היסטוריה צבאית של דרום אפריקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כוחות ההגנה של דרום אפריקה
זרועות
צבא דרום אפריקה
הצי הדרום-אפריקאי
חיל האוויר הדרום-אפריקאי
עיטורים ומבנה פיקודי
עיטורי כוחות ההגנה של דרום אפריקה
דרגות כוחות ההגנה של דרום אפריקה
היסטוריה צבאית
היסטוריה צבאית של דרום אפריקה
היסטוריה של דרום אפריקה

ההיסטוריה הצבאית של דרום אפריקה מתמשכת על פני תקופה ארוכה מאז ימי ההתיישבות ההולנדית באמצע המאה ה-17 ועד היום. מלחמות ועימותים רבים אירעו לאורך תקופה זו, בתוך דרום אפריקה ומחוצה לה. מלחמות אזרחים ומלחמות חיצוניות, כולל השתתפות במלחמות העולם ובמלחמות נוספות ברחבי העולם במהלך המאה העשרים.

מלחמות ההולנדים והקוי קוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מושבת הכף

הגעתם של המתיישבים ההולנדים הקבועים הראשונים של חברת הודו המזרחית ההולנדית לכף התקווה הטובה ב-1652 הפגישה אותם פנים אל פנים עם האוכלוסייה המקומית, כמו הקויסאנים (מונח כללי לבני הקוי קוי (ההוטנטוטים (אנ'), כפי שנקראו על ידי ההולנדים), והבושמנים) וכמה שבטי בנטו. עם התפתחות קשרי המסחר בין ההולנדים לבין הקוי קוי, פרצו עימותים ביניהם על בעלות על אדמה ועל מקנה. עימותים אלה גרמו להתקפות אלימות ולהתקפות-נגד של שני הצדדים, הידועים כמלחמות ההולנדים והקוי קוי (Khoikhoi-Dutch Wars). המלחמה הראשונה אירעה ב-1659, השנייה ב-1673 והשלישית ב-1674-1677.[1]

היריבות בין ההולנדים לאנגלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצר התקווה הטובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 1664, התגלעו מתחים בין בריטניה לבין הולנד עקב שמועות על מלחמה קרבה ובאה. באותה שנה החלה בניית מבצר בצורת מחומש על החוף וב-1679 נבנו חמישה ביצורים בצורת קדקודים מסביב למחומש כך שצורת המבצר הפכה להיות כשל כוכב. בתקופה ההיא עמדה המצודה על קו החוף, אך כיום, עקב פעולות של ייבוש קרקע, ניצבת המצודה במרכז העיר קייפטאון. המצודה נבנתה בין השנים 1666 ל-1679 על ידי חברת הודו המזרחית ההולנדית וכיום היא הבניין העתיק ביותר בדרום אפריקה. המצודה שמשה כמפקדת צבא דרום אפריקה באזור המערבי של מושבת הכף וכיום נמצא בה מוזיאון צבאי ומתקיימים בה טקסים צבאיים.[2]

קרב מיוזנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב מיוזנברג היה קרב קטן אך משמעותי מאוד להמשך ההיסטוריה של דרום אפריקה והתקיים ב-1795 במיוזנברג שליד קייפטאון. תוצאת הקרב הייתה השתלטותה של בריטניה על מושבת הכף. צי של שבע ספינות של הצי המלכותי הבריטי ששלוש מהן היו מחומשות ב-74 תותחים כל אחת, שתים מהן חומשו ב-64 תותחים כל אחת ושתיים ב-16 תותחים כל אחת, תחת פיקודו של אדמירל משנה ג'ורג' אלפינסטון (George Elphinstone), עגנו בסיימונס ביי (Simon's Bay) שליד כף התקווה הטובה ביוני 1795. הצעתו של מפקד הצי הייתה שבריטניה תיתן את חסותה למושבת הכף. במילים אחרות, שהמושבה תעבור לידיה של בריטניה. ההולנדים סירבו להצעה. סיימונס טאון נכבשה ב-14 ביוני על ידי כוח של 350 אנשי חיל הנחתים המלכותי יחד עם 450 חיילי רגלים, עוד לפני שההולנדים הספיקו להעלות את העיר באש. בעקבות התכתשויות בתחילת ספטמבר, ניסו ההולנדים לכבוש את העיר מחדש, אך תגבורות שהגיעו מבריטניה גרמו להולנדים לסגת. עם הגעתם של תגבורות נוספות המשיכו הבריטים להתקדם לתוככי המושבה והיא נכבשה כולה ב-16 ביוני 1795.[3][4][5]

הבריטים שלטו במושבת הכף במשך 7 השנים הבאות והיא הושבה להולנדים ב-1804. ב-1806 שבו הבריטים וכבשו את המושבה שנית בקרב בלאוברג (Blaauwberg) והשליטה במושבה נשארה בידם במשך יותר ממאה שנה לאחר מכן.

מלחמות הקוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמות הקוסה (Xhosa Wars), היו סדרה של תשע מלחמות בין חלקים מעם הקוסה לבין מתיישבים אירופאים ובעלי בריתם מקרב הקוסה, בין השנים 1779-1879 באזור שמהווה כיום את החלק המזרחי של מושבת הכף. המלחמות גרמו לבני הקוסה לאבד את רוב אדמותיהם ולשעבודם לשלטון האירופאי.[6]

מלחמת האזרחים של הזולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאקה מלך זולו
ערך מורחב – שאקה

מלחמת האזרחים של הזולו (Zulu Civil War) או מלחמת זולו-נדוואנדווה (Ndwandwe–Zulu War) התקיימה בשנים 1817-1819 בין הממלכה המתפתחת של עם הזולו לבין שבט הנדוואנדווה (Ndwandwe). מנהיגם של הזולו, שאקה הכניס דרך לחימה מהפכנית באמצעות השימוש בחנית האסגאי (Assegai) בעלת הידית הקצרה והלהב הרחב, ששימשה כנשק דקירה לטווח קצר. על פי חוקיו של שאקה העונש על אובדן האסגאי היה מוות, לכן הוא לא הוטל כמו חנית. הוא גם ארגן את הלוחמים ביחידות קרביות מסודרות שנקראו אימפי והם היו מצוידים במגינים עשויים מעור פרה. בקרב על גבעת גקולי (Battle of Gqokli Hill) ב-1819 כוחותיו גברו על כוח גדול יותר במספר אנשיו של אנשי הנדוואנדווה.[7] בקרב נוסף שהתרחש ב-1820 בנהר מלאטוז (Mhlatuze River) הובסו הנדוואנדווה סופית והם נדדו צפונה ומזרחה. הייתה זו ראשיתה של המפקאנה (חיסול, בשפת הזולו) או "דיפאקאן" (הגירה כפויה, בשפת הסותו), נדידת עמים רבתי של עמים אפריקאים רבים. השטח שכבשו הזולו מיושב על ידיהם עד היום ואת אורח החיים שלהם ניתן לקשר לימיו של שאקה.

הקרבות בין הפורטרקרים והזולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב איטאלאני (Battle of Italeni) בראשית 1838 בין ה"פורטרקרים" (Voortrekkers, "חלוצים" בורים בשפת האפריקאנס) במהלך הטרק הגדול הסתיים בהדיפת הבורים על ידי צבאות הזולו. ב-9 באפריל התייצב מול הבורים צבא זולו של 8000 לוחמים. יחידות הקומנדו הבוריות שבו לבסיסם ב-12 באפריל. הגנרל הבורי פיט אויס (Piet Uys) הקים יחידת פשיטה של 15 איש. בלוחמה שהתקיימה בהמשך נהרגו אויס, בנו ועוד כמה מאנשיהם והבורים נסוגו. מקובל לחשוב שבלי לקחי קרב זה, שימוש בעגלות השוורים כמחסה ובחירת מקום הקרב מבלי להיתפס לא מוכנים בשטח לא נוח, לא היו מצליחים הבורים להביס את הזולו בקרב נהר הדם (Battle of Blood River) ב-16 בדצמבר באותה שנה.[8] בקרב נהר הדם נצחו הפורטרקרים בזכות טקטיקה מוצלחת של מערך הגנתי היקפי מאורגן היטב עם קבוצות פרשים שיצאו ממנו והעסיקו את כוחות צבא הזולו. בסופו של יום נמנו אצל הבורים רק שלושה פצועים ו-3000 הרוגים מקרב הזולו.[9]

מלחמת הזולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מלחמת הזולו

מלחמת הזולו התרחשה בין ה-11 בינואר לבין ה-4 ביולי 1879 בין כוחות צבא בריטניה לבין כוחות צבא הזולו. מלך הזולו קטשאויו קמפנדה עלה לשלטון לאחר מות אביו שש שנים מוקדם יותר. יחסו להתיישבות האירופאית בתחומי ממלכתו הייתה הרבה פחות סלחנית בהשוואה לאביו. הוא השקיע בפיתוח ושדרוג צבאו ואף הצליח לרכוש נשק חם, אך חייליו לא היו מיומנים בשימוש בהם. גישתו כלפי המיסיונים שהוקמו בשטחו הייתה עוינת ומה שהצית את המלחמה היו מעשי טבח שערך בנשים מבני עמו. סכסוכי גבולות בינו לבין תחומי ההתיישבות האירופאית הובילו את הנציב הבריטי בנאטאל להכריז על אולטימטום נגדו.

כוח הפלישה הראשונה חולק לשלושה חלקים: החלק הראשון הוצב מצפון לארץ הזולו ומנה 1,400 חיילים בריטים ו-400 חיילים אפריקאים. החלק השני, כוח הפלישה העיקרי, מנה 5,000 חיילים בריטים ו-5,200 חיילים אפריקאים, והתחלק לשלושה טורים. כוח נוסף של 3,000 חיילים אפריקאים נשאר מאחור כחיל מצב וככוח עתודה. מולם התייצבו 40,000 לוחמי זולו. בשורה של קרבות שהתנהלו בחודשים פברואר-מרץ הובסו הבריטים בחלק מהם ובחלק מהם בקושי שרדו. תגבורת שהגיעה מבריטניה במאי כללה דיוויזיה שלמה מצוידת בתותחים ואף בשני מקלעי גאטלינג. ב-3 ביוני התקדמו הכוחות הבריטים לעבר בירת ממלכת הזולו אולונדי וצרו עליה. לאחר מצור של חודש נפלה העיר ב-4 ביולי והיא הועלתה באש.

מלחמת הבורים הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב מאג'ובה - מלחמת הבורים הראשונה
ערך מורחב – מלחמת הבורים הראשונה

הרקע לפרוץ מלחמת הבורים הראשונה היה גילוי מרבצי יהלומים בשטחיהם של הבורים בשנת 1869. עד אז לא גילו הבריטים עניין מיוחד בשטחים אלה והסתפקו בשלטון במושבת הכף שמדרום להם. עם חיסולה של ממלכת הזולו התפנו הבריטים לפעול למען סיפוח השטחים הללו לתחום שליטתם. הבורים, שהרגישו מנושלים פעם נוספת על ידי הבריטים, התארגנו למאבק מזוין.

בדצמבר 1880 הכריזו הבורים באופן חד צדדי על עצמאותה של הרפובליקה הדרום-אפריקאית שהייתה נפרדת מתחום השליטה הבריטי. בראש המדינה החדשה עמד פול קרוגר. הבורים היו מאורגנים היטב, הכירו את השטח והייתה להם מיומנות גבוהה כצלפים מעולים וכפרשים מצוינים. בנוסף הם היו חדורים באמונה עמוקה בצדקת דרכם וברצונם לשמור על עצמאותם ולשם כך היו מוכנים להילחם עד טיפת דמם האחרונה. הם היו מאורגנים בכוחות קטנים שנקראו יחידות קומנדו (המקור למושג קומנדו ראשיתו בימים ההם), שלהם הייתה עצמאות לפעול ביוזמות מקומיות ולהציק לחיילות המצב הבריטים.

מולם ניצבו כוחות צבא בריטים שהיו כפופים לפקודות מסודרות ולמפקדים בשטח לא היה חופש ליזום מהלכים עצמאיים. בנוסף, חשוב לזכור כי חיילי הצבא הבריטים, כצבא אימפריאלי מפואר, לבשו מעילים אדומים שהיוו מטרה קלה לכדורי הצלפים הבורים. הבורים לעומתם לבשו את בגדי האיכרים שלהם שצבעיהם החומים והאפורים שימשו הסוואה מצוינת על רקע הנופים האפריקאים.

בשורה של קרבות קשים בחודשים ינואר ופברואר 1881 נחלו הבריטים תבוסה קשה וכוחותיהם שנלחמו מול הבורים נמחקו כמעט לחלוטין. ב-6 במרץ 1881 נחתם הסכם שביתת הנשק וב-23 במרץ נחתם הסכם שלום, במסגרתו הכירה ממשלת בריטניה ברפובליקות הדרום אפריקאיות העצמאיות.

מלחמת הבורים השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה דורות של לוחמי קומנדו בורים מלחמת הבורים השנייה - 1899
ערך מורחב – מלחמת הבורים השנייה

מלחמת הבורים השנייה התקיימה בין ה-11 באוקטובר 1899 לבין ה-31 במאי 1902. המלחמה נטשה בין כוחות האימפריה הבריטית לבין שתי המדינות הבוריות העצמאיות של מדינת אורנג' החופשית והרפובליקה הדרום-אפריקאית (או טרנסוואל). בסיומה של המלחמה איבדו שתי הרפובליקות את עצמאותן ונטמעו בתחום השליטה של האימפריה הבריטית.

מחיר הדמים של המלחמה היה גבוה במיוחד. 22,000 חיילי האימפריה (מהודו, אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה ומבריטניה עצמה) אבדו את חייהם במלחמה (7792 איש נהרגו בקרבות והשאר מתו ממחלות), 6000-7000 חיילי קומנדו בורים נהרגו ועוד 20,000-28,000 אזרחים בורים (בעיקר נשים וילדים) מצאו את מותם. בנוסף נהרגו עוד כ-20,000 שחורים. אחרוני הכוחות הבורים נכנעו במאי 1902 ונחתם "הסכם פריניחינג" (Treaty of Vereeniging). בשנת 1910 הוקם האיחוד של דרום אפריקה (Union of South Africa).

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – דרום אפריקה במלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצטרף האיחוד של דרום אפריקה לצדה של בריטניה במלחמה נגד גרמניה. הן ראש הממשלה לואי בותה והן שר ההגנה יאן סמאטס שהיו כמה שנים קודם לכן ממנהיגי הצבא הבורי ולחמו כנגד בריטניה במלחמת הבורים, היו כעת עמודי התווך של הממשלה הדרום אפריקאית הפרו-בריטית והיו לחברי קבינט המלחמה האימפריאלי. דרום אפריקה לקחה חלק חשוב במאמץ המלחמתי כנגד גרמניה. למרות התנגדות בורית מבית, הובילה הממשלה שמנהיגיה היו אפריקאיים, ללא כל היסוס את צבאה להילחם לצידן של מדינות ההסכמה. הממשלה נתנה את הסכמתה לכך שהצבאות הבריטים שהיו מוצבים בדרום אפריקה יעזבו אותה לטובת השתתפותם במלחמה באירופה והיא בעצמה נכנסה למהלך של פלישה לדרום-מערב אפריקה הגרמנית. מרכיבים מצבא דרום אפריקה סירבו לקחת חלק במלחמה כנגד גרמניה ופתחו במרד כנגד הממשלה. בתגובה הכריזה הממשלה על ממשל צבאי וכוחות נאמנים לממשלה תחת פיקודם של בותה וסמאטס דיכאו את המרד שהיה ידוע בשם מרידת מאריץ.

פעולות צבאיות של דרום אפריקה כנגד גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בותה (משמאל) וסמאטס (מימין) במדים - 1917
חיילים דרום אפריקאים במויאל, מזרח אפריקה - 1941

כוחות ההגנה של האיחוד לקחו חלק בכמה זירות:

תרומותיה של דרום אפריקה במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעל 146,000 לבנים, 83,000 שחורים ו-2500 צבעונים ואסיאניים שרתו ביחידות הצבאיות של דרום אפריקה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כולל 43,000 איש במערכה בדרום מערב אפריקה ו-30,000 בחזית המערבית. כ-3000 דרום אפריקאים הצטרפו לגיס התעופה המלכותי. אבדותיה של דרום אפריקה במלחמה מסתכמות ב-18,600 נפגעים, מתוכם 12,452 הרוגים שמתוכם 4600 נהרגו במערכה באירופה לבדה. נמליה של דרום אפריקה היו מרכיב חשוב במאמץ הכללי לשמור על נתיב השייט החיוני להודו.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – דרום אפריקה במלחמת העולם השנייה

התלבטויות פוליטיות עם פרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב מלחמת העולם השנייה מצאה עצמה דרום אפריקה במצב מיוחד של מבוכה פוליטית וצבאית. בעוד שהיא הייתה בברית קרובה עם בריטניה, מעצם היותה דומיניון שווה זכויות על פי חוק וסטמינסטר משנת 1931 ומעצם היותו של מלך בריטניה ראש המדינה הדרום אפריקאית, ראש ממשלת דרום אפריקה בספטמבר 1939 היה לא אחר מאשר ג'יימס ברי מוניק הרצוג, מנהיג המפלגה הלאומית הפרו-אפריקנרית והאנטי-בריטית שהייתה חברה בממשלת האחדות הלאומית עם המפלגה המאוחדת (United Party).

מה שהטריד במיוחד את הרצוג הייתה העובדה שמבחינה חוקתית דרום אפריקה הייתה מחויבת לעמוד לצדה של בריטניה במלחמתה כנגד גרמניה הנאצית. ברית ההגנה הבריטית-פולנית חייבה את בריטניה, וכתוצאה מכך גם את הדומיניונים שלה, לסייע לפולין כנגד הפלישה הגרמנית אליה. לאחר שפלשו כוחותיו של היטלר לפולין ב-1 בספטמבר 1939, הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה תוך ימים ספורים. דיון קצר אך סוער מאוד התקיים בדרום אפריקה, במיוחד בדיוני הפרלמנט, שהעמיד משני צדדי המתרס הפוליטי את תומכי ההצטרפות למלחמה לצדה של בריטניה שבראשם עמד ראש הממשלה לשעבר יאן סמאטס, האפריקאנרי הפרו בריטי, מצד אחד, מול ראש הממשלה הנוכחי הרצוג ומחנהו שטענו כי דרום אפריקה צריכה להישאר נייטרלית במלחמה או אפילו להצטרף לצדן של מדינות הציר, מצד שני.

הכרזת המלחמה של דרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 בספטמבר 1939 סירבה המפלגה המאוחדת לקבל את עמדתו של הרצוג, הדיחה אותו מראשות הממשלה ובמקומו מונה מחדש סמאטס. עם כניסתו לתפקיד הודיע סמאטס באופן רשמי כי דרום אפריקה נמצאת במצב של מלחמה עם גרמניה. המשימה הראשונה שהעמיד סמאטס לנגד עיניו הייתה ביצורה של דרום אפריקה כנגד פלישה ימית אפשרית של גרמניה בייחוד לאור העובדה שלדרום אפריקה הייתה חשיבות אסטרטגית עולמית הנובעת ממיקומה הרגיש על נתיבי השייט מסביב לכף התקווה הטובה.

סמאטס נקט בצעדים תקיפים כנגד פעילי התנועה הפרו-נאצית בדרום אפריקה (Ossewabrandwag, באפריקאנס "שומרי קרונות השוורים", זכר לימי "הטרק הגדול"), שאף ביצעו מעשי חבלה, וכלא את מנהיגיה עד לסוף המלחמה. אחד מהם היה ג'ון פורסטר, לימים ראש ממשלת דרום אפריקה בשנות השישים והשבעים.

ראש הממשלה יאן סמאטס היה הגנרל הלא-בריטי היחידי שדעתו התקבלה על ידי ראש ממשלת בריטניה בזמן המלחמה וינסטון צ'רצ'יל. סמאטס הוזמן להצטרף כחבר בקבינט המלחמה האימפריאלי ב-1939 בתוקף היותו הדרום אפריקאי הבכיר ביותר שצידד במלחמה נגד גרמניה. ב-28 במאי 1941 הועלה סמאטס לדרגת פילדמרשל שלהצבא הבריטי, והפך להיות הדרום אפריקאי הראשון שהחזיק בדרגה זו. בסופו של דבר שילם סמאטס מחיר פוליטי כבד על קרבתו לממסד הבריטי, למלך ולצ'רצ'יל. הפופולריות שלו גוועה בקרב הרוב הלאומני של הציבור האפריקאנרי והתמיכה בו הצטמצמה לחוגים הליברלים בציבור זה.

תרומותיה של דרום אפריקה במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות מטוס בריסטול המורכב מאנשי טייסת מס 16 של חיל האוויר הדרום אפריקאי ומאנשי טייסת מס' 227 של חיל האוויר המלכותי, בהמתנה לגיחת הפצצה על דוברובניק, יוגוסלביה, 14 באוגוסט 1944.

דרום אפריקה וכוחות ההגנה שלה לקחו חלק ברבות מזירות המלחמה. תרומתה של דרום אפריקה התמקדה בעיקר במשלוח כוחות צבאיים, טייסים ואספקה למערכה בצפון אפריקה ולזירה באיטליה. בנוסף שמשו נמליה של דרום אפריקה לחופי האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס ההודי כבסיס פעיל מאוד לכוחות הצי של בעלות הברית. דרום אפריקאי רבים התנדבו לשרת במסגרת חיל האוויר המלכותי הבריטי.

  • צבא דרום אפריקה וחיל האוויר הדרום אפריקאי לקחו חלק פעיל מאוד בתבוסת הרוחות האיטלקים בשנים 1940-1941 במערכה במזרח אפריקה. טייסת מס' 12 של חיל האוויר הדרום אפריקאי שהפעילה מטוסי יונקרס Ju 86 ביצעה את ההפצצה הראשונה במערכה באפריקה על ריכוז טנקים איטלקים במויאל (Moyale) שעל גבול קניה (אז מזרח אפריקה הבריטית) – אתיופיה (אז אפריקה המזרחית האיטלקית), ב-11 ביוני 1940, שעות ספורות אחרי כניסתה של איטליה למלחמה.
  • ניצחון חשוב נוסף שבו השתתפו הדרום אפריקאים היה הקרב על מדגסקר בו נכבש האי מידי כוחות צרפת של וישי. כוחות בריטים, בסיוע כוחות מדרום אפריקה, יצאו לפלישה מדרום אפריקה ונחתו באי בעל החשיבות האסטרטגית ב-4 במאי 1942, כשמטרת הפלישה למנוע נחיתה יפנית.
  • דיוויזיית חיל הרגלים הראשונה של דרום אפריקה לקחה חלק בכמה מבצעים במזרח אפריקה (1940) ובצפון אפריקה (1941-1942), כולל בקרב אל-עלמיין השלישי, לפני שהוחזרה לדרום אפריקה.
  • דיוויזיית חיל הרגלים השנייה של דרום אפריקה גם היא לקחה חלק בקרבות בצפון אפריקה ב-1942 וב-21 ביוני 1942 שתי בריגדות חיל רגלים שלמות של הדיוויזיה יחד עם רוב כוחות התמיכה נפלו בשבי במהלך המצור על טוברוק.
  • דיוויזיית חיל הרגלים השלישית של דרום אפריקה לא השתתפה בקרבות כלל. במקום זאת היא עסקה בארגון הגנת העורף בדרום אפריקה ובאימונים, שימשה כחיל מצב ושלחה תגבורות לשתי הדיוויזיות האחרות. יחד עם זאת, הבריגדה הממוכנת השביעית שלה השתתפה בפלישה למדגסקר ב-1942.
  • הדיוויזיה המשוריינת השישית של דרום אפריקה נלחמה בקרבות רבים באיטליה ב-1944 וב-1945.
  • חיל האוויר הדרום אפריקאי תרם תרומה משמעותית מאוד למלחמה באוויר במערכה במזרח אפריקה, בצפון אפריקה, בפלישה לסיציליה, באיטליה, במערכה בבלקנים ומטוסיו הגיעו אף עד לחזית המזרחית וביצעו משימות הפצצה על שדות התעופה בפלוישט שברומניה, במרד ורשה וביצעו משימות סיור בחזית הרוסית באזור קרקוב-לבוב.
  • מספר רב של דרום אפריקה השתלבו בצוותי אוויר של חיל האוויר המלכותי הבריטי. רבים מהם שירתו בהצטיינות.
  • הצי הדרום אפריקאי השתתף במלחמה כנגד יפן.

מתוך 334,000 דרום אפריקאים שהשתתפו במלחמה (211,000 לבנים, 77,000 שחורים ו-46,000 צבעונים ואסיאניים) נהרגו 9000 חיילים.

יחד עם זאת לא כל הציבור הדרום אפריקאי תמך במאמץ המלחמתי. מלחמת הבורים שהסתיימה 37 שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, השאירה משקעים מרים בליבם של רבים מהציבור האפריקאנרי ומבחינתם הצטרפות למלחמה לצדו של "האויב" לשעבר הייתה מעשה של בגידה נגד המולדת. רגשות אלה היוו כר לצמיחתה של תנועה לאומנית אפריקאנרית שבתוכה הוקמו יחידות צבאיות למחצה שההשראה שלהן הייתה פלוגות הסער הנאציות, האס אה והם היו קשורות למודיעין הגרמני, האבווהר ולמשרד החוץ הגרמני באמצעותו של דר' לויטפולד וורץ (Luitpold Werz), לשעבר קונסול גרמניה בפרטוריה. יחידות אלה ביצעו פעולות חבלה כנגד ממשלתו של סמאטס וניסו להניע מועמדים לגיוס מכוונתם להתגייס למלחמה.

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח עם שמות הנופלים והנעדרים מחיל האוויר הדרום אפריקאי במלחמת קוריאה, בניין האיחוד, פרטוריה.
ערך מורחב – מלחמת קוריאה

במלחמת קוריאה השתתפה טייסת מס' 2 המפורסמת ("The Flying Cheetahs"). טייסיה עוטרו באותות הצטיינות אמריקנים רבים כולל בכבוד יוצא הדופן של ציון לשבח נשיאותי (Presidential Unit Citation) ב-1952. הטייסת ביצעה פעולות עם מטוסי הP-51 מוסטנג ולאחר מכן עם מטוסי הF-86 סייבר, הוציאה 12,067 גיחות, איבדה 34 טייסים ושני בעלי דרגות אחרות וחברי הטייסת עוטרו ב-797 עיטורים אישיים כולל 2 עיטורי כוכב הכסף, 3 עיטורי לגיון ההצטיינות, 55 עיטורי מדליית השירות המצוין של חיל האוויר ו-40 עיטורי כוכב הארד.[דרוש מקור]

הסכם סימונסטאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם סימונסטאון (Simonstown Agreement) היה הסכם לשיתוף פעולה ימי בין בריטניה לבין דרום אפריקה שנחתם ב-30 ביוני 1955. על פי ההסכם, הצי המלכותי פינה את בסיסו בסימונסטאון והעביר את הפיקוד על הצי הדרום אפריקאי לידי ממשלת דרום אפריקה. בתמורה התחייבה דרום אפריקה לאפשר שימוש בבסיס לצי המלכותי.

הפעילות החשאית של דרום אפריקה בחו"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ב-4 באוקטובר 1966 קיבלה לסוטו עצמאות כמונרכיה חוקתית. ב-1973 הוקמה האספה הלאומית הזמנית הממונה של לסוטו, שהרוב המוחלט של המושבים שלה היו של "המפלגה הלאומית של לסוטו" במנהיגותו של ראש הממשלה לאבואה ג'ונתן (Leabua Jonathan). דרום אפריקה סגרה למעשה את הגבולות היבשתיים של המדינה עקב תמיכתה של לסוטו בפעולות מעבר לגבול של הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC). יתר על כן, דרום אפריקה איימה בפומבי שהיא תנקוט בפעולה יותר תקיפה כנגד לסוטו אם ממשלתו של ג'ונתן לא תעקור מהשורש את הנוכחות של ה-ANC. התנגדות פנימית וחיצונית זו לממשלת לסוטו כוונה לגרום לאלימות ולחוסר יציבות פנימית בלסוטו שבסופו של דבר הובילה להפיכה צבאית ב-1986.
  • ב-1981 בוצע בסיישל ניסיון הפיכה שניכשל על ידי מייק הוארה (Mike Hoare) וקבוצת שכירי החרב שלו. ועדת חקירה בינלאומית שמונתה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם ב-1982, הסיקה כי סוכנויות המודיעין של דרום אפריקה היו מעורבות בניסיון ההפיכה, כולל משלוח נשק ותחמושת.
  • כוחות ההגנה של דרום אפריקה ובמיוחד חיל האוויר הדרום אפריקאי היו מעורבים ישירות בסיוע למשטרו של איאן סמית' (Ian Smith) ברודזיה כנגד המורדים הקומוניסטים של "האיחוד האפריקאי הלאומי של זימבבואה" (ZANU).

דרום אפריקה, ישראל ונשק גרעיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – יחסי דרום אפריקה–ישראל

קהילת המודיעין האמריקאית האמינה שישראל השתתפה במיזמי מחקר גרעיניים של דרום אפריקה וסיפקה לדרום אפריקה טכנולוגיות צבאיות לא-גרעיניות במהלך שנות השבעים, בתקופה שבה דרום אפריקה פיתחה את כלי הנשק הגרעיניים שלה.[10][11] דייוויד אולברייט (David Albright), מייסד המכון למדע ולביטחון בינלאומי (Institute for Science and International Security) כתב בביטאון מדעני האטום ש"במסגרת התמודדותה עם עיצומים בינלאומיים, החלה דרום אפריקה לארגן רשתות רכש חשאיות באירופה ובארצות הברית והחלה למסד שיתוף פעולה ארוך-טווח עם ישראל". הוא המשיך וציין כי "התעלומה הגדולה היא האם ישראל הגישה לדרום אפריקה סיוע בפיתוח כלי נשק, למרות שהממצאים הקיימים שוללים קיומו של שיתוף פעולה זה"[12] על פי הארגון "יוזמת האיום הגרעיני" (Nuclear Threat Initiative – NTI), ב-1977 ביצעה ישראל עסקת חליפין עם דרום אפריקה במסגרתה סיפקה ישראל לדרום אפריקה 30 גרם טריטיום בתמורה ל-50 טון אורניום דרום אפריקאי ובאמצע שנות השמונים סייעה ישראל לפיתוח הטיל הבליסטי RSA-3.[13] כמו כן, נטען ב-1977 על ידי מקורות עיתונאיים זרים, כי יש חשד שדרום אפריקה וישראל חתמו על חוזה לחילופי טכנולוגיות צבאיות ולייצור לפחות שש פצצות גרעיניות.[14]

שליחו של הגרדיאן בוושינגטון כריס מקגריל (Chris McGreal) טען כי "ישראל סיפקה מומחים וטכנולוגיות שהיו מרכיב מרכזי בפיתוח כלי הנשק הגרעיניים של דרום אפריקה"[15] דיטר גרדהרט (Dieter Gerhardt), מרגל סובייטי ולשעבר מפקד הצי הדרום אפריקאי, טען בשנת 2000 שישראל הסכימה כבר ב-1974 לחמש שמונה טילי יריחו 2 עם "ראשי קרב מיוחדים" עבור דרום אפריקה.[16]

במהלך שנות השמונים דרום אפריקה עסקה במחקר ובפיתוח של כלי נשק גרעיניים, נשק ביולוגי ונשק כימי. שש פצצות גרעיניות הורכבו. עם עליית שלטון הרוב ב-1994 פירקה דרום אפריקה את כולם, המדינה היחידה עד היום בעולם שוויתרה מרצונה על כלי נשק גרעיניים שהיא בעצמה ייצרה. המדינה חתומה על אמנת הנשק הביולוגי מאז 1975, על אמנת הנשק הכימי מאז 1995 ועל האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני מאז 1991.[17][18]

תקרית ולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – תקרית ולה

אחת ההשערות לגבי תקרית ולה הייתה שהיא מעידה על ניסוי גרעיני. זיהוי זה בוצע על ידי הלוויין האמריקני "ולה" ב-22 בספטמבר 1979. רוב המידע על האירוע עדיין מסווג. הלוויין זיהה את ההבזק הכפול באטמוספירה האופייני לפיצוץ גרעיני בעוצמה של שלושה קילוטון ליד איי הנסיך אדוארד (Prince Edward Islands), שטח תלות של דרום אפריקה בדרום האוקיינוס ההודי. הממצאים הטכניים עדיין חסויים.

בהנחה שהממצאים היו פיצוץ גרעיני ולא תופעה טבעית או תקלה במערכות הלוויין, שתי החשודות העיקריות הן ישראל ודרום אפריקה, ששתיהן ניהלו מיזמים גרעיניים חשאיים באותה תקופה. בדיקת האפשרות של שתי המדינות כאחראיות לאירוע הייתה מעמידה במבוכה את ממשלו של הנשיא ג'ימי קרטר. ישראל הייתה בעלת ברית קרובה של ארצות הברית בעוד שיחסי ארצות הברית-דרום אפריקה היו קרובים אך לא פופולריים בשל קיומו של משטר האפרטהייד. קרטר עסק רבות בנושא של מניעת הפצת הנשק הגרעיני ותגובה נמרצת הייתה מתבקשת אם היה מתברר שכל אחת משתי המדינות עומדת מאחורי הפיצוץ. מהלך כזה היה משבש את הדיונים שהתנהלו באותה תקופה בועידת קמפ דייוויד. במידה ואכן התרחש פיצוץ גרעיני, קשה להוכיח מי ביצע אותו. קיימים קשיים להוכיח את ההשערות לגבי מעורבותן של שתי המדינות.

בכל מקרה הייתה לדרום אפריקה תוכנית גרעינית באותה תקופה והמיקום הגאוגרפי של הפיצוץ מרמז על מעורבותה. יחד עם זאת, לאחר נפילת משטר האפרטהייד, גנזה דרום אפריקה את רוב המידע על תוכניתה הגרעינית ועל פי דיווח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לא הייתה לדרום אפריקה היכולת לבצע פיצוץ כזה עד נובמבר 1979, חודשיים אחרי האירוע. מקורות מודיעין אמריקנים זיהו אמצעי ביטחון לא שגרתיים במתקן של דרום אפריקה בוולביס ביי (Walvis Bay) (כיום בנמיביה) שבוע לפני הפיצוץ, מה שהוביל לחשדות שבסיס היציאה לניסוי היה שם. יחד עם זאת קיימת אפשרות סבירה יותר שהממצאים הללו קשורים יותר לתרגילים צבאיים שהתקיימו באזור באותו זמן. ברשות ישראל היו ב-1979 כלי נשק גרעיניים, אך נשאלת השאלה האם הייתה לה את היכולת לקיים ניסוי כזה במרחק אלפי קילומטרים. בהנחה שהיה זה ניסוי ישראלי, סביר להניח שהוא בוצע בשיתוף פעולה ובסיוע דרום אפריקאי.

יצור נשק על ידי דרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרום אפריקה ייצרה במשך השנים מגוון כלי נשק, רכבים צבאיים ומטוסים לצרכיה ולמטרות יצוא. חלקם של האמצעים יוצרו תחת רישיון רשמי של יצרניות נשק ממדינות אחרות וחלק אחר יוצר כיוזמה מקומית מלאה. יצור נשק זה התבקש לאור צרכיה הביטחוניים של דרום אפריקה ולאור האמברגו הבינלאומי להספקת נשק שהוטל על דרום אפריקה. יצרניות הנשק העיקריות של דרום אפריקה היו חברות בבעלות ממשלתית כמו דנל (Denel) וארמסקור (Armscor). החברות עסקו בייצור רבים מכלי הנשק של כוחות ההגנה של דרום אפריקה כולל תותחי הוביצר 155 מ"מ.

מלחמת הגבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מלחמת האזרחים באנגולה
ערך מורחב – היסטוריה של נמיביה
צנחנים דרום אפריקאים במלחמת הגבול

מלחמת הגבול של דרום אפריקה (South African Border War) הייתה עימות שנמשך בין השנים 1966 עד 1989 בעיקר בדרום-מערב אפריקה (כיום נמיביה) ובאנגולה וניטש בין דרום אפריקה ובעלות בריתה, בעיקר "החזית העממית לעצמאות מוחלטת של אנגולה" (UNITA), מצד אחד וממשלת אנגולה, "הארגון העממי של דרום-מערב אפריקה" (SWAPO) ובנות בריתם (בעיקר קובה), מצד שני. מהלכה של מלחמת הגבול נשזר בצורה בולטת במלחמת האזרחים באנגולה ובמלחמת העצמאות של נמיביה. הרקע לפרוץ המלחמה מתחיל עוד בימי מלחמת העולם הראשונה כאשר כבשה דרום אפריקה את דרום-מערב אפריקה הגרמנית. לאחר סיום המלחמה קיבלה דרום אפריקה מנדט מחבר הלאומים לשלוט במושבה הגרמנית לשעבר. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה חפצה דרום אפריקה לספח באופן קבוע את הטריטוריה לשטחה וב-1946 הגישה בקשה ברוח זו לאו"ם. האו"ם סירב לבקשה מאחר שלכל אורך התהליך לא התקיימה התייעצות עם האוכלוסייה המקומית והציע במקום זאת שדרום אפריקה תשלוט בטריטוריה במסגרת משטר נאמנות, דבר שדרום אפריקה סירבה לו ועקב כך התנהל מאבק משפטי לאורך שנים.

ב-1966 פרסם בית הדין הבינלאומי בהאג החלטה כי המנדט לא יכול להימשך מבחינה חוקית ובעקבות הודעה זו הודיעה העצרת הכללית של האו"ם כי המנדט של דרום אפריקה על דרום-מערב אפריקה הסתיים. ב-1971 הודיע בית הדין הבינלאומי כי שלטונה של דרום אפריקה בטריטוריה הוא בלתי חוקי וקרא לה לפנות אותה. למרות שדרום אפריקה שאפה, כאמור, לספח את שטח הטריטוריה, היא לא עשתה כן, אך דה-פקטו התייחסה אל דרום-מערב אפריקה כאל "המחוז החמישי" שלה ותושביה הלבנים זכו לייצוג בפרלמנט של דרום אפריקה (ברוח משטר האפרטהייד).[19] עקב הסירוב של ממשלת דרום אפריקה למתן עצמאות ועקב יישום חוקי האפרטהייד בדרום מערב אפריקה, נעשתה עמדתו של ארגון SWAPO יותר ויותר מיליטנטית וב-1962 הוא הקים את הזרוע הצבאית שלו (PLAN). ב-1966 הקים SWAPO בסיסים בזמביה וב-26 באוגוסט 1966 פרצו חילופי אש בין כוחות SWAPO לבין כוחות משטרת דרום אפריקה בסיוע חיל האוויר הדרום אפריקאי. הייתה זו תחילתה של המלחמה ארוכת השנים. בתקופה זו החלו גם להתגבש היחידות המיוחדות של צבא דרום אפריקה, שמאוחר יותר, בשנות השבעים, הפכו ליחידות הקומנדו, הצנחנים וחיל הרגלים של הצבא שלקחו חלק פעיל במלחמה. בסוף 1966 הצטרפה UNITA למאבק בפורטוגל למען עצמאותה של אנגולה. ב-1967 תקפו מסוקים של חיל האוויר הדרום אפריקאי מטרות של המורדים באנגולה כסיוע לממשל הקולוניאלי של פורטוגל, מה שיצר בשנת 1970 ברית משולשת בין דרום אפריקה, פורטוגל ורודזיה. בשנים הבאות הועברה האחריות לניהול המלחמה מידיה של משטרת דרום אפריקה ושל שלוחתה בדרום-מערב אפריקה לידי כוחות ההגנה של דרום אפריקה.

באפריל 1974 התחוללה בפורטוגל מהפכת הציפורנים בעיקר על רקע ההתמרמרות של חוגים מצבא פורטוגל על מחיר הדמים הכבד של השליטה במושבותיה של פורטוגל באפריקה (אנגולה ומוזמביק). התוצאה העיקרית של המהפכה הייתה הכרזתה של פורטוגל על מתן עצמאות למושבותיה והיא הודיעה כי לאנגולה תוענק העצמאות ב-11 בנובמבר 1975. בה בעת החלו שלושת ארגוני המאבק האנגולים שהיו יריבים זה לזה להיאבק על השליטה במדינה לקראת עזיבתם של הכוחות הפורטוגלים. החלה תמיכה של מעצמות העל ושל מדינות הברית שלהם בצדדים שונים בסכסוך, כולל ארצות הברית, ברית המועצות, סין וקובה. סיומה של מלחמת העצמאות של אנגולה ב-11 בנובמבר 1975 הייתה תחילתה של מלחמת האזרחים באנגולה.

בשנים 1966-1968 מונו על ידי האו"ם מספר נציבים לנמיביה שדרום אפריקה לא הכירה בהם ובמקביל המשיך האו"ם להכריז על שלטונה של דרום אפריקה בטריטוריה כבלתי חוקי. יחד עם זאת נוהל משא ומתן בין כל הצדדים המעורבים בסכסוך ובתיווכה של ארצות הברית על מסגרת לשלטון דמוקרטי בנמיביה וליציאתם של כוחות ההגנה של דרום אפריקה ב-1984. אך בינתיים, במקביל לתמיכתן של דרום אפריקה ושל ארצות הברית ב-UNITA שיגרה קובה כוחות צבא שתמכו בכוחות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית באנגולה. בנובמבר 1989 נסוגו סופית כוחות דרום אפריקה משטחי אנגולה ודרום-מערב אפריקה ובמרץ 1990 הוכרזה עצמאותה של נמיביה.

תנועות שחרור ומיליציות אפריקנריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה ארגוני שחרור צבאיים שפעלו לביטול משטר האפרטהייד בלטו במאבקם במשך השנים. בניהם הזרוע הצבאית של מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני, "חנית האומה" (Umkhonto we Sizwe), הזרוע הצבאית של הקונגרס הפאן אפריקני של אזניה (Pan Africanist Congress of Azania), צבא השחרור של העם האזאני (Azanian People's Liberation Army) ויחידות ההגנה העצמית של מפלגת אינקטה (Inkatha Freedom Party). עם ביטול משטר האפרטהייד והמעבר לשלטון הרוב בדרום אפריקה התמזגו ארגונים אלה בכוחות ההגנה של דרום אפריקה.[20]

במקביל, הוקמה ב-1973 "חזית ההתנגדות האפריקאנרית" - AWB, מפלגה פוליטית לאומנית ימנית שמטעמה פעלה גם מיליציה חמושה. המפלגה והמיליציה נחשבו ונחשבים לניאו נאצים,למרות שהם טוענים שאין שום קשר בין האידאולוגיה שלהם לאידאולוגיה הנאצית. שאיפתם היא לחדש את הקמתן של הרפובליקות האפריקאנריות.

התנועה הוקמה על רקע אכזבתם של חוגים קיצוניים בציבור האפריקאנרי מהמדיניות הפייסנית לדעתם של ראש ממשלת דרום אפריקה בשנות השישים והשבעים ג'ון פורסטר, שגם הוא היה ממוצא אפריקאנרי. במהלך שנות השבעים והשמונים גדלה המפלגה בקצב מהיר ונשמעו טענות שבשיא כוחה, בסוף שנות השמונים היא מנתה כחצי מיליון חברים. הם התנגדו לרפורמות שבוצעו במשטר האפרטהייד, הטרידו פוליטיקאים ממחנה השמאל וארגנו הפגנות ענק שבהם הראו את כוחם הפוליטי והצבאי. במהלך מצב החירום שהוכרז בשנים 1984-1986 הם איימו באלימות על כל אדם לא-לבן שימצא מחזיק נשק. עיקר פעולתם הייתה כנגד אנשי הקונגרס הלאומי האפריקני ולמרות פעילותה ראו בה השלטונות קבוצת שוליים לא מזיקה. בתקופת המשא ומתן על מעבר לשלטון דמוקרטי ביצעו אנשי הארגון פעולות שנועדו להפריע ולפוצץ אירועים הקשורים לתהליך המעבר ואף התפרעו במקום בו נאם נשיא דרום אפריקה פרדריק וילם דה קלרק ופרצו לאתר הדיונים על תהליך המעבר.

ב-1994 ניסתה החזית להגן על משטרו הדיקטטורי של לוקאס מנגופ, מנהיג בופוטאצוואנה, אחרונת מדינות הבנטוסטן, שסירב למזג את מדינתו עם דרום אפריקה המתחדשת. קבוצה קטנה של אנשי החזית הגיעה לבירת המדינה וכוחות הביטחון של המדינה שתמכו גם הם במנגופ, הסירו את תמיכתם בו כשראו שאנשי החזית תומכים בו. התפתח קרב קצר שעלה בכמה הרוגים. מנהיג החזית טען בהמשך כי הם הוזמנו לסייע לשלטון השחור במדינה, טענה שלא נמצאו לה סימוכין. כיום החזית מתפקדת רק כמפלגה פוליטית ונטשה את דרך המאבק המזוין.

כיום – כוחות ההגנה של דרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – כוחות ההגנה של דרום אפריקה

כוחות ההגנה הלאומיים של דרום אפריקה (South African National Defence Force – SANDF) הם הכוח הצבאי הנוכחי של דרום אפריקה. הם הוקמו ב-1994 בעקבות הבחירות הכלליות הראשונות לאחר סיום האפרטהייד. כוח האדם שלו וציודו הגיעו מכוחות ההגנה של דרום אפריקה (South African Defence Force – SADF) ומצבאותיהם של מדינות הבנטוסטן, יחד עם כוח האדם של כוחות הגרילה לשעבר של כמה מהמפלגות הפוליטיות של דרום אפריקה, כמו הקונגרס הלאומי האפריקני, "חנית האומה" (Umkhonto we Sizwe),הקונגרס הפאן אפריקני של אזניה (Pan Africanist Congress of Azania), צבא השחרור של העם האזאני (Azanian People's Liberation Army) ויחידות ההגנה העצמית של מפלגת אינקטה (Inkatha Freedom Party).

נכון ל-2004 הושלם תהליך השילוב, תוך שמירת כוח האדם של כוחות ההגנה של דרום אפריקה (SADF), ששולבו במבנה ארגוני שמאוד דומה לזה הקודם. יחד עם זאת, עקב בעיות בתהליך השילוב, אילוצים תקציביים, ובעיות אחרות, כוחות ההגנה מתמודדים עם בעיות יכולת.[21]

כוחות הקומנדו של דרום אפריקה (South African Commando System) היו כוחות מיליציה טריטוריאליים שהיו פעילים עד 2008 ומבוססים על יחידות מקומיות בסדר גודל של פלוגה או גדוד. בשנים האחרונות לפעילותם, תפקידם היה לשמש כוח סיוע למשטרת דרום אפריקה ככוח לביטחון פנים.

ארבע זרועות מרכיבות את כוחות ההגנה של דרום אפריקה:

  • השירות הרפואי הצבאי של דרום אפריקה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: היסטוריה צבאית של דרום אפריקה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Chronology of the 1600s at the Cape". sahistory.org.za.
  2. ^ "Castle of Good Hope". castleofgoodhope.co.za.
  3. ^ "Colonial Expeditions - East Indies, p. 300". Naval History of Great Britain, Vol. I.
  4. ^ "Colonial Expeditions - East Indies, p. 300". Naval History of Great Britain, Vol. I.
  5. ^ "Colonial Expeditions - East Indies, p. 302". Naval History of Great Britain, Vol. I.
  6. ^ "Summary of the Boer-Xhosa Wars". Lecture on Southern Africa 1800-1875
  7. ^ "Zulu Civil War.Shaka Zulu.". eshowe.com/article Shaka Zulu.
  8. ^ "The Battle of Italeni". The South African Military History Society: Military History Journal - Vol 4 No 5
  9. ^ "This Day in History: 16 December 1838". sahistory.org.za
  10. ^ "The 22 September 1979 Event" (PDF). Interagency Intelligence Memorandum. National Security Archive. December 1979. pp. 10 (paragraph 30).
  11. ^ Unknown author. "RSA Nuclear Weapons Program". Federation of American Scientists.
  12. ^ Albright, David (July 1994). "South Africa and the affordable bomb". "Bulletin of the Atomic Scientists" (Educational Foundation for Nuclear Science, Inc.) 50 (4): 37–47
  13. ^ "Missile Chronology (South Africa)". Nuclear Threat Initiative. May 2003.
  14. ^ "P.W. Botha felt Israel had betrayed him". Jerusalem Post. 2006-11-02.
  15. ^ Chris McGreal (7 February 2006). "Brothers in arms - Israel's secret pact with Pretoria". The Guardian
  16. ^ "Tracking Nuclear Proliferation". PBS Newshour. 2 May 2005
  17. ^ יוסי מלמן, הברית הלא קדושה: יחסיה הסודיים של ישראל עם האפרטהייד, באתר הארץ, 10/04/10
  18. ^ אמיר אורן, דרום אפריקה וישראל: דם, גזע ומעות, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2013
  19. ^ "Britannica - From resistance to liberation struggle".
  20. ^ חוקת דרום אפריקה משנת 1993 סעיף 224
  21. ^ U.S. Embassy The Hague, 05THEHAGUE2973 Netherlands/Africa: DASD Whelan's visit to The Hague, 1 November 2005, via Wikileaks United States diplomatic cables leak
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=היסטוריה_צבאית_של_דרום_אפריקה&oldid=37204274"