היסטוריה צבאית של קנדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכוחות המזוינים של קנדה
Canadian Forces emblem.svg

זרועות

צבא קנדה
הצי המלכותי הקנדי
חיל האוויר המלכותי הקנדי

עיטורים ומבנה פיקודי

עיטורי הכוחות הקנדיים
דרגות הכוחות הקנדיים

היסטוריה צבאית

היסטוריה צבאית של קנדה
היסטוריה של קנדה
"לניצחון" ("To Victory") - כרזה מימי מלחמת העולם השנייה

ההיסטוריה הצבאית של קנדה מתמשכת על פני מאות שנים של פעילות צבאית בשטחים שמהווים כיום את קנדה ומעורבויות של כוחות צבאיים קנדים בעימותים מזוינים ובמשימות שמירת שלום ברחבי העולם. במשך אלפי שנים האזור שמהווה כיום את שטחה של קנדה היה שדה לעימותים בין-שבטיים ספורדיים של תושביה המקוריים של קנדה. החל מהמאות ה-17 וה-18, התנהלו בקנדה ארבע מלחמות קולוניאליות ושתי מלחמות נוספות בנובה סקוטיה ובאקדיה בין צרפת החדשה לבין ניו אינגלנד. העימותים התמשכו כמעט שבעים שנה.

ב-1763, במלחמה הקולוניאלית האחרונה, מלחמת שבע השנים, נצחו הבריטים והתושבים הצרפתים, אותם קיוו הבריטים להטמיע, הוכרזו כ"נתינים בריטיים". לאחר חקיקתו של "חוק קויבק" (Quebec Act) ב-1774, שנתן לקנדים את הצהרת הזכויות הראשונה שלהם תחת הממשל החדש, סירבו המושבות הבריטיות הצפוניות להצטרף למהפכה האמריקאית ונותרו נאמנים לכתר הבריטי. האמריקנים ביצעו פלישות ב-1775 וב-1812 ובשתי ההזדמנויות הם נהדפו על ידי הכוחות הקנדיים. יחד עם זאת, איום זה מדרום ימשיך להתקיים במהלך המאה ה-19 ויהיה אחד הגורמים לאיחוד קנדה ב-1867.

לאחר האיחוד הוקם כוח צבאי קנדי. יחד עם זאת קנדה נשארה מושבה בריטית וחיילים קנדים הצטרפו לעמיתיהם הבריטים במלחמת הבורים השנייה ובמלחמת העולם הראשונה. למרות העצמאות שהוענקה לקנדה במסגרת חוק וסטמינסטר, קשריה של קנדה עם בריטניה נותרו חזקים ובריטניה קיבלה שוב את עזרתה של קנדה במלחמת העולם השנייה. מאז לקנדה יש מחויבות עולמית והיא השתתפה במספר קואליציות בינלאומיות בכמה עימותים כמו מלחמת קוריאה, מלחמת המפרץ הראשונה, מלחמת קוסובו ובמלחמת אפגניסטן. כמו כן לוקחת קנדה חלק חשוב ומשמעותי במשימות שמירת השלום של האו"ם ברחבי העולם ובמצטבר השתתפו חיילים קנדים במשימות אלה יותר מכל מדינה בעולם.

תוכן עניינים

האומות הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני ההתיישבות האירופאית, הלוחמה בין עמיה המקוריים של קנדה נטתה להיות רשמית ופולחנית וכתוצאה ממנה נגרמו באופן יחסי אבדות מעטות בנפש.‏[1] בנוסף, קיימות עדויות על עימותים יותר אלימים ובהם גם מקרים של השמדת עם של כמה מעמי האומות הראשונות על ידי זולתם, כמו המקרה של היעלמותה המוחלטת של תרבות הדורסט (Dorset) בניופאונדלנד והחלפתה בתרבות הבאותוק (Beothuk).‏[2] ברוב המקרים, אלה שנשבו בקרבות הוצאו להורג, אך היו שבטים שהיו נהוגים אצלם חילופי שבויים.‏[3][4] אנשי האומות הראשונות נהגו לשבות עבדים מקרב שבטים שכנים.‏[5] תנאי העבדות היו טובים מאוד בהשוואה לעבדים האפריקאים שהובאו בכוח ליבשת אמריקה. שבטים שעסקו בדייג שהעסיקו עבדים שכנו לאורך החופים שבין קליפורניה לאלסקה של היום.‏[6] העבדות הייתה לדורי דורות ומי שנשבה במלחמה הפך להיות עבד, הוא וצאצאיו.‏[5] כרבע מבין התושבים המקוריים שלחוף הצפון-מערבי של האוקיינוס השקט היו עבדים‏[5]. מלחמות היו מחזה נפוץ בקרב העמים של האזור הסוב-ארקטי.‏[7] תושבי העמים האינואיטים שבצפון הארקטי השתתפו פחות במלחמה באופן ישיר עקב אוכלוסייתם הקטנה והסתמכו במקום זה על החוקים המסורתיים כדי לפתור סכסוכים.‏[8]

ייתכן שהעימותים הראשונים בין האירופאים לבין תושביה המקוריים של קנדה התרחשו כבר בשנת 1006 לספירה, כאשר הויקינגים הקימו התיישבויות לאורך החוף הצפון-מזרחי של צפון אמריקה.‏[9] על פי הסאגות הנורדיות, העמים שאותם פגשו הוויקינגים בוינלנד (Skræling), הגיבו בפראות שגרמה למתיישבים לוותר ולסגת מהשטחים שהם תכננו ליישב.‏[10]

לפני ההתיישבות הצרפתית בעמק הנהר סנט לורנס, התושבים המקומיים של העם האירוקווי כמעט ואבדו את נחלתם עקב המלחמה עם שכניהם מעם האלגונקווין (Algonquin)‏[11] הברית האירוקווית הוקמה לפני ההתיישבות האירופאית המסיבית. רוב הארכאולוגים והאנתרופולוגים מאמינים שהליגה נוצרה בשלב כל שהוא בין השנים 1450 ל-1600.‏[12]

לאחר הגעתם של האירופאים, המלחמות בין העמים המקוריים של קנדה הפכו להיות עקובות מדם ויותר החלטיות, במיוחד כאשר השבטים נחשפו לתחרות הכלכלית והצבאית מול המתיישבים האירופאים. עד לסוף המאה ה-17, האומות הראשונות מהאזורים המיוערים של צפון-מזרח קנדה ומהחלקים המזרחיים של הצפון הארקטי והמטיסים (בני תערובת), כבר סיגלו לעצמם את השימוש בנשק חם שתפסו את מקומם של החץ והקשת.‏[13]. אימוץ השימוש בכלי נשק חם הגדיל את מספר ההרוגים.‏[14] שפיכות הדמים נבעה גם מחוסר איזון משמעותי בכמויות הרובים והסוסים בקרב הצדדים הנלחמים.‏[15]

המאה ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנתיים לאחר שייסדו הצרפתים את אנאפוליס רויאל (Annapolis Royal) ב-1605, הקימו האנגלים את היישוב הראשון שלהם בג'יימסטאון בוירג'יניה.‏[16] עד שנת 1706 האוכלוסייה הצרפתית הגיעה לכ-16,000 איש וקצב הגידול שלה היה איטי עקב גורמים רבים.‏[17][18][19] קצב הגירה איטי זה גרם לכך שבאמצע המאה ה-18, אוכלוסייתה של צרפת החדשה הייתה בגודל של כעשיריות מאוכלוסייתן של שלוש עשרה המושבות הבריטיות שמדרום לה.‏[20]

מסעותיו של לה-סאל נתנו לצרפת אפשרות לתביעת השטחים שבעמק נהר המיסיסיפי, שם הקימו ציידי פרוות יישובים מפוזרים.‏[21] המושבות באקדיה ובקנדה (צרפת החדשה), בעמק הנהר סנט לורנס היו מבוססות בעיקר על המסחר בפרוות והתמיכה שהם קיבלו מבית המלוכה הצרפתי הייתה פושרת‏[22] והם התפתחו בקצב איטי בהתאם לקשיים הגאוגרפיים והאקלימיים.‏[23] החל משנת 1670, באמצעות חברת מפרץ הדסון, החלו האנגלים לתבוע את עמק נהר ההדסון ואת אגן הניקוז שלו והקימו יישובי דייגים בנויפאונדלנד.‏[24]

מלחמות הצרפתים והאירוקווים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מלחמות הבונה" (The Beaver Wars) שידועות גם "כמלחמות הצרפתים והאירוקווים", התמשכו לסירוגין כמעט מאה שנה והסתיימו ב"הסכם השלום הגדול של מונטריאול" (Great Peace of Montreal) ב-1701. הצרפתים בהנהגתו של סמואל דה שמפלן ייסדו יישובים באנאפוליס רויאל ושלוש שנים מאוחר יותר בקויבק סיטי. עד מהרה הם הצטרפו לברית שהייתה קיימת קודם לכן בין שבטי ילידים כנגד שבטים אחרים.‏[25] שמפלן הצטרף לברית שהייתה קיימת בין שבטי ההורון והאלגונקווין (Huron-Algonquin) כנגד הקונפדרציה האירוקווית (5-6 שבטים).‏[26] בקרב הראשון, עליונות של הצרפתים בכוח האש גרמה במהירות לפיזור המוני של קבוצות ילידים. האירוקווים שינו את הטקטיקה על ידי שילוב של מיומנויות הצייד שלהם וההיכרות הקרובה שלהם עם השטח עם השימוש בנשק החם שקיבלו מההולנדים.‏[27] הם פיתחו לוחמת גרילה ברמה גבוהה מאוד ועד מהרה הפכו לאיום משמעותי מאוד שהאמצעי ההגנה היחידי מפניהם היו הערים המבוצרות. יותר מכך, הצרפתים נתנו כמה רובים לבעלי בריתם מקרב הילידים.‏[28]

במאה הראשונה לקיומה של המושבה, האיום המרכזי על שלומה של צרפת החדשה היה מצידה של הקונפדרציה האירוקווית ובמיוחד משבטי המוהווק (Mohawk).‏[29] בעוד שרוב השבטים באזור היו בעלי ברית של הצרפתים, השבטים של הקונפדרציה האירוקווית היו בעלי ברית של המתיישבים ההולנדים ולאחר מכן של המתיישבים הבריטים.‏[30] כתגובה לאיום האירוקווי שיגרה ממשלת צרפת רגימנט (Carignan-Salières Regiment) שהיה הכוח הצבאי של חיילים מקצועיים לובשי מדים הראשון שנחת על אדמת קנדה.‏[31] לאחר שהושג שלום, פורק הרגימנט הזה וחייליו התיישבו בעמק הנהר סנט לורנס ובסוף המאה ה-17 הקימו את המיליציה המקומית (Compagnies Franches de la Marine).

מלחמת האזרחים באקדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע המאה ה-17 אקדיה הייתה שקועה במה שכמה היסטוריונים מגדירים מלחמת אזרחים.‏[32] המלחמה התנהלה בין פורט רויאל, מקום מושבו של מושל אקדיה, דה-אולניי (Charles de Menou d'Aulnay), לבין מה שהיום הוא סנט ג'והן (Saint John) שהייתה מקום מושבו של המושל דה-לה-טור (Charles de Saint-Étienne de la Tour). במהלכו של העימות התנהלו ארבעה קרבות עיקריים. לה-טור תקף את דה-אולניי בפורט רויאל ב-1640. בתגובה הפליג דה אולניי מפורט רויאל כדי להטיל מצור של חמישה חודשים על מבצרו של לה-טור בסנט ג'והן, מצור שלה-טור הצליח לפרוץ ב-1643.‏[33] לה טור תקף את דה-אולניי בפורט רויאל שוב ב-1643.‏[33] דה-אולניי ואנשי פורט רויאל ניצחו באופן מוחלט במלחמה כנגד לה-טור כאשר הטילו מצור על סנט ג'והן ב-1645.‏[34] לאחר שדה-אולניי מת ב-1650 לה-טור החזיר לעצמו את תפקיד מושל אקדיה.‏[33]

מלחמת המלך וויליאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת המלך וויליאם 1679-1697
מפת אזורי השליטה של מדינות אירופה בצפון אמריקה בראשית המאה ה-18

האיום הרציני הבא על קויבק במאה ה-17 התרחש במהלך מלחמת המלך וויליאם (King William's War) שהתנהלה בין השנים 1689-1697. היה זה ב-1690 כאשר המושבות האנגליות שלחו כוחות חמושים צפונה בפיקודו של סר וויליאם פיפס (William Phips) במטרה לכבוש את קויבק.‏[35] חיל המשלוח היה מאורגן בצורה גרועה ולא ניתן לו זמן רב להשיג את מטרותיו, מאחר שהוא הגיע ליעדו באמצע אוקטובר זמן קצר לפני שנהר סנט לורנס קופא.‏[35] שיגורו של כוח זה היה הרקע לאחת ההכרזות המפורסמות ביותר בהיסטוריה הצבאית של קנדה. כאשר הציע לו פיפס להיכנע, השיב לו המושל הזקן פרונטנק (Louis de Buade de Frontenac), "המענה שלי יצא רק מלועו של התותח שלי ומהקנים של רובי המוסקט שלי"‏[36] לאחר נחיתה כושלת אחת נסוגו הבריטים.‏[37] במהלך המלחמה, התנהלו באקדיה חמש קרבות ולצדם של הצרפתים עמדו אנשי המליסיט (Maliseet) שביצעו פשיטות וקרבות רבים כנגד המושבות הבריטיות.‏[38] ב-1695 התבקש פייר לה מואן ד'איברוויל לבצע תקיפות על תחנות סחר אנגליות על חופה האטלנטי של ניו פאונדלנד במסגרת המערכה על חצי האי אבלון (Avalon)‏[39] איברוויל הפליג עם שלוש הספינות שלו לפלסנטיה (Placentia), בירתה הצרפתית של ניו פאונדלנד. מטרתו הייתה לגרש את האנגלים מניו פאונדלנד.‏[40] לאחר שהעלו באש את סנט ג'והן, הרסו אנשיו של איברוויל כמעט לחלוטין את מושבות הדייג של האנגלים בחופה המזרחי של ניו פאונדלנד.‏[41] יחידות פשיטה קטנות תקפו את הכפרים הקטנים ששכנו במפרצים המבודדים, העלו אותם באש, בזזו ולקחו שבויים.‏[41] בסופו של חודש מרץ 1697 רק שני כפרים נשארו בידיים אנגליות. בארבעה חודשים של פשיטות, איברוויל היה אחראי להריסתם של 36 יישובים.‏[42] בסיומה של המלחמה אנגליה החזירה את הטריטוריה לידיה של צרפת בהסכם רייסווייק.‏[43]

המאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-18 היריבות הבריטית-צרפתית בקנדה התגברה כתוצאה מהחמרת המאבק באירופה.‏[44] ממשלת צרפת הוציאה יותר ויותר כספים על פעילות צבאית במושבותיה בצפון אמריקה. חילות מצב בעלות גבוהה הוחזקו בתחנות סחר פרוות מרוחקות, הביצורים של קויבק סיטי שופרו וחוזקו ועיר מבוצרת חדשה נבנתה על חופו המזרחי של האי קייפ ברטון, מצודת לואיבור שכונתה "ג'יברלטר של הצפון" או "דנקירק של אמריקה".‏[45]

צרפת החדשה וניו אינגלנד היו במצב מלחמה זו עם זו שלוש פעמים במהלך המאה ה-18.‏[44] המלחמה הראשונה הייתה מלחמת המלכה אן, שהייתה סעיף משנה של מלחמת הירושה הספרדית שהתנהלה באירופה בשנים 1702-1713, המלחמה השנייה הייתה מלחמת המלך ג'ורג' שהייתה סעיף משנה של מלחמת הירושה האוסטרית שהתנהלה באירופה בין השנים 1744-1748 והמלחמה השלישית הייתה המלחמה בין הצרפתים לאינדיאנים (מלחמת שבע השנים) החלה בעמק אויו. "המלחמה הקטנה" (petite guerre) של הקנדים הרסה את הכפרים והעיירות הצפוניות של ניו אינגלנד, ובזמנים מסוימים הגיעה דרומה עד לוירג'יניה.‏[46] המלחמה הגיעה גם למבצרים שלאורך עמק נהר ההדסון.‏[47]

מלחמת המלכה אן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת המלכה אן, כבשו הבריטים את אקדיה וכוח בריטי הצליח לכבוש את פורט רויאל, בירתה של אקדיה ב-1710.‏[48] כתוצאה מכך נאלצה צרפת לוותר לבריטניה על השליטה בחלק היבשתי של נובה סקוטיה במסגרת הסכם אוטרכט ב-1713. השטחים שמהווים כיום את ניו ברנזוויק נותרו שטחי מחלוקת ואי הנסיך אדוארד והאי קייפ ברטון נשארו בידיהם של הצרפתים. בעלותה של בריטניה על עמק הנהר הדסון הובטחה גם היא באותו הסכם.‏[49] במהלך המלחמה, עימותים צבאיים בנובה סקוטיה כללו פעולות מצור רבות ופשיטות.‏[50]

מלחמת האב רייל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההסלמה שהובילה לפרוץ מלחמת האב רייל (Father Rale's War) פלשו אנשי עם המיקמאק (Mi'kmaq) למבצר החדש בקנסו (Canso). עקב החשש ממצור, שבה סגן המושל ג'והן דוקט (John Doucett) במאי 1722, 22 בני מיקמאק באנאפוליס רויאל כדי למנוע תקיפה של עיר הבירה.‏[51] ביולי 1722 הטילו המיקמאק והאבנאקי (Abenaki) מצור על על אנאפוליס רויאל במטרה להרעיב את תושבי העיר.‏[52] המיקמאק לכדו 18 סירות דייג ושבויים.‏[53]

כתוצאה מהסלמת העימות מושל מסצ'וסטס, סמואל שיוט (Samuel Shute), הכריז באופן רשמי מלחמה על עם האבנאקי ב-22 ביולי 1722. פעולות ראשונות במלחמה התקיימו בחזית של נובה סקוטיה.‏[54] ביולי 1724 קבוצה של שישים אנשי מיקמאק פלשו לאנאפוליס רויאל. הסכם השלום ששם קץ למלחמה סימן שינוי משמעותי ביחסי המתיישבים האירופאים עם המיקמאק, תושביו המקוריים של האזור. ההסכם היה בתוקף עד 1999[55]

מלחמת המלך ג'ורג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת המלך ג'ורג', הידועה יותר בתור מלחמת הירושה האוסטרית ושהתנהלה בין השנים 1744-1748, כוח של המיליציה של ניו אינגלנד תחת פיקודם וויליאם פפרל (William Pepperrell) ושל קומודור פיטר וורן (Peter Warren) מהצי המלכותי, הצליח ללכוד את לואיסבורג (Louisbourg) ב-1745.‏[56] על פי חוזה אייס לה-שאפל (Treaty of Aix-la-Chapelle) שסיים את המלחמה ב-1748, צרפת המשיכה להחזיק בלואיסבורג בתמורה לשטחים שכבשה במלחמה בהולנד ובהודו ועל פי חוזה השלום החזירה אותם. אנשי ניו אינגלנד זעמו וכמשקל נגד לכוחם המתמשך של הצרפתים בלואיסבורג, הקימו הבריטים את ההתיישבות הצבאית בהליפקס ב-1749.‏[57] במהלך מלחמת המלך ג'ורג', העימותים צבאיים בנובה סקוטיה כללו פלישה על קסנו, מצור על אנאפוליס רויאל, מצור על לואיסבורג, משלחת לדוק דה-אנוויל והקרב על גרנד פרה.‏[58]

מלחמת האב לה-לוטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אזורי השליטה בצפון אמריקה בין חוזה אוטרכט (1713) לבין חוזה פריז (1763)

מלחמת האב לה-לוטרה (Father Le Loutre’s War) שהתנהלה בין השנים 1749-1755 בארקדיה ובנובה סקוטיה בין הבריטים ותושבי ניו אינגלנד, מצד אחד ובין עם המיקמאק ותושבי אקדיה מצד שני.‏[59] הבריטים גם הקימו באופן חד צדדי קהילות בלוננבורג (Lunenburg) ובלורנסטאון (Lawrencetown). לבסוף הבריטים הקימו מבצרים בקהילות האקדיות בווינדזור , בגרנד פרה ובציגנקטו (Chignecto).‏[60]

במשך כל המלחמה המיקמאק והאקדים תקפו את הביצורים הבריטים בנובה סקוטיה ואת היישובים הפרוטסטנטים החדשים שהוקמו. מטרתם הייתה לעקב את ההתיישבות הבריטית ושצרפת תרוויח זמן ותוכל ליישב מחדש את יישוביה באקדיה. המלחמה הסתיימה לאחר שש שנים בתבוסתם של המיקמאק, של האקדים ושל הצרפתים בקרב פורט בסז'ור (Battle of Fort Beauséjour).‏[60] במהלך המלחמה, היה האזור האטלנטי של קנדה עד לנדידת אוכלוסין רבה יותר, הקמת ביצורים נרחבת יותר ולתנועת כוחות צבאיים רבה יותר מאשר אי פעם.‏[61] האקדים והמיקמאק עזבו את נובה סקוטיה אל המושבות הצרפתיות של האי סנט ז'אן (כיום אי הנסיך אדוארד) ולאי רויאל (כיום האי קייפ ברטון).‏[62]

מלחמת הצרפתים והאינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת הצרפתים והאינדיאנים (1754-1763)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת הצרפתים והאינדיאנים

המלחמה הקולוניאלית הרביעית והאחרונה במאה ה-18 הייתה מלחמת הצרפתים והאינדיאנים שהתנהלה בין השנים 1754-1763. שאיפתם של הבריטים הייתה לנטרל כל איום צבאי ולשבש את קווי האספקה החיוניים ללואיסבורג ולגרש את האקדים. הבריטים החלו את גירוש האקדים עם המערכה על מפרץ פנדי (Bay of Fundy Campaign) ב-1755. במשך תשע השנים הבאות מעל 12,000 אקדים גורשו מנובה סקוטיה.‏[63] במקביל התנהלה סדרה של תשע קרבות ימיים.‏[64]

בחזיתות בסנט לורנס ובמוהאוק, הצרפתים החלו לעמוד בפני האתגר של תביעות הקרקע של סוחרי הפרוות וסוחרי הקרקעות האנגלו-אמריקנים לעליונות בטריטוריית אוהיו שממערב להרי האפלצ'ים. ב-1753 החלו הצרפתים את הכיבוש הצבאי של טריטוריית אוהיו על ידי בניית שורה של מבצרים. ב-1755 שלחו הבריטים שני רגימנטים לצפון אמריקה כדי לגרש את הצרפתים ממבצרים אלה, אך המבצרים נהרסו על ידי הקנדים הצרפתים ועל ידי בעלי בריתם מהאומות הראשונות בהתקרב הכוחות הבריטים. המלחמה הוכרזה באופן רשמי ב-1756 ושישה רגימנטים צרפתים היו תחת פיקודו של הגנרל דה מונקלם (Louis-Joseph de Montcalm).

תחת מפקדם החדש השיגו הצרפתים לראשונה שורה של ניצחונות על הבריטים, שהראשון בהם היה במבצר וויליאם הנרי (Fort William Henry) מדרום לאגם שאמפליין (Lake Champlain).‏[65] בשנה שלאחר מכן הושג ניצחון אף גדול יותר של הצרפתים כאשר הצבא הבריטי, שמנה כ-15,000 איש, הובס בהתקפה צרפתית על הביצורים של קרילון (Carillon).‏[66] ביוני 1758 כוח בריטי של 13,000 חיילים סדירים נחת במבצר לואיסבורג וכבש אותו לצמיתות.‏[67] בשנה שלאחר מכן הוחלט לכבוש את קויבק סיטי. לאחר כמה ניסיונות נחיתה כושלים, כולל שני קרבות עקובים מדם, הצליחו הבריטים לכנס את הצבא על החוף ולהחזיק בשטח. מונקלם, בניגוד לחוות דעתם של קציניו, יצא עם כוח שסבל מנחיתות מספרית כדי להתנגש בבריטים. בקרב שהתנהל מיד לאחר מכן, נהרג המפקד הבריטי, מונטקלם נפצע אנושות ו-658 בריטים ו-644 צרפתים נהרגו.‏[68] יחד עם זאת, באביב 1760, הגנרל הצרפתי האחרון, פרנסואה גאסטון דה לוי צעד ממונטריאול לקויבק סיטי והביס את הבריטים בקרב סיינט פוי (Battle of Sainte-Foy). כעת התהפך הגלגל והצרפתים צרו על הבריטים שהתבצרו בתוך הביצורים של קויבק סיטי.‏[69] בסופו של דבר אולצו הצרפתים לוותר על רוב נחלותיהם בצפון אמריקה כאשר חתמו על חוזה פריס ב 1763.‏[70]

מלחמת העצמאות של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העצמאות של ארצות הברית

עם הסרתו של האיום הצרפתי, המושבות האמריקניות-הבריטיות נעשו חסרות סבלנות. הם סירבו לשלם מיסים כדי לקיים כוח צבאי גדול כאשר היה כבר ברור שאין שום אויב נראה לעין. תרעומת זו התחזקה על רקע אי הסכמתם של הבריטים לספח למושבות את עמק האוהיו ושטחים נוספים במערב שבעבר נתבעו על ידי הצרפתים. רגשות אלה היו חזקים במיוחד בפנסילבניה ובוירג'יניה שהיו להם תביעות חזקות על שטחים אלה. במקום זאת הוחלט ששטחים אלה יוקצו לטובת האומות הראשונות. מלחמת העצמאות של ארצות הברית, שהתנהלה בין השנים 1775-1783, עמדה בסימן רצונם של אנשי המושבות להתנתק מהשלטון הבריטי ולקבל את השטחים הללו.‏[71] הכוחות האמריקנים כבשו את מונטריאול ושורה של מבצרים בעמק רישלייה, אך נסיונם לכבוש את קויבק סיטי נכשל.‏[72] באותה תקופה נשארו רוב הקנדים הצרפתים בעמדה נייטרלית.

במשך כל המלחמה, שודדי הים האמריקנים הרסו את הכלכלה הימית על ידי פלישות ליישובי החוף.‏[73] התקיימו התקפות חוזרות ונשנות של שודדי ים אמריקנים וצרפתים כמו הפשיטה על לוננבורג ב-1782, פשיטות רבות על ליברפול שבנובה סקוטיה בין השנים 1776-1780 ופשיטה על אנאפוליס רויאל ב-1781.‏[74] שודדי הים פשטו גם על קנסו ב-1775 ושוב ב-1779 וגרמו שם נזק רב לענף הדייג.‏[75] כדי להגן מפני פשיטות אלה, הוצב הרגימנט ה-84 במבצרים לאורך החוף האטלנטי של קנדה. פורט אדוארד בנובה סקוטיה הפך להיות מפקדת הכוחות שתפקידם היה למנוע פלישה אמריקנית להליפקס.

במהלך המלחמה תפסו שודדי הים האמריקנים 225 ספינות שהיו בדרך אל או מנמלי נובה סקוטיה. ב-1781, כתוצאה מברית אמריקנית-צרפתית כנגד בריטניה, הייתה התנגשות עם הצי הצרפתי. הבריטים לכדו הרבה שודדי ים אמריקנים, במיוחד בקרב בהליפקס. הצי המלכותי השתמש בהליפקס כבסיס שממנו שיגרו את התקפותיהם על ניו אינגלנד.

כישלונם של המהפכנים האמריקנים לבסס עצמם בשטחים שמהווים היום את קנדה והמשך התמיכה בבריטניה של חלק מאנשי המושבות, גרמה לפיצול בשטחי האימפריה הבריטית בצפון אמריקה.‏[76] רבים מהאמריקנים שנותרו נאמנים לכתר הבריטי, עברו צפונה והרחיבו את גודלה של האוכלוסייה הדוברת אנגלית בצפון אמריקה הבריטית.‏[77][78] ארצות הברית העצמאית שלטה בשטחים בדרום.‏[77]

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת 1812
מותו של אייזק ברוק בקרב קווינסטסאון 13 באוקטובר 1812

מלחמת 1812[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת 1812

גם לאחר סיום מלחמת העצמאות של ארצות הברית שררו עוינות וחשד הדדי בין ארצות הברית לבריטניה.‏[79] על רקע זה הכריזו האמריקנים מלחמה על הבריטים ב-1812. בין הסיבות לפרוץ המלחמה היו ההטרדות הבריטיות של הספינות האמריקניות, כולל גיוס כפוי של מלחים אמריקנים לצי המלכותי הבריטי, שנדרשו למעורבות הבריטית במלחמות הנפוליאוניות. לאמריקנים לא היה צי ראוי לשמו שהיה מסוגל להתמודד עם הצי הבריטי וכך פלישה לקנדה הייתה האמצעי המעשי היחיד לתקיפת האימפריה הבריטית.‏[79] האמריקנים שישבו במחוזות הספר המערביים קיוו שהפלישה לא רק תשים את הקץ על התמיכה הבריטית להתנגדות האינדיאנית להתרחבות מערבה, אלא גם תסדיר אחת ולתמיד את התביעות שלהם על הטריטוריות המערביות.‏[79]

לאחר שהאמריקנים החלו את הפלישה ביולי 1812, החזית נעה הלוך ושוב מעבר לגבול עם קנדה העילית, הן ביבשה והן בזירה הימית על פני הימות הגדולות. הבריטים הצליחו ללכוד את דטרויט ביולי ושוב באוקטובר. ב-12 ביולי הגנרל האמריקני ווליאם האל (William Hull) פלש לקנדה באזור וינדזור.‏[80] הפלישה נעצרה במהירות והאל נסוג, בנותנו לגנרל הבריטי אייזק ברוק את התירוץ שהוא היה זקוק לו כדי להתקדם לדטרויט.‏[81] בנקודת זמן זו, למרות בני בריתו מקרב האינדיאנים, היה ברוק בנחיתות מספרית של אחד לשניים. יחד עם זאת הוא התייחס אל האל כאל אדם הססני ובמיוחד הבין שהאל חושש מהברית של ברוק עם האינדיאנים. כך הוא הצליח לכפות על האל כניעה.‏[82] התבוסה בדטרויט הייתה גמורה ומוחלטת.‏[83] התקפה אמריקנית גדולה מעבר לגזרת הניאגרה נבלמה בקרב קווינסטון הייטס (Battle of Queenston Heights), שם איבד ברוק את חייו.

ב-1813 כבשו האמריקנים מחדש את דטרויט וזכו בהצלחות בשטחים שממערב לימת אירי,‏[84] מזרחה יותר הצליחו האמריקנים לכבוש ולשרוף את יורק (כיום טורונטו) ולכבוש את מבצר ג'ורג' על הניאגרה שבו החזיקו עד לסוף השנה. יחד עם זאת באותה שנה שתי תקיפות אמריקניות של מונטריאול נבלמו בשני קרבות שבהם לחמו מול האמריקנים גם חיילים סדירים בריטים וגם כוחות מיליציה צרפתים.‏[85]

לאחר שנכבשה וושינגטון בספטמבר‏[86] העלו הבריטים את הבית הלבן ובנייני ממשל נוספים באש ולאחר מכן נהדפו בקרב בולטימור בעוד שהכוחות שתקפו את ניו אורלינס נסוגו בסובלם אבדות כבדות.‏[87]

במהלך מלחמת 1812 תרומתה של נובה סקוטיה למאמץ המלחמתי התרכזה בקהילות שרכשו או בנו ספינות שיטילו מצור על הצי האמריקני וכך נלכדו ספינות אמריקניות לא מעטות. בדצמבר 1814 חתמו שני הצדדים על הסכם שלום שנכנס לתוקף בפברואר 1815. ההסכם החזיר את הגבולות למצבם לפני פרוץ המלחמה. סר אייזק ברוק הפך לגיבור לאומי קנדי למרות שורשיו הבריטים. ההגנה המוצלחת על קנדה התבססה על כוחות צבאיים קנדים, על כוחות הצבא הבריטי, על ספינות הצי המלכותי ועל בעלי הברית האינדיאנים.‏[88] אף אחד מהצדדים הלוחמים לא יכול היה לטעון לניצחון מוחלט.‏[89] ההיסטוריונים מסכימים שהילידים האמריקנים היו המפסידים העיקריים במלחמה. לבריטים הייתה תוכנית ליצור טריטוריה נייטרלית אינדיאנית במערב התיכון ומותו בקרב של טקומסה מנהיג הקואליציה האינדיאנית, בקרב ב-1813 גרמה להתפוררותה. מעתה לא היוו יותר האינדיאנים איום רציני על ההתפשטות האמריקנית מערבה.‏[90]

הנסיגה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפחד מפני ניסיון נוסף של האמריקנים לכבוש את קנדה נשאר בתוקף לפחות במחצית המאה הבאה והיה הסיבה העיקרית להחזקתו של חיל מצב בריטי גדול במושבה.‏[91] בין שנות העשרים ושנות הארבעים של המאה ה-19, התבצעה בנייה מסיבית של ביצורים ובכך ניסו הבריטים ליצור הגנה היקפית כנגד פלישה אמריקנית. בנייה זו כללה את המצודות בקויבק סיטי ובהליפקס ואת בנייתו של מבצר הנרי בקינגסטון (Kingston).‏[91] תעלת רידו נבנתה כדי לאפשר לספינות בזמן מלחמה להפליג בנתיב צפוני יותר ממונטריאול לקינגסטון.‏[92] נתיב השייט הרגיל בזמן שלום היה נהר סנט לורנס, שהיה למעשה הגבול עם ארצות הברית ולפיכך חשוף למתקפה אפשרית.‏[92] אחת הפעולות החשובות ביותר של הכוחות הבריטים באותה תקופה הייתה דיכוים של המרידות של 1837.‏[93]

בשנות החמישים של המאה ה-19 החשש מפלישה אמריקנית החל להצטמצם והבריטים הרגישו שהם יכולים להתחיל בתהליך של הקטנת חילות המצב שלהם. ההסכם בין ארצות הברית לקנדה (Reciprocity Treaty) משנת 1854 סייע בהמשך להקל על החששות.‏[94] יחד עם זאת הורגש שוב מתח כאשר פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית בין השנים 1861-1865, מתח שהגיע לשיאו בתקרית טרנט (Trent Affair) בסוף 1861 ובתחילת 1862 שארעה כאשר קברניט ספינת תותחים אמריקנית עצר את הספינה "טרנט" כדי להוריד ממנה שני פקידים של הקונפדרציה שהיו בדרכם לבריטניה. הממשלה הבריטית זעמה ועקב החשש ממלחמה, נקטה בצעדים לתגבור חילות המצב שלה בצפון אמריקה בהגדילה אותם מ-4000 איש ל-18,000 איש.‏[95] כך או אחרת, המלחמה נמנעה והמשבר הסתיים. תקרית זו הוכיחה שהסכסוך האנגלו-אמריקני כבר נמצא בסיומו מאחר שהאינטרס של שני הצדדים היה לשמור על יחסים ידידותיים. באותה תקופה קנדים רבים נדדו דרומה כדי להילחם במלחמת האזרחים, כשרובם הצטרפו למדינות הצפון, וחלק מהם אהד את מדינות הקונפדרציה.‏[96]

בריטניה הייתה אז מוטרדת יותר מהאיומים הצבאיים באזורים הקרובים יותר לאיים הבריטים והייתה לה תחושת חוסר רצון מההרגשה שעליה לממן את החזקתם של חילות מצב במושבות וכך, בשנת 1867 איחדה אותם תחת הממשל של הדומיניון של קנדה.‏[97] כתוצאה מכך ב-1871, כוחות חיל המצב הבריטים נסוגו לחלוטין מקנדה, להוציא את הבסיסים בהליפקס ובאסקוימאלט (Esquimalt) שבהם נותרו חילות מצב מסיבות אסטרטגיות.‏[98]

מלחמת קרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות מנובה סקוטיה השתתפו במלחמת קרים. אנדרטת וולספורד-פרקר שבהליפקס מנציחה את הלוחמים במלחמה זו ובעיקר את המצור על סבסטופול (1854-1855). הקנדי הראשון שעוטר בצלב ויקטוריה השתתף במלחמה זו.‏[99][100]

המרד ההודי הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המרד ההודי הגדול של שנת 1857 עוטר וויליאם נלסון האל (William Hall), צאצא של עבדים ממרילנד, בצלב ויקטוריה והיה הקנדי השחור הראשון לזכות בעיטור זה. הוא קיבל את העיטור על פעולותיו במצור על לנקנאו.‏[101][102]

הפלישות הפניאניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישות הפניאניות, קרב רידג'ווי - 2 ביוני 1866

הפלישות הפניאניות אירעו בתקופה בה נבחנו מחדש הנוכחות הצבאית הבריטית בקנדה והנסיגה המוחלטת שלהם לאחר הפלישה האחרונה לקנדה. הפלישות לא בוצעו על ידי כוח צבאי רשמי של ממשלת ארצות הברית אלא על ידי ארגון שנקרא הפניאנים (Fenians).‏[103] הפלישות הפניאניות שאירעו בין השנים 1866-1871 בוצעו על ידי קבוצה של אירים-אמריקנים, מרביתם יוצאי צבא האיחוד שנלחמו במלחמת האזרחים, שהאמינו שעל ידי כיבושה של קנדה יצליחו לסחוט את הממשלה הבריטית את שינוי מדיניותה באירלנד.‏[103] הפניאנים גם סברו בטעות שהאירים-הקנדים, שהיוו מרכיב כלל לא מבוטל באוכלוסייתה, יתמכו בצעדיהם הן מבחינה פוליטית והן מבחינה צבאית. בהקשר זה חשוב לזכור שרוב תושבי קנדה ממוצא בריטי היו באותה תקופה פרוטסטנטים ובמידה זו או אחרת היו ברובם נאמנים לכתר הבריטי.‏[103]

בארצות הברית שלאחר מלחמת האזרחים היו רגשות אנטי-בריטים.‏[104] בזמן המלחמה, ספינות בשירות הקונפדרציה שנבנו בבריטניה גרמו צרות מרובות לצי הסוחר האמריקני. אירים אמריקנים היוו ציבור גדול ומשפיע בארצות הברית במיוחד במדינות הצפון ויחידות צבאיות גדולות שחייליהן היו ממוצא אירי השתתפו במלחמה. כך שלמרות שממשלת ארצות הברית הייתה מאוד מודאגת מפעילותם של הפניאנים, מזכיר המדינה ויליאם סיוארד, התעלם בדרך כלל מפעילותם.‏[105] לפניאנים הותר להתארגן ולהתחמש ככל שיחפצו ואף הייתה להם רשות לגייס אנשים לשורותיהם בתוך מחנות הצבא.‏[106] האמריקנים לא היו מוכנים להסתכן במלחמה עם בריטניה והתערבו כאשר הפניאנים איימו לסכן את הנייטרליות האמריקנית. הפניאנים היוו איום רציני על קנדה בהיותם יוצאי צבא האיחוד ומחומשים היטב.‏[107] למרות שהיוו כישלון, לפלישות הייתה השפעה על פוליטיקאים קנדים שהיו אז בעיצומם של הדיונים לקראת ההסכם לאיחוד קנדה ב-1867.‏[108]

המיליציה הקנדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיליציה הקנדית - 1898

כאשר הושלם תהליך האיחוד והעצמאות של קנדה ועם יציאתם של חילות המצב, הייתה קנדה צריכה לקחת על עצמה את האחריות על ביטחונה. בשנת 1868 עבר חוק המיליציה (Militia Act) שלפיו בריטניה התחייבה לשלוח צבא במקרה של מצב חירום והצי המלכותי המשיך לספק הגנה ימית.‏[109] סוללות תותחנים קטנות ומקצועיות הוצבו בקויבק ובקינגסטון.‏[110] ב-1883 נוספה סוללה נוספת ונפתחו בסיסי הדרכה לפרשים ולחיל רגלים.‏[110] אלה היו אמורים להיות הבסיס המקצועי למיליציה הקבועה הפעילה (Permanent Active Militia) שתהווה את עמוד התווך של מאמצי ההגנה של קנדה. בתאוריה, כל גבר כשיר גופנית בין הגילים 18 עד 60 היה חייב להתגייס לשירות במיליציה, אך בפועל, ההגנה על קנדה הייתה מסורה בידיהם של מתנדבים שאיישו את המיליציות ה"בלתי-קבועות" (Non-Permanent Active Militia).

אחד המבחנים הראשונים של המיליציה הו המשלחות ששוגרו כנגד כוחות המורדים של לואיס ריאל (Louis Riel) במערב קנדה. משלחת שכללה כוחות בריטים ואנשי מיליציה השיבה את הסדר על תקנו לאחר מרד הנהר האדום (Red River Rebellion) ב-1870. המרד הצפון מערבי (North-West Rebellion) ב-1885 הצריך את השימוש בכוח הצבאי הגדול ביותר שהיה על אדמת קנדה מאז מלחמת 1812.‏[111] הייתה זו סדרה של קרבות בין המטיסים ובעלי בריתם מקרב האומות הראשונות כנגד המיליציה והמשטרה הרכובה הצפון מערבית.‏[111] כוחות הממשלה השיגו ניצחון למרות שסבלו בהתחלה כמה תבוסות.‏[112] המורדים הובסו עקב מחסור בכוח אדם ובנשק והייתה זו הפעולה המלחמתית האחרונה שהתקיימה על אדמת קנדה. אבדותיהם של כוחות הממשלה הסתכמו ב-58 הרוגים וב-93 פצועים.‏[113]

ב-1884 ביקשה בריטניה בפעם הראשונה את עזרתה של קנדה במשימת ההגנה על האימפריה. הבקשה הייתה לשלוח ספנים מנוסים שיסייעו להציל את המייג'ור גנרל צ'ארלס גורדון במלחמה המהדית בסודאן.‏[114] אך הממשלה לא הסכימה להיענות לבקשה והמושל הכללי גייס כוח צבאי פרטי של 386 "נוסעים" (Voyageurs) שהוצבו תחת פיקוד של קציני מיליציה. כוח זה שהיה ידוע כ"נוסעי הנילוס" (Nile Voyageurs) שירת בסודאן ואנשיו היו הקנדים הראשונים ששירתו שירות צבאי מעבר לים. 16 מהם נהרגו במהלך המערכה.‏[115]

המחצית הראשונה של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת הבורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנוכת האנדרטה לזכר מלחמת הבורים - טורונטו 1908
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת הבורים

נושא הסיוע הצבאי של קנדה לטובת בריטניה צץ שוב במהלך מלחמת הבורים השנייה שהתנהלה בשנים 1899-1902 בדרום אפריקה. הקנדים התבקשו על ידי הבריטים לסייע בעימות והמפלגה השמרנית של קנדה הייתה בעד גיוס 8000 חיילים לשירות בדרום אפריקה.‏[116] דעתו של הציבור האנגלי-קנדי הייתה בעד השתתפות קנדית במלחמה.‏[117] יחד עם זאת, הקנדים-הצרפתים התנגדו באופן גורף להשתתפות במלחמה, כמו דעתם של קבוצות אוכלוסייה אחרות.‏[117] חילוקי דעות אלה פילגו את הממשלה בראשות המפלגה הליברלית, שסמכה הן על הציבור האנגלו-קנדי הפרו-בריטי והן על הציבור האנגלו-צרפתי האנטי-בריטי, שיתמכו בעמדתה לצאת למלחמה. ראש הממשלה וילפריד לורייה שלח לבסוף 1000 חיילים מהגדוד השני של רגימנט חיל הרגלים המלכותי הקנדי.‏[118] חילות משלוח נוספים נשלחו בהמשך, כולל כוח פרשים שגויס באופן פרטי.‏[119]

הכוחות הקנדים הגיעו לדרום אפריקה רק בשלבים המתקדמים יותר של הלחימה, לאחר התבוסות שנחלו הבריטים בראשית המלחמה. הקנדים בדרום אפריקה זכו לתשבחות על השתתפותם בתקיפה בקרב פארדברג (Battle of Paardeberg), אחד הניצחונות המכריעים הראשונים במלחמה.‏[120] אחרי הקרב בלליפונטיין ב-7 בנובמבר 1900, שלושה קנדים עוטרו בצלב ויקטוריה על אבטחת הכוח הנסוג.‏[121] בסיכומו של דבר התנדבו כ-7400 קנדים להילחם בדרום אפריקה בנוסף ל-12 אחיות. מתוכם 224 נהרגו בקרבות ו-252 נפצעו.‏[122]

הקמת צבא קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספינה "ריינבוו" (HMCS Rainbow), אחת משתי הספינות הראשונות של הצי המלכותי הקנדי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא קנדה

החל משנת 1763 ועד לאיחוד קנדה ב-1867 הצבא הבריטי סיפק את צרכי ההגנה של קנדה, למרות שקנדים רבים נלחמו יחד עם הבריטים בעימותים שונים.‏[123] כשהחלו הכוחות הצבאיים הבריטים לעזוב את קנדה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, חשיבותה של המיליציה (שכללה יחידות פרשים, ארטילריה, הנדסה וחיל רגלים שונות) נעשתה ניכרת יותר ויותר. זמן קצר לאחר שקנדה הצטרפה למלחמת הבורים, התנהל ויכוח על השאלה האם צריך להיות לקנדה צבא משלה. כתוצאה מכך, המפקד הבריטי האחרון של הכוחות הקנדים הנהיג כמה רפורמות כדי שלקנדה יהיו את היכולות הטכניות והלוגיסטיות הדרושות לצבא. ב-1904 מונה המפקד הקנדי הראשון של הכוחות הקנדים והיה לראש המטה הכללי. בשלב זה הוקמו הגיסות החדשים של ההנדסה הקרבית, הקשר, הסיוע, התחזוקה, ההדרכה, הרפואה, המנהלה והתשלומים.‏[124]

הקמת הצי המלכותי הקנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצי המלכותי הקנדי

לקנדה היה זה מכבר כוח ימי קטן שהגן על צי הדיג שלה, אך היא הסתמכה על בריטניה שתגן על חופיה. בריטניה הייתה מעורבת בהדרגה במרוץ החימוש מול גרמניה וב-1908 החליטה לפנות למושבותיה בעזרה בנושא הצי.‏[125] המפלגה השמרנית טענה שקנדה צריכה לתרום כסף לטובת ציודו של הצי המלכותי הבריטי.‏[125] כמה קנדים-צרפתים לאומנים חשבו ששום עזרה לא צריכה להינתן. אחרים טענו שעדיף שלקנדה יהיה צי עצמאי משל עצמה שיוכל גם לסייע לבריטניה בעת הצורך.‏[125]

לבסוף, ראש הממשלה לורייה החליט לפעול על פי הצעת פשרה זו ו"השירות הימי הקנדי" (Canadian Naval Service) הוקם ב-1910 ובאוגוסט 1911 הוענקה לו הקידומת "המלכותית" והוא הוכר בתור הצי המלכותי הקנדי (Royal Canadian Navy).‏[126] כדי לרצות את החוגים האימפריאליסטים, הותנה בחוק השירות הימי (Naval Service Act) שבשעת חירום הצי הקנדי יוכל להיות מסופח לצי הבריטי.‏[127] לסעיף זה היו מתנגדים מקרב הצרפתים הקנדים. החוק הציב יעד של בניית צי שיכלול חמש סיירות ושש משחתות.‏[128] שתי הספינות הראשונות היו ספינות ישנות שנרכשו מאת הצי הבריטי.‏[129] עם עלייתם של השמרנים לשלטון בבחירות של שנת 1911 צומצם התקציב של הצי, אך הוא הורחב בשנות מלחמת העולם הראשונה.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תותחנים קנדים בקרב על הסום - נובמבר 1916
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קנדה במלחמת העולם הראשונה

ב-4 באוגוסט 1914 נכנסה בריטניה למלחמת העולם הראשונה בהכריזה מלחמה על גרמניה. הכרזת המלחמה הבריטית הביאה באופן אוטומטי גם את קנדה למצב מלחמה עקב היותה חלק מהאימפריה.‏[130]יחד עם זאת, לממשלת קנדה הייתה את החירות להגדיר את רמת מעורבותה של המדינה במלחמה.‏[130] לצורך כך לא גויסה המיליציה ובמקום זאת הוקם חיל המשלוח הקנדי העצמאי.‏[131] נקודות השיא של המעורבות הקנדית במלחמה היו הקרב על הסום, קרב רכס וימי, קרב פשנדל ומתקפת מאה הימים.‏[132]

הגיס הקנדי הוקם במסגרת חיל המשלוח הקנדי בספטמבר 1915 לאחר הגעת הדיוויזיה הקנדית השנייה (2nd Canadian Division) לצרפת.‏[133] הגיס הורחב על ידי סיפוחה של הדיוויזיה הקנדית השלישית (3rd Canadian Division) בדצמבר 1915 ושל הדיוויזיה הקנדית הרביעית (4th Canadian Division) באוגוסט 1916.‏[133] גיבושה של הדיוויזיה הקנדית החמישית (5th Canadian Division) החל בפברואר 1917, אך לא הסתיים באופן מלא עד שהיא פורקה בפברואר 1918 ואנשיה סופחו כתגבורת לארבע הדיוויזיות האחרות.‏[133] למרות שהגיס הקנדי היה תחת פיקודו של הצבא הבריטי, היה לחץ חזק מטעם חוגים בממשלת קנדה, בעיקר לאחר הקרב על הסום, שהגיס ילחם כיחידה נפרדת מאוחדת במקום שהדיוויזיות שלו יפוזרו.‏[133] תוכניות להקמת גיס קנדי שני ועוד שתי דיוויזיות בוטלו והחלה מחלוקת ברמה לאומית על נושא גיוס החובה לשירות מעבר לים.

רוב התומכים בעד גיוס חובה הציגו אותו כאמצעי לתגבור השורות במקום החיילים הרבים שנפלו בקרבות. סר רוברט בורדן ראש ממשלת קנדה בזמן המלחמה, שהוביל את הגישה הזאת, שאף לשמור על המשכיות התרומה הצבאית של קנדה וכשהפעיל לחץ כבד על אישור גיוס החובה, חוקק חוק השירות הצבאי (Military Service Act). למרות שהתגובה לגיוס החובה הייתה חיובית בציבור עקב תמיכתו בבריטניה, בקויבק הוא לא היה פופולרי. משבר הגיוס של 1917 תרם רבות לפילוג בין דוברי האנגלית לדוברי הצרפתית בקנדה.‏[134]

בשלבים המאוחרים יותר של המלחמה, הגיס הקנדי נחשב לאחת היחידות המשפיעות והמכובדות ביותר מבין אלה שנלחמו בחזית המערבית. כאומה של שמונה מיליון תושבים היה המאמץ הלאומי המלחמתי שלה ראוי לציון. סך של 619,636 גברים ונשים שירתו בכוחות הקנדים במלחמת העולם הראשונה, שמתוכם 59,544 נפלו בקרבות ו-154,361 נפצעו. ההקרבה הקנדית מונצחת בשמונה אתרי זיכרון בצרפת ובבלגיה.‏[135] 70 קנדים עוטרו במהלך המלחמה בצלב ויקטוריה.‏[136]

ב-1919 שלחה קנדה חיל משלוח למלחמת האזרחים ברוסיה לסיוע לצבא הלבן.‏[137] הרוב הגורף של כוחות אלה התמקם בולדיווסטוק והשתתף במעט מאוד קרבות לפני שנסוג משם יחד עם כוחות זרים אחרים.‏[138]

הקמת חיל האוויר המלכותי הקנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר הקנדי - 1918
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיל האוויר המלכותי הקנדי

מלחמת העולם הראשונה הייתה הזרז להקמת חיל האוויר של קנדה. עם פרוץ המלחמה לא היה לקנדה חיל אוויר עצמאי משלה, למרות שקנדים רבים שירתו כטייסים בגיס התעופה המלכותי ובשירות האוויר הימי המלכותי של בריטניה.‏[139] ב-1914 אפשרה ממשלת קנדה את הקמתו של הגיס האווירי הקנדי (Canadian Aviation Corps)‏[140] הגיס ליווה את חיל המשלוח הקנדי לאירופה והיה ברשותו מטוס אחד שמעולם לא היה בשימוש.‏[141] הגיס האווירי הקנדי פורק ב-1915.‏[142] ניסיון שני להקים חיל אוויר נעשה ב-1918 כאשר שתי טייסות קנדיות (טייסת קרב וטייסת הפצצה) הוקמו על ידי משרד האוויריה הבריטי באירופה. ממשלת קנדה קיבלה את השליטה על שתי הטייסות כאשר הקימה את חיל האוויר הקנדי (Canadian Air Force). חיל אוויר זה לא ביצע פעולות קרביות של ממש ופורק ב-1921.‏[143]

במהלך שנות העשרים ממשלת בריטניה עודדה את קנדה להקים חיל אוויר למשימות שמתאימות לעתות שלום וסיפקה לה כמה מטוסים מעודפי המלחמה שלה (המתנה האימפריאלית). ב-1920 הוקם מחדש "חיל האוויר הקנדי" (CAF) כחלק מהמיליציה ונועד לביצוע אימוני ריענון.‏[144] לאחר ארגון מחדש נעשה החיל אחראי לכל הפעילות האווירית בקנדה, כולל תעופה אזרחית. סמכויות אלה הועברו לחיל האוויר המלכותי הקנדי (RACF) לאחר הקמתו באפריל 1924.‏[140] במלחמת העולם השנייה יתפקד חיל האוויר המלכותי הקנדי ככוח צבאי לכל דבר.‏[140]

מלחמת האזרחים בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים בספרד

פלוגת מקנזי-פפינו, כוח של מתנדבים קנדים שנקרא על שם מנהיגי המרד נגד הבריטים ב-1837, שהייתה חלק מהבריגדות הבינלאומיות נלחמה לצדם של הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד.‏[145] הקנדים הראשונים שהשתתפו במלחמה סופחו לכוח האמריקני שלחם שם ומאוחר יותר הוקם כוח צפון אמריקני שכלל בתוכו כ-40 קנדים. עד לקיץ 1937 כ-1200 קנדים היו מעורבים במלחמה.‏[146] מבין כל 1546 הקנדים שידוע שהשתתפו במלחמה, נהרגו בקרבות 721 איש.‏[147]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבא חכה לי, ילד מלווה את אביו בדרכו לחזית, ניו ווסטמיניסטר (New Westminster) קולומביה הבריטית, 1 באוקטובר 1940 - תמונה שזכתה להדים בציבוריות הקנדית במלחמת העולם השנייה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה פרצה בעקבות פלישתה של גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939. הפרלמנט הקנדי אישר את החלטת הממשלה להכריז מלחמה על גרמניה ב-10 בספטמבר, שבוע לאחר שעשו כן בריטניה וצרפת.‏[148] טייסים קנדים לקחו חלק קטן אך משמעותי בקרב על בריטניה[149] והצי המלכותי הקנדי וצי הסוחר הקנדי שיחקו תפקיד מכריע במערכה באוקיינוס האטלנטי. "כוח C" (C Force), שכלל שני גדודי חיל רגלים קנדים, היה מעורב בקרב הונג קונג הכושל.‏[150] כוחות של דיוויזיית חיל הרגלים הקנדית השנייה (2nd Canadian Infantry Division) הובילו את הפשיטה על דייפ הכושלת באוגוסט 1942.‏[151] דיוויזיית חיל הרגלים הקנדית הראשונה (1st Canadian Infantry Division) והטנקים של הבריגדה המשוריינת הקנדית הראשונה (1st Canadian Armoured Brigade) נחתו בסיציליה ביולי 1943 ולאחר 38 ימי לחימה לקחו חלק בפלישה המוצלחת לאיטליה.‏[152] הכוחות הקנדים לקחו חלק חשוב במסע המלחמה שהתקדם לצפון איטליה ובסופו של דבר הוכפפו למפקדת הגיס שלהם בראשית 1944 לאחר קרבות עקובים מדם בקרב נהר מורו (Moro) ובארטונה (Ortona).‏[153]

ב-6 ביוני 1944 הדיוויזיה הקנדית השלישית (3rd Canadian Division), בסיוע טנקים של הבריגדה המשוריינת הקנדית השנייה, נחתו בחוף ג'ונו במסגרת הפלישה לנורמנדי. כוחות מוטסים קנדים נחתו גם הם מוקדם יותר באותו יום מעבר לחופים.‏[154] עד לסוף היום הקנדים ביצעו את החדירה העמוקה ביותר לתוך פנים הארץ מבין כל חמשת כוחות הנחיתה שהשתתפו בפלישה. לקנדה היה תפקיד חשוב בקרבות שהתנהלו בהמשך בנורמנדי. הגיס הקנדי השני הפך בהמשך, לראשונה בתולדות קנדה, למפקדת ארמייה. בקרב על שלדט (Battle of the Scheldt) הביסה הארמייה הקנדית הראשונה (First Canadian Army) כוח גרמני מחופר במחיר דמים גבוה ואיפשרה את עגינתם של בעלות הברית באנטוורפן.‏[155] הארמייה נלחמה בשתי מערכות גדולות נוספות: בחבל הריין בפברואר-מרץ 1945 ובקרבות מעבר לריין בשבועות האחרונים למלחמה.‏[156] הגיס הקנדי הראשון שב לצפון-מערב אירופה מאיטליה בראשית 1945, התאחד עם הארמייה הקנדית הראשונה וסייע בשיחרור הולנד, כולל הצלתם של הולנדים רבים ממוות ברעב. כמו כן הוא השתתף בפלישה לגרמניה.

אנשי חיל האוויר המלכותי הקנדי שירתו יחד עם טייסות ההפצצה והקרב של חיל האוויר המלכותי הבריטי. ולקחו חלק חשוב בקרב על בריטניה, בלוחמה נגד צוללות במהלך מערכה באוקיינוס האטלנטי ובמשימות הפצצה בגרמניה. למרות שטייסים רבים של חיל האוויר המלכותי הקנדי שירתו בחיל האוויר המלכותי הבריטי, "קבוצה מס' 6 של חיל האוויר המלכותי" (No. 6 Group RAF Bomber Command) הייתה מורכבת באופן מוחלט מטייסות של חיל האוויר המלכותי הקנדי. כוח האדם של החיל נתן סיוע קרוב לכוחות בעלות הברית במהלך הפלישה לנורמנדי ובקרבות שהתנהלו לאחר מכן בתוך אירופה. כדי לשחרר לחזית טייסים למשימות קרביות ולמשימות אימונים, הוקמה ב-1941 "דיוויזיית הנשים של חיל האוויר המלכותי הקנדי" (Royal Canadian Air Force Women's Division). עד לסוף המלחמה החיל הפך להיות חיל האוויר הרביעי בגודלו מבין חילות האוויר של בעלות הברית.‏[157]

מתוך אוכלוסייה של כ-11.5 מיליון תושבים, 1.1 מיליון קנדים שירתו בכוחות הצבאיים במהלך מלחמת העולם השנייה. בסך הכל נפלו בקרבות יותר מ-45,000 חיילים וכ-55,000 נוספים נפצעו.‏[158] 16 קנדים עוטרו במהלך המלחמה בצלב ויקטוריה.‏[136] בשנת 1944 שוב התחולל בקנדה משבר ציבורי על גיוס החובה, שהשפיע עמוקות על היחסים בין דוברי האנגלית לדוברי הצרפתית, אך לא כמו המשבר שקדם לו בתקופת מלחמת העולם הראשונה.‏[159]

תקופת המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה הקרה

זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה החלה המלחמה הקרה. תחילתה הרשמית של המלחמה הקרה מיוחסת לעריקתו של פקיד הצופן בשגרירות ברית המועצות באוטווה, איגור גוזנקו בשנת 1945.‏[160] אירוע זה היה הראשון שהוביל להקמתו של פרויקט PROFUNC, פרויקט סודי ביותר של ממשלת קנדה, שמטרתו הייתה זיהוי ומעצר של אוהדי הקומוניזם בתקופות השיא של המלחמה הקרה.‏[161] כחברה מייסדת של ברית נאט"ו וכחתומה על ברית פיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה (NORAD), הייתה קנדה מחויבת לבריתות כנגד הגוש הקומוניסטי.‏[162] כוחות צבאיים קנדים היו מוצבים בגרמניה במשך כל שנות המלחמה הקרה וקנדה הייתה שותפה לאמריקנים בהקמת מערכות הגנה כנגד מתקפה סובייטית אפשרית כמו "קו ההגנה המוקדמת מרחוק" (Distant Early Warning Line – DEW-Line). כמייצגי מעצמת ביניים, מכתיבי המדיניות הקנדית יכלו לבצע מעט מאוד פעולות צבאיות עצמאיות וכך אומצה מדיניות רב-צדדית ככול שיכלו כוחותיה הצבאיים של קנדה לתרום במסגרת פעילות קואליציה רחבה יותר. מדיניות זו הובילה את קנדה להימנע מהשתתפות בכמה מלחמות שבהן לקחו חלק בעלות ברית קרובות שלה, הבולטות שבהן הן מלחמת וייטנאם ומלחמת עיראק, למרות שקנדה הושיטה סיוע עקיף ואזרחים קנדים שירתו בצבאות זרים בשתי מלחמות אלה.‏[163][164]

הכוחות הקנדיים באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדה החזיקה בריגדת חיל רגלים ממוכנת בגרמניה המערבית החל משנות החמישים ועד לסוף שנות השמונים כחלק ממחויבותייה לנאט"ו.‏[165] בריגדה זו הייתה בסדר כוחות מלא רוב הזמן וצוידה בכלי הרכב ובכלי הנשק החדישים ביותר של הכוחות הקנדיים מתוך כוונה שהיא אמורה להיות בכוננות מלאה למעבר למצב חירום במקרה של פלישת צבאות ברית ורשה למערב. חיל האוויר המלכותי הקנדי הקים את "דיוויזיית האוויר הראשונה" (No. 1 Air Division) בראשית שנות החמישים כדי למלא אחר התחייבויותיה של קנדה להגנת אירופה.‏[166]

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העברת תחמושת מספינת הצי האמריקני לספינת הצי המלכותי הקנדי - מלחמת קוריאה, 9 ביוני 1953
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת קוריאה

לאחר מלחמת העולם השנייה שוחררו רוב רובם של החיילים הקנדים.‏[167] עם פרוץ מלחמת קוריאה הייתה קנדה זקוקה לכמה חודשים כדי להגיע לסדר הכוחות הדרוש לה כדי להשתלב ב"כוחות חבר העמים הבריטי בקוריאה" (British Commonwealth Forces Korea). עקב כך כוחות היבשה של קנדה החמיצו את רוב הקרבות החשובים של תחילת המלחמה והם הגיעו לקוריאה רק ב-1951, כאשר החל שלב ההתשה במלחמה.‏[168] הכוחות הקנדים נלחמו כחלק מ"דיוויזיית חבר העמים הראשונה" (1st Commonwealth Division) והם הצטיינו במיוחד בקרב קפיונג (Battle of Kapyong) ובקרבות קרקעיים נוספים. ספינת הצי "היידה" (HMCS Haida) וספינות נוספות של הצי המלכותי הקנדי היו פעילות במהלך מלחמת קוריאה. למרות שחיל האוויר המלכותי הקנדי לא מילא תפקידים קרביים במלחמה, 22 טייסי החיל השתתפו בקרבות במסגרת חיל האוויר האמריקני.‏[169] חיל האוויר גם היה מעורב במשימות הובלת כוחות ואספקה במהלך המלחמה.‏[170]

קנדה שלחה 26,791 חיילים למלחמה בקוריאה.‏[171] מתוכם נהרגו 516 חיילים ו-1042 נפצעו.‏[172] מלחמת קוריאה מכונה לעתים בקנדה "המלחמה הנשכחת" ("The Forgotten War") וזאת בשל העובדה שתרומתה של קנדה בשתי מלחמות העולם מאפילה על תרומתה במלחמת קוריאה. קנדה היא אחת המדינות החתומות על הסכם שביתת הנשק המקורי של 1953, אך היא לא החזיקה בקוריאה חילות מצב לאחר 1955.‏[173]

איחוד כוחות ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1964 החליטה ממשלת קנדה למזג את צבא קנדה, את הצי המלכותי הקנדי ואת חיל האוויר המלכותי הקנדי לפיקוד מאוחד שנקרא הכוחות הקנדיים. המטרה באיחוד זה הייתה חיסכון בעלויות והגדלת היעילות המבצעית.‏[174] שר ההגנה פול הלייר (Paul Hellyer) טען ב-1966 ש"המיזוג... ייצור גמישות שתאפשר לקנדה לאפשר בצורה האפקטיבית ביותר את קיומן של הדרישות הצבאיות בעתיד. כמו כן המיזוג ייצב את קנדה כמנהיגה לא מוטלת בספק בשדה הארגון הצבאי. ב-1 בפברואר 1968 הושלם האיחוד.‏[174]

משבר אוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר אוקטובר היה סדרה של אירועים שאירעו כתוצאה מחטיפתם של פקידי ממשלה על ידי חברי החזית לשחרור קוויבק (FLQ) במהלך חודש אוקטובר 1970 במחוז קוויבק, בעיקר באזור המטרופולין של מונטריאול. במהלך משבר הטרור ראש ממשלת קנדה פייר טרודו נשאל כיצד הוא מתכוון לפתור את המשבר והוא השיב "רק תראו אותי" ("Just watch me"), היה זה משפט שנחקק עמוקות באתוס הקנדי.‏[175] שלושה ימים מאוחר יותר, ב-16 באוקטובר, הגיעו האירועים לשיא, כאשר הוצא צו לנקיטת צעדי חירום צבאיים בעתות שלום בפעם היחידה בהיסטוריה של קנדה.‏[176] על פי הצו הוצבו 12,500 חיילים בכל רחבי קוויבק שמתוכם 7500 הוצבו באזור מונטריאול.‏[177]

מלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדה לא השתתפה בקרבות במלחמת וייטנאם ובאופן רשמי הייתה במצב של אי-לוחמה. מעורבותם של כוחות קנדים הוגבלה לכוח קטן שב-1973 סייע לאכוף את ההבנות שהושגו בהסכם השלום של פריז שסיים את המלחמה. יחד עם זאת הייתה למלחמה השפעה על הציבור הקנדי. כתנועת נגד למשתמטים מגיוס שהגיעו לקנדה מארצות הברית, התנדבו כ-30,000 קנדים להילחם בחזית בדרום-מזרח אסיה.‏[178] בין המתנדבים היו חמישים בני מוהוק. 110 קנדים נהרגו במלחמה ו-7 נותרו נעדרים.‏[179]

לאחר המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר אוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר אוקה היה סכסוך קרקעות בין שבט המוהוק ובין עיריית אוקה (Oka) שבדרום קוויבק שהחל ב-11 ביולי והתמשך עד 26 בספטמבר 1990. ב-8 באוגוסט ראש ממשלת קוויבק, רוברט בוראסה (Robert Bourassa), הכריז במסיבת עיתונאים שהוא יפעיל את סעיף 275 בחוק ההגנה הלאומי שמאפשר הפעלת סיוע צבאי למטרות אזרחיות.‏[180] הזכות המוקנית בסעיף זה לממשלות המחוזות, הופעלה לאחר ששוטר אחד ושניים מבני המוהוק נהרגו.‏[181] ראש מטה כוחות ההגנה הפעיל כוחות פדרליים המוצבים בקוויבק כסיוע לרשויות המקומיות. במהלך המשבר 2500 חיילים סדירים ואנשי מילואים גויסו.‏[182] כוחות הוצבו סביב לאוקה ולמונטריאול ובה בעת מטוסי סיור ביצעו משימות צילום ואיסוף מידע מעל הטריטוריה של המוהוק.‏[181] למרות המתיחות הרבה ששררה בין אנשי האומות הראשונות לבין כוחות ההגנה, לא נורו שום יריות במהלך המשבר.

מלחמת המפרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת המפרץ

קנדה הייתה אחת המדינות הראשונות לגנות את הפלישה העיראקית לכווית והיא הסכימה במהירות להצטרף לקואליציה הבינלאומית בהנהגת ארצות הברית. באוגוסט 1990 התחייב ראש ממשלת קנדה בריאן מלרוני שהכוחות הקנדיים ישלחו כוח משימה ימי.‏[183] שתי משחתות וספינת אספקה של הצי המלכותי הקנדי הצטרפו לכוח האמנעה הימי. כוח המשימה הקנדי הוביל את כוח הלוגיסטיקה הימי במפרץ הפרסי. ספינה רביעית הגיעו לזירה לאחר שהסתיימו פעולות האיבה והייתה הספינה הראשונה מכוחות הקואליציה שביקרה בכווית.‏[184]

בעקבות הסכמת האו"ם לשימוש בכוח כנגד עיראק, שלחו הכוחות הקנדים טייסת של מטוסי הורנט CF-18 ומסוקי סיקורסקי CH-124 סי-קינג עם צוות קרקע, יחד עם בית חולים שדה כדי שיטפל בנפגעים מקרב כוחות הקרקע.‏[185] כאשר החלה המערכה באוויר, מטוסי ההורנט הקנדים השתלבו בכוחות הקואליציה וביצעו משימות לכיסוי אווירי ותקיפת מטרות קרקעיות. הייתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת קוריאה שכוחות צבאיים קנדים השתתפו בפעולות קרביות התקפיות.‏[186]

מלחמות יוגוסלביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמות יוגוסלביה

כוחות קנדים היו חלק מכוח ההגנה (United Nations Protection Force - UNPROFOR) בקרואטיה ובבוסניה והרצגובינה במהלך מלחמות יוגוסלביה בשנות התשעים.‏[187] מבצע כיס מדאק (Operation Medak Pocket) היה הקרב הגדול ביותר שבו השתתפו הכוחות הקנדים מאז מלחמת קוריאה.‏[188] ממשלת קנדה טוענת שאירעו התנגשויות בין הכוחות הקנדים לבין חיילי צבא קרואטיה ו-27 חיילים קוראטים נהרגו.‏[189]

מלחמת האזרחים בסומליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים בסומליה

במהלך מלחמת האזרחים בסומליה התחייב ראש ממשלת קנדה בריאן מלרוני שארצו תשלח כוחות לכוחות האו"ם בסומליה (United Nations Operation in Somalia I – UNOSOM I) לאחר החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מס 751.‏[190] כוח או"ם זה היה החלק הראשון במאמציו של הארגון לספק סיוע ביטחוני והומניטארי בסומליה ולשמור על הפסקות האש שהושגו בתיווכו.‏[191] כוחות קנדים השתתפו יחד עם כוחות אמריקנים במבצע "השבת התקווה" ( Operation Restore Hope). במאי 1993 המבצע עבר להיות תחת פיקוד האו"ם ששמו שונה ל- UNOSOM II.‏[192] בשלביו האחרונים הפך המבצע לאסון פוליטי מבחינתם של הכוחות הקנדיים.‏[193] במהלך המבצע אירע מקרה בו עינו חיילים קנדים נער סומלי עד למותו, מה שכונה "פרשת סומליה" ( Somalia Affair).‏[194] בעקבות התקרית יחידת העילית, הרגימנט הקנדי המוטס ( Canadian Airborne Regiment ), פורקה ונגרם נזק רב לשמם הטוב של הכוחות הקנדיים בדעת הקהל בקנדה.‏[195]

השיטפון בנהר האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטפון בנהר האדום בשנת 1997 היה הקשה ביותר מאז 1826 והשפיע על דקוטה הצפונית ועל מניטובה. מצב חירום הוכרז באזורי ההצפה. במהלך מה שכונה "ההצפה של המאה", מעל 8500 חיילים נשלחו למניטובה לסייע בפעולות פינוי, בניית סכרים ובמאמצים אחרים כנגד השיטפון.‏[196] המבצע גרם להעלאת יחסי הציבור של הכוחות הקנדיים וכאשר עברה שיירה צבאית ברחובות ויניפג עמדו אזרחים ברחובות והריעו להם.

סופת השלגים בצפון אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1998 התקיים מבצע נרחב לסיוע אזרחי בעקבות סופת שלג שהייתה למעשה רצף של סופות שנעו על רצועה צרה יחסית שהשתרעה בין מזרח אונטריו, המשך בצפון קוויבק ובנובה סקוטיה ועד לאזורים שמצפון לניו יורק ומרכז מיין שבארצות הברית. התנועה בכבישים הייתה בלתי אפשרית עקב שלגים או עצים שקרסו, קווי חשמל נותקו וכוסו בשכבה עבה של קרח ורכבי חירום בקושי הצליחו להגיע ממקום למקום. ב-7 בינואר, מחוזות ניו ברנזוויק, אונטריו וקוויבק ביקשו את סיועם של הכוחות הקנדיים ומבצע הסיוע החל ב-8 בינואר כש-16,000 חיילים הועסקו בו.‏[197] הייתה זו משימת הסיוע בעקבות אסון טבע הגדולה ביותר שבוצעה על אדמת קנדה מבחינת כמות כוח האדם שלה והגדולה בכלל מאז מלחמת קוריאה.‏[198]

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדהאר, אפגניסטן, אוגוסט 2008

מלחמת אפגניסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (2001-)

קנדה הצטרפה לקואליציה הבינלאומית במלחמת אפגניסטן ב-2001. המלחמה פרצה בעקבות פיגועי 11 בספטמבר ומטרתה הייתה למגר את משטר הטליבאן ולחסל את ארגון אל-קאעידה. קנדה שלחה כוחות מיוחדים וכוחות קרקע שייקחו חלק במלחמה. במלחמה זו קבע צלף קנדי שיא עולמי להרג ממרחק.‏[199] בראשית 2003 התנהל ויכוח ציבורי ובעקבותיו דיון משפטי על אחריותם של חיילי צבא קנדה על עינויים שעברו שבויי טליבאן.‏[200] ב-17 במאי 2005 הייתה קפטן ניקולה גודרד (Nichola Goddard) האישה הראשונה בכוחות הקנדיים שנפלה בפעולה קרבית.‏[201] אחד הקרבות הראויים ביותר לציון עד כה,שבהם השתתפו הכוחות הקנדים באפגניסטן, הוא הקרב השני בנפת פנג'וואי (Panjwayi) שבמחוז קנדהאר ביולי 2006. בסוף אותה שנה נבחר "החייל הקנדי" כאיש השנה של העיתונות הקנדית בשל המלחמה באפגניסטן.‏[202] ב-27 בנובמבר 2010 ביצע הגדוד הראשון של הרגימנט ה-22 את הפעולות הקרביות האחרונות בקנדהאר לפני פינוי הכוחות הקנדים מאפגניסטן.‏[203] ביולי 2011 נשלחה קבוצה קטנה מהכוחות הקנדיים להשתתף במשלחת אימון של נאט"ו שתכשיר את הצבא ואת המשטרה של אפגניסטן והיא אמורה להישאר שם עד 2014.‏[204]

שריפות היער בקולומביה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ה-3 באוגוסט עד ה-16 בספטמבר 2003 התקיים מבצע סיוע גדול על אדמת קנדה.‏[205] בראשית אוגוסט 2003, הוכה מחוז קולומביה הבריטית ביותר מ-800 שריפות יער.‏[205] שירותי הכיבוי המקומיים הגיעו לנקודת שבירה ועשרות אלפי תושבים נאלצו להתפנות מבתיהם. ממשלת המחוז ביקשה סיוע פדרלי ותוך כמה ימים 2200 חיילים קנדים נשלחו לאזור. המבצע ארך 45 ימים ובשיאו הועסקו בו יותר מ-2600 חיילים.‏[205] היה זה מבצע הסיוע השלישי בגודלו על אדמת קנדה לאחר הסיוע בשיטפון בנהר האדום ובסופת השלגים.‏[205]

מלחמת עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת עיראק

מלחמת עיראק החלה בפלישה לעיראק ב-20 במרץ 2003. ממשלת קנדה לא הכריזה בשום זמן מלחמה על עיראק. אף על פי כן, השתתפותה של קנדה במלחמה ויחסיה עם ארצות הברית הוגדרו מחדש בנקודות זמן שונות במהלך המלחמה.‏[206] הכוחות הקנדיים היו מעורבים במשימות ליווי ספינות והרחיבו את היקף השתתפותם בכוח המשימה ללוחמה בשוד הימי לחופי סומליה כדי לשחרר ממשימה זו כוחות אמריקניים.‏[207] כמאה קצינים קנדים, שסופחו ליחידות אמריקניות, השתתפו בפלישה עצמה.‏[208] מחאה נרחבת על ההשתתפות במלחמה ומחאה שכנגד הסעירו את קנדה‏[209] ואנשי צבא ארצות הברית ביקשו מקלט בקנדה לאחר שערקו מהשירות כדי להימנע מלהישלח לעיראק.‏[210]

מלחמת האזרחים בלוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 במרץ 2011 הקואליציה בינלאומית החלה את התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב כדי ליישם את החלטה 1973 של מועצת הביטחון של האו"ם[211] בתגובה למלחמת האזרחים בלוב.‏[212] תרומתה של קנדה לפלישה כלל סיוע ימי ואווירי. פיקוד נאט"ו לקח את האחריות על המבצע בפיקודו של לוטננט גנרל צ'ארלס בוצ'רד (Charles Bouchard) מחיל האוויר המלכותי הקנדי.‏[213] במהלך מלחמת האזרחים הוכרז בלוב אזור אסור לטיסה כדי למנוע מכוחות הממשלה הנאמנים למועמר קדאפי לבצע תקיפות אוויריות על כוחות צבא השחרור הלאומי ועל אזרחים.‏[212] המעורבות הצבאית בוצעה במסגרת נאט"ו וכללה אמברגו על נשק, הכרזה על אזור אסור לטיסה ומנדט לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי להגן על אזרחי לוב.‏[211][214] ב-28 באוקטובר 2011 הודיע ראש ממשלת קנדה, סטיבן הרפר כי המשימה הוכתרה בהצלחה.‏[215]

העימות במאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיטי - 2010

החל מראשית שנת 2012 החלו כמה קבוצות מורדים במאלי להשתלט על המדינה. בינואר 2013 ביקשה ממשלת מאלי את עזרתה של צרפת במיגור ההתקוממות. בדצמבר התיר האו"ם התערבות של מדינות אפריקה בכפוף לאישור הקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה. צרפת המשיכה אז וביקשה מבעלות בריתה בנאט"ו להיות מעורבים. קנדה סייעה בהובלת הכוחות באמצעות מטוסי הC-17 גלובמאסטר שלה.‏[216] בהמשך נשלח כוח של 22 חיילים קנדים שהגיעו לאבטח את שגרירות קנדה במאלי.‏[217]

תקציב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת קנדה מטילה את האחריות על הביטחון הלאומי באופן בלעדי על ממשלת קנדה ותקציב המדינה מוקצה למטרה זו. בשנת התקציב 2008-2009 סעיף הביטחון עמד על 18.9 מיליארד דולר קנדי שהם 1.4% מהתוצר המקומי הגולמי.‏[218][219] תקציב רגיל זה הוגדל ב-2005 ב-12.5 מיליארד דולר קנדי במשך חמש שנים, בתוספת התחייבות להגדיל את כוח האדם הסדיר של הכוחות הקנדיים ב-5000 איש ואת כוחות המילואים ב-3000 איש באותה תקופה.‏[220] ב-2006 הוגדל התקציב ב-5.3 מיליארד דולר קנדי נוספים במשך חמש שנים לצורך תוספת של 13,000 חיילים בשירות סדיר ו-10,000 חיילים בשירות מילואים, בנוסף ל-17.1 מיליארד דולר קנדי לרכישת משאיות חדשות לצבא קנדה, מטוסי תובלה ומסוקים עבור חיל האוויר וספינות סיוע עבור הצי. ביולי 2010 הודיעה הממשלה על עסקת הרכש הגדולה ביותר בהיסטוריה של קנדה של 65 מטוסי F-35 לייטנינג II בשווי 9 מיליארד דולר קנדי.‏[221] קנדה היא אחת המדינות הבודדות שסייעה בפרויקט הפיתוח של ה-F-35 והיא השקיעה יותר מ-168 מיליון דולר קנדי בתוכנית.‏[222] ב-2011 ההוצאה הצבאית של קנדה הסתכמה בכ-24.5 מיליארד דולר קנדי.‏[223]

משימות שמירת שלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן דומה למחויבותה של קנדה למשימות צבאיות בינלאומיות, היא מגישה סיוע רב לטובת משימות שמירת שלום ברחבי העולם. תפקידה זה של קנדה במהלך המאה ה-20 והמאה ה-21 שיקף באופן בולט את התדמית הבינלאומית שלה. לפני שלקחה על עצמה קנדה את משימת שמירת השלום לאחר מלחמת סיני, לא הייתה לה תדמית של מדינה בעלת תפקיד משמעותי ברמה העולמית. ההצלחה הקנדית במשימה זו פתחה בפניה דרך כמדינה ששואפת לטובתם המשותפת של כל האומות. קנדה השתתפה בכל משימות שמירת השלום של האו"ם מתחילתם ועד לשנת 1989. יחד עם זאת, מאז 1995 השתתפותה הישירה של קנדה במשימות שמירת השלום של האו"ם הצטמצמה באופן משמעותי. ביולי 2006, למשל, עמדה קנדה במקום ה-51 ברשימת המדינות הלוקחות חלק במשימות אלה ותרמה 130 איש מתוך סך כוח האדם של האו"ם במשימות, המונה מעל 70,000 איש. זאת בהשוואה לנובמבר 1990 כש-1002 איש ייצגו את קנדה בכלל כוח שמירת השלום שמנה אז קצת יותר מ-10,000 איש. מגמה זו התרחשה עקב החלטתה של קנדה לבצע את משימות שמירת השלום שלה יותר במסגרת נאט"ו ופחות במסגרת האו"ם.

משימת שמירת השלום הראשונה של קנדה הייתה עוד לפני שנוצר המנגנון הרלוונטי במסגרת האו"ם והיא התקיימה בקשמיר ב-1948. משימות חשובות נוספות היו בקפריסין, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בסומליה, ביוגוסלביה, ובמשלוח משקיפים בחצי האי סיני וברמת הגולן. מותם של 9 חברי כוח שמירת שלום קנדים שמטוסם הופל ב-1974 בסוריה, נותר האירוע בו נהרג המספר הרב ביותר של שומרי שלום לכל אורך ההיסטוריה.‏[224][225][226]


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bruce Elliott Johansen; Barry Pritzker (2008). Encyclopedia of American Indian history. ABC-CLIO. p. 1066.
  2. ^ Christian F. Feest (1999). Indians and Europe: an interdisciplinary collection of essays. University of Nebraska Press. p. 64.
  3. ^ Alfred A. Cave (2004). The French and Indian war. Greenwood Publishing Group. p. 33.
  4. ^ Schneider; Carl J. Schneider (2006). Slavery in America. Infobase Publishing. p. 216.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Robert James Muckle (2007). The First Nations of British Columbia: An Anthropological Survey. UBC Press. p. 60.
  6. ^ David F. Arnold (2009). The Fishermen's Frontier: people and salmon in Southeast Alaska. University of Washington Press. p. 31.
  7. ^ Richard J. Chacon; Rubén G. Mendoza (2007). North American Indigenous Warfare and Ritual Violence. University of Arizona Press. p. 55.
  8. ^ Roberto J. González (2010). Militarizing Culture: Essays on the Warfare State. Left Coast Press. p. 25.
  9. ^ Alvin M. Josephy (1991). The Indian heritage of America. Houghton Mifflin Harcourt. p. 295
  10. ^ Wendy S. Wilson; Lloyd M. Thompson (1997). Native Americans: A Thematic Unit on Converging Cultures. Walch Publishing. p. 14.
  11. ^ Daniel P. Barr (2006). Unconquered: the Iroquois League at war in colonial America. Greenwood Publishing Group. p. 24.
  12. ^ Timothy J. Shannon (2009). Iroquois Diplomacy on the Early American Frontier. Penguin. p. 22.
  13. ^ Armstrong Starkey (1998). European and Native American warfare, 1675–1815. University of Oklahoma Press. p. 21.
  14. ^ Brian James Given (1994). A most pernicious thing: gun trading and native warfare in the early contact period. McGill-Queen's Press (MQUP). p. 107.
  15. ^ William C. Sturtevant (1988). Handbook of North American Indians: History of Indian-White relations. Government Printing Office. p. 357.
  16. ^ Kevin Schultz (2009). America Unbound: A U.S. History Primer. Cengage Learning. p. 31.
  17. ^ "Estimated population of Canada, 1605 to present". Statistics Canada. 2009.
  18. ^ Ronald J. Dale (2004). The Fall of New France: How the French Lost a North American Empire 1754-1763. James Lorimer & Company. p. 2
  19. ^ John E. Findling; Frank W. Thackeray (2011). What Happened?: An Encyclopedia of Events that Changed America Forever. ABC-CLIO. p. 38.
  20. ^ Adam Hart-Davis (2012). History: From the Dawn of Civilization to the Present Day. DK Publishing. p. 483.
  21. ^ "Our History: People". Hudson's Bay Company. Retrieved November 14, 2007.
  22. ^ ^ William John Eccles (1983). The Canadian frontier, 1534–1760. UNM Press. p. 217.
  23. ^ Paul S. Boyer; Clifford E. Clark, Jr.; Joseph F. Kett; Neal Salisbury, Harvard Sitkoff (2008). The enduring vision: a history of the American people. Cengage Learning. p. 84.
  24. ^ Andrew Neil Porter (1994). Atlas of British overseas expansion. Routledge. p. 60.
  25. ^ Richard Cole Harris; Geoffrey J. Matthews (1993). Historical atlas of Canada. University of Toronto Press. p. 82.
  26. ^ Spencer C. Tucker; James Arnold; Roberta Wiener (2011). The Encyclopedia of North American Indian Wars, 1607–1890: A Political, Social, and Military History. ABC-CLIO. p. 12.
  27. ^ Bruce Alden Cox (1987). Native people, native lands: Canadian Indians, Inuit and Métis. McGill-Queen's Press (MQUP). p. 7.
  28. ^ José António Brandão (2000). Your Fyre Shall Burn No More: Iroquois Policy Toward New France and Its Native Allies to 1701. University of Nebraska Press. p. 100.
  29. ^ Michael Johnson; Jonathan Smith (2003). Tribes of the Iroquois Confederacy. Osprey Publishing. pp. 3–17.
  30. ^ George T. Hunt (1967). The wars of the Iroquois: a study in intertribal trade relations. University of Wisconsin Press. p. 69.
  31. ^ John M. Murrin; Paul E. Johnson; James M. McPherson; Alice Fahs, Gary Gerstle (2011). Liberty, Equality, Power: A History of the American People, Volume 1: To 1877. Cengage Learning. p. 85.
  32. ^ J. M. S. Careless (2011). Canada: A Story of Challenge. Cambridge University Press. p. 57.
  33. ^ 33.0 33.1 33.2 Derek Hayes (2008). Canada: an illustrated history. Douglas & McIntyre. p. 29.
  34. ^ Dean Jobb (2005). The Acadians: a people's story of exile and triumph. John Wiley & Sons. p. 33.
  35. ^ 35.0 35.1 Steven Eames (2011). Rustic Warriors: Warfare and the Provincial Soldier on the New England Frontier, 1689–1748. NYU Press. p. 3.
  36. ^ Desmond Morton (2007). A Military History of Canada. Random House Digital. p. 27.
  37. ^ Spencer C. Tucker; James Arnold; Roberta Wiener (2011). The Encyclopedia of North American Indian Wars, 1607–1890: A Political, Social, and Military History. ABC-CLIO. p. 41.
  38. ^ Wilson D. Wallis; Ruth Sawtell Wallis (1955). The Micmac Indians of Eastern Canada. University of Minnesota Press. p. 203.
  39. ^ Bill Marshall (2005). France and the Americas: culture, politics, and history: a multidisciplinary encyclopedia. ABC-CLIO. p. 593.
  40. ^ John Frost (1852). Indian wars of the United States, from the discovery to the present time: With accounts of the origin, manners, superstitions, &c., of the aborigines. From the best authorities. W. A. Leary. p. 151.
  41. ^ 41.0 41.1 Stephen Schneider (2009). Iced: The Story of Organized Crime in Canada. John Wiley & Sons. p. 17.
  42. ^ Jennifer Crump (2010). Canada Under Attack. Dundurn Press. p. 23.
  43. ^ Serge Courville; Richard Howard (2009). Quebec: A Historical Geography. UBC Press. p. 9.
  44. ^ 44.0 44.1 Geoffrey J. Matthews; Byron Moldofsky (1998). Concise historical atlas of Canada. University of Toronto Press. p. 74.
  45. ^ Fred Anderson (2000). Crucible of war: the Seven Years' War and the fate of empire in British North America, 1754–1766. Random House Digital. p. 250.
  46. ^ J. L. Granatstein (2011). Canada's Army: Waging War and Keeping the Peace. University of Toronto Press. pp. 28–52.
  47. ^ Rene Chartrand (2012). Tomahawk and Musket – French and Indian Raids in the Ohio Valley 1758. Osprey Publishing. p. 10.
  48. ^ John G. Reid (2004). The "conquest" of Acadia, 1710: imperial, colonial, and aboriginal constructions. University of Toronto Press. p. 22.
  49. ^ R. D. Francis; Donald B. Smith; Richard Jones (2009). Journeys: A History of Canada. Cengage Learning. p. 81.
  50. ^ Howard H. Peckham (1965). The colonial wars, 1689–1762. University of Chicago Press. p. 57.
  51. ^ John Grenier (2008). The far reaches of empire: war in Nova Scotia, 1710–1760. University of Oklahoma Press. p. 56.
  52. ^ Beamish Murdoch (1865). A history of Nova-Scotia, or Acadie. J. Barnes. p. 339
  53. ^ James Rodger Miller (1991). Sweet promises: a reader on Indian-white relations in Canada. University of Toronto Press. p. 55.
  54. ^ John Grenier (2008). The far reaches of empire: war in Nova Scotia, 1710–1760. University of Oklahoma Press. p. 75, 62.
  55. ^ William Wicken (2002). Mi'kmaq treaties on trial: history, land and Donald Marshall Junior. University of Toronto Press. p. 21.
  56. ^ William R. Nester (2000). The first global war: Britain, France, and the fate of North America, 1756–1775. Greenwood Publishing Group. p. 48.
  57. ^ Richard e Harris; Geoffrey J. Matthews (1993). Historical atlas of Canada. University of Toronto Press. p. 76.
  58. ^ David Lea; Colette Milward; Annamarie Rowe (2001). A political chronology of the Americas. Psychology Press. p. 49.
  59. ^ Lance Q. Zedric; Michael F. Dilley (1996). Elite Warriors: 300 Years of America's Best Fighting Troops. Pathfinder Publishing. p. 31.
  60. ^ 60.0 60.1 Jean-Denis G.G. Lepage (2009). French Fortifications, 1715–1815: An Illustrated History. McFarland. p. 101.
  61. ^ Geoffrey Plank (2003). An Unsettled Conquest: The British Campaign Against the Peoples of Acadia. University of Pennsylvania Press. p. 99.
  62. ^ Andrew John Bayly Johnston (2008). Endgame 1758: the promise, the glory, and the despair of Louisbourg's last decade. University of Nebraska Press. p. 39.
  63. ^ Bill Marshall (2005). France and the Americas: culture, politics, and history : a multidisciplinary encyclopedia. ABC-CLIO. p. 51.
  64. ^ David Marley 1998). Wars of the Americas: a chronology of armed conflict in the New World, 1492 to the present. ABC-CLIO. pp. 275–278.
  65. ^ John Stewart Bowman (2003). Chronology of Wars. Infobase Publishing. p. 27.
  66. ^ Roger E. Riendeau (2007). A brief history of Canada. Infobase Publishing. p. 77.
  67. ^ Jeremy Black (1999). Britain as a military power, 1688–1815. Psychology Press. p. 140.
  68. ^ Spencer Tucker (2010). Battles That Changed History: An Encyclopedia of World Conflict. ABC-CLIO. p. 240.
  69. ^ Spencer Tucker (2009). A global chronology of conflict: from the ancient world to the modern Middle East. ABC-CLIO. p. 786.
  70. ^ Daniel Marston (2002). The French-Indian War, 1754–1760. Osprey Publishing. p. 84.
  71. ^ Houman A. Sadri; Madelyn Flammia (2011). Intercultural Communication: A New Approach to International Relations and Global Challenges. Continuum International Publishing Group. p. 19.
  72. ^ Theodore P. Savas; J. David Dameron (2010). A Guide to the Battles of the American Revolution. Casemate Publishers. p. 36.
  73. ^ James S. Leamon (1995). Revolution Downeast: The War for American Independence in Maine. University of Massachusetts Press. p. 102.
  74. ^ Richard Cole Harris; Geoffrey J. Matthews (1993). Historical atlas of Canada. University of Toronto Press. p. 51.
  75. ^ Harold Horwood; Ed Butts (1988). Bandits and Privateers: Canada in the Age of Gunpowder. Formac Publishing Company. p. 39.
  76. ^ Andrew Jackson O'Shaughnessy (2000). An empire divided: the American Revolution and the British Caribbean. University of Pennsylvania Press. p. 12.
  77. ^ 77.0 77.1 Richard Cole Harris; Geoffrey J. Matthews (1993). Historical atlas of Canada. University of Toronto Press. p. 171.
  78. ^ Donald Lee Fixico (2008). Treaties with American Indians: an encyclopedia of rights, conflicts, and sovereignty. ABC-CLIO. p. 212.
  79. ^ 79.0 79.1 79.2 Ronald J. Dale (2001). The invasion of Canada: battles of the War of 1812. James Lorimer & Company. pp. 12–17.
  80. ^ Patrick Richard Carstens; Timothy L Sanford (2011). Searching for the Forgotten War – 1812 Canada. Xlibris Corporation. p. 24.
  81. ^ J. E. Kaufmann; H. W. Kaufmann (2004). Fortress America: the forts that defended America, 1600 to the present. Da Capo Press. p. 157.
  82. ^ Liberty, Equality, Power: A History of the American People. Cengage Learning. p. 211.
  83. ^ David Stephen Heidler; Jeanne T. Heidler (2004). Encyclopedia of the War of 1812. Naval Institute Press. p. 534.
  84. ^ James C. Bradford (2003). Atlas of American military history. Oxford University Press. p. 44.
  85. ^ Derek Hayes (2006). Historical atlas of the United States, with original maps. Douglas & McIntyre. p. 132.
  86. ^ Anthony S. Pitch (2000). The burning of Washington: the British invasion of 1814. Naval Institute Press. p. 71.
  87. ^ Robert Vincent Remini (1999). The Battle of New Orleans. Penguin. p. 147.
  88. ^ Barry M. Gough (2006). Through water, ice & fire: schooner Nancy of the War of 1812. Dundurn Press. p. 43.
  89. ^ Wesley B. Turner (2000). The War of 1812: the war that both sides won. Dundurn Press. p. 9.
  90. ^ Robert S. Allen (1992). His Majesty's Indian Allies: British Indian Policy in the Defence of Canada, 1774–1815. Dundurn Press. p. 146.
  91. ^ 91.0 91.1 Shannon Ricketts; Leslie Maitland; Jacqueline Hucker (2004). A guide to Canadian architectural styles. University of Toronto Press. p. 22.
  92. ^ 92.0 92.1 Peter Conroy (2002). Our canal: the Rideau Canal in Ottawa. General Store Publishing House. pp. 1–2.
  93. ^ Frank Murray Greenwood; Barry Wright; Osgoode Society for Canadian Legal History (2003). Canadian State Trials: Rebellion and invasion in the Canadas, 1837–1839. University of Toronto Press. p. 33.
  94. ^ Anne-Marie Mooney Cotter (2008). Just a number: an international legal analysis on age discrimination. Ashgate Publishing. p. 194.
  95. ^ Kenneth Bourne (1967). Britain and the Balance of Power in North America, 1815–1908. University of California Press. pp. 206, 259.
  96. ^ Jason Andrew Kaufman (2009). The origins of Canadian and American political differences. Harvard University Press. p. 182.
  97. ^ Steven Kendall Holloway (2006). Canadian foreign policy: defining the national interest. University of Toronto Press. p. 120.
  98. ^ Robert Laird Borden (2005). Canadian constitutional studies: the Marfleet lectures, University of Toronto, October 1921. The Lawbook Exchange. p. 97.
  99. ^ James Cornall (1998). Halifax: South End. Arcadia Publishing. p. 53.
  100. ^ Dave Birrell (2000). 50 Roadside Panoramas in the Canadian Rockies. Rocky Mountain Books. p. 27.
  101. ^ Paul R. Magocsi; Multicultural History Society of Ontario (1999). Encyclopedia of Canada's Peoples. University of Toronto Press. p. 165.
  102. ^ The London Gazette: no. 22225. p. 414. 1 February 1859.
  103. ^ 103.0 103.1 103.2 Hereward Senior (1991). The last invasion of Canada: the Fenian raids, 1866–1870. Dundurn Press. pp. 131–134.
  104. ^ Cole Harris (2009). The Reluctant Land: Society, Space, and Environment in Canada Before Confederation. UBC Press. p. 450.
  105. ^ Jackie G. Smith; Jackie Smith; Hank Johnston (2002). Globalization and resistance: transnational dimensions of social movements. Rowman & Littlefield. p. 62.
  106. ^ Mitchell Snay (2007). Fenians, freedmen, and southern Whites: race and nationality in the era of Reconstruction. LSU Press. p. 65.
  107. ^ J. L. Granatstein (2011). Canada's Army: Waging War and Keeping the Peace. University of Toronto Press. p. 21.
  108. ^ Christopher Moore (2011). 1867: How the Fathers Made a Deal. Random House Digital. p. 161.
  109. ^ Eugene R. Fidell; Dwight Hall Sullivan (2002). Evolving military justice. Naval Institute Press. p. 234.
  110. ^ 110.0 110.1 J. L. Granatstein (2011). Canada's Army: Waging War and Keeping the Peace. University of Toronto Press. p. 26.
  111. ^ 111.0 111.1 David J. Wishart (2004). Encyclopedia of the Great Plains. University of Nebraska Press. p. 557.
  112. ^ Alan Daniel McMillan; Eldon Yellowhorn (2004). First peoples in Canada. Douglas & McIntyre. p. 309.
  113. ^ Joseph Kinsey Howard (1994). Strange empire: a narrative of the Northwest. Minnesota Historical Society Press. p. 500.
  114. ^ Roy MacLaren (1978). Canadians on the Nile, 1882–1898: being the adventures of the voyageurs on the Khartoum Relief Expedition and other exploits. UBC Press. p. 62.
  115. ^ Roy MacLaren (1978). Canadians on the Nile, 1882–1898: being the adventures of the voyageurs on the Khartoum Relief Expedition and other exploits. UBC Press. p. 125.
  116. ^ Bernd Horn (2006). The Canadian way of war: serving the national interest. Dundurn Press. p. 137.
  117. ^ 117.0 117.1 Carman Miller (1998). Painting the map red: Canada and the South African War, 1899–1902. McGill-Queen's Press (MQUP). p. 27
  118. ^ James Laxer; Robert M. Laxer (1977). The Liberal idea of Canada: Pierre Trudeau and the question of Canada's survival. James Lorimer & Company. p. 158.
  119. ^ Stephen Badsey (2008). Doctrine and reform in the British cavalry 1880–1918. Ashgate Publishing. p. 96.
  120. ^ Phillip Alfred Buckner (2008). Canada and the British Empire. Oxford University Press. p. 85.
  121. ^ Doug Lennox (2009). Now You Know Canada's Heroes. Dundurn Press. p. 20.
  122. ^ Canadian War Museum (2008). "Canada and The South African War, 1899–1902". Canadian War Museum.
  123. ^ Martin Brook Taylor; Doug Owram (1994). Canadian History: Beginnings to Confederation. University of Toronto Press. p. 399.
  124. ^ Richard Arthur Preston (1991). To serve Canada: a history of the Royal Military College since the Second World War. University of Ottawa Press. p. 19.
  125. ^ 125.0 125.1 125.2 Marc Milner (2010). Canada's Navy: The First Century. University of Toronto Press. pp. 14–16.
  126. ^ Ken Cox (2011). A Call to the Colours: Tracing Your Canadian Military Ancestors. Dundurn Press. p. 286.
  127. ^ Marc Milner (2010). Canada's Navy: The First Century. University of Toronto Press. p. 22.
  128. ^ R. D. Francis; Donald B. Smith; Richard Jones (2009). Journeys: A History of Canada. Cengage Learning. p. 320.
  129. ^ Phillip Alfred Buckner (2005). Canada and the end of empire. UBC Press. p. 273.
  130. ^ 130.0 130.1 James Ciment; Thaddeus Russell (2007). The home front encyclopedia: United States, Britain, and Canada in World Wars I and II. ABC-CLIO. p. 423.
  131. ^ Russell Hart (2001). Clash of arms: how the allies won in Normandy. Lynne Rienner Publishers. p. 39.
  132. ^ Tim Cook (1999). "'A Proper Slaughter': The March 1917 Gas Raid at Vimy" (PDF). Canadian Military History 8 (2): 7–24.
  133. ^ 133.0 133.1 133.2 133.3 G. W. L. Nicholson (1964). Canadian Expeditionary Force 1914–1919: Official History of the Canadian Army in the First World War. Queen’s Printer. pp. 101–111, 165, 207–210.
  134. ^ Elizabeth Armstrong (1974). The Crisis of Quebec, 1914–1918. McGill-Queen's Press (MQUP). p. 152.
  135. ^ Geoffrey Hayes; Michael Bechthold; Laurier Centre for Military, Strategic and Disarmament Studies (2007). Vimy Ridge: a Canadian reassessment. Wilfrid Laurier University Press. p. 280.
  136. ^ 136.0 136.1 Orders and Decorations - Canadian Victoria Cross Recipients, Veterans Affairs Canada
  137. ^ Clifford Kinvig (2007). Churchill's Crusade: The British Invasion of Russia, 1918–1920. Continuum International Publishing Group. p. 63.
  138. ^ Benjamin Isitt (2010). "From Victoria to Vladivostok: Canada’s Siberian Expedition, 1917–19". UBC Press.
  139. ^ Jeffrey Grey (2008). A military history of Australia. Cambridge University Press. p. 118
  140. ^ 140.0 140.1 140.2 Walter J. Boyne (2002). Air Warfare: an International Encyclopedia: M–Z. ABC-CLIO. p. 116.
  141. ^ Dan McCaffery (2000). Canada's Warplanes: Unique Aircraft in Canada's Aviation Museums. James Lorimer & Company. p. 7.
  142. ^ Larry Gray (2000). We are the Dead. General Store Publishing House. p. 198.
  143. ^ World War I: A–D.. ABC-CLIO. 2005. p. 255.
  144. ^ William Alexander Binny Douglas; Brereton Greenhous (1995). Out of the shadows: Canada in the Second World War. Dundurn Press. p. 34.
  145. ^ Michael Petrou (2008). Renegades: Canadians in the Spanish Civil War. UBC Press. p. 12.
  146. ^ John Virtue (2008). Fred Taylor: brother in the shadows. McGill-Queen's Press (MQUP). p. 70.
  147. ^ Barry M. Gough (2010). Historical Dictionary of Canada. Scarecrow Press. p. 261.
  148. ^ Charles D. Kipp (2005). Because We Are Canadians: A Battlefield Memoir. Douglas & McIntyre. p. 9.
  149. ^ Edmund Cosgrove; Brick Billing (2003). Canada's Fighting Pilots. Dundurn Press. p. 21.
  150. ^ David Jay Bercuson; Sydney F. Wise (1994). The Valour and the horror revisited. McGill-Queen's Press (MQUP). p. 110.
  151. ^ John Alan English (1991). The Canadian Army and the Normandy campaign: a study of failure in high command. Greenwood Publishing Group. p. 75.
  152. ^ Lance Goddard (2007). Hell & high water: Canada and the Italian campaign. Dundurn Press. p. 61.
  153. ^ Mark Zuehlke (2004). Ortona: Canada's Epic World War II Battle. Douglas & McIntyre. p. 4.
  154. ^ Anthony Hall; Tony Hall (2004). D-Day: Operation Overlord Day by Day. Zenith Imprint. p. 126.
  155. ^ Lance Goddard (2005). Canada and the liberation of the Netherlands, May 1945. Dundurn Press. p. 105.
  156. ^ Douglas E. Delaney (2012). Corps Commanders: Five British and Canadian Generals at War, 1939–45. UBC Press. p. 167
  157. ^ Christopher McCreery (2007). The Maple Leaf and the White Cross: A History of St. John Ambulance and the Most Venerable Order of the Hospital of St. John of Jerusalem in Canada. Dundurn Press. p. 109.
  158. ^ Canada and the Second Wold War, Veterans Affairs Canada
  159. ^ R. D. Francis; Donald B. Smith; Richard Jones; Donald B. Smith (2009). Journeys: A History of Canada. Cengage Learning. p. 428.
  160. ^ Amy Knight (2007). How the Cold War Began. Basic Books. p. 15.
  161. ^ Franca Iacovetta; Roberto Perin; Angelo Principe (2000). Enemies within: Italian and other internees in Canada and abroad. University of Toronto Press. p. 142.
  162. ^ Robert Bothwell (2007). Alliance and illusion: Canada and the world, 1945–1984. UBC Press. p. 214.
  163. ^ Fred Gaffen (1995). Cross-border warriors: Canadians in American forces, Americans in Canadian forces: from the Civil War to the Gulf. Dundurn Press. p. 8.
  164. ^ Rodney P. Carlisle (2007). Iraq War. Infobase Publishing. p. 74.
  165. ^ Bernd Horn; Tony Balasevicius (2007). Casting light on the shadows: Canadian perspectives on special operations forces. Dundurn Press. p. 190.
  166. ^ Peter Pigott (2002). Wings across Canada: an illustrated history of Canadian aviation. Dundurn Press. p. 126.
  167. ^ Stanley Sandler (2002). Ground warfare: an international encyclopedia. ABC-CLIO. p. 149.
  168. ^ John E. Jessup (1998). An encyclopedic dictionary of conflict and conflict resolution, 1945–1996. Greenwood Publishing Group. p. 405.
  169. ^ John Melady (2012). Korea: Canada's Forgotten War. Dundurn Press. p. 178.
  170. ^ Maurice Isserman; John Stewart Bowman (2003). Korean War. Infobase Publishing. p. 52.
  171. ^ Gordon L. Rottman (2002). Korean War order of battle: United States, United Nations, and Communist Ground, Naval, and Air Forces, 1950–1953. Greenwood Publishing Group. p. 126.
  172. ^ 10 Facts on . . . The Korean War, Veterans Affairs Canada
  173. ^ David J. Bercuson (2002). Blood on the Hills: The Canadian Army in the Korean War. University of Toronto Press. p. 221.
  174. ^ 174.0 174.1 Douglas J. Murray; Paul R. Viotti (1994). The defense policies of nations: a comparative study. JHU Press. p. 84.
  175. ^ ראיון טלוויזיה עם טרודו ברשת CBC ב-13 באוקטובר 1970
  176. ^ Reingard M. Nischik (2008). History of literature in Canada: English-Canadian and French-Canadian. Camden House. p. 287.
  177. ^ J. L. Granatstein (2011). Canada's Army: Waging War and Keeping the Peace. University of Toronto Press. p. 366.
  178. ^ "Canada's Secret War: Vietnam". CBC.
  179. ^ Kathleen Malley-Morrison (2009). State Violence and the Right to Peace: Western Europe and North America. ABC-CLIO. p. 167.
  180. ^ Barry Scott Zellen (2009). On thin ice: the Inuit, the state, and the challenge of Arctic sovereignty. Rowman & Littlefield. p. 197.
  181. ^ 181.0 181.1 Michael Riordon (2005). An unauthorized biography of the world: oral history on the front lines. Between The Lines. p. 10.
  182. ^ Harry Swain (2011). Oka: a political crisis and its legacy. Douglas & McIntyre. p. 134.
  183. ^ Michael L. Hadley; Robert Neil Huebert; Fred W. Crickard (1996). A nation's navy: in quest of Canadian naval identity. McGill-Queen's Press (MQUP). p. 13.
  184. ^ Jean H. Morin; Richard Howard Gimblett (1997). Operation Friction, 1990–1991: the Canadian forces in the Persian Gulf. Dundurn Press. p. 253.
  185. ^ "Canada and Multilateral Operations in Support of Peace and Stability". National Defence. 2010.
  186. ^ Jean H. Morin; Richard Howard Gimblett (1997). Operation Friction, 1990–1991: the Canadian forces in the Persian Gulf. Dundurn Press. pp. 168–170.
  187. ^ Bernd Horn (2009). Fortune favours the brave: tales of courage and tenacity in Canadian military history. Dundurn Press. p. 339.
  188. ^ Lee Windsor; David Charters; Brent Wilson (2010). Kandahar tour: the turning point in Canada's Afghan mission. John Wiley & Sons. p. 14.
  189. ^ "SCONDVA – Transcripts – Monday, April 27, 1998". National Defence.
  190. ^ Kim Richard Nossal (2002). Diplomatic Departures: Conservative Era in Canadian Foreign Policy. UBC Press. p. 120.
  191. ^ Nina M. Serafino (2005). Peacekeeping and related stability operations. Nova Publishers. p. 68.
  192. ^ Ken Rutherford (2008). Humanitarianism under fire: the US and UN intervention in Somalia. Kumarian Press. p. 109.
  193. ^ Grant Dawson (2007). "Here is hell": Canada's engagement in Somalia. UBC Press. p. 170.
  194. ^ Sherene Razack (2004). Dark threats and white knights: the Somalia Affair, peacekeeping, and the new imperialism. University of Toronto Press. p. 4.
  195. ^ Howard Coombs (2008). The Insubordinate and the Noncompliant: Case Studies of Canadian Mutiny and Disobedience, 1920 to Present. Dundurn Press. p. 397.
  196. ^ "Canadian military rush to Manitoba flood zone". CBC.
  197. ^ Penny Draper (2011). Ice Storm. Coteau Books. p. 192.
  198. ^ James F. Miskel (2008). Disaster Response and Homeland Security: What Works, What Doesn't. Stanford University Press. p. 39.
  199. ^ Martin Pegler (2006). Out of Nowhere: A History of the Military Sniper. Osprey Publishing. p. 324.
  200. ^ "MP says U.S. treatment of Afghan prisoners coming back to haunt it". CBC. March 24, 2003.
  201. ^ Saskatoon Women's Calendar Collective. Her story: the Canadian women's calendar. Coteau Books. p. 41.
  202. ^ CBCnews Dec 25, 2006
  203. ^ "Canadian troops mark final combat rotation". CBC. November 27, 2010.
  204. ^ Foreign Affairs, Trade and Development Canada
  205. ^ 205.0 205.1 205.2 205.3 "Operation Peregrine: Canadian Forces Personnel Fighting B.C. Forest Fires". Land Force Western Area. 2009.
  206. ^ Patrick Lennox (2009). At home and abroad: the Canada-US relationship and Canada's place in the world. UBC Press. p. 108.
  207. ^ Frank P. Harvey (2004). Smoke and mirrors: globalized terrorism and the illusion of multilateral security. University of Toronto Press. p. 235.
  208. ^ Mark Gollom (October 9, 2008). "Our own voice on Iraq?". CBC.
  209. ^ Wayne S. Cox; Bruno Charbonneau (2010). Locating global order: American power and Canadian security after 9/11. UBC Press. p. 120.
  210. ^ Peter Laufer; Norman Solomon (2006). Mission Rejected: U.S. Soldiers Who Say No to Iraq. Chelsea Green Publishing. p. 16.
  211. ^ 211.0 211.1 Resolution 1973 (2011)". United Nations Security Council Resolution. 1973.
  212. ^ 212.0 212.1 Kenneth M. Pollack; Akram Al-Turk; Michael S. Doran; Daniel L. Byman; Pavel Baev (2011). The Arab Awakening: America and the Transformation of the Middle East. Brookings Institution Press. p. 121.
  213. ^ "NATO's Libya mission to be led by Canadian". CBCNews (CBC). March 25, 2011.
  214. ^ "NATO No-Fly Zone over Libya Operation UNIFIED PROTECTOR". NATO. March 25, 2011.
  215. ^ "Statement by the Prime Minister of Canada On the End of NATO-led Libyan Mission". Canada News Centre (Government of Canada). October 28, 2011.
  216. ^ "Canada sending C-17 transport plane to help allies in Mali". www.cbcnews.ca. 14 January 2013.
  217. ^ "Canadian special forces on the ground in Mali". National Post. 28 January 2013.
  218. ^ "Science and Technology Support for National Security: An International Review". Defence Science and Technology Organisation. 2009.
  219. ^ Treasury Board of Canada Secretariat. "Departmental Planned Spending and Full-Time Equivalents". Queen's Printer.
  220. ^ Department of Finance (2005). The Budget Speech 2005. Canada in the World. Queen's Printer. p. 20.
  221. ^ "Row over Canada F-35 fighter jet order". BBC News. July 16, 2010.
  222. ^ Mike De Souza; David Pugliese (July 16, 2010). "Conservatives announce $9B purchase of military fighter jets". Vancouver Sun.
  223. ^ "Military expenditure of Canada". SIPRI.
  224. ^ מידע מתוך אתר משרד ההגנה
  225. ^ Lauri Johnson; Reva Joshee (2007). Multicultural education policies in Canada and the United States. UBC Press. p. 23.
  226. ^ "Troop and police contributors archive (1990–2011)". United Nations. 2010.