היסטוריה שלטונית של הקיסרות הרומית

הקיסרות ה‏רו‏מית או האימפריה הרומית (בלטינית: Imperium Romanum) הייתה מדינה רומית שהתקיימה באגן הים התיכון מימיו של אוגוסטוס (המאה ה-1 לפני הספירה) ועד נפילתה בשנת 476 לספירה. הקיסרות הרומית נוצרה כתוצאה מהחלפת השלטון הרפובליקני ברומא העתיקה, והיא היוותה את השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הציוויליזציה של רומא העתיקה; קדמו לה הרפובליקה הרומית (509 לפנה"ס - המאה ה-1 לפנה"ס) והמלוכה הרומית (המאה ה-8 לפנה"ס - 509 לפנה"ס). הקיסרות הרומית התאפיינה בצורת ממשל אוטוקרטית ובשטחים רחבי הידיים אותם כבשה באירופה ובמזרח התיכון.

אוגוסטוס (27 לפנה"ס-14)

"אוגוסטוס מפרימה פורטה"

תוצאותיו של קרב אקטיום שהסתכמו בתבוסתם ובעקבותיה בהתאבדותם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה, הביאו לסיומה של מלחמת האזרחים. אוקטביאנוס (אוגוסטוס), עתה שליטה היחיד של רומא, החל רפורמה בהיקף מלא של הצבא, בעניינים כספיים, ומדיניים. הכוח אותו הבטיח לעצמו היה זהה בצורתו, אם לא בשמו, לזה של קודמו יוליוס קיסר, ששנים קודם הבטיח לעצמו את תפקיד הדיקטטור.

בשנת 36 לפנה"ס, ניתן לאוקטביאנוס כוח רב הנובע ממשרת טריבון הפלבס, שנתן לו זכות ווטו על הסנאט, היכולת לשלוט על אספות העם (אספות הפלבס), והפך את האדם (הנושא את התפקיד) ואת המשרה עצמה למקודשים. עד לשנת 32 לפנה"ס, מעמדו כטריאומווירט נתן לו את הכוחות הנמצאים בידיו של אוטוקרט, אך כאשר הוא הדיח את מרקוס אנטוניוס באותה השנה, הוא התפטר מהטריאומווירט, וכוחות זהים לאלה שויתר עליהם ניתנו לו שוב. בשנת 29 לפנה"ס, ניתנה לאוקטביאנוס הסמכות של קנסור, וכך את הכוח למנות סנאטורים חדשים.

הסנאט העניק לאוקטביאנוס את התואר פרוקונסולר אימפריום (Proconsular imperium), תואר שנתן לו את הסמכות על כל הפרוקונסולים (מושלים צבאיים) הפרובינקיות הנמצאות בגבולות הקיסרות ושאינן ניתנות לשליטה, בהן חנו רוב ליגיונות הצבא, היו תחת שליטתו של אוגוסטוס. פרובינקיות אלה הוגדרו כפרובינקיות הקיסריות. פרובינקיות שלוות יותר, היו תחת שלטונו של הסנאט. הליגיונות הרומיים, שהגיעו למספר חסר תקדים (סביב ה-50) עקב מלחמות האזרחים, הופחתו ל-28.

בנוסף יצר אוגוסטוס 9 קוהורטות מיוחדות, למראית עין כדי לשמור על השלום באיטליה, כאשר לפחות שלוש מהן הוצבו בעיר רומא. קוהורטות אלה נודעו בשם המשמר הפרטוריאני. בשנת 27 לפנה"ס, החזיר אוקטביאנוס את השליטה במדינה חזרה לידייהם של הסנאט והאנשים של רומא. הסנאט סירב להצעה, דבר שלמעשה שימש כאישרור לפופולריות הרבה של תפקידו בקרב ההמונים. לאוקטבינוס הוענק בנוסף התואר "אוגוסטוס" (הנשגב) על ידי הסנאט., ומאז ואילך נקרא בשם אוגוסטוס קיסר. בנוסף לקח לעצמו אוגוסטוס את התואר פרינקפס, או "האזרח הראשון", מבין שלל התארים שהרעיף עליו הסנאט.

כיורשו המאומץ של יוליוס קיסר, העדיף אוגוסטוס להקרא בשם זה, המילה קיסר הייתה מרכיב בשם משפחתו. שלטון השושלת היוליו-קלאודית החזיק כמעט מאה שנה (מיוליוס קיסר האמצע המאה ה-1 לפנה"ס ועד לקיסר נירון ששלט עד לאמצע המאה ה-1). בזמנה של השושלת הפלאבית, ושלטונו של אספסיאנוס, ושני בניו, טיטוס ודומיטיאנוס, התפתח המונח קיסר, כמעט דה פאקטו, משם משפחה לתואר רשמי.

מטרתו האחרונה של אוגוסטוס הייתה למצוא שיטה להעברת השלטון בירושה בצורה מסודרת. בשנת 6 העניק אוגוסטוס סמכויות של טריבון לבנו החורג טיבריוס, ולא חלף זמן רב לפני שאוגוסטוס הבין כי לא נותרה לו כל ברירה אחרת אלא להכיר בטיבריוס כיורשו. בשנת 13, נקודה זו יושבה מעל לכל ספק, הועבר חוק אשר קישר בין סמכותו אוגוסטוס על הפרובינקיות לזו של טיבריוס, כך שכעת סמכויותיו החוקיות של טיבריוס היו עצמאיות, אך שקולות, לאלה של אוגוסטוס. בתוך שנה לאחר חקיקה זו, מת אוגוסטוס.

מטיבריוס לאלכסנדר סרוורוס (14-235)

את אוגוסטוס ירש בנו החורג טיבריוס, בנה של אשתו ליוויה מנישואיה הראשונים. אוגוסטוס היה נצר לבית היוליים (משפחת היוליים), אחת מהמשפחות העתיקות ביותר של מעמד הפאטריקים של רומא, בעוד טיבריוס היה צאצא לבית האב הקלאודיים, משפחה שהייתה אך במעט פחות עתיקה מהיוליים. שלושת יורשייהם על כס הקיסרות היו כולם גם מבית הקלאודיים, דרך אחיו של טיבריוס נירון קלאודיוס דרוסוס, ומבית היוליים, גם דרכה של, יוליה אוגוסטי פיליאה, בתו של אוגוסטוס מנישואיו הראשונים (הקיסרים קליגולה ונירון), או דרך אחותו של אוגוסטוס אוקטביה (הקיסר קלאודיוס). כך שההיסטוריונים פונים לשושלת זו כאל השושלת היוליו-קלאודית.

שנות שלטונו הראשונות של טיבריוס היו שלוות, ובאופן יחסי, נעימות. למרות זאת, במהרה הפך משטרו של טיבריוס והתאפיין בפרנויה ובהשמצות. הוא החל סדרה של משפטי בגידה והוצאות להורג, שהמשיכו עד למותו בשנת 37. יורשו של טיבריוס השנוא היה נכדו גאיוס (הידוע יותר בכינויו קליגולה או "מגפיים קטנים"). קליגולה החל את שלטונו היטב, אך במהרה איבד את שפיות דעתו. בשנת 41 התנקשו בחייו של קליגולה, ובמשך היומיים הבאים שלאחר ההתנקשות, הדיין הסנאט האם ראוי להחזיר את משטר הרפובליקה.

מכל מקום, עקב דרישת הצבא, קלאודיוס הוכרז בסופו של דבר כקיסר. קלאודיוס לא היה פרנואיד כדודו טיבריוס, או מטורף כאחיינו קליגולה. ולכן היה מסוגל לנהל את הקיסרות ביכולות סבירות. בחיי המשפחה שלו הוא היה פחות מוצלח, כיוון שהתחתן עם אחייניתו, ישנה סברה כי היא זו שהרעילה אותו בשנת 54. נירון, היה זה שירש את קלאודיוס, את רוב תשומת הלב שלו הוא מיקד בדיפלומטיה, מסחר, ובהאדרת ערכה התרבותי של בירת הקיסרות. למרות זאת, זכור נירון בעיקר כרודן, ונטל את חייו בשנת 68.

בנייתו של האמפיתיאטרון הפלאבי, הידוע יותר כקולוסיאום, החלה בידי הקיסר אספסיאנוס, אך לבסוף הושלמה בידי בנו, הקיסר טיטוס

להתאבדותו הכפוייה של נירון, התלוותה תקופה קצרה של מלחמת אזרחים, הידועה כשנת ארבעת הקיסרים. אוגוסטוס ייסד צבא קבע, בו חייל שירת תחת אותו מושל צבאי למשך תקופת זמן ארוכה. התוצאה הייתה שהחיילים בפרובינקיות פיתחו רמת נאמנות גבוהה למפקדם, כזו שלא הייתה להם לקיסר עצמו. וכך, במובן מסוים, הייתה הקיסרות איחוד של נסיכויות בסיסיות, שיכול היה להתפרק בכל עת. בין חודש יוני שנת 68 לחודש דצמבר שנת 69, רומא הייתה עדה לעלייה ונפילתם הרציפה של גלבה, אותו, ויטליוס עד לעלייתו של אספסיאנוס, ראשון הקיסרים מהשושלת הפלאבית. אירועים אלה הראו כי כל גנרל מצליח יכול היה באופן לגיטימי לתבוע את הכס.

אספסיאנוס נחשב לקיסר מוצלח, והמשיך בתהליך החלשתו של הסנאט, תהליך שהחל עוד בתקופתו של טיבריוס. באמצעות מדיניותו הכלכלית השקולה, הוא יצר עודפים באוצר הקיסרות, והחל בבנייתו של הקולוסיאום, יורשו של אספסיאנוס, בנו טיטוס, הוכיח במהרה את ערכו, אם כי תקופת שלטונו הקצרה מסומנת בידי אסון, הכולל את התפרצות של הר הגעש וזוב שהחריב את העיר פומפיי. הוא ערך את טקסי הפתיחה בקולוסיאום שבנייתו עדיין לא הושלמה, אך בשנת 81 הוא נפטר. את טיטוס ירש אחיו, דומיטיאנוס, שהיה בעל מערכת יחסים גרועה ביותר עם הסנאט. בסופו של דבר, דומיטיאנוס, היה לרודן, דבר זה נובע בחלקו מהעובדה כי לדומיטיאנוס לא היה בן, ומכאן היה בסכנה תדירה להדחה מכיסאו. בחודש ספטמבר שנת 96, נרצח דומיטיאנוס.

המאה הבאה נודעה כתקופה של חמשת הקיסרים הטובים, בהן רציפות השלטון הייתה שלוה והקיסרות שגשגה. כל אחד מהקיסרים בתקופה זו אימץ את יורשו. שני הקיסרים האחרונים מ"חמשת הקיסרים הטובים" והקיסר שבא אחריהם, קומודוס גם נקראים השושלת האנטוניאנית. לאחר שעלה על כס הקיסר, קבע נרווה סגנון חדש: הוא החזיר רכוש שהוחרם בידי דומיטיאנוס לתושבים והקל את נטל המיסים לרומאים ולאיטלקים ועירב את הסנאט בשלטונו.

בשנת 112, צעד יורשו של נרווה, הקיסר טריאנוס, עם צבאו אל תוך ארמניה וסיפח אותה אל הקיסרות הרומית. לאחר מכן הוא פנה דרומה אל תוך האימפריה הפרתית, כובש כמה ערים בדרכו לפני שהכריז על מסופוטמיה כפרובינקיה החדשה של הקיסרות ולקונן כי הוא זקן מידי כדי ללכת בעקבותיו של אלכסנדר הגדול. במהלך שלטונו, הגיעה הקיסרות הרומית לשיא התפשטותה, ולעולם לא תתקדם כל כך רחוק במזרח. שלטונו של אדריאנוס, יורשו של טריאנוס, התאפיין בחוסר בעימות צבאי גדול, אך היה עליו להגן על השטחים הנרחבים אותם כבש טריאנוס.

תקופת שלטונו של אנטונינוס פיוס הייתה שלווה בדרך כלל. בניגוד לשני קודמיו, אנטוניוס לא היה איש צבא, כפי שכתב עליו היסטוריון מודרני: "קרוב לודאי שמעבר לכך שאנטוניוס מעולם לא ראה, שלא לדבר על פיקד על, כוח צבאי רומי, סביר להניח כי במהלך שלטונו שארך עשרים ושתים שנים, הוא לא היה מצוי במרחק של פחות מ-500 מייל מליגיון". תקופת שלטונו הייתה השלווה ביותר בכל תקופת הקיסרות הרומית ועל כן רבים נוהגים לציינה כשיאו של הפקס רומנה. אמנם היו מספר עימותים בתקופת כהונתו, במאוריטניה, יהודה ובבריטניה. אך אף לא אחד מהם נחשב לרציני. גישתו של אנטונינוס לניהול הקיסרות הייתה שונה משל רוב הקיסרים האחרים, בכל המשברים שנקרו בתקופת שלטונו הוא טיפל מבלי לעזוב ולו לפעם אחת את איטליה במהלך כל תקופת שלטונו. את ענייני החוץ של הפרובינקיות העדיף לנהל דרך הנציבים ששלטו בהן או באמצעות אגרות קיסריות ששלח לערים מרוחקות. סגנונו השלטוני של אנוטונינוס זכה לשבחים רבים על ידי בני זמנו וגם על ידי הדורות הבאים אחריו.

במשך תקופת שלטונו של מרקוס אורליוס, החלו השבטים הגרמאנים לשגר פשיטות רבות לאורך גבולה הצפוני של הקיסרות. התקופה של "חמשת הקיסרים הטובים", המכונה גם כפקס רומנה, או "השלום הרומאי" הגיע אל סופה עם עלייתו לשלטון של הקיסר קומודוס. בחירתו של קומודוס, בנו של מרקוס אורליוס, שברה את הסכמה של אימוץ היורש שעלתה כל כך יפה. קומודוס הפך פרנואיד וגלש לעבר איבוד שפיות דעתו, לפני שנרצח בשנת 192.

שושלת סוורוס, ששלטה על כס הקיסרות משנת 193 ועד לשנת 235, כללה, ככול שנמשכה, משטרים בעייתיים יותר ויותר. ספטימיוס סוורוס, הראשון בשושלת, היה שליט מוצלח בדרך כלל, וטיפח את תמיכת הצבא והחליף כמה סנאטורים בעמדות מפתח ניהוליות בקציני פרשים. יורשו, בנו קרקלה, העניק אזרחות רומית מלאה לכלל התושבים החופשיים של הקיסרות, קרקלה האוטוקרט שחוסר יציבותו הלכה וגברה, נרצח בידי מקרינוס שירש אותו, לפני שגם הוא נרצח בידי יורשו אלאגבאלוס. אלכסנדר סוורוס, היה האחרון בשושלת סוורוס, בתקופתו נקט אלכסנדר סוורוס ברפורמות רבות בתחומים האזרחיים, הוא נתן מעמד סנאטורי לכמה מחיילי המשמר הפרטוריאני. עקב קיצוצים בהוצאות הצבא והקפדה על משמעת חמורה בקרבו שעשה מקורבו, המשפטן אולפיאנוס דומיטיוס, פרצו מרידות רבות שבאחת מהן נרצח אולפיאנוס. זמן קצר לאחר שובו ממסע מלחמה במזרח החלו שבטים גרמאנים לתקוף את גבולה הצפוני של הקיסרות, השבטים כמעט והצליחו להגיע למרכז הקיסרות, איטליה. אלכסנדר יצא לאזור וניסה לשחד את השבטים בכופר זהב, כדי שיחדלו לתקוף את הקיסרות. חייליו פרשו את המעשה כפחדנות ומעשה זה הביא לשיא את חוסר שביעות הרצון של הצבא ממנו. כשהיה באזור מיינץ של ימיינו, התנקשו בחייו חייליו בעת ששהה באוהלו בשנת 235.

משבר המאה ה-3 והקיסרים המאוחרים (235-395)

שיאו של משבר המאה השלישית, בשנת 271, הקיסרות הרומית מתפצלת לשלושה חלקים. בירוק: הקיסרות הגאלית. באדום: הקיסרות הרומית. בצהוב: ממלכת תדמור

משבר המאה ה-3 הוא כינוי לתקופה שבין השנים 235 ועד 284 בה הקיסרות הרומית התפוררה וכמעט התמוטטה. במהלך תקופה זו (49 שנים) התחלפו 25 קיסרים על כס השלטון, והקיסרות חוותה משברים צבאיים, מדיניים וכלכליים חמורים. בנוסף, בשנת 251 פרצה מגפת סיפריאן (ככל הנראה זן של אבעבועות שחורות), שגרמה לתמותה גבוהה ופגעה בכוח האדם שעבד בחקלאות, אך בעיקר ביכולתה של הקיסרות לגייס חיילים לצבאה, ולהגן על עצמה. משבר זה הסתיים עם עלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס, ששלט משנת 284 ועד לשנת 305, בסדרה של רפורמות מרחיקות לכת פתר דיוקלטינוס רבות מהבעיות החמורות שהטרידו את הקיסרות במהלך משבר זה.

למרות זאת, ליבת הבעיות נשארה כשהייתה וגרמה, בסופו של דבר, לחורבנה הסופי של הקיסרות. דיוקלטיאונוס ראה כי הקיסרות רחבת הידיים אינה ניתנת לשליטה, ולכן חילק את הקיסרות לשניים ויצר שני קיסרים שווים ששלטו תחת התואר אוגוסטוס. בעשות כן, יצר למעשה את מה שלימים יהפוך לקיסרות הרומית המערבית ולקיסרות הרומית המזרחית. בשנת 293 הסמכות השלטונית המשיכה וחולקה, כאשר כל אוגוסטוס לקח לעצמו "קיסר צעיר" שנקרא קיסר (Caesar) וזאת כדי ליצור קו של המשכיות לשלטון. רפורמה זו כוננה את מה שמכונה היום כטטררכיה (שלטון הארבעה). המעבר לתקופה זו מסמן את תחילת שלהי העת העתיקה.

הטטררכיה קרסה בפועל עם מותו של קונסטנטיוס כלורוס, הראשון משושלת קונסטנטינוס, בשנת 306. חייליו של קונסטנטיוס הכריזו מיידית על בנו, קונסטנטינוס הגדול כאוגוסטוס. סדרה של מלחמות אזרחים פרצה, שהסתיימה לאחר שקונסטנטינוס הצליח לאחד את כל הקיסרות תחת שלטונו. קונסטנטינוס, נתן תוקף חוקי לדת הנוצרית באופן מוחלט באמצעות צו מילנו.

הטטררכיה, פסל מפורפיר, שנבזז מארמון ביזנטי בשנת 1204 ונמצא בבזיליקת סן מרקו, שבונציה

בשנת 361 לאחר כמה עשורים של מלחמת אזרחים נוספת, הפך יוליאנוס הכופר לקיסר. צו הסובלנות, אותו הוציא בשנת 362 פקד על פתיחת המקדשים הפגאנים, ובנוסף, במה שהיה בעייתי הרבה יותר עבור הכנסייה הנוצרית, אישר את חזרתם של כמה בישופים נוצרים ששהו בגלות. בסופו של דבר חידש יוליאנוס את המלחמה נגד שבור השני מלך האימפריה הסאסאנית, אך לאחר שלא הצליח לכבוש את הבירה קטסיפון, הוא נפצע פצעי מוות תוך כדי נסיגה לשטח הרומאי בשנת 363. לאחר מותו של יוליאנוס בחרו קציני הצבא את יוביאנוס לקיסר. עקב היות הצבא הרומי לכוד בגדה המזרחית של נהר הפרת, נאלץ יוביאנוס לכרות הסכם שלום בתנאים קשים עם הפרסים. בהסכם זה נאלץ יוביאנוס להעביר מחוזות רבים במזרח לידייהם של הפרסים, כדי שיוכל להעביר את חייליו בבטחה חזרה לשטחים הנמצאים בשליטה רומית. בניגוד לקודמו היה יוביאנוס נוצרי, וככזה החזיר את זכויות הייתר של הנוצרים לקדמותן, לפני שמת בשנת 394.

לאחר מותו של יוביאנוס, נבחר ולנטיניוס הראשון, שהיה הראשון לשושלת ולנטיניוס, לאוגוסטוס, שבחר באחיו ואלנס לכהן עימו כקיסר שותף. בשנת 365, הצליח פרוקופיוס, בן דודו של הקיסר יוליאנוס, לשחד שני ליגיונות, שהכריזו עליו כאוגוסטוס. מלחמה פרצה בין שני הקיסרים המזרחיים היריבים שנמשכה עד לתבוסתו של פרוקופיוס והוצאתו להורג בידי ואלנס בשנת 366, בשנת 367 הוכרז גרטיאנוס בנו של ולנטיניוס שהיה בן השמונה כקיסר בידי שני האחים. בשנת 375 הוביל ולנטיניוס הראשון את צבאו למסע מלחמה נגד הגרמאנים, אך נפטר זמן קצר לאחר מכן. ירושת השלטון לא הלכה כמתוכנן, גרטיקוס היה נער בן 16 ומוכן לתפקיד הקיסר, אך החיילים בפאנוניה הכריזו על בנו הפעוט של ולנטיניוס מאשתו השנייה ואחיו למחצה של גרטינוס, כקיסר תחת השם ולנטיניוס השני, גרטינוס קיבל זאת בהסכמה שבשתיקה.

בינתיים, ניצבו בפני הקיסרות הרומית המזרחית בעיות משלה עם השבטים הגרמאנים. שבט גרמאני שנמלט מאדמותיו לשעבר וחיפש מפלט בשטחי הקיסרות המזרחית. ואלנס אישר להם להתיישב בגדה הדרומית של נהר הדנובה בשנת 376. אך לא חלף זמן רב והשבט הגרמאני התמרד נגד מארחיו הרומאיים, ובשנת 378 הוביל ואלנס בעצמו מסע מלחמה נגדם, מסע זה התברר כאסון עבור הרומאים שתי הצבאות נפגשו בקרבת העיר אדירנה של ימיינו, אך ואלנס היה ככול הנראה בעל ביטחון מופרז בשל היתרון המספרי של כוחותיו על אויביו. ואלנס, להוט לקחת את כל התהילה לעצמו, הסתער לשדה המערכה, וב-9 באוגוסט 378, התרחש קרב אדריאנפוליס שתוצאותיו היו תבוסה מוחצת לרומאים, ומותו של הקיסר ואלנס.

ההיסטוריון בן התקופה, אמיאנוס מארקלינוס, העריך כי שני שלישים מהצבא הרומי אבדו בקרב. לקרב היו השלכות מרחיקות לכת, מאחר שחיילים ותיקים וקצונה יקרת ערך היו בין האבדות הכבדות, שהשאירו את הקיסרות עם בעיות במציאת הנהגה צבאית חלופית. גרטינוס היה עתה אחראי בפועל על כל הקיסרות. למרות זאת הוא חיפש אוגוסטוס שיחליפו בניהול הקיסרות המזרחית ובשנת 379 הוא בחר את תאודוסיוס הראשון.

תאודוסיוס, מייסדה של השושלת התאודוסית, הכריז על בנו בן החמש ארקדיוס כאוגוסטוס בשנת 383 בניסיון להבטיח המשכיות. הגנרל ההיספני קלטי, מגנוס מקסימוס, המוצב בפרובינקיה בריטניה, שהוכרז כאוגוסטוס בידי חייליו בשנת 383, מרד בגרטינוס בשעה שפלש לגאליה. גרטינוס נמלט, אך נרצח בזמן מנוסתו. בעקבות מותו של גרטינוס, היה על מקסימוס להתייחס לולנטיניוס השני, שהיה באותו הזמן בן 12, כאוגוסטוס הבכיר (הותיק). מקסימוס נכנס במהרה למשא ומתן עם ולנטיניוס השני ועם תאודוסיוס , בניסיון לזכות בהכרתם הרישמית, אך למרות ניסיונותיו משא ומתן זה לא נשא פרי. בשנת 388 יצא תאודוסיוס למסע מלחמה מערבה והשיג ניצחון מכריע נגד צבאו של מקסימוס, שנתפס והוצא להורג. בשנת 392 נרצח ולנטיניוס השני, וזמן קצר לאחר מכן מינה הגנרל הפרנקי ארבוקסט את אאוגניוס כקיסר.

מכל מקום, הקיסר תאודוסיוס הראשון סירב להכיר באאוגניוס כקיסר ופלש לקיסרות הרומית המערבית, בשנת 394 נפגשו הצבאות על גדת הנהר פריגידוס שלמרגלות האלפים, הגורם לניצחון היה נטישת חלק מצבאו לשעבר של מקסימוס וחבירתו לצבאו של תאודוסיוס, בעקבות ניצחונו המכריע של תאודוסיוס התאבד ארבוגסט ועוד באותו היום הוצא גם אאגניוס להורג. וכך איחד תאודוסיוס שוב את הקיסרות הרומית לישות אחת תחת שלטונו. תאודוסיוס הראשון היה הקיסר האחרון ששלט על הקיסרות כולה. כקיסר הוא הפך את הדת הנוצרית לדת הרישמית בקיסרות. לאחר מותו בשנת 395, הוא הוריש לשני בניו, האחים למחצה, הונוריוס וארקדיוס את הקיסרות שחולקה בפעם האחרונה. במהלך המאה ה-5 המשיכו לשלוט בקיסרות הרומית שני קיסרים נפרדים שישבו על שני מוקדי כוח שונים, ולמרות כי הרומאים המזרחיים החשיבו את עצמם כרומאים לכל דבר. שני חלקי הקיסרות היו תרבותית, היסטורית, אף אם לא מדינית, מדינה אחת רק להלכה בלבד.

התמוטטות הקיסרות הרומית המערבית (395-476)

ערכים מורחבים – שקיעת האימפריה הרומית, נדידת העמים

קיצה של הקיסרות הרומית המערבית, רומולוס אוגוסטולוס נכנע בפני אודואקר

לאחר שנת 395, הקיסרים בקיסרות הרומית המערבית היו בדרך כלל שליטי בובה, בעוד השליטים האמיתיים היו אנשי צבא חזקים. שנת 476 היא השנה המוסכמת באופן כללי על ההיסטוריונים כשנה בה חדלה הקיסרות הרומית המערבית מלהתקיים. באותה שנה, סירב פלביוס אורסטס, אביו של הקיסר רומולוס אוגוסטולוס, וראש הצבא (מגיסטר מיליטום), להעניק אדמות להתיישבות לשכירי החרב הגרמאנים שהיו תחת שירותו על אדמת איטליה. החלטה זו גרמה לחוסר שביעות רצון בקרב שכירי החרב שמרדו תחת הנהגתו של אודואקר והדיחו את הקיסר האחרון, רומולוס אוגוסטולוס. אירוע זה נחשב באופן מסורתי כנפילתה של הקיסרות הרומית המערבית.

אודואקר כבש במהירות את שאר מחוזותיה של איטליה, ואז שלח את מחלצות הקיסר (בגדיו הרישמיים) לשליט הקיסרות הרומית המזרחית, זנון. זמן לא רב אחר כך הגיעו אל זנון שתי משלחות, האחת מאודואקר, שביקש כי שליטתו על איטליה תוכר באופן רשמי בידי הקיסרות המזרחית, ובמקרה כזה הוא יכיר בעליונות של זנון עליו. המשלחת השנייה הייתה מיוליוס נפוס הקיסר ששלט לפני רומולוס אוגוסטולוס, שביקש את תמיכתו של זנון בתפיסת כס השלטון מחדש. זנון נענה לבקשתו של אודואקר, עם מותו של יוליוס נפוס בשנת 480, תבע זנון את הפרובינקיה של דלמטיה לקיסרות המזרחית. אודואקר סירב להכיר בכך ותקף את דלמטיה, המלחמה שנבעה מכך הסתיימה עם כיבושה של איטליה בידי תאודריק הגדול מלכם של האוסטרוגותים.

בהדרגה איבדה קיסרות את השפעת הרומניזציה שלה והפכה יותר גרמנית באופייה: למרות כי הקיסרות התכופפה תחת מטר בלתי פוסק של התקפות מצד הויזיגותים, ההפיכה שהדיחה את הקיסר האחרון רומולוס אוגסטולוס בוצעה על ידי חיילים ששרתו בצבא הקיסרות ולא על ידי חיילים זרים. מהכרה זו ויתר אודואקר על התואר קיסר והכריז על עצמו כ"מלך איטליה" במקום, הקיסרות יכולה הייתה להמשיך, אם כי רק בשם. זהותה, בכל אופן, לא הייתה רומית יותר, היא אוכלסה בצורה גוברת והולכת בידי גרמאנים שאף הגיעו לעמדות הכוח הבכירות ביותר זמן רב לפני שנת 476.

במאה ה-5 היה העם הרומאי נטול מערכיו הצבאיים, שהביאו את הקיסרות אל ימיה הגדולים, ואילו הצבא הרומי עצמו לא היה יותר מאשר תוספת לפדרציה של חיילים בני עמים שונים כמו: הגותים, ההונים, הפרנקים ואחרים שלחמו למענם. תאוריות רבות נוצרו כדי להסביר את נפילתה של הקיסרות הרומית, ותאריכים רבים ניתנו למועד נפילתה, החל מתחילת התדרדרותה במאה ה-3 ועד לנפילתה של קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מאניים בשנת 1453.

צבאית, מכל מקום, הקיסרות המערבית נפלה לבסוף לאחר סדרה ארוכה של פלישות מצידם של השבטים הגרמאנים. ליבה של הקיסרות, אשר באיטליה, נתפס על ידי חיילים גרמאנים שמרדו. האותנטיות ההיסטורית והתאריך המדויק לנפילת הקיסרות אינם ודאיים, וישנם היסטוריונים שאינם מחשיבים את נפילת הקיסרות דווקא למועד זה (הדחתו של רומולוס אוגסטולוס). חילוקי הדיעות נמשכים מכיוון שתהליך המתמוטטותה של הקיסרות היה ארוך והדרגתי ולא מאורע יחיד.

הקיסרות הרומית המזרחית (476-1453)

מהמט השני נכנס בשערי קונסטנטינופול ומביא לקיצה של הקיסרות הביזנטית

ערך מורחב – הקיסרות הביזנטית

עם התמוטטותה של הקיסרות הרומית המערבית במהלך המאה ה-5, נמנע רובו של ההרס מהקיסרות הרומית המזרחית העשירה, באמצע המאה ה-6 הקיסרות הרומית המזרחית (הידועה כקיסרות הביזנטית) תחת שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון כבשה מחדש את איטליה וחלקים מאיליריה מידיהם של האסטרוגותים, את צפון אפריקה מידיהם של הונדלים ואת דרום ספרד מידיהם של הוויזיגותים. בשעה שכיבושה מחדש של דרום ספרד לא האריך ימים והיה ארעי בלבד, כיבושה מחדש של צפון אפריקה שירת את הקיסרות הביזנטית למשך עוד מאה שנה, חלקים מאיטליה לעוד 500 שנה ואילו חלקים מאיליריה אף לתקופה ארוכה מזה.

מבין התאריכים הרבים המקובלים לסיומה של המדינה הרומית הקלאסית שנת 610 הינו המאוחר שבהם. וזאת כאשר בוצעו רפורמות נרחבות על ידי הקיסר הרקליוס, ששינו לתמיד את פני הקיסרות. השפה היוונית אומצה מחדש כשפת השלטון ומשקלה של השפה הלטינית הלך ודעך. עד לשנת 610, הקיסרות הרומית המזרחית הייתה כולה תחת השפעה יוונית ברורה, וניתן להחשיב כי היא הפכה למה שהיסטוריונים מודרניים רבים מכנים כקיסרות הביזנטית; לעומת זאת, הקיסרות מעולם לא כונתה כך בפי תושביה, אשר שהשתמשו בשמות כגון: רומאניה, בסיליאה רומאיון או פרגמאטה רומאיון, שמשמעותן: "ארצם של הרומאים", "הממלכה של הרומאים", ושעדיין ראו את עצמם כרומאים, ואת מדינתם כיורשת הלגיטימית לקיסרות רומא העתיקה.

ביזתה של קונסטנטינופול במסע הצלב הרביעי בשנת 1204 מתוארכת, לפעמים, כתאריך סופה של הקיסרות הרומית המזרחית: חורבנה של קונסטנטינופול ושל רוב אוצרותיה העתיקים, חוסר המשכיות מוחלט של המנהיגות, חלוקתן של אדמותיה למדינות יריבות, ו"קיסר" שנשלט על ידי הקתולים בקונסטנטינופול עצמה הייתה מכה ממנה לעולם לא התאוששה הקיסרות במלואה. למרות זאת, המשיכו הביזנטים לכנות את עצמם כרומאים עד לנפילתה של הקיסרות בפני הטורקים העות'מאנים בשנת 1453. באותה השנה חלקה המזרחי של הקיסרות הרומית חדל להתקיים בצורה מוחלטת. אף על פי שמהמט השני שכבש את קונסטנטינופול, הכריז על עצמו כקיסר הקיסרות הרומית (Caesar of Rome / Kayser-i Rum) בשנת 1453. קונסטנטינוס האחד עשר נחשב, בדרך כלל, כקיסר הרומאי האחרון.