות שימש הכוח מויקטוריה כחיל מצב בטיינג'ין ואילו הכוח מניו סאות' ויילס שימש כחיל מצב בבייג'ינג. הספינה מאוסטרליה הדרומית נטלה על עצמה בעיקר משימות סקר, תובלה ושליחות לפני ששבה הביתה בנובמבר. כוח הנחיתה הימי נשאר עד החורף ובחוסר רצון ביצעו תפקידי שיטור ושמירה. הם עזבו את סין במרץ 1901 לאחר שהשתתפו במעט קרבות, בפעולות עונשין ובהשבת הסדר האזרחי. שישה אוסטרלים מתו ממחלה ומפציעות, אך אף אחד מהם לא נהרג בקרב.‏[7]

אוסטרליה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות הצבאיים לאחר איחוד אוסטרליה 1901[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדומיניון של אוסטרליה הוקם ב-1 בינואר 1901 כתוצאה מאיחודם של המושבות האוסטרליות. על פי חוקת אוסטרליה, האחריות לביטחונה הייתה עכשיו על הממשלה הפדרלית. ההתמודדות של אוסטרליה מול האינטרסים של גרמניה הקיסרית באוקיינוס השקט הייתה אחד המניעים מאחורי ההחלטה על האיחוד וכתוצאה מכך מהר מאוד הוקם משרד ההגנה ו"הכוחות הצבאיים של הדומיניון" (Commonwealth Military Forces), הגוף שקדם לצבא אוסטרליה ו"הכוח הימי של הדומיניון" (Commonwealth Naval Force) הוקמו גם עד מהרה. הכוחות הצבאיים של הדומיניון של אוסטרליה באו לעולם ב-1 במרץ 1901 וכל הכוחות של המושבות, כולל אלה שעדיין היו בדרום אפריקה, הפכו להיות חלק מהצבא החדש. 28,923 חיילים מצבאות המושבות, כולל 1457 חיילים מקצועיים, 18,603 לוחמי מיליציות בשכר ו-8863 מתנדבים, הועברו לצבא החדש. היחידות השונות המשיכו לפעול על פי הצווים המשפטיים של המושבות השונות שעדיין היו בתוקף, עד לפרסומו של חוק ההגנה (Defence Act) של 1903 שאיחד מבחינה חקיקתית את כל הכוחות. חוק זה גם קבע שלא ניתן יהיה להקים שוב מליציות, שהצבא לא יופעל במסגרת סכסוכי עבודה ושלא ישרת מחוץ לאוסטרליה. יחד עם זאת רוב החיילים נותרו ביחידות המליציה שנודעו כ"כוחות הצבא האזרחיים" (Citizen Military Forces - CMF). מפקדו הראשון של צבא הדומיניון היה מייג'ור גנרל סיר אדוארד הוטון שהיה קודם מפקד צבא ניו סאות' ויילס. לפני האיחוד לכל אחת מממשלות המושבות היה כוח ימי משלה. כוחות אלה היו קטנים ולא היה להם ניסיון רב בפעילות בים הפתוח. השליטה בחילות ים אלה הייתה בידי המושבות עד ל-1 במרץ 1901, כאשר הוקם הכוח הימי של הדומיניון. לכוח חדש זה חסר, כאמור, ניסיון בים הפתוח והקמתו לא הובילה בהכרח לשינוי במדיניות הימית של אוסטרליה. ב-1907 ראש הממשלה אלפרד דיקין (Alfred Deakin), בהיותו בוועידה בלונדון, ביקש מהממשלה הבריטית להסכים להקמתו של צי אוסטרלי. האדמירליות הבריטית התנגדה ולא נענתה לאתגר, אך הסכימה שצי קטן של משחתות וצוללות יהיה מספיק. דיקין לא התרשם מכך וב-1908 הזמין את הצי הלבן הגדול האמריקני לבקר באוסטרליה. ביקור זה עורר מודעות ציבורית גדולה והתלהבות להקמתו של צי מודרני וניתן לומר שהוא גרם להזמנתן של שתי משחתות במשקל 700 טון. ההתקדמות בהתעצמות הצי הגרמני גרמה לאדמירליות הבריטית לשנות את עמדתה והצי המלכותי האוסטרלי הוקם ב-1911 והטמיע בתוכו את הכוח הימי של הדומיניון. ב-4 באוקטובר 1913 נכנסו הספינות בשערי נמל סידני. הצי כלל את אוניית הקרב "אוסטרליה" (HMAS Australia), שלוש ספינות קלות ושלוש משחתות. כמה ספינות נוספות היו עדיין בבניה. למלחמת העולם הראשונה נכנס הצי ככוח ימי חזק. גייסות הטייס האוסטרלים (Australian Flying Corps) הוקמו כחלק מהכוח הצבאי של הדומיניון ב-1912, קודם להקמתם של הכוחות הצבאיים של אוסטרליה ב-1916 וב-1921 הופרד ממנו כדי להקים את חיל האוויר המלכותי האוסטרלי ובכך הפך לחיל האוויר השני שהוקם בעולם. השירותים השונים לא היו קשורים זה לזה בשרשרת פיקוד אחת וכל אחד מהם דיווח לשר אחר הממונה עליו.

מלחמת העולם הראשונה 1914‏-1918[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוסטרליה במלחמת העולם הראשונה

פרוץ הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קריאת החצוצרה" ("The trumpet calls") כרזת גיוס אוסטרלית מימי מלחמת העולם הראשונה

עם הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה, ממשלת אוסטרליה מיהרה לעשות כן גם היא. ג'וזף קוק (Joseph Cook), ראש הממשלה, הכריז ב-5 באוגוסט 1914: "כשהאימפריה במלחמה, אוסטרליה במלחמה" ובכך שיקף את רגשותיהם של אוסטרלים רבים. רוב אזרחי אוסטרליה נולדו כנתינים בריטים והיו הדור הראשון של אנגלו-אוסטרלים. 20% מאלה ששירתו במלחמה תחת דגל אוסטרלי, נולדו בבריטניה. מאחר שעל פי חוק הביטחון של 1903 לא היה ניתן מבחינה חוקית לשלוח את אנשי המליציות מעבר לים, הוקם חיל משלוח של מתנדבים שנודע בשם"הכוח האימפריאלי האוסטרלי" (Australian Imperial Force – AIF) והגיוס החל ב-10 באוגוסט 1914. הממשלה התחייבה ל-20,000 איש שהתארגנו כדיוויזיית חיל רגלים וכבריגדת רוכבים קלה יחד עם יחידות תמיכה. מפקד הכוח היה הגנרל וויליאם ברידג'ס (William Bridges) שגם פיקד על הדיוויזיה הראשונה. במהלך כל המלחמה התמקדו המאמצים של אוסטרליה במלחמה קרקעית למרות שמקצת יחידות אוויר וים השתתפו גם הם בלחימה.‏[8]

כיבוש גינאה החדשה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיבוש גינאה החדשה הגרמנית

בעקבות פרוץ המלחמה הכוחות האוסטרלים פעלו מידית להקטין את האיום שנשקף מקרבתן של המושבות של גרמניה באוקיינוס השקט. במהירות הוקם כוח מתנדבים שמנה 2000 איש, נפרד מה-AIF, וכלל גדוד חיל רגלים יחד עם 500 חיילי מילואים של הצי ומלחים לשעבר. מטרותיו של הכוח היו כיבוש תחנות האלחוט באי יאפ, באיי קרוליין, בנאורו וברבאול שבגינאה החדשה הגרמנית. הכוח הגיע לרבאול ב-11 בספטמבר 1914 וכבש אותה למחרת לאחר שנתקל בהתנגדות קלה מאוד מצדם של המגינים הגרמנים והמקומיים. גינאה החדשה הגרמנית נכנעה ב-17 בספטמבר. האבדות לאוסטרליה כללו רק 6 הרוגים. על כך העיבה העלמות המסתורית של צוללת על 35 אנשי צוותה.‏[8]

גליפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערכת גליפולי

ב-1 בנובמבר 1914 הפליגה שיירת אניות מנמל אולבני שבאוסטרליה המערבית ועליהן אנשי ה-AIF. במהלך המסע, אחת מספינות הליווי של השיירה, "סידני" (HMAS Sydney) השמידה ספינה גרמנית במיצרי קוקוס. היה זה המגע הראשון של ספינה של הצי המלכותי האוסטרלי עם ספינת אויב. למרות שמלכתחילה יועד חיל המשלוח להגיע לאנגליה, לעבור אימון נוסף ולהצטרף ללחימה בחזית המערבית, נשלחו האוסטרלים למצרים שהייתה בשליטת בריטניה, כדי לקדם כל התקפה טורקית על תעלת סואץ, שהייתה נקודה אסטרטגית חשובה ביותר וכדי לפתוח בחזית שנייה כנגד מעצמות המרכז.

נחיתת כוחות אנזא"ק בגליפולי

כדי להוציא את טורקיה מהמלחמה, הבריטים החליטו לנחות בגליפולי ולאחר תקופת אימונים וארגון מחדש האוסטרלים שולבו בכוח שכלל כוחות בריטים, ניוזילנדים, הודים וצרפתים. הכוח המשולב של אוסטרליה וניו זילנד (Australian and New Zealand Army Corps - ANZAC), בפיקוד של הגנרל הבריטי ויליאם בירדווד (William Birdwood), נחת לבסוף על חופי חצי האי גליפולי ב-25 באפריל 1915. למרות שהייתה אמורה לשנות את פני המלחמה אם הייתה מצליחה, המערכה בגליפולי הייתה לא מוצלחת ובסופו של דבר נמשכה שמונה חודשים עקובים מדם ונסתיימה במבוי סתום, מבלי שהשיגה את מטרותיה. האבדות של האוסטרלים בגליפולי הסתכמו ב-8141 הרוגים וב-17,970 פצועים. עבור האוסטרלים והניו זילנדים המערכה בגליפולי מסמלת אבן דרך חשובה בהתהוותן של שתי האומות כשחקניות עצמאיות על הבמה העולמית ובהתפתחות של הזהות הלאומית שלהן. כיום, התאריך של הנחיתה הראשונה בגליפולי, 25 באפריל, מצוין כיום אנזא"ק באוסטרליה ובניו זילנד ובכל שנה אלפי אנשים נאספים באתרי זיכרון בשתי המדינות, כדי לכבד את גבורתם ואת הקרבתם של כל אלה שאיבדו את חייהם במלחמה.‏[8]

מצרים וארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה

לאחר הנסיגה מגליפולי שבו האוסטרלים למצרים וה-AIF הורחב באופן משמעותי. ב-1916 חיל הרגלים החל לנוע לכוון צרפת בעוד שיחידות הפרשים נשארו במזרח התיכון כדי להילחם בטורקים. כוחות אוסטרלים מהדיוויזיה הרכובה של אנזא"ק ומהדיוויזיה הרכובה האוסטרלית, לקחו חלק בכל הקרבות העיקריים במערכה על סיני וארץ ישראל ונטלו על עצמם תפקיד חשוב במלחמה בכוחות הטורקים שאיימו על שליטתה של בריטניה על מצרים. הקרב הראשון בו השתתפו האוסטרלים היה מרד הסנוסים במדבר הלובי ובעמק הנילוס, במהלכו כוח משולב בריטי הצליח להכניע את הכת הפרו-טורקית בגורמו להם אבדות כבדות. הדיוויזיה הרכובה של אנזא"ק השתתפה בקרב רומני כנגד הטורקים בין ה-3 ל-5 באוגוסט 1916 ובמהלכו נסוגו הטורקים. בעקבות ניצחון זה הכוחות הבריטים עברו לשלב המתקפה בסיני, למרות שקצב ההתקדמות של הכוחות הוכתב על ידי מהירות ההקמה של קו הרכבת וצינור המים על גבי ציר התנועה של הכוחות. רפיח נכבשה ב-9 בינואר 1917 ושארית חיל המצב הטורקי סולק בפברואר.

חיילים אוסטרלים בכניסה לירושלים עם כיבוש העיר

ניסיון לא מוצלח ללכוד את עזה נעשה ב-26 במרץ 1917 וניסיון שני, לא מוצלח אף הוא נעשה ב-19 באפריל. הניסיון השלישי התרחש בין ה-31 באוקטובר ועד ה-7 בנובמבר ובקרב עזה השתתפו הן הדיוויזיה הרכובה של אנזא"ק והדיוויזה הרכובה האוסטרלית. הקרב היה הצלחה גדולה עבור הבריטים. קו באר שבע – עזה נתפס ונלקחו בשבי 12,000 חיילים טורקיים. הרגע הקריטי ביותר היה כיבוש באר שבע, לאחר יום אחד של לוחמה כאשר בריגדת הרוכבים הרביעית תקפה. הכוח עבר על פני החפירות של הטורקים והאוסטרלים השתלטו על בארות המים בבאר שבע ושבו 700 טורקים. 31 הרוגים אוסטרלים ו-36 פצועים היו בקרב זה. מאוחר יותר כוחות אוסטרלים סייעו לדחוף את הכוחות הטורקים מחוץ לארץ ישראל ולקחו חלק בקרבות בגבעות מע'אר (בין גדרה לרחובות), בירושלים ובמגידו, בו הסתערו הפרשים האוסטרלים לאחר שהכוחות הבריטים ביצעו מספר פעולות הסחה. בהמשך היו אלה הגדוד הרביעי והעשירי האוסטרלים שנכנסו לדמשק ב-1 באוקטובר 1918, עוד לפני אנשיו של לורנס איש ערב ממשלת טורקיה נכנעה ב-30 באוקטובר 1918. יחידות רוכבים קלות סייעו לדכא את מהומות 1919 במצרים ועשו זאת בקשיחות וביעילות, למרות שכמה חיילים נהרגו. בינתיים, גייסות הטייס האוסטרלים עברו התפתחות חשובה ועצמאותם כחיל אוויר לאומי נפרד הייתה ייחודית בקרב כל הדומיניונים. רק כלי טיס אחד היה מוצב בגינאה החדשה הגרמנית ב-1914, אך הטיסה המבצעית הראשונה התרחשה רק ב-27 במאי 1915, כאשר כוח אווירי אוסטרלי התבקש לסייע להגן על שדות נפט בריטים בעיראק. גייסות הטייס הורחב עד מהרה ו-4 טייסות פעלו מאוחר יותר בצורה יפה מאוד במצרים, בארץ ישראל ובחזית המערבית.‏[8]

החזית המערבית באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה

חמש דיוויזיות חיל רגלים של ה-AIF עזבו את מצרים במרץ 1916 והשתפו בקרבות בצרפת ובבלגיה. הגייס הראשון של אנזא"ק התמקם באזור שקט בצפון צרפת ב-7 באפריל 1916 ובשנתיים וחצי הבאות ה-AIF השתתף ברוב הקרבות העיקריים בחזית המערבית וזכה למוניטין מעולה. למרות שחסך מעצמו את היום הראשון ההרסני של הקרב על הסום, בתוך כמה שבועות ארבע דיוויזיות אוסטרליות הצטרפו לקרב. הדיוויזיה החמישית, שהוצבה באגף השמאלי, הייתה הראשונה שנכנסה לפעולה במהלך הקרב על פורמל (Fromelles) ב-19 ביולי 1916 בסובלה 5533 אבדות ביום אחד. הדיוויזיה הראשונה נכנסה לקו ב-23 ביולי בתוקפה את פוזייר (Pozieres) ועד אשר הם הוחלפו על ידי הדיוויזיה השנייה ב-27 ביולי הם ספגו 5286 אבדות. חוות מוקט (Mouquet) הותקפה באוגוסט שם היו 6300 אבדות. עם נסיגתו של ה-AIF מהסום, כדי להתארגן מחדש, הסתכמו אבדותיו ב-23,000 הרוגים ב-45 ימים בלבד.

חיילים אוסטרלים בחפירות בחזית המערבית בצרפת - 1918

במרץ 1917 הדיוויזיות השנייה והחמישית הדפו את הגרמנים מעבר לקו הינדנבורג, בלוכדם את העיר בפום (Bapaume). ב-15 באפריל הדיוויזיה הרביעית תקפה את קו הינדנבורג בקרב הנורא בבולקור (Bullecourt) ורשמה 3000 הרוגים ו-1170 שבויים. ב-15 באפריל הדיווזיות הראשונה והשנייה הותקפו ליד לנגיקורט (Lagnicourt) ונאלצו לנטוש את העיירה לפני שכבשו אותה בשנית. הדיוויזיה השנייה לקחה חלק בקרב השני על בלקור שהחל ב-3 במאי והצליחה לכבוש חלקים מקו הינדנבורג ולהחזיק בהם עד שהוחלפה על ידי הדיוויזיה הראשונה. לבסוף, ב-7 במאי הדיוויזיה החמישית החליפה את הדיוויזיה הראשונה ונשארה שם עד סיום הקרב באמצע מאי. כל המהלכים הללו גבו את חייהם של 7482 אוסטרלים. ב-7 ביוני 1917 הגייס השני של אנזא"ק, יחד עם כוחות בריטים, פתח במבצע בפלנדריה כדי לחסל טריז מדרום לאיפר (Ypres) שבדרום בלגיה. המתקפה החלה עם פיצוץ מטען של כמעט חצי טון חומרי נפץ שהונחו במנהרות שנחפרו במשך שנתיים על ידי הבריטים מתחת לרכס מסין (Messines) והרס את החפירות הגרמניות. ההתקדמות הייתה ללא התנגדות ולמרות מתקפת נגד גרמנית ביום השישי לקרב, הוא היה מוצלח. אבדות האוסטרלים במהלך קרב מסין הסתכמו בכמעט 6800 הרוגים. הגייס הראשון של אנזא"ק לקח חלק בקרב השלישי על איפר כחלק מהמערכה שנועדה ללכוד את מישור גלווה (Gheluvelt) בין ספטמבר ונובמבר 1917. התקפות יחידות התרחשו במקומות נוספים באזור ובמשך 8 שבועות ספגו האוסטרלים 38,000 הרוגים. ב-21 במרץ 1918 הצבא הגרמני שיגר את מתקפת האביב שלו במאמץ אחרון לנצח את המלחמה, בהציבם 63 דיוויזיות לאורך קו חזית של 110 ק"מ. בעוד בעלות הברית נסוגים לאחור, הדיוויות השלישית והרביעית מיהרו דרומה לאמיין על הסום. המתקפה נמשכה על פני חמשת החודשים הבאים וכל חמשת הדיוויזיות של ה-AIF בצרפת היו מעורבות בניסיון לעצור אותה. בסוף מאי הגרמנים התקדמו עד למרחק של 80 ק"מ מפריז. במשך זמן זה האוסטרלים נלחמו בשורה של קרבות. באחד הקרבות בהאמל (Hamel) מפקד הכוחות האוסטרלים, ליוטננט גנרל ג'ון מונש שילב בהצלחה כוחות רבים, כולל מטוסים, ארטילריה ושריון. הייתה זו הפעם הראשונה שנוהל קרב בצורה כזאת. המתקפה הגרמנית נעצרה באמצע יולי ולאחריה החלה הפוגה קצרה, שבמהלכה האוסטרלים יזמו סדרה של פשיטות שקטות. בעלות הברית החלו עד מהרה את המתקפה שלהם, מתקפת מאה הימים, שסיימה את המלחמה. המתקפה שהחלה ב-8 באוגוסט 1918 כללה ארבע דיוויזיות שתקפו באמיין (Amiens). על ידי שימוש בטקטיקה משולבת כפי שפותחה קודם לכן בהאמל, הישגים משמעותיים הושגו במה שנודע כ"יום השחור" של הצבא הגרמני. המתקפה המשיכה 4 חודשים ובמהלך הקרב השני על הסום, הגייסות האוסטרלים נלחמו במספר קרבות עד שהמלחמה הסתיימה עבורם ב-5 באוקטובר 1918 במונטברהין (Montbrehain). ה-AIF סיים את תפקידו עם הכרזת שביתת הנשק ב-11 בנובמבר 1918. מתוך 416,806 אוסטרלים שהתגייסו במהלך המלחמה ומתוך 333,000 שנשלחו מעבר לים, 61,508 נפלו בקרב ו-155,000 נפצעו. הוצאות המלחמה של ממשלת אוסטרליה הגיעו לסכום של 376,993,052 ליט"ש. המלחמה השפיעה עמוקות על החברה האוסטרלית גם באופנים נוספים. להרבה אוסטרלים, מעורבותה של האומה במלחמה, נראית כסמל לעלייתה כשחקנית על הבמה הבינלאומית, בעוד שהרבה מושגים על דמות האוסטרלי והלאומיות שקיימים עד היום, מקורם במלחמה. 64 אוסטרלים עוטרו בצלב ויקטוריה במהלך מלחמת העולם הראשונה.‏[8][6]

בין מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים ברוסיה 1918‏-1919[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים הרוסית
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית הצפונית במלחמת האזרחים ברוסיה

מלחמת האזרחים ברוסיה החלה לאחר שממשלת המעבר הרוסית התמוטטה והמפלגה הבולשביקית תפסה את השלטון באוקטובר 1917. לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה, מעצמות המערב, כולל בריטניה, התערבו, בנותנם סיוע לכוחות הצבא הלבן הפרו-צארי אנטי-בולשביקי. למרות שממשלת אוסטרליה סירבה להקצות כוחות, אוסטרלים רבים ששירתו בצבא הבריטי נעשו מעורבים בלחימה. מספר קטן של יועצים שירתו בצבא הלבן במסגרת "כוח המשלוח לצפון רוסיה" (North Russian Expeditionary Force - NREF). בהמתינם באנגליה לשובם הביתה, כ-150 אוסטרלים התגייסו לכוח הבריטי "כוח ההצלה לצפון רוסיה" (North Russia Relief Force - NRRF, במסגרתו היו מעורבים בכמה קרבות וכמה מהם נהרגו. משחתת של הצי המלכותי האוסטרלי אף הייתה מעורבת לזמן קצר בהובילה משלחת מודיעינית בים השחור בסוף 1918. אוסטרלים אחרים שירתו כיועצים למשלחת הצבאית הבריטית לגנרל הצבא הלבן אנטון דניקין (Anton Denikin) בדרום רוסיה, ויועצים אחרים שימשו אצל האדמירל אלכסנדר קולצ'ק (Aleksandr Kolchak) בסיביר. חזית נוספת במלחמה זו שבה השתתפו האוסטרלים הייתה בקווקז. כוח משותף אוסטרלי-קנדי היה מעורב בניסיון להגן על שדות הנפט של באקו ומאוחר יותר המשיך לאיראן. באותה תקופה לטשה גם האימפריה העות'מאנית את עיניה לאזור זה ובמקרה זה נוצרה שותפות אד-הוק בין מעצמות ההסכמה לבין הבולשביקים. בסופו של דבר נכבשה באקו בספטמבר 1918 על ידי העות'מאנים, אך הם פינו אותה באוקטובר-נובמבר ואז הסתיימה שותפות זו. ניתן להניח שהמניעים של האוסטרלים שהתנדבו למערכה זו לא היו לאומיים כפי שהייתה ההתנדבות למלחמת העולם הראשונה ולמערכה זו לא הייתה השפעה על המאמץ המלחמתי בבית. האבדות האוסטרליות במלחמה זו הסתכמו ב-10 הרוגים וב-40 פצועים.

מלחמת האזרחים בספרד 1936-‏1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים בספרד

מספר קטן של מתנדבים אוסטרלים נלחמו עם שני הצדדים במלחמת האזרחים בספרד, למרות שבעיקר הם תמכו בכוחות הרפובליקנים במסגרת הבריגדות הבינלאומיות. האוסטרלים סופחו לגדודים שמקורם היה בארצות אחרות ולא נוצרו יחידות אוסטרליות עצמאיות. רובם היו רדיקלים בעלי מניעים אידאולוגים. אחרים היו מהגרים מספרד ששבו לארץ מולדתם כדי להילחם שם. לפחות 66 אוסטרלים התנדבו. המלחמה עוררה התעניינות רק בקרב חוגים כמו המפלגה הקומוניסטית של אוסטרליה ובקרב האיגודים המקצועיים. ממשלת אוסטרליה שמרה על נייטרליות. אלה שנלחמו לצדם של הלאומנים של פרנקו עשו זאת בעיקר על בסיס אידאולוגיה אנטי-קומוניסטית ופחות מתוך אהדה ללאומנים. בכל מקרה מדובר על התגייסות כבודדים. השירות בצבא זר היה אז אסור על פי החוק, אך מאחר שהממשלה לא קיבלו כל דיווח על אנשים שנוסעים לספרד כדי להתגייס, לא ננקטה שום פעולה בנושא. ידוע על לפחות 14 איש שנהרגו.

מלחמת העולם השנייה 1939‏-1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה

אירופה והמזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה האירופית: 1941-1939
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה האירופית: 1945-1942
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה בצפון אפריקה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על הים התיכון

אוסטרליה הצטרפה למלחמת העולם השנייה ב-3 בספטמבר 1939. בנקודת זמן זו הצבא האוסטרלי היה קטן ולא ערוך כלל למלחמה. גיוס לכוח האוסטרלי האימפריאלי השני (2AIF) החל באמצע ספטמבר. בעוד שלא ניכר זרם עצום של מתנדבים כמו במלחמה הקודמת, כמות גדולה יחסית של אוסטרלים בגיל הגיוס התייצבו עד אמצע 1940. ארבע דיוויזיות חיל רגלים נוצרו במהלך 1939 ו-1940 ושלושה מתוכן נשלחו למזרח התיכון. המשאבים של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי וכוח האדם שלו השתלבו בעיקר במסגרת "תוכנית אימוני האוויר של חבר העמים הבריטי" (EATS) שבה אומנו כ-28,000 אוסטרלים במהלך המלחמה.

חיילים אוסטרלים במצור בטוברוק

ההתנסות הקרבית העיקרית הראשונה של כוחות אוסטרלים הייתה כנגד כוחות איטלקים בים התיכון ובצפון אפריקה. במהלך 1940 הסיירת הקלה "סידני" (HMAS Sydney) וחמש משחתות ישנות (שכונו על ידי שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, "צי גרוטאות המתכת", כינוי שאומץ בחיבה על ידי מלחי הצי), לקחו חלק בסדרה של פעולות כחלק מהצי המלכותי הבריטי בים התיכון והטביעו כמה ספינות מלחמה איטלקיות. הצבא השתתף בקרב לראשונה בינואר 1941, כאשר הדיוויזיה השישית השתתפה במבצע מצפן בצפון אפריקה. הדיוויזיה תקפה וכבשה את ברדיה שבלוב ב-5 בינואר ואת טוברוק ב-22 בינואר עם התקדמותו של קורפוס אפריקה בפיקודו של ארווין רומל לאל עלמיין נוצר טריז בין טוברוק לבין גבול מצרים שגרם לכוח של כ-27,000 מחיילי בעלות הברית שרובם נמנו על הדיוויזיה האוסטרלית התשיעית, להיות במצור במשך 240 יום. הכוח הנצור הגן בגבורה על עיר הנמל האסטרטגית ועמידתם העיקשת של האוסטרלים גרמה לרומל לתסכול רב והוא נאלץ למעשה לנהל שתי חזיתות, אחת מול הכוחות שניצבו על גבול מצרים ושנייה מול מגיני טוברוק שקיבלו אספקה דרך הים. הדיוויזיה השישית לקחה חלק במרדף אחר הצבא האיטלקי וכבשה את בנגזי ב-4 בפברואר. בסוף פברואר הם הועברו ליוון והוחלפו על ידי הדיוויזיה התשיעית. הכוחות האוסטרלים בים התיכון השתתפו בכמה מערכות במהלך 1941. באפריל, הדיוויזיה השישית, חלק מהקורפוס האוסטרלי הראשון וכמה ספינות מלחמה היוו חלק מכוח בעלות הברית שהגן ללא הצלחה על יוון מפני הפלישה הגרמנית לשם. בסופה של מערכה זו, הדיוויזיה השישית פונתה למצרים ולכרתים. הכוח בכרתים נלחם לאחר מכן בקרב שהתרחש שם במאי וגם הוא הסתיים בתבוסת בעלות הברית. מעל 5000 אוסטרלים נפלו בשבי במערכות אלו והדיוויזיה השישית נזקקה לתקופה ארוכה של התארגנות מחודשת לפני שחזרה להשתתף בקרבות. הגרמנים והאיטלקים גם פתחו במתקפה בצפון אפריקה בסוף מרץ וגרמו לכוחות חבר העמים לסגת עד כמעט לגבול מצרים. הדיוויזיה התשיעית ובריגדה מהדיוויזיה השביעית נקלעו למצור בטוברוק, הגנו בהצלחה על עיר נמל חשובה זו עד שהוחלפו על ידי כוחות בריטים באוקטובר. במהלך יוני הגוף העיקרי של הדיוויזיה השביעית, בריגדה של הדיוויזיה השישית ומפקדת הקורפוס האוסטרלי הראשון, לקחו חלק בפלישה לסוריה וללבנון כנגד צרפת של וישי. ההתנגדות שם הייתה חזקה משהיה צפוי. חיילים אוסטרלים היו מעורבים ברוב שלבי הלחימה וספגו את רוב הנפגעים עד לכניעתם של הצרפתים בתחילת יולי. רוב היחידות האוסטרליות בים התיכון שבו לאוסטרליה בתחילת 1942, לאחר פרוץ המערכה באוקיינוס השקט. הדיוויזיה התשיעית הייתה הכוח הגדול ביותר שנשאר במזרח התיכון ולקח חלק פעיל בקרב אל-עלמיין הראשון במהלך יוני ובקרב אל-עלמיין השלישי באוקטובר. הדיוויזיה שבה לאוסטרליה בתחילת 1943 והייתה שם עד סוף המלחמה. התקפותיו של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי באירופה היוו את התרומה העיקרית של אוסטרליה במהלך המלחמה. כ-13,000 אנשי אווירייה אוסטרלים שירתו במסגרת כוחות ההפצצה של חיל האוויר המלכותי הבריטי החל מ-1940 ועד לסיום המלחמה. האבדות של אלה ששירתו בכוחות ההפצצה היו הכבדות ביותר מבין כל אלה של הכוחות האוסטרלים בכל תקופת המלחמה והיוו כמעט 20% מההרוגים האוסטרלים בקרבות. 3486 נפלו בקרב ומאות נלקחו בשבי. אנשי חייל האוויר המלכותי האוסטרלי השתתפו בשחרורה של אירופה ב-1944 וב-1945 ושתי טייסות של כוחות הסיור הימי של חיל האוויר השתתפו במערכה באוקיינוס האטלנטי.‏[9]

אסיה והאוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט

מאז שנות העשרים החשיבה הביטחונית של אוסטרליה הייתה מבוססת על מה שנקרא "אסטרטגית סינגפור". אסטרטגיה זו הייתה מבוססת על הקמתו ועל הגנתו של בסיס ימי ראשי בסינגפור שממנו צי בריטי חזק יוכל להגיב על מעשי תוקפנות יפנים באזור. בשלב זה חלק ניכר של הכוחות האוסטרלים היו מרוכזים במלאיה במהלך 1940 ו-1941 כאשר האיום היפני גבר. יחד עם זאת, כתוצאה של הגישה של שיתוף הפעולה עם בריטניה, מעט מאוד יחידות צבא אוסטרליות נותרו באוסטרליה ובמרחב האסייאני-פסיפי. עם פרוץ המלחמה עם יפן ב-1941 ננקטו צעדים כדי לשפר את הגנתה של אוסטרליה, אך צעדים אלה לא היו מספיקים. בדצמבר 1941 הצבא האוסטרלי באוקיינוס השקט כלל את הדיוויזיה השמינית, שרוב כוחותיה הוצבו במלאיה ובאוסטרליה עצמה היו שמונה דיוויזיות בשלבי הצטיידות ואימונים. חיל האוויר המלכותי של אוסטרליה היה מצויד ב-273 מטוסים, רובם מטוסי אימון ישנים ולצי המלכותי האוסטרלי היו 3 סיירות ושתי משחתות במימיה של אוסטרליה. כוחות אוסטרליה ספגו סדרה של תבוסות במהלך החודשים הראשונים של המלחמה באוקיינוס השקט. הדיוויזיה השמינית והטייסות של חיל האוויר במלאיה היוו את החלק המשמעותי של כוחות חבר העמים שלא היו מסוגלים לעצור את הפלישה היפנית שהחלה ב-7 בדצמבר. כוחות חבר העמים נסוגו מסינגפור בסוף ינואר, אך אולצו להיכנע ב-15 בפברואר לאחר שהיפנים השתלטו על רובו של האי. כוחות אוסטרלים קטנים הובסו גם במהלך 1942 בקרבות ברבאול, באמבון, בטימור וביאווה. העיר האוסטרלית דרווין הופגזה קשות על ידי היפנים ב-19 בפברואר כדי למנוע את הפיכתה לבסיס של בעלות הברית, בעיר נהרגו 71 איש. יותר מ-22,000 אוסטרלים נלקחו בשבי בתחילת 1942 וסבלו בתנאים מאוד קשים בשבי היפני. השבויים היו נתונים לתת תזונה, נמנע מהם טיפול רפואי ולעתים קרובות הוכו ואף נהרגו על ידי שוביהם. כתוצאה מכך 8296 שבויים אוסטרלים מתו בשבי היפני.

חיילים אוסטרלים בגינאה החדשה - 1944

התבוסה המהירה של בעלות הברית באוקיינוס השקט גרמה להרבה אוסטרלים לחשוש מאוד שיפן תפלוש לאוסטרליה. בעוד שגורמים בצי הקיסרי היפני הציעו זאת בתחילת 1942, התגובה להצעה זאת מצד מטה המלחמה הקיסרי היפני הייתה שלילית ובמקום זאת אומצה האסטרטגיה של בידודה של אוסטרליה מארצות הברית על ידי כיבושן של גינאה החדשה, איי שלמה, פיג'י, סמואה וקלדוניה החדשה. כוונה זו לא הייתה ידועה על ידי בעלות הברית באותו זמן וכוחות הצבא האוסטרלי היו פרושים כדי לקדם פלישה כזאת. כוחות רבים של צבא ארצות הברית ושל חיל האוויר שלו הגיעו לאוסטרליה בתחילת 1942 וכוחות הצבא האוסטרלי הוכפפו לפיקוד העליון של הגנרל דאגלס מקארתור במרץ. אוסטרלים לקחו חלק מרכזי במערכה בגינאה החדשה במהלך 1942 ו-1943. לאחר שהניסיון להנחית כוחות בפורט מורסבי נכשל במסגרת קרב ים האלמוגים, היפנים ניסו ללכוד את העיר החשובה על ידי התקדמות קרקעית בתוך האי. יחידות צבא אוסטרליה הצליחו לסכל את המהלך הזה בסיוע של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי ושל חיל האוויר של ארצות הברית. לבסוף, כוחות אוסטרלים ואמריקנים תקפו וכבשו את הבסיסים היפנים על החוף הצפוני של גינאה החדשה בקרב הקשה בבונה-גונה. צבא אוסטרליה גם הכה סיכל את הניסיון היפני לכבוש את העיר וואו בינואר 1943 והמשיך לקרב לאה-סלמאואה באפריל. בסוף 1943 הדיוויזיות השביעית והתשיעית לקחו חלק חשוב במבצע קארטוויל (Cartwheel), כאשר הם נחתו מזרחית ומערבית ללאה (Lae) שבגינאה החדשה והבטיחו את חצי האי הואן (Huon) במהלך המערכה שם ובקרב ברכס פיניסטר (Finisterre). שטחה של אוסטרליה הותקף במהלך 1942 ו-1943. צוללות יפניות פעלו במימי אוסטרליה ממאי עד אוגוסט 1942 ומינואר עד יוני 1943. התקפות אלה כוונו לנתק את קווי האספקה של בעלות הברית בין אוסטרליה לבין ארצות הברית ואת קווי האספקה בין גינאה החדשה לבין אוסטרליה, אך ללא הצלחה.‏[10] מטוסים יפנים ניהלו גם פלישות אוויריות כנגד בסיסי בעלות הברית בצפון אוסטרליה וכתגובה להפצצות אלה פעלו חיילות האוויר של בעלות הברית באיי הודו המזרחית ההולנדים. חלקה של אוסטרליה במלחמה באוקיינוס השקט הצטמצם ב-1944. הגדלת הכוחות האמריקנים בזירה זו, עזר להקטין את הכוח הצבאי האוסטרלי ולהשלים מחסור בכוח עבודה שהיה דרוש לטובת המאמץ המלחמתי בתעשייה. אף על פי כן, הממשלה שאפה שהצבא יישאר פעיל, והסכימה להצעותיו של הגנרל דאגלס מקארתור שהם ישתתפו בקרבות משניים יחסית בחשיבותם. בסוף 1944 כוחות אוסטרלים של הצבא ושל חיל האוויר החליפו חיילות מצב של ארצות הברית בגינאה החדשה, בבריטניה החדשה ובבוגונוויל, וביצעו פעולות טיהור כנגד שרידי הצבא היפני שם. במאי 1945,הגייס האוסטרלי הראשון, יחידות של חייל האוויר המלכותי האוסטרלי, וכוחות צי וחייל אוויר אמריקנים פתחו במערכה בבורנאו, שנמשכה עד לסוף המלחמה. מערכות אלה תרמו מעט לתבוסתה של יפן ונותרו שנויות במחלוקת. עם כניעתה של יפן ב-15 באוגוסט 1945 אוסטרליה קיבלה את האחריות על השטחים ששוחררו בבורנאו ובאיי הודו המזרחית ההולנדית עד הגעתם של כוחות קולוניאליים בריטים והולנדים. אוסטרליה הייתה גם אחראית על קיומם של כמה משפטים כנגד פושעי מלחמה יפנים. 993,000 אוסטרלים גויסו במהלך המלחמה בכל הזירות, כאשר 557,000 שירתו מעבר לים. האבדות הסתכמו ב-39,767 הרוגים וב-66,553 פצועים. 20 אוסטרלים עוטרו בצלב ויקטוריה.‏[9][6]

תקופת המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה הקרה

מלחמת קוריאה 1950-‏1953[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת קוריאה

ב-25 ביוני 1950, חצה צבא צפון קוריאה את הגבול לדרום קוריאה והתקדם לכיוון הבירה סיאול שנפלה תוך שבוע. כוחותיה של צפון קוריאה המשיכו לכוון נמל פוסן ויומיים לאחר מכן הציעה ארצות הברית את סיועה לדרום קוריאה. בתגובה לכך, מועצת הביטחון של האו"ם ביקשה מחברותיה לסייע בהדיפת ההתקפה הצפון קוריאנית. תרומתה של אוסטרליה כללה בעיקר כוחות אוויריים של מפציצי ‏P-51 מוסטנג וכוחות רגלים של הצבא. שניהם היו כבר מוצבים קודם לכן ביפן כחלק מכוח הכיבוש של חבר העמים הבריטי. בנוסף, שלחה אוסטרליה כוח נוסף לתגבור כוחות אלה. פריגטה ומשחתת הצי המלכותי האוסטרלי נשלחו אף הן לחזית. מאוחר יותר נושאת המטוסים "סידני" (HMAS Sydney) הצטרפה גם היא לכוחות. עם הגעת כוח הרגלים לפוסן ב-28 בספטמבר, היו הצפון קוריאנים כבר במהלך נסיגה בעקבות הנחיתות באינצון. כחלק מכוח הפלישה בפיקודו של הגנרל דאגלס מקארתור, נע הגדוד צפונה והיה מעורב בקרב משמעותי ראשון ביונג'יו (Yongju) ליד פיונגיאנג ב--22 באוקטובר, לפני שהמשיך לכיוון נהר יאלו (Yalu). פעולות מוצלחות נוספות היו בקוג'ין (Kujin) ב-25 עד 26 באוקטובר 1950 ובצ'ונגז'ו (Chongju) ב-29 באוקטובר. האבדות של צפון קוריאה היו כבדות, בעוד אבדות האוסטרלים הסתכמו בקצין הרוג אחד. בינתיים, במהלך השבועות האחרונים של אוקטובר, הסינים שיגרו 18 דיוויזיות של צבא המתנדבים העממי שחצו את נהר יאלו כדי לתגבר את שרידי צבא צפון קוריאה. מבלי שיתגלו על ידי המודיעין של ארצות הברית ושל דרום קוריאה, העבירו בסופו של דבר הסינים 30 דיוויזיות שכללו 380,000 חיילים. כוח חיל הרגלים האוסטרלי השתתף לראשונה בקרב כנגד הסינים בפאקצ'ון ( Pakchon) ב-5 בנובמבר. הלחימה גרמה לכוח לאבדות כבדות וההתערבות הסינית גרמה לתבוסה רצופה בכמה קרבות וכוח חיל הרגלים האוסטרלים נסוג מעבר לקו רוחב 38 צפון.

חיילים אוסטרלים במלחמת קוריאה

סדרה של קרבות התקיימו לאחר מבן באויג'אונגבו(Uijeongbu) ב-1 עד ה-4 בינואר 1951 כשכוחות בריטים ואוסטרלים תפסו עמדות הגנה כדי לנסות להבטיח את נתיב הגישה הצפוני לסיאול. התנגשויות נוספות אירעו בצ'ואם-ני(Chuam-ni) בין ה-14 ל-17 בפברואר 1951 בעקבות התקדמות נוספת של הסינים, ובהמשך במיהווה-סאן ( Maehwa-San) בין ה-7 ל-12 במרץ 1951 כאשר כוחות האו"ם חידשו את המתקפה. כוחות אוסטרלים השתתפו בשני קרבות עיקריים נוספים ב-1951. הראשון היה קרב קאפיונג (Kapyong) ב-22 באפריל בו כוחות סינים תקפו את עמק קאפיונג ואילצו את המגינים הדרום קוריאנים לסגת. כוחות אוסטרלים וקנדים נקראו לעצור התקדמות סינית זו. לאחר ליל קרב קשה כבשו האוסטרלים מחדש את עמדותיהם במחיר של 32 הרוגים ו-59 פצועים. ביולי 1951 הגדוד האוסטרלי הפך לחלק מדיוויזיה משולבת של חבר העמים הבריטי שכללה כוחות קנדים, בריטים, אוסטרלים, ניו זילנדים והודים. הקרב המשמעותי השני נקרא מבצע קומנדו (Operation Commando) והחל לאחר שהסינים תקפו טריז בעיקול של נהר אימג'ין (Imjin). הדיוויזיה השיבה במתקפת נגד ב-3 באוקטובר והשתלטה על כמה גבעות במהלך הקרב על מריאנג-סאן (Maryang San). לאחר חמישה ימים נסוגו הסינים. אבדותיהם של האוסטרלים הסתכמו ב-20 הרוגים וב-104 פצועים. בשלב זה נלכדו הצדדים הלוחמים במלחמת חפירות סטאטית בדומה לזו של מלחמת העולם הראשונה, בה חיו החיילים בתעלות, בביצורים ובעמדות שקי חול מעבר לקו הגנה של גדרות תייל. החל מ-1951 ועד לסוף המלחמה, גדוד חיל הרגלים האוסטרלי, החזיק בעמדות בגזרה המזרחית של הקו שתפסה הדיוויזיה על גבעות מצפון מזרח לנהר אימג'ין. ממולם ניצבו עמדות סיניות מבוצרות. במרץ 1952 הגדילה אוסטרליה את כוחותיה לשני גדודים. הגדוד הנוסף נשאר בקוריאה שנה והוחלף על ידי גדוד שלישי באפריל 1953. הקרב האחרון של האוסטרלים במלחמה התרחש בין ה-14 ל-26 ביולי 1953 לאורך נהר סמיצ'ון (Samichon) שעלה בחייהם של 5 אוסטרלים וב-24 פצועים. פעולות האיבה הסתיימו ב-27 ביולי 1953. 17,808 אוסטרלים השתתפו במלחמת קוריאה. מתוכם נפלו בקרבות 341 חיילים, 1216 נפצעו ו-30 נפלו בשבי.‏[11]

מצב החירום במלאיה 1950‏-1960[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב החירום במלאיה הוכרז ב-18 ביוני 1948, לאחר ששלושה מנהלי אחוזה נרצחו על ידי חברים של המפלגה הקומוניסטית של מלאיה (MCP). המעורבות של אוסטרליה החלה ביוני 1950 על פי בקשה בריטית. כוח של שישה מטוסי לינקולן וטייסת של דקוטות הגיעו לסינגפור והצטרפו לכוח של חבר העמים הבריטי שנקרא חיל האוויר של המזרח הרחוק (FEAF). הדקוטות שימשו במשימות תובלה, העברת כוחות ולהצנחת כוחות ופיזור כרוזים, בעוד שמטוסי הלינקולן פעלו במשימות הפצצה כנגד בסיסי טרור קומוניסטים בג'ונגלים. תפקודו של חייל האוויר המלכותי האוסטרלי היה טוב במיוחד ובאחת מהמשימות הללו חמישה מפציצי לינקולן השמידו 181 בסיסים קומוניסטים, גרמו ל13 הרוגים ולקוח בשבי אחד מהם במבצע משולב עם חייל האוויר המלכותי הבריטי ועם כוחות קרקעיים. כוחות קרקע אוסטרליים הוצבו במלאיה באוקטובר 1955 כחלק מכוח של חבר העמים הבריטי. בינואר 1956 הגיעו הכוחות הראשונים שעסקו בעיקר בפעולות "טיהור" בבצעם סיורים ליד הבסיסים של המחתרת הקומוניסטית בג'ונגל. המגע שנוצר במסגרת זו עם האויב היה מצומצם ולא הניב הרבה תוצאות. מצב החירום במלאיה הסתיים רשמית ביולי 1960 אך כוחות הצבא האוסטרלי נותרו שם לאחר מספר תחלופות בין הכוחות עד 1963. בנוסף לכוחות אלה סיפקה אוסטרליה כוחות ארטילריה והנדסה וצוות לבניית שדות תעופה. הצי המלכותי האוסטרלי שהה במימי מלאיה בשנים 1956-1957. 7000 איש שירתו בעימות זה מתוכם 51 נהרגו (רק 15 במסגרת הקרבות) ו-27 נפצעו.‏[12]

התפתחות הצבא והצי וחיל האוויר במהלך שנות השישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת שנות השישים הוביל ראש ממשלת אוסטרליה רוברט מנזיס (Robert Menzies) מהלך של הגדלת הצבא האוסטרלי כדי שיוכל לבצע את מדיניות הממשלה של "הגנה מקדימה" (Forward Defence) בדרום מזרח אסיה. ב-1964 הכריז מנזיס על גידול ניכר בתקציב הביטחון. כוחו של הצבא גדל ב-50% במשך 3 שנים מ-22,000 ל-33,000 חיילים והיה מורכב משלוש בריגדות מלאות ותשעה גדודים. חייל האוויר המלכותי האוסטרלי והצי המלכותי האוסטרלי גם הם התרחבו בשיעור של 25%. ב-1964 עלתה שוב שאלת גיוס החובה. על פי החוק שחוקק באותה שנה הוחלט על שירות חובה של שנתיים מגיל 20.‏[13] ב-1961 נרכשו מארצות הברית 3 משחתות חדשות שהחליפו סידרה ישנה יותר. עד לאותו זמן נהג הצי לחמש את עצמו בכלי שיט מסוגים שהיו בשירות הצי המלכותי הבריטי והרכש מארצות הברית היה חידוש. פרויקטים נוספים היו בנייתן של שש פריגטות נהר, הסבתה של נושאת המטוסים "מלבורן" (HMAS Melbourne) ללוחמת צוללות, רכישת 10 מסוקים מסוג ווסקס ( Wessex) והכנסתן לשירות של צוללות מסדרת אוברון (Oberon). חיל האוויר המלכותי האוסטרלי קיבל את מטוסי המיראג' הראשונים שלו ב-1967 ושלוש טייסת שלו הצטיידו בהם. כמו כן נכנסו לשירות החייל מטוסי תקיפה F111, מטוסי תובלה ‏C-130 הרקולס, מטוסי סיור ימי P3 אוריון (P-3 Orion) ומטוסי אימון מאצ'י (Macchi) מאיטליה.

העימות בין מלזיה לאינדונזיה 1962‏-1966[עריכת קוד מקור | עריכה]

העימות בין מלזיה לאינדונזיה התרחש בין השנים 1962 ל-1966 בין חבר העמים הבריטי לבין אינדונזיה על רקע הקמתה של הפדרציה של מלזיה תוך מאמץ של חבר העמים הבריטי להבטיח את ביטחונה של המדינה החדשה. המלחמה נשארה מוגבלת והקרבות התקיימו בעיקר על האי בורנאו, למרות שהתקיימו מספר פלישות ימיות ואוויריות אינדונזיות לחצי האי המלאי. כחלק ממחויבותה המתמשכת של אוסטרליה לנוכחות צבאית במלזיה, יחידות צבא, צי וחיל אוויר הוצבו שם. בלי שום קשר הייתה ממשלת אוסטרליה מודאגת מהאפשרות של עימות ישיר בינה לבין שכנתה אינדונזיה ולכן הגבילה את מעורבותה בסכסוך להגנה על חצי האי בלבד. בשתי הזדמנויות כוחות אוסטרלים סייעו בטיהור מסתננים שפלשו בדרך הים והאוויר בספטמבר ובאוקטובר 1964. בעקבות פלישות אלה נעתרה הממשלה לבקשותיהן של בריטניה ומלזיה להציב כוחות חיל רגלים בבורנאו. בשלבים הראשונים ניסו כוחות בריטים ומלזיים להשיג שליטה על הגבול עם אינדונזיה ולהגן על מרכזי אוכלוסייה. יחד עם זאת, עם הגעת הכוח האוסטרלי, החליטו הבריטים על פעולה תקיפה יותר. הם חצו את הגבול כדי לאלץ את הכוחות האינדונזים להישאר בעמדות הגנה. הלחימה התרחשה בשטח ג'ונגל הררי עם אקלים מתיש, והתאפיינה במבצעים שבהם נעשה שימוש נרחב במוצבים פלוגתיים שמוקמו לאורך הגבול. מתוכם יצאו פשיטות מעבר לגבול, יחד עם שימוש במסוקים לתובלת הכוחות ולציודם מחדש וכן למשימות סיור ומודיעין. כוח חיל הרגלים האוסטרלי הראשון התמקם סמוך לגבול בסראואק (Sarawak) במרץ 1965 ופעל משני צדי הגבול. היו כמה התנגשויות עם האינדונזים כולל מקרים של עליה על מוקשים. בנוסף הוצבו באותו אזור יחידת מבצעים מיוחדים של חיל האוויר, יחידות ארטילריה והנדסה וכמה ספינות של הצי המלכותי האוסטרלי שהיו מעורבים בהפגזת מטרות אינדונזיות בבורנאו ובלוחמה במסתננים במיצרי סינגפור. חיל האוויר המלכותי האוסטרלי לא לקח חלק משמעותי בלחימה. הלוחמה בבורנאו לא זכתה לכיסוי נרחב בתקשורת האוסטרלית והודאה רשמית על פעולות מעבר לגבול הוצאה רק ב-1996. בעקבות הפיכה צבאית באינדונזיה בראשית 1966 שהעלתה לשלטון את גנרל סוהארטו, נחתם הסכם שלום באוגוסט 1966 שסיים את הסכסוך. 3500 אוסטרלים השתתפו בעימות זה. האבדות כללו 16 הרוגים שמתוכם נהרגו 7 בקרבות עצמם ו-8 נפצעו.‏[14]

מלחמת וייטנאם 1962‏-1973[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת וייטנאם

השתתפותה של אוסטרליה במלחמת וייטנאם נבעה מעלייתו של הקומוניזם בדרום מזרח אסיה לאחר מלחמת העולם השנייה ומהחשש מהתפשטותו ששרר באוסטרליה בשנות החמישים ובתחילת שנות השישים. כתוצאה מכך אוסטרליה תמכה בדרום וייטנאם במשך כל שנות השישים. ב-1961 וב-1962,ראש ממשלת דרום וייטנאם נו דין דיים ( Ngo Dinh Diem), פנה בבקשת סיוע מארצות הברית ומבעלות בריתה בתגובה להתקוממות הולכת וגדלה שזכתה לתמיכה מצפון וייטנאם הקומוניסטית. אוסטרליה הציע לשלוח 30 יועצים צבאיים שהגיעו ביולי ובאוגוסט 1962 והיו חלוצי המעורבות האוסטרלית במלחמת וייטנאם. מאוחר יותר, באוגוסט 1964, שלח חיל האוויר המלכותי האוסטרלי מטוס תובלה לעיר הנמל וונג- טאו (Vung Tau). יחד עם זאת, עם המשך התדרדרות מצב הביטחון בדרום וייטנאם, הגדילה ארצות הברית את מעורבותה ל-200,000 חיילים בתחילת 1965. אוסטרליה שלחה אף היא כוח שהוצב באזור סמוך לסייגון ביוני 1965 והשתתף במספר קרבות משמעותיים. במרץ 1966 ממשלת אוסטרליה הכריזה על הצבתו של כוח בסדר גודל של בריגדה. בכך גדל מספר המגויסים והיה זה על רקע הוויכוח על גיוס החובה. בהיותו בגודל של שני גדודי חיל רגלים יחד עם כוחות שריון, אוויר, ארטילריה לוגיסטיקה, הוצב כוח המשימה באזור שהוא היה האחראי הבלעדי עליו. באוגוסט 1966 ובפברואר 1967, התרחשו קרבות קשים ובשניהם ביחד נהרגו 34 חיילים ונפצעו 79.

חיילי יחידת כלבנים אוסטרלים במלחמת וייטנאם

במהלך 1967 הושגה שליטה טובה יותר על השטח והאוסטרלים הצליחו להגן על הדרכים לסייגון מפני תקיפות במסגרת מבצע קובורג (Operation Coburg), מתקפת הטט ב-1968 וקרב קורל-בלמורל (Coral–Balmoral) במאי ויוני 1968. היה זה הקרב הגדול ביותר שהאוסטרלים השתתפו בו במלחמה. במשך 26 ימים ספגו האוסטרלים 25 הרוגים ו99 פצועים בעוד שהוערך שלקומוניסטים היו כ-300 הרוגים. קרבות חשובים נוסים היו בבין-בה (Binh Ba) ביוני 1969, בהאט-דיץ' ( Hat Dich) בסוף ספטמבר 1968 ובתחילת 1969 ובלונג-קאן (Long Khanh) ביוני 1971. בשיאה של המעורבות האוסטרלית בוייטנאם כללו הכוחות שלהם בריגדה שכללה 8500 חיילים בשלושה גדודי חיל רגלים, כוחות שריון, ארטילריה, הנדסה, לוגיסטיקה וסיוע אווירי, טייסת מפציצים של חיל האוויר שנשלחה ב-1967 וארבע משחתות של הצי שהצטרפו לצי האמריקני לפטרולים ימיים לחופי צפון וייטנאם. הפינוי האוסטרלי של וייטנאם החל באופן משמעותי בנובמבר 1970. כחלק מהאסטרטגיה הכוללת של בעלות הברית של "וייטנאמיזציה" (העברת האחריות לכוחות הדרום וייטנאמים) ורצונה של ממשלת אוסטרליה לצמצם את מעורבותה במלחמה, סיימו הכוחות את תפקידם. הבריגדה שהוצבה בוייטנאם הורידה את סדר הכוחות שלה לשני גדודי חיל רגלים בלבד, אם כי סיוע אווירי וארטילרי עדיין נשארו. במהלך 1971 המשיכה מגמת הצימצום של הכוחות האוסטרלים בוייטנאם. והבריגדה הראשונה סיימה את תפקידה באוקטובר. יועצים צבאיים נשארו עד לסוף 1972. הכוח האוסטרלי האחרון עזב את וייטנאם ב-1973. מלחמת וייטנאם הייתה הארוכה ביותר שבה השתתפה אוסטרליה מעודה והשנויה ביותר במחלוקת. למרות שהייתה להשתתפות במלחמה תמיכה ציבורית, הנוכחות הממושכת שם גרמה להיווצרותה של תנועה אנטי-מילחמתית. מעל 50,000 אוסטרלים שירתו בוייטנאם. 519 נהרגו ו-2398 נפצעו. 4 עוטרו בצלב ויקטוריה.‏[15][6][16]

לאחר מלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת כוחות ההגנה של אוסטרליה 1976[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהחשיבות של פיקוד משולב עלתה במהלך מלחמת העולם השנייה כאשר כוחות אוויר, ים ויבשה אוסטרלים נלחמו לעתים קרובות כחלק מפיקוד אחד, העדרה של סמכות מרכזית משותפת המשיכה לגרום לתיאום לא מוצלח בין השירותים השונים בעידן שלאחר המלחמה, כאשר כל אחד מהם היה מאורגן ופעל על בסיס תורת לחימה שונה. הצורך במבנה פיקודי משולב קיבל דגש נרחב יותר במהלך מלחמת וייטנאם. ב-1973 שר ההגנה ארתור טאנג (Arthur Tange), הגיש דוח לממשלה שכלל המלצה על איחוד המשרדים הממשלתיים שתמכו בשירותים השונים למשרד ממשלתי אחד ועל יצירת התפקיד של ראש מטה כוחות ההגנה.

מטה כוחות ההגנה של אוסטרליה בקנברה

ממשלת הלייבור לבסוף איחדה ב-1973 את חמשת המשרדים הממשלתיים שעסקו בביטחון (ביטחון, צי, צבא, חייל אוויר ואספקה) למשרד ממשלתי אחד. החלטה זו פורסמה במקביל לביטול גיוס החובה. ב-1 בינואר 1976 שלושת הזרועות של הכוח הצבאי של אוסטרליה אוחדו ככוח אחיד, התנדבותי ומקצועי שנקרא "כוחות ההגנה של אוסטרליה" (Australian Defence Force – ADF). כיום מפקדת ה-ADF ממוקמת בקנברה ומורכבת מפיקודים האחראים על האוויר, הים, היבשה ועל מבצעים מיוחדים. בנוסף קיים פיקוד צפוני בדרווין.‏[17]

הגנת אוסטרליה בשנות השמונים והתשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות השבעים, האסטרטגיה הביטחונית של אוסטרליה התמקדה בתפיסה של "הגנה מקדימה" (Forward Defence) שלפיה תפקידו של הכוח הצבאי האוסטרלי היה לשתף פעולה עם בעלות בריתו כנגד איומים במרחב האוסטרלי. ב-1969 כאשר ארצות הברית החלה לפעול על פי דוקטרינת ניקסון, והבריטים החלו לפנות שטחים באסיה, פיתחה אוסטרליה מדיניות ביטחון שמדגישה את הצורך שלה לסמוך על עצמה בהגנה על היבשת. מדיניות זו הייתה מבוססת על הגנה על חופיה הצפוניים של אוסטרליה ועל אבטחת דרכי הגישה באוויר ובים כנגד כל התקפה אפשרית. כדי ליישר קו עם מטרה זו, ה-ADF אורגן מחדש כדי להגדיל את יכולתו להכות את האויב מתוך בסיסים ביבשת ולהתנגד לפלישות על אדמת אוסטרליה. ה-ADF השיג מטרה זו על ידי הגדלת היכולות של הצי ושל חיל האוויר ועל ידי מיקום כוחות הצבא בצפון הארץ. במהלך זמן זה לא היו תחת פיקודו של ה-ADF כוחות שהוצבו מעבר לים. יחד עם זאת ב-1987 ביצע ה-ADF את הפעולה הקרבית הראשונה שלו כאשר כמה ספינות מלחמה ויחידת רובאים הוצבה במימיה של פיג'י כתגובה להפיכה הצבאית שם. יחד עם היותה פעולה מוצלחת, הייתה המשימה בפיג'י אבן בוחן ל-ADF ליכולתו להגיב במהירות לאירועים בלתי צפויים.

מלחמת המפרץ 1991[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת המפרץ

אוסטרליה הייתה חברה בקואליציה הבינלאומית ששלחה כוחות צבאיים למלחמת המפרץ ב-1991 שכללו כוח משימה ימי של שתי ספינות קרב, ספינת סיוע וצוות צלילה. סך הכל כ-750 איש. תרומתה זו של אוסטרליה הייתה הפעם הראשונה שכוחות אוסטרלים השתתפו באזור לחימה של ממש מאז הקמת ה-ADF ומשימה זו בחנה את היכולות של הכוח ושל שרשרת הפיקוד. יחד עם זאת, לא חווה הכוח האוסטרלי קרבות של ממש ובמקום זאת השתתף בפעולות לכפיית העיצומים כלפי עיראק בעקבות הפלישה לכוויית. כמה מאנשי ה-ADF שירתו במסגרת של חילופי כוחות עם יחידות בריטיות ואמריקניות, כן השתתפו בקרבות. לאחר המלחמה הצי החזיק באופן קבוע פריגטה במפרץ הפרסי ובים סוף כחלק מהסגר הכלכלי שהמשיך להתקיים כלפי עיראק.‏[18]

הפריגטה "סידני" במימי המפרץ הפרסי במלחמת המפרץ הראשונה

ביטחון עולמי בסוף שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז סוף שנות השמונים, ממשלת אוסטרליה הטילה על ה-ADF יותר ויותר משימות שמירת שלום ברחבי העולם. בעוד שרוב המשימות הללו הצריכו רק מספר קטן של מומחים, חלק מהם היו כרוכים בהצבתם של מאות חיילים. משימות שמירת שלום נרחבות היו בנמיביה ב-1989, בקמבודיה בין 1992-1993, בסומליה ב-1993, ברואנדה ב-1994 וב-1995 בבוגנוויל ב-1994 ומ-1997 ואילך. עלייתה לשלטון של הממשלה הליברלית בראשות ג'ון הווארד הובילה לשינויים משמעותיים במבנה הכוחות של ה-ADF ובמשימותיו, יחד עם מדיניות חדשה של הממשלה ששמה פחות דגש על הגנת אוסטרליה מפני מתקפה ישירה ודגש חזק יותר על עבודה בשיתוף פעולה עם מדינות שכנות ועם בעלות בריתה של אוסטרליה כדי להתמודד עם איומים אפשריים. יחד עם הדגשים החדשים, המבנה של ה-ADF השתנה כדי להגדיל את היחס בין יחידות לוחמות לבין יחידות תומכות לחימה כדי לשפר את היעילות הקרבית של ה-ADF.‏[19]

שנות האלפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזרח טימור 1999 עד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של מזרח טימור

המושבה הפורטוגזית לשעבר של מזרח טימור נכבשה על ידי אינדונזיה ב-1975. יחד עם זאת, בעקבות שנים של מאבק אלים ממשלת אינדונזיה בראשות הנשיא חביבי, הסכימה לבסוף לקיים משאל עם על אוטונומיה במזרח טימור ב-1999. כוח המשימה של האו"ם במזרח טימור (UNAMET) הוקם כדי לארגן ולנהל את ההצבעה, שהתקיימה בסוף אוגוסט 1999 ובה הצביעו 78.5% מהמצביעים לטובת עצמאות. יחד עם זאת, בעקבות ההכרזה על תוצאות המשאל, מיליציות פרו-אינדונזיות, שנתמכו על ידי אלמנטים מצבא אינדונזיה, החלו במסע של אלימות, ביזה והצתות ורבים מתושבי מזרח טימור נהרגו ויותר מחצי מיליון נעקרו מבתיהם. עקב היא יכולתה לשלוט במצב, הסכימה אינדונזיה לבסוף לשיגורו של כוח שמירת שלום בינלאומי. אוסטרליה, ששיגרה כוח משטרתי ל- UNAMET, ארגנה והובילה את הקואליציה הצבאית הבינלאומית שנקראה "הכוח הבינלאומי למזרח טימור" (INTERFET) כוח שלא היה כפוף לאו"ם אך פעל על פיה החלטותיו. הכוח האוסטרלי במסגרת זו כלל 5500 איש.

צבא אוסטרליה בפריקת ציוד הנדסי במזרח טימור

ה-INTERFET הגיע ב-12 בספטמבר 1999 והוטל עליו להחזיר את השלום והביטחון, להגן ולסייע ל-UNAMET, ולספק סיוע הומניטרי. עם נסיגתם של הכוחות המזוינים, המשטרה והממשלה של אינדונזיה ממזרח טימור, UNAMET הקים מחדש את מטה הפעולה שלו בדילי ב-28 בספטמבר. ב-19 באוקטובר 1999, הכירה אינדונזיה רשמית בתוצאות משאל העם וזמן קצר לאחר מכן הוקם כוח שמירת שלום של האו"ם (כוח העברת השלטון במזרח טימור של האו"ם – UNTAET) והפך לאחראי על המנהל במזרח טימור במהלך תקופת המעבר לעצמאות. העברת הפיקוד הצבאי מ-INTERFET ל-UNTAET הושלמה ב-28 בפברואר 2000. אוסטרליה המשיכה לתמוך בפעולות שמירת השלום של האו"ם עם כוח שמנה בין 1500 ל-2000 איש, יחד עם ציוד נחיתה ומסוקי בלק הוק, ונותרה התורם הגדול ביותר של כוח אדם למשימת שמירת השלום. תוך כדי ביצוע משימות אלה, כוחות אוסטרלים המשיכו להתנגש עם מיליציות פרו-אינדונזיות ובכמה הזדמנויות גם בכוחות צבא אינדונזים, במיוחד לאורך הגבול עם מערב טימור. יחד עם זאת, עם התייצבות המצב הביטחוני, שארית הכוח האוסטרלי וכוחות האו"ם עזבו את מזרח טימור ב-2005. שני אוסטרלים מתו לא עקב פעולות קרב ובקרבות שכן התרחשו נפצעו כמה. המשימה הבלתי צפויה במזרח טימור ב-1999 הובילה שינויים משמעותיים במדיניות הביטחון של אוסטרליה ולהגברת יכולתו של ה-ADF לנהל מבצעים מחוץ לאוסטרליה. משימה מוצלחת זו הייתה הראשונה בה כוח צבאי אוסטרלי גדול פעל מחוץ לאוסטרליה מאז מלחמת וייטנאם וחשפה את החסרונות ביכולתו של ה-ADF לקיים מבצעים כאלה. עקב כך, מסמך מדיניות הביטחון שפורסם בשנת 2000, שם דגש חזק יותר על הכנת ה-ADF למשימות מעבר לים. ממשלת אוסטרליה התחייבה לשפר את יכולותיו של ה-ADF על ידי שדרוג המוכנות והציוד של יחידות ה-ADF, הרחבת מצבת כוח האדם של ה-ADF ל-57,000 איש במשרה מלאה והגדלת תקציב הביטחון ב-3% לשנה. במאי 2006, 2000 אנשי ה-ADF הועסקו שוב במזרח טימור כחלק ממבצע שנועד לפתור מצב של אי שקט בין אלמנטים של צבא המדינה. כוחות אוסטרלים היו מעורבים בכמה התכתשויות בתקופה זו. יחד עם זאת עד תחילת 2010 מצב הביטחון התייצב ורק 400 אוסטרלים נותר כחלק מכוח בינלאומי קטן כדי לאמן את כוחות הביטחון המקומיים.

אפגניסטן 2001 ועד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (2001-)
כוח אוסטרלי באפגניסטן - 2008

זמן קצר לאחר מתקפת הטרור על ניו יורק ועל וושינגטון ב-11 בספטמבר 2001, כוחות אוסטרלים הצטרפו לקואליציה הבינלאומית בראשות ארצות הברית למאבק בטרור. התרומה הבולטת ביותר של ה-ADF הייתה משלוח כוחות מיוחדים לאפגניסטן בשנים 2001 ו-2002 ושוב החל מאמצע 2005, כדי להילחם בטליבאן. עם חלוף הזמן גדלה המחויבות האוסטרלית עם תוספת של כוחות קרקעיים החל מ-2006 שעסקו במשימות אבטחה, ארגון מחדש ובחניכה ואימונים של הצבא הלאומי האפגני. אוסטרליה גם הקצתה פריגטה ושני מטוסי בקרה מסוג אוריון ושלושה מטוסי תובלה הרקולס C130 לצורך מבצעים בינלאומיים במפרץ הפרסי ובאוקיינוס ההודי מאז 2001, ולסיוע בשני המבצעים באפגניסטן ובעיראק. כוח של ארבע מטוסי קרב-הפצצה F/A-18 הורנט הוצבו בדייגו גרסיה מסוף 2001 ועד אמצע 2002 ושני מטוסי תדלוק הוצבו בבסיס חיל האוויר בקירגיזסטן כדי לתת תמיכה לכוחות האוויר של הקואליציה שפעלו באפגניסטן. נכון ל-2012 כוח צנוע יחסית של 1550 איש נותר באפגניסטן, שם היו מעורבים בפעילות נגד מורדים בפרובינציית אורוזגאן (Uruzgan) בשיתוף עם צבא ארצות הברית וצבאות של חברות אחרות בקואליציה עד לנסיגתם באוגוסט. הכוח כולל חייל רגלים ממוכן, כוחות מיוחדים, כוחות הנדסה, פרשים, ארטילריה וכוחות אוויר. בנוסף, כוח לוגיסטיקה של 800 אוסטרלים מוצב במזרח התיכון כדי לתת סיוע לכוחות באפגניסטן. כוחות סיור ימיים וכוח תובלה אווירי ממשיך לתת תמיכה במבצעים בעיראק ובאפגניסטן ומוצב בבסיס אל מינהד (Al Minhad Air Base) באיחוד האמירויות הערביות. כמו כן משייטת פריגטה של הצי המלכותי האוסטרלי במימי הים הערבי ובמפרץ עדן בפעילות למניעת שוד ימי. במשך השנים פעלו כוחות אוסטרלים במבצעים צבאיים רבים באפגניסטן. האבדות עד כה כוללים 40 הרוגים ו-256 פצועים. שני אוסטרלים עוטרו בצלב ויקטוריה של אוסטרליה, לראשונה מזה ארבעים שנה.‏[20][6][21]

עיראק 2003-2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת עיראק
כוח סיור אוסטרלי בעיראק - 2007

כוחות אוסטרלים הצטרפו לצבאות בריטניה וארצות הברית במהלך הפלישה לעיראק ב-2003. התרומה העיקרית הייתה גם היא צנועה למדי וכללה כוח אדם של 2058 איש. המרכיבים העיקריים של הכוח כללו כוחות מיוחדים, כוח אווירי ויחידות צי. יחידות של הצי המלכותי האוסטרלי כללו ספינת נחיתה אחת ושתי פריגטות, בעוד חייל האוויר המלכותי האוסטרלי הציב 14 מטוסי קרב-הפצצה F/A-18, כמה מטוסי אוריון ומטוסי תובלה C130 הרקולס. הכוחות המיוחדים האוסטרלים היו אחת מהיחידות הראשונות של הקואליציה שחצו את הגבול לעיראק, ובמשך כמה ימים היה זה כוח מבצעים אווירי מיוחד של צבא אוסטרליה שהיה הכוח הקרקעי הקרוב ביותר מבין כוחות הקואליציה. במהלך הפלישה, חייל האוויר המלכותי האוסטרלי ביצע את משימת הקרב הראשונה שלו מאז מלחמת וייטנאם. צבא עיראק הראה עד מהרה שאינו יכול לעמוד מול כוחות הקואליציה. בעוד שאוסטרליה לא לקחה בהתחלה חלק בכיבוש של עיראק לאחר המלחמה, כוח שריון קל אוסטרלי, נשלח מאוחר יותר לדרום עיראק באפריל 2005. תפקידו של כוח זה היה להגן על משלחת של מהנדסים יפנים שפעלה באזור ולהדריך את יחידות הצבא העיראקי החדש. כוח זה מנה בשיאו 1400 איש במאי 2007. פריגטה של הצי המלכותי האוסטרלי התמקמה בצפון המפרץ הפרסי וחיל האוויר שלח מטוס הרקולס. לאחר הקמת ממשלה של מפלגת הלייבור בראשות קווין ראד, ממדי הכוח קטנו באמצע 2009 והכוחות של הצי וחיל האוויר הופנו למשימות נוספות במזרח התיכון. פעולות בקנה מידה קטן המשיכו עם כוח של 80 אוסטרלים שנשארו בעיראק כדי להגן על השגרירות האוסטרלית בבגדאד. באוגוסט 2011 התפנה כוח זה והוחלף על ידי יחידת אבטחה פרטית שלקחה על עצמה את האחריות לאבטחת הנוכחות הדיפלומטית האוסטרלית בעיראק. למרות שיותר מ-17,000 איש שירתו בעיראק מאז תחילת המלחמה, אבדותיהם של האוסטרלים היו קלות מאוד יחסית. שני חיילים אוסטרלים נהגו בתאונות, שלישי נהרג בהיותו בשירות חיל האוויר הבריטי ו-27 נפצעו. שני קצינים נשארו בעיראק כחלק ממשלחת הסיוע של האו"ם.‏[18]

משימות שמירת שלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת משימות שמירת השלום של אוסטרליה מאז 1945

מעורבותה של אוסטרליה במבצעים בינלאומיים לשמירת שלום הייתה מגוונת וכללה השתתפות הן במשלחות מטעם האו"ם והן במסגרת קואליציות בינלאומיות שהוקמו אד-הוק. אוסטרלים היו מעורבים בשנים האחרונות ביותר עימותים בתפקידי שמירת שלום מאשר כצד לוחם. יחד עם זאת, במונחים השוואתיים בינלאומיים, אוסטרליה הייתה רק שומרת שלום מתונה ואנרגטית. למרות שאוסטרליה עוסקת במשימות שמירת שלום ברציפות כבר 60 שנה, בהיותה חלק מהקבוצה הראשונה של משקיפי או"ם באינדונזיה ב-1947, מחויבויותיה הוגבלו באופן כללי, וכללו מספר קטן של כוחות סיוע טכניים בעלי רמה גבוהה (יחידות קשר, הנדסה ורפואה) או משקיפים וכוחות שיטור. דפוס זה השתנה באמצע שנות התשעים כאשר אוסטרליה נעשתה מעורבת בסדרה של מבצעים בעצימות גבוהה, המצריכים כמות גדולה של יחידות קרביות לצורך פעולות שונות כולל בקמבודיה, ברואנדה, בסומליה ומאוחר יותר במזרח טימור ובאיי שלמה. אוסטרליה הייתה מעורבת בכ-100 משלחות שונות, בהן השתתפו יותר מ-30,000 איש 14 אוסטרלים מתו במהלך משימות אלה.‏[22][19]

מלחמות אוסטרליה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו באומות רבות, גם באוסטרליה תופס זיכרון המלחמות מקום חשוב. הטראומה של המלחמות, בעיקר מלחמות העולם, הטביעה את חותמה על יצירותיהם של אומנים ואנשי רוח. לא מעט סרטים וסדרות טלוויזיה נעשו על רקע המלחמות. על החוויה האוסטרלית במלחמת העולם הראשונה נוצרו בין השאר יצירות האומנות הבאות:

  • הסרט "גליפולי" (Gallipoli) משנת 1991 בכיכובו של מל גיבסון אודות נער ממערב אוסטרליה הכפרית שמתגייס לכוחות אנזא"ק שנוחתים בגליפולי ועל החוויות שלו ושל חבריו שבמובן מסוים מאבדים את שפיותם בקרב הנורא.
  • הסרט "הפרשים הקלים" (The Lighthorsemen) משנת 1987 המספר את סיפורים אנשי בריגדת הפרשים הקלים ועל מלחמתם בקרבות בארץ ישראל בכלל ובקרב באר שבע בפרט.
  • המיני סדרה האוסטרלית "אנזא"קס" (Anzacs) משנת 1985 מספרת את סיפורה של חבורת צעירים אוסטרלים שמתגייסת לגדוד השמיני של הכוח האימפריאלי האוסטרלי ונלחמים בגליפולי ובחזית המערבית.
  • הצייר האוסטרלי ארתור סטריטון (Arthur Streeton) נלווה לדיוויזיה השנייה בצרפת במחצית השנייה של 1918 ובציוריו הוא מתאר את נופי המלחמה וחיי היום יום בה ופחות שם דגש על תיאורי הזוועה של המלחמה כפי שמקובל באומנות המלחמה.
  • הזמר האוסטרלי ממוצא סקוטי אריק בוגל (Eric Bogle) מדבר על המלחמה בכמה משיריו, בין השאר השיר "והתזמורת ניגנה את ואלס עם מטילדה" (And the Band Played Waltzing Matilda) מתאר את סיפורו של חייל שלחם ונפצע בגליפולי.

על תקופת מלחמת העולם השנייה ידוע בין השאר הסרט "אוסטרליה" (Australia) בכיכובם שלניקול קידמן ויו ג'קמן משנת 2008 המתרחש בין השאר על רקע הפצצת דרווין על ידי היפנים.

הצבא האוסטרלי והיישוב היהודי בארץ-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס הזיכרון במלאת 90 שנה לכיבוש באר שבע בבית הקברות הצבאי הבריטי

המפגש הראשון של היישוב היהודי בארץ ישראל עם החיילים האוסטרלים היה עם כיבוש הארץ על ידי חיל המשלוח המצרי במלחמת העולם הראשונה, שאחד המרכיבים העיקריים בו היו חיילי צבא אוסטרליה, דיוויזית הרוכבים האוסטרלית ואנזא"ק. מסעו של כוח זה בארץ ישראל החל בקרבות בעזה, המשך בכיבוש באר שבע שנשמר בזיכרון הקולקטיבי הן באוסטרליה והן בישראל, עבור בקרב על גבעות מע'אר, ועד לקרבות בירושלים ובמגידו. הידיעה כי החיילים האוסטרלים לקחו חלק חשוב בשחרור הארץ מעול הטורקים וחביבותם ופשטותם חיבבו אותם עד מהרה על היישוב היהודי בארץ. בספרו של נחום גוטמן שביל קליפות התפוזים שנכתב על רקע התקופה מדגיש את ההבדלים בין יחסם הקשה והמשפיל של השלטונות הטורקים לפני המלחמה ובמהלכה, לבין כוחות מעצמות ההסכמה בכלל והחיילים האוסטרלים בפרט. נחום גוטמן מתאר בספרו את אדיבותם ונדיבותם של האוסטרלים שנהגו לתת צדקה לקבצנים ברחוב ולהודות לבני הארץ שנתנו להם שירות כלשהו (דבר שלא היה עולה על דעתם של החיילים הטורקים).

במלחמה העולם השנייה הייתה ארץ ישראל בסיס לכוחות בעלות הברית בתקופת שלפני ואחרי יציאה ללחימה בחזיתות השונות. ושוב נפגשו אנשי היישוב עם החיילים האוסטרלים הזכורים לטוב מתקופת מלחמת העולם הראשונה. תל אביב הייתה חביבה על החיילים כמקום בילוי והם ניצלו את העיר העברית כמקום לנוח ולנפוש בחופשותיהם. בחורות מהיישוב היהודי שאהבו לפגוש את החיילים באתרי הבילוי בעיר וידוע אף על מקרים של בנות שנישאו לחיילים, הן בריטים והן אוסטרלים ולאחר המלחמה היגרו איתם לארץ מוצאם. חביבותם של החיילים האוסטרלים הייתה קשורה לפשטותם ואדיבותם ולכך שהם היו שונים מהחיילים הבריטים שמבחינת אנשי היישוב היהודי בארץ ייצגו את שלטונות המנדט שלא היו חביבים עליהם.‏[23]

פועלם של חיילי אוסטרליה בארץ ישראל הונצח באנדרטאות שונות שהידועות בהם הן יד אנזא"ק ביער בארי ליד קיבוץ בארי ופארק החייל האוסטרלי בשכונה י"א בבאר שבע. ב-31 באוקטובר 2007 במלאת 90 שנה לכיבוש באר שבע נערך שיחזור של הסתערותם של הפרשים האוסטרלים על העיר. בטקס השתתפו חברי אגודת הפרשים הקלים האוסטרלים (The Australian Light Horse Association) שחלקם צאצאים לחיילים שהשתתפו בקרב, שגרירי בריטניה, אוסטרליה, ניו זילנד וטורקיה בישראל, ראש עיריית באר שבע יעקב טרנר, משמר כבוד של חיילים אוסטרלים המשרתים בכוח המשקיפים הרב-לאומי בסיני, חברי "העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל", בני משפחות הלוחמים ותיירים. מצעד הפרשים עבר ברחובות באר שבע והסתיים בטקס בבית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבע.‏[24]

ריכוז נתוני המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס זיכרון ביום אנזא"ק, מלבורן, 25 באפריל 2005
שדירת המצעדים אנזא"ק בקנברה. ברקע, בניין הפרלמנט האוסטרלי עם דגל מתנופף עליו
ריכוז נתוני המלחמות‏[25]
שם העימות שנים משתתפים הרוגים פצועים שבויים
ניו זילנד 1860-1861 צוות הספינה "ויקטוריה" ו-2500 חיילים 1 אין אין
סודאן 1885 770 9 3 אין
מלחמת הבורים 1899-1902 14,643 589 538 100
מרד הבוקסרים 1900-1901 6 לא ידוע אין אין
מלחמת העולם הראשונה 1914-1918 416,809 במסגרת חיל המשלוח

(מתוכם שירתו 324,000 מעבר לים)

9000 בצי המלכותי האוסטרלי

סה"כ 425,809

61,511 155,000 4044

(397 מתו בשבי)

מלחמת האזרחים ברוסיה 1918-1919 148-198 10 40 אין
מלחמת העולם השנייה 1939-1945 צבא 727,200

צי 49,900

חיל האוויר 216,900

סה"כ 993,000

39,761 66,553 8184 (בגרמניה ובאיטליה)

22,376 (ביפן)

8031 מתו בשבי

מצב החירום במלאיה 1948-1960 7000 39 20 אין
מלחמת קוריאה 1950-1953 צבא 10,657

צי 4507

חיל האוויר 2000

סה"כ 17,164

340 1216 29 (אחד מת בשבי)
העימות בין מלזיה לאינדונזיה 1962-1966 3500 16 9 אין
מלחמת וייטנאם 1962-1973 צבא 42,700

צי 2825

חיל האוויר 4443

סה"כ 49,968

521 2398 אין
מלחמת המפרץ הראשונה 1991 750 אין אין אין
סומליה 1992-1994 1480 1 אין אין
מזרח טימור 1999 עד היום 4 אין אין
אפגניסטן 2001 עד היום 40 256 אין
מלחמת המפרץ השנייה 2003-2011 17,000 3 27 אין
סה"כ 102,845 225,873 34,730

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתבה באתר רשת ABC האוסטרלית על זיכרון הנופלים
  2. ^ מידע על מסורת יום אנז"ק באתר הזיכרון האוסטרלי (Austrelian War Memorial)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 מידע על התקופה הקולוניאלית מתוך אתר הזיכרון האוסטרלי
  4. ^ מידע על המלחמה בסודאן מתוך אתר הזיכרון האוסטרלי
  5. ^ מידע על מלחמת הבורים מתוך אתר הזיכרון האוסטרלי
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 רשימת מקבלי צלב ויקטוריה האוסטרלים מתוך אתר ועדת יום אנז"ק
  7. ^ מידע על מרד הבוקסרים מתוך אתר הזיכרון האוסטרלי
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 מידע על מלחמת העולם הראשונה מתוך אתר הזיכרון האוסטרלי
  9. ^ 9.0 9.1 מידע על מלחמת העולם השנייה מתוך אתר הזיכרון האוסטרלי
  10. ^ כתבה על לוחמת הצוללות היפנית בחופי אוסטרליה מתוך אתר פרויקט מחקר אוסטרלי-יפני
  11. ^ מידע על מלחמת קוריאה מתוך אתר הזיכרון האוסטרלי
  12. ^ מידע על מצב החירום במלאיה מתוך אתר הזיכרון האוסטרלי
  13. ^ מידע על השינוי בחוק גיוס חובה משנת 1964 באתר משרד ההגנה האוסטרלי
  14. ^ מידע על העימות בין מלזיה לאינדונזיה מתוך אתר הזיכרון האוסטרלי
  15. ^ מידע על מלחמת וייטנאם מתוך אתר הזיכרון האוסטרלי
  16. ^ מידע על מלחמת וייטנאם מתוך אתר משרד ההגנה האוסטרלי
  17. ^ מידע על שינוי מדיניות הביטחון בשנות השבעים מתוך אתר משרד ההגנה האוסטרלי
  18. ^ 18.0 18.1 מידע על המלחמות בעיראק מתוך אתר הזיכרון האוסטרלי
  19. ^ 19.0 19.1 רשימת משימות שמירת השלום באתר משרד ההגנה האוסטרלי
  20. ^ מידע על מלחמת אפגניסטן מתוך אתר הזיכרון האוסטרלי
  21. ^ מידע על האבדות באפגניסטן מתוך אתר משרד ההגנה האוסטרלי
  22. ^ מידע על משימות שמירת השלום מתוך אתר הזיכרון האוסטרלי
  23. ^ דליה שחורי:"הנהגת היישוב מבקשת מבנות ישראל להנעים את זמנם של חיילי המנדט" הארץ 11.4.2004
  24. ^ טקס ושחזור הסתערות הפרשים על באר שבע לרגל 90 שנה לכיבוש העיר, כתבה באתר YouTube סרטונים
  25. ^ פירוט האבידות במלחמות מתוך אתר הזיכרון האוסטרלי