היסטוריה של אינדונזיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אינדונזיה היא מדינת ארכיפלג, שמורכבת מ-17,508 איים (6,000 מתוכם מיושבים) ומשתרעת לאורך קו המשווה בדרום מזרח אסיה ובמערב אוקיאניה. במהלך תקופה ארוכה, אוכלס האזור על ידי מתיישבים שהיגרו ממקומות שונים, כך שמתקיים בו מגוון תרבויות, קבוצות אתניות, ושפות. רב גוניות המהגרים נגרמה, בין השאר, כתוצאה של פעילות מסחר ענפה, וקיום קשרים עם תרבויות אחרות מהמזרח התיכון, דרום אסיה, ומזרח אסיה. מאוחר יותר, הושפעה אוכלוסיית המקום מהנוכחות הקולוניאליסטית האירופאית של הפורטוגזים וההולנדים.

החל מראשית המאה ה-17, חיפשה חברת הודו המזרחית ההולנדית דרכים לשלוט על המסחר האינדונזי הרווחי, באמצעות פעילות צבאית ופוליטית. ב-1800 הולאמו נכסי החברה באזור, על ידי הודו המזרחית ההולנדית[דרושה הבהרה], אך רק ב-1914, התרחבו השלטון וההגמוניה ההולנדיים באזור לכל שטחי אינדונזיה של ימינו, בזמן שהתומכים במדינה עצמאית בשם אינדונזיה, החלו לצבור כוח פוליטי.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, נערך מאבק בין הולנד ליפן הקיסרית על השליטה באינדונזיה, במהלכו נכבש האזור על ידי כוחות הצבא היפני. לקראת סיום המלחמה, סיפקה היחלשות שתי מעצמות אלה נקודת זינוק מוצלחת ללאומיות האינדונזית, שאותה הוביל סוקארנו, וגרמה לכך שתנועות שתבעו עצמאות עברו לטקטיקה של עימות צבאי. יפן עמדה להעביר את השליטה במדינה לידי התנועות הללו אך תבוסתה הביאה לכך שהן השתלטו עליה בכוחות עצמם. ההולנדים ניסו לכבוש מחדש את האזור אך לאחר מספר שנים של מאבק, עקב ביקורת בינלאומית רבה על הולנד, קיבלו האינדונזים הכרה בינלאומית בזכותם לשלטון עצמאי, והוקמה הרפובליקה של אינדונזיה, שהייתה אחת ממדינות העולם השלישי הראשונות שהשיגו עצמאות לאחר מלחמת העולם השנייה.

זמן קצר לאחר קבלת העצמאות, התארגנה אינדונזיה למדינה בעלת ממשלה מרכזית אחת, שבירתה ג'קרטה. ממשלתו של נשיאה הראשון של אינדונזיה, סוקארנו, נחלשה בעקבות עימות פנימי בין הצבא האינדונזי לבין המפלגה הקומוניסטית האינדונזית. כך, תפס גנרל סוהארטו את השלטון במדינה, ב-1966. שלטון סוהארטו היה דיקטטורי והמשטר נקרא בשם "אורדה בארו" (ביטוי באינדונזית שמשמעותו סדר חדש). סוהארטו ביסס ממשלה מרכזית חזקה ששלטה במשך 32 שנה. בתקופה זו חל במדינה תיעוש מהיר, אך סוברים כי התקיימו בה גם שחיתות שלטונית רבה וניצול שאיננו ראוי של סמכויות השלטון. בעקבות ירידה חדה בפופולריות של סוהארטו, והתמעטות התמיכה הפוליטית בו, בעיקר על רקע משבר כלכלי חמור שפקד את דרום מזרח אסיה, בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, אולץ סוהארטו להתפטר מתפקידו כנשיא, במאי 1998. התפטרותו זו סימנה את תחילת "עידן הרפורמציה" באינדונזיה - הכינוי לתקופה הנוכחית בהיסטוריה של מדינה זו.

תוכן עניינים

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה גאולוגית, האזור של אינדונזיה המודרנית הופיע בערך בעידן הפליסטוקן, כאשר הוא עדיין היה מחובר ליבשת אסיה העיקרית. הארכיפלג נוצר במהלך הפשרת הקרח שהתרחשה לאחר עידן הקרח האחרון. מדענים אינדונזיים טוענים דברים שונים מאד, בין היתר שבאי קומודו ישנם סלעים בגיל 134 מיליון שנה, דבר החשוב להשערת גילו של דרקון קומודו שלטענתם של מחצית החוקרים שרד מאז אמצע עידן הדינוזאורים. שרידים מאובנים של הומו ארקטוס, הידועים יותר בכינוי "אדם ג'אווה", מצביעות על האפשרות שהארכיפלג האינדונזי היה מאוכלס כבר לפני 500,000 עד 2,200,000 שנים .[1] תגליות טריות יותר באי פלורס כונו בשם "אנשי פלורס" (הומו פלורסיאנסיס), והן התבררו כשייכות להומינואיד ננסי שהגיע לגובה של חצי מטר בלבד, על אף שהשאלה האם מדובר במין נפרד נתונה במחלוקת. למרות זאת, נראה כי אנשי פלורס התיישבו במספר איים ביחד עם אנשי ג'אווה עד לפני כ-10,000 שנים, כאשר הם נכחדו.

האוסטרונסיאנים, שיוצרים את רוב האוכלוסייה המודרנית, היגרו לדרום מזרח אסיה מטאיוואן, קמבודיה והקצה הדרומי של וייטנאם. הם הגיעו לאינדונזיה בערך בשנת 2500 לפנה"ס, והגבילו את תפוצתם של המלאנזיאנים המקומיים לאזורים המזרחיים הרחוקים ככל שמספרם עלה .[2] בעקבות תנאים טובים להתפתחות חקלאית, ושימוש בשיטה של גידול אורז בשדה רטוב (החל מהמאה השמינית לפני הספירה [3]), עד המאה הראשונה לספירה התפתחו באזור מספר רב של כפרים, ערים וממלכות קטנות.

ההיסטוריה המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלומדים הודיים כתבו על ממלכת דוויפאנטארה (או ג'אווה דוויפה) ההינדית באי ג'אווה וסומטרה בערך בשנת 200 לפנה"ס.

הממצא הארכאולוגי הקדום ביותר מהתקופה הנוכחית הוא מהפארק הלאומי אוז'ונג קולון, ג'אווה המערבית. ממצא זה הוא שריד של פסל של האל גנש מהמאה ה-1 לספירה, שנמצא על פסגת ההר ראקסה באי פאנאיטאן.

ישנן עדויות ארכאולוגיות לקיומה של ממלכה באזור ג'אווה המערבית המתוארכת למאה ה-2 לספירה, ולפי ד"ר טוני דיוביאנטונו, החלה בנייה מואצת בכל האי ג'אווה באותה תקופה.

שלושה עמודי אבן המתוארכים לתחילת המאה הרביעית נמצאו בקוטאי, קאלימאנטאן המזרחית, ליד הנהר מאהאקאם. העמודים נושאים כתובת שנכתבה בכתב ואטלוטו ותוכנה הוא "מתנה למטיפים של ברהמין". בנוסף, המונומנט "באטו טוליס" (סלע אבן שחור וגדול) ליד בוגור, מערב ג'אווה, מתוארך לשנת 450 לספירה בקירוב. על המונומנט הזה חרט המלך פורנאבארנה את שמו והטביע בו את טביעות רגליו, כמו גם את טביעות הרגל של הפיל שלו. תוכנה של הכתובת שנלווית אל טביעות אלו הוא "הנה טביעות הרגל של המלך פורנאבארנה, הכובש הגיבור של העולם". כתובת זו נכתבה בשפת הסנסקריט והיא עדיין ברורה על אף שעברו כ-1,500 שנים מאז שנכתבה.

תרבויות קדם-קולוניאליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מדינות הינדואיסטיות ובודהיסטיות שגשגו באינדונזיה. בזמן של תחילת הרנסאנס באירופה, שני האיים הגדולים של אינדונזיה של ימינו, ג'אווה וסומטרה, היו מאוכלסים במשך למעלה מ-1,000 שנים ואף היו בהם שתי אימפריות.

ההיסטוריה הפוליטית של אינדונזיה לאורך המאה ה-14 והמאה ה-15 לוטה בערפל בעקבות היעדר כמות מספקת של עדויות. שתי מדינות דומיננטיות שלטו באזור בתקופה זאת; מאג'אפאהיט במזרח ג'אווה, שהייתה המדינה הקדם-אסלאמית הגדולה ביותר, ומלאקה בחוף המערבי של חצי האי המלאי, שיש הטוענים כי היא הייתה אימפריית הסחר המוסלמית הגדולה ביותר .[4]

ממלכת מאטאראם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה של מקדש לאל שיווה בג'אווה. הקומפלקס של מקדש פראמבאנאן שבתמונה הוא אחד ממקדשי ההינדו הגדולים ביותר בדרום מזרח אסיה

מאטאראם הייתה ממלכה הודית שבסיסה היה במרכז ג'אווה (האזור שמסביב ליוגיאקארטה של ימינו) בין המאה ה-8 למאה ה-10 לספירה. מרכז הממלכה הועבר ממרכז ג'אווה למזרח ג'אווה על ידי מפו סינדוק. ייתכן והמעבר היה כתוצאה מהתפרצותו של הר הגעש מראפי או כתוצאה ממאבקי כוח.

המלך הראשון של מאטאראם היה סאנג'אווה, שגירש את הסאילנדארים מג'אווה והעדויות לקיומו הן כתובות חקוקות באבן. המקדש ההינדי של פראמבאנאן באזור הקרוב ליוגיאקארטה נבנה על ידי דאקשה. דהארמאוואנגסה הורה לתרגם את המהאבהאראטה לג'אוואית עתיקה ב-996.

הממלכה התדרדרה לכאוס בסוף שלטונו של דהארמאוואנגסה בעקבות לחץ צבאי של סריוויג'איה. איירלאנגה, בנו של אודאיאנה מבאלי וקרוב משפחה של דהארמאוואנגסה ייסד מחדש את הממלכה (כולל את באלי) תחת השם קאהוריפאן.

אימפריית סריוויג'איה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סריוויג'איה (המשמעות של sri היא נוצץ או קורן, ואילו המשמעות של jaya היא ניצחון או הצטיינות) הייתה ממלכה מאלאית עתיקה בסומטרה שהייתה בעלת השפעה על רוב הארכיפלג המאלאי. יש מעט תיעודים על ראשית האימפריה, ומעריכים שהיא נוסדה בין המאה ה-3 למאה ה-6 לספירה. הערכות יותר מדויקיות גורסות כי האימפריה נוסדה בין 671 ל-683 לפי עדות של נזיר סיני בשם איי-טסינג שסיפר כי בשנת 671 הוא שהה בסריוויאג'איה במשך כחצי שנה .[5][6] כמו כן, כתובת קדוקאן-בוקיט מתוארכת ליום 16 ביוני בשנת 682 לספירה הנוצרית .[7] סריוויג'איה חדלה מלהתקיים בערך בשנת 1400.

בערך בשנת 500 יסודותיה של הממלכה החלו להתפתח סביב פאלמבאנג של ימינו, וישנם תיעודים סיניים משנת 600 בקירוב שמזכירים שתי ממלכות בסומטרה שמרכזיהן נמצאים בג'אמבי ובפאלמבאנג, כמו גם שלוש ממלכות בג'אווה.

האזור החשוב ביותר בסריוויג'איה היה מרכז סחר החופים בפאלמבאנג של ימינו. האימפריה הייתה תאלאסוקרטית ולא הרחיבה את השפעתה אל מעבר לאזורי החוף של דרום מזרח אסיה. סריוויג'איה הייתה מאורגנת בשלושה אזורים ראשיים – אזור עיר הבירה שמרכזו היה בפאלמבאנג, אגן נהר מוסי שהיה העורף של הממלכה, ואזורי שפך נהר אחרים שיצרו מספר מוקדי כוח. האזור שבו הייתה עיר הבירה נוהל באופן ישיר על ידי השליט של האימפריה. אזור העורף היה תחת שלטונם של הצ'יפים המקומיים שהיו מאורגנים ברשת של נאמנויות למאהאראג'ה. כוח היה היסוד העיקרי של יחסי האימפריה עם מדינות נהר אחרות כגון אגן הנהר באטאנג הארי שמרכזו היה בג'אמבי. אנשי השושלת ששלטו באימפריה התחתנו וכרתו בריתות עם הסאילנדארים ממרכז ג'אווה.

על אף שהתיעודים ההיסטוריים והראיות הארכאולוגיות נדירים מאוד, נראה שהחל מהמאה ה-7 סריוויאג'איה שלטה על רוב סומטרה, ג'אווה המערבית, ורוב חצי האי המלאי. בעקבות הדומיננטיות שלה במלאקה ובמצרי סונדה, סריוויג'איה שלטה הן על התנועה בנתיב הובלת התבלינים והן על הסחר המקומי, גבתה מס מספינות שעברו באזור, והיוותה כוח ימי מרתיע עד המאה ה-13. תנאים אלו גרמו להפצת התרבות המאלאית ברחבי סומטרה, חצי האי המלאי, ובורנאו המערבית.

הדת העיקרית בסריוויג'איה הייתה זרם הוג'ריאנה הבודהיסטי ולפיכך האימפריה משכה אליה צליינים ומלומדים מכל חלקי אסיה. בין העולים לרגל היה הנזיר הסיני ייג'ינג, ששהה בסומטרה לתקופות ארוכות בדרכו ללימודים בנאלאנדה שבהודו בשנים 671 ו-695, והמלומד הבודהיסטי מהמאה ה-11, אטישה, שמילא תפקיד חשוב בהתפתחות זרם הוג'ריאנה בטיבט. מספר נוסעים שעברו באזורים אלה ציינו כי באזורי החוף היה שימוש במטבעות זהב אך לא בפנים הארץ.

נמצאה מצבת קבר של שיח' מוסלמי בבארוס באי סומטרה שזמנה 48 להג'רה, 668/669 לספירה הנוצרית. .[8] זהו האזכור הקדום ביותר של המוסלמים באינדונזיה. קיימת עדות של נוסע סיני על נוכחות מוסלמים באינדונזיה כבר בשנת 674,,[9] ממלכת סריויג'איא יצרה קשר עם הח'ליפה עמר בן עבד אלעזיז החל משנת 100 להג'רה 718 לספירה הנוצרית. אז שלח המאהאראג'א סרי אינדראוארמאן של סריויג'איא מכתב אל הח'ליפה בבקשה שישלח אליו מטיף ללמדו את האסלאם. אין בזה אשור לאסלום ממלכת סריויג'איא כי נתיניה המשיכו להאמין בבודהיזם. תשובת המוסלמים למכתב באה במכתב משנת 724 לספירת הנוצרים בלווי שפחה "זנג'ית" אפריקנית שחורה שנשלחה אל סרי אינדראוארמאן.[10] מסחרה של סריויג'איא הגיע עד מדגסקר במערב, כולל מהגרים מסריויג'איא שנותרו שם בשנת 830 לספירה הנוצרית, הודו, תאילנד, פיליפינים, מלאיה, סין וכל מרחבי הארכיפלג האינדונזי עד אל איריאן המערבית. ישנה כתובת חרוטה על לוח נחושת שנמצאה בפיליפינים המעידה על קשר בין הפיליפינים לסריויג'איא והאי ג'אווה. הכתובת מכילה מלים מ 4 שפות: סנסקריט, מלאית עתיקה, טגלוג ושפת האי ג'אווה. זמנה מקביל ליום שני 21 באפריל שנת 900 לספירה הנוצרית.[11]

ב-1068 ראג'נדרה קהולה, המלך משושלת קהולה ששלט בטאמיל נאדו, כבש את קדאה (במאלאית : "פתוחה לרווחה") מסריוויג'איה. ב-20 השנים שלאחר מכן הקהולאים המשיכו בסדרת פשיטות וכיבושים ברחבי אינדונזיה ומלזיה של ימינו. על אף שפלישתה של שושלת קהולה לא הצליחה בסופו של דבר, היא החלישה במידה רבה את ההגמוניה האזורית של סריוויג'איה ואפשרה את עליית כוחן של ממלכות (כגון קדירי) שהתבססו על חקלאות מפותחת במקום סחר חופים וסחר למרחקים ארוכים.

השפעתה של סריוויג'איה דעכה במהלך המאה ה-11. האי היה בעימותים מתמידים עם ממלכות ג'אוואיות, בהתחלה עם סינגהאסארי ולאחר מכן עם מאג'אפאהיט. בסופו של דבר הגיע גם האסלאם לאזור אצ'ה שבסומטרה, והרחיב את השפעות באמצעות חוזים עם סוחרים ערביים והודיים. בשלהי המאה ה-13 ממלכת פאסאי (בצפון סומטרה) המירה את דתה לאסלאם. באותו תקופה סריוויג'איה הייתה משועבדת למשך זמן לאימפריית הח'מר ומאוחר יותר לממלכת סוקהות'אי. הכתובת האחרונה מתוארכת ל-1374, ומוזכר בה נסיך הכתר אנאנגאווארמאן.

בין השנים 1400 ל-1403,[12] פאראמסווארה, הנסיך האחרון של סריוויג'איה, והפך לפליט, המיר את דתו לאסלאם, וייסד את סולטנות מלאקה על חצי האי המלאי. נשואיו המוצלחים העניקו לו את מעמדו. הוא מת בשנת 1414.

אימפריות סינגהאסארי ומאג'אפאהיט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורן של שתי האימפריות הוא מזרח ג'אווה, והן היו אלה שגרמו לפירוקה של סריוויג'איה והשתלטו על השטח. סינגהאסארי הייתה ממלכה שהייתה ממוקמת במזרח ג'אווה והתקיימה בין השנים 1222 עד 1292. אימפריית מאג'אפאהיט (במאלאית : "דלעת מרה".) נוסדה זמן מה לאחר סינגהאסארי, ושלטה על רוב החלק המערבי של חצי האי המלאי, בורנאו, סומטרה, ובאלי החל משנת 1293 ועד 1520 בקירוב.

המייסד של אימפריית מאג'אפאהיט, קרטאראג'אסה, היה חתנו של שליט ממלכת סינגהאסארי, שבסיסה היה גם כן בג'אווה. לאחר שסינגהאסארי גירשה את סריוויג'איה מג'אווה באופן מלא ב-1290, הידיעות על כוחה העולה של סינגהאסארי הגיעו עד לקובלאי חאן שהיה במונגוליה והוא שלח שליחים אל הממלכה על מנת לדרוש תשלום מס. קרטאנאגארה, השליט של ממלכת סינגהאסארי, סירב לשלם מס וקובלאי חאן שלח כוח צבאי שהגיעה לחופי ג'אווה ב-1293. באותו זמן מורד מקדירי, ג'איאקאטוואנג, הרג את קרטאנאגארה. המייסד של מאג'אפאהיט כרת ברית עם המונגולים נגד ג'איאקאטוואנג, וברגע שממלכת סינגהאסארי נחרבה, בגד במונגולים וגרם לנסיגתם.

גאג'ה מאדה, ראש הממשלה של מאג'אפאהיט והעוצר שלה בין השנים 1331 עד 1364, הרחיב את שטחה של האימפריה לאיים שבאזור ג'אווה. אינדונזים, ובכללם אחמד סוקרנו טענו ששלטה גם בכל הארכיפלג. יש עדות שבשנת 1368 העלתה סולטנות ברוניי מס לממלכת מאג'אפאהיט. הדבר שימש עלה לאינדונזיה לתבוע את השלטון בכל האי קאלימאנטאן. ישנה תעודה בשפה הג'אואנית, "נאגאראקארתאגאמא" NAGARAKERTAGAMA , משנת סאקא 1287 ספטמבר-אוקטובר 1365 לספירה הנוצרית שבה נזכר שלטון מאג'אפאהיט במקום הנקרא "ואנין". אינדונזים מזהים את ואנין בחצי האי אונין באיריאן המערבית. זאת אחת הסבות שבגללן תבעו אחמד סוקרנו ואמיר שריפודין את השלטון בכל האי גינאה החדשה וסביבתו. ממלכת מאג'אפאהיט שלטה גם בכל האי טימור. הדבר שמש עלה לדרישת אינדונזיה לשלוט גם במזרח טימור, דבר ששמש עלה לפלוש לשם. מספר שנים לאחר מותו של גאג'אה מאדה, הצי של מאג'אפאהיט כבש את פאלמבאנג, ובכך גרם לסופה של ממלכת סריוויג'איה. על אף ששליטי מאג'אפאהיט שלטו גם על איים אחרים והחריבו ממלכות שכנות, המטרה העיקרית שלהם הייתה לשלוט ולהשיג חלק גדול יותר מהרווחים של נתיבי הסחר שעברו בארכיפלג. בערך באותו זמן שבו נוסדה מאג'אפאהיט, החלו להגיע לאזור סוחרים מוסלמים ואנשים שעסקו בהמרת דת.

לאחר שהגיעה לשיאה במאה ה-14, כוחה של מאג'אפאהיט החל לדעוך כאשר פרצה מלחמת ירושה ב-1401 שנמשכה ארבע שנים. מאג'אפאהיט לא יכלה להתמודד עם הכוח העולה של סולטנות מלאקה. בשנת 1519 מת המאהאראג'א האחרון. בשנת 1520 מספר גדול של אנשי משפחת המלוכה, אנשי החצר שלהם, אומנים ואנשי דת היגרו לכיוון מזרח והתיישבו באי באלי כאשר מאג'אפאהיט התפרקה באופן סופי. בשנת 1526 או 1527 נכשל נסיונם להקים ממלכה באי באלי. בשנות התשעים של המאה ה 20 נחפרה בירת מאג'אפאהיט, תרוולאן. נמצא שם אוצר גדול של כלים ומטבעות, בכללם מכסף ומזהב.

התפשטות האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמצאה מצבת קבר של שיח' מוסלמי ששמו רכונודין פאנסור בבארוס באי סומטרה שזמנה 48 להג'רה, 668/669 לספירה הנוצרית. .[13]זהו האזכור הקדום ביותר של המוסלמים באינדונזיה. מצבת קבר נוספת שלשונה ערבית טהורה עם תאריך 475 להג'רה מקביל לשנת 1082 לספירה הנוצרית נמצאה באי ג'אווה. ישנה עדות של נוסע סיני שהזכיר שראה מוסלמים באינדונזיה בשנת 674 לספירה הנוצרית, הדבר נזכר בירחון מסע אחר. כיון שהחלו דוברי המאלאית לקלוט את הכתב הערבי כנוהו בשם חרוף ג'אווי והגוהו בשבוש "הורוף ג'אוי". באמצעות תהליך של הטמעה, והבטחת שוויון מעמדות, תפס את המקום של ההינדואיזם החל מסוף המאה ה-16 בג'אווה וסומטרה. דת ההינדואיזם נותרה הדת השלטת רק באי באלי. במזרח הארכיפלג הייתה פעילות של מיסיונרים מוסלמים ונוצרים במאה ה-16 ובמאה ה-17, ונכון להיום, יש קהילות גדולות של שתי הדתות באזורים אלה. התפשטות האסלאם הונעה באמצעות הגדלת קשרי הסחר עם אזורים שמחוץ לארכיפלג; באופן כללי, סוחרים ואנשי משפחות המלוכה של הממלכות העיקריות היו הראשונים לאמץ את הדת החדשה. הממלכות הדומיננטיות כללו את מאטאראם במרכז ג'אווה, וסולטאנויות טרנאטה וטידורה באיי מלוקו שבמזרח. על אף שידוע שהתפשטות האסלאם החלה במערב הארכיפלג, העדויות ששרדו עד לימינו מצביעות על כך שההתפשטות לא הייתה רצופה ועל פני האזורים הסמוכים, אלא הייתה תהליך מורכב ואיטי .[14]

סולטנות מאטאראם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולטנות מאטאראם הייתה הסולטנות השלישית בג'אווה. הראשונה הייתה דמאק בינטורו והשנייה הייתה פאג'אנג.

לפי ממצאים מג'אווה, קייאי גדהה פאמאנאהאן הפך לשליט של אזור מאטאראם בערך בעשור השביעי של המאה ה-16 בתמיכתה של ממלכת פאג'אנג במזרח, ליד האזור של סוראקארטה. לאחר שעלה לשלטון, היו התייחסויות רבות לפאמאנאהאן בתור קייאי גדהה מאטאראם.

בנו של פאמאנאהאן, פאנמבאהאן סנאפאטי אינגאלאגה, ירש את מקומו של אביו בשנת 1584 בקירוב. תחת שלטונו הממלכה גדלה באמצעות מלחמות צבאיות רגילות נגד השכנים ממאטאראם. לדוגמה, זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון הוא כבש את פאג'אנג, ששליטיה היו הפטרונים של אביו.

משטרו של פאנמבאהאן סדה אינג קראפייאק (16011613), בנו של סנאפאטי, אופיין בעיקר במלחמות נוספות, ובייחוד זאת שהתנהלה נגד סוראבאיה החזקה, שהייתה כוח חשוב במזרח ג'אווה. הקשר הראשון בין מאטאראם וחברת הודו המזרחית ההולנדית היה בזמן שלטונו של קראפייאק. הפעילות ההולנדית באזור באותה התקופה הוגבלה לסחר מאזורי חוף מצומצמים, כך שהקשר שלהם עם ממלכת מאטאראם שהייתה בפנים הארץ היה מוגבל, על אף שכן הייתה ביניהן ברית נגד סוראבאיה ב-1613. קראפייאק מת באותה שנה.

את מקומו של קראפייאק ירש בנו, שתעודות עתיקות מג'אווה מכנות אותו רק בשם סולטאן אגונג (במאלאית : "הסולטאן העליון"). אגונג היה אחראי היה אחראי להתפשטות הגדולה ולממצאים ההיסטוריים של מאטאראם ששרדו עד היום, וזאת בעקבות מסעי כיבוש צבאיים נרחבים שהוא ניהל במהלך שנות שלטונו (16131646).

לאחר מספר שנים של מלחמה, הצליח אגונג לכבוש את סוראבאיה לבסוף. העיר נכבשה לא באמצעות מתקפה צבאית ישירה, אלא בעקבות המצויר היבשתי והימי שאגונג הטיל עליה, מה שגרם לה להיכנע כתוצאה מהרעב. כאשר סוראבאיה הפכה לחלק מהאימפריה, ממלכת מאטאראם כללה את כל מרכז ומזרח ג'אווה, והאי מאדורה; האזורים היחידים שנשארו מחוץ לשליטתו של אגונג היו באנטן במערב האי והיישובים ההולנדיים בבאטאביה. במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-17 הוא ניסה פעמים רבות לגרש את ההולנדים מבאטאביה, אולם הצבא שלו היה שווה בעוצמתו לכוחות היריבים, והוא נאלץ לחלוק בשליטה על ג'אווה.

ב-1645 החל אגונג לבנות את אימוג'ירי, ארמון הקבורה שלו, במרחק של כ-15 קילומטרים דרומית ליוגיאקארטה. אימוגירי נותרה מקום הקבורה של רוב משפחת המלוכה של יוגיאקארטה וסוראקארטה עד ימינו. אגונג מת באביב 1646, כאשר הוא הבין שהמצב שבו הוא בלתי מנוצח לא קיים עוד בעקבות הפסדיו להולנדים, אולם למרות זאת הוא הותיר אחריו אימפריה ששלטה ברוב ג'אווה ובאיים שכנים.

ברגע שבנו של אגונג, סוסוהונאן אמאנגקוראט ה-1, ירש את הכתר, הוא ניסה לייצב לטווח הארוך את מאטאראם, ורצח מנהיגים מקומיים מובילים שלא היו מספיק נאמנים לו. בנוסף, הוא סגר מספר נמלי ים על מנת שתהיה לו שליטה יותר הדוקה על הסחר עם ההולנדים.

באמצע שנות ה-70 של המאה ה-17 חוסר שביעות הרצון מהמלך הפך למרד של ממש, שהתחיל בשולי הממלכה והתקדם פנימה. ראדן טרונאג'איה, נסיך ממאדורה, הוביל כוח של לוחמים ממאקאסאר שכבשו את ביתו של המלך במאטאראם באמצע 1677. המלך נמלט לחוף הצפוני עם בנו הבכור, המלך לעתיד אמאנגקוראט ה-2, והשאיר את בנו הצעיר יותר פאנגראן פוגר במאטאראם. ככל הנראה הוא היה מעוניין יותר ברווחים ובנקמה מאשר בניהול האימפריה, המורד טרונאג'איה בזז את ביתו של המלך וחזר למזרח ג'אווה, לאחר שהשאיר את פוגר כשליט חסר כוח.

אמאנגקוראט ה-1 מת זמן קצר לאחר גירושו, מה שהפך את אמאנגקוראט ה-2 למלך ב-1677. גם הוא היה חסר אונים, וברח מבלי שלקח איתו צבא או אוצר כדי לבנות צבא. בניסיון להשיג מחדש את הממלכה שלו, הוא ויתר במספר עניינים להולנדים, שיצאו למלחמה כדי להשיב אותו לכיסאו. עבור ההולנדים, יציבותה של אימפריית מאטאראם שתהיה בעלת חוב כלפיהם יעזור להבטיח את המשך הסחר המקומי שלהם בתנאים מועדפים. הם היו מוכנים לעשות שימוש בצבא שלהם על מנת לשמור על שלמות הממלכה. הכוחות ההולנדיים כבשו קודם את טרונאג'איה, ואז כפו על פוגר להכיר בריבונות של אחיו הבכור, אמאנגקוראט ה-2.

התקופה הקולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהמאה ה-16 החלו להגיע לאזור קבוצות של אירופאיםפורטוגלים, ספרדים, הולנדים ובריטים – שחיפשו דרך לשלוט על סחר התבלינים באתרי המוצא שלו (הודו ואיי מלוקו שבאינדונזיה). משמעות הדבר הייתה שהיה צורך למצוא דרך לאסיה שתעקוף את ונציה שעל חוף הים התיכון שהייתה בשליטה של המוסלמים שניצלו זאת ויצרו מונופול על סחר התבלינים. סיבה נוספת לרצון לשלוט בסחר התבלינים היה מחירם הגבוה, וכיוון שהם היו מבוקשים מאוד על מנת לתבל ולשמר באמצעותם אוכל, כמו גם כחומרי עזר בהכנת תרופות ושיקויים.

הגעת האירופאים לדרום מזרח אסיה נחשבת לרוב כנקודת מפנה בהיסטוריה של האזור. מספר מלומדים אחרים חולקים על השקפה זו ,[15] וטוענים שההשפעה האירופאית במהלך ראשית המאה ה-16 והמאה ה-17 הייתה מצומצמת הן מבחינת האזור והן מבחינת עומק ההשפעה. טענה זו מתבססת בעיקר על כך שאירופה לא הייתה האזור הכי מתקדם או הדינמי של העולם בראשית המאה ה-15. בתקופה זו הכוח העולמי העולה היה האסלאם; ב-1453, לדוגמה, הטורקים העות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול, בעוד שהאסלאם המשיך להתפשט באינדונזיה ובפיליפינים. ההשפעה האירופאית, ובייחוד ההולנדית, לא תגרום לשינויים מרחיקי לכת באינדונזיה עד המאה ה-18 והמאה ה-19.

הפורטוגלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הנאמר לעיל, האירופאים ביצעו מספר התקדמויות טכנולוגיות; יכולתם של הפורטוגלים בניווט, בניית ספינות וכלי נשק אפשרה להם לערוך מסעות מחקר למרחקים ארוכים. הם צצו לראשונה באינדונזיה בשנת 1505. משלחת המחקר שהגיעה אל מלאקה בשנת 1509 , הסתבכה בקרב והותירה שם שבויים. מלאקה נכבשה ב-1511, הפורטוגלים הגיעו לאינדונזיה על מנת לשלוט במקורות של התבלינים יקרי הערך ועל מנת להגביר את הפעילות המיסיונרית של הכנסייה הקתולית. מאלוקו הורכבה ממגוון אזורים מנהליים וממלכות באותה תקופה שנלחמו לעתים תכופות אחת עם השנייה אבל הצליחו לשמור על קשרי סחר פנימיים ובינלאומיים. הן באמצעות כיבושים צבאיים וכריתת בריתות עם שליטים מקומיים, הפורטוגלים ייסדו עמדות סחר, מבצרים, ומיסיונים במזרח אינדונזיה כולל באיים טרנאטה, אמבון, וסולור. אולם, שיא הפעילות המיסיונרית של הפורטוגלים היה בשלהי המאה ה-16, לאחר שהם הפסיקו את מסע הכיבושים בארכיפלג ולאחר שהם הסיטו את האינטרסים שלהם אל יפן, מקאו וסין. כמו כן, גורם נוסף היה העניין בסחר הסוכר בברזיל וסחר העבדים באוקיינוס האטלנטי.

הנוכחות הפורטוגלית באינדונזיה הצטמצמה לסולור, פלורס וטימור בנוסה טנגארה של ימינו, בעקבות תבוסתם ב-1575 בטרנאטה על ידי הטרנאטיאנים המקומיים, הכיבושים ההולנדים באמבון, מלוקו ובאנדה, וכישלון כללי בשמירת השליטה על הסחר באזור[16]. כאשר משווים זאת לרצון הפורטוגלי המקורי לשלוט בסחר האסייתי, ההשפעה שלהם על התרבות האינדונזית הייתה קטנה: חוברו מספר בלדות לגיטרה, נכנסו לשימוש מספר מילים שתיארו את תפקידה של הפורטוגזית לצד המאלאית כשפה המדוברת בארכיפלג, וכן מספר שמות משפחה שנעשו נפוצים באזור.

התוצאה המשמעותית ביותר של הגעת הפורטוגלים לאזור הייתה ההפרעה והפרת הארגון של רשת הסחר, בעיקר בגלל כיבוש מלאקה. תוצאה חשוב נוספת הייתה "שתילת" הנצרות באינדונזיה. במזרח אינדונזיה ישנן קהילות נוצריות שקיימות עד היום, ודבר זה תרם לתחושה של אינטרס משותף עם האירופאים, ובייחוד בקרב האמבונזים .[17]

חברת הודו המזרחית ההולנדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוגו של חברת הודו המזרחית ההולנדית
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חברת הודו המזרחית ההולנדית

ההולנדים ירשו את מקומם של הפורטוגלים מבחינת שאיפות, ברוטליות ואסטרטגיות אבל היו להם צורת ארגון טובה יותר כמו גם כלי נשק, ספינות וגב כלכלי חזק. על אף שהם נכשלו בהשגת שליטה מלאה על סחר התבלינים האינדונזי, הם הצליחו יותר מאשר הפורטוגלים. החל מ-1602, כאשר נוסדה חברת הודו המזרחית ההולנדית, ההולנדים בנו במשך 300 שנים את כוחם כשליטי אינדונזיה של ימינו, תוך שהם מנצלים את השבריריות של הממלכות הקטנות שהחליפו את מאג'אפאהיט. בניגוד לפורטוגלים, ההולנדים הצליחו ליצור היאחזות קבע בג'אווה, שממנה הם הקימו בסופו של דבר אימפריית סחר שנודעה בשם הודו המזרחית ההולנדית. על אף שהגבולות הסופיים לא נקבעו עד לראשית המאה ה-20, הם היו הגבולות שיצרו את האומה האינדונזית המודרנית, כפי שהוכרז ב-1945. אולם, טימור הפורטוגלית נשארה תחת שלטון פורטוגלי עד 1975 כאשר הצבא האינדונזי פלש וכבש אותה, ולאחר מכן היא הוכרזה כפרובינציה אינדונזית בשם טימור המזרחית עד 1999.

במאה ה-17 וה-18 הודו המזרחית ההולנדית לא נשלטה באופן ישיר על ידי ממשלת הולנד, אלא על ידי חברת סחר שהוקמה לצורך זה, שידועה בשם חברת הודו המזרחית ההולנדית. לחברה הוענק מונופול על המסחר והפעילויות הקולוניאליות באזור על ידי הפרלמנט ההולנדי ב-1602, אולם לא הייתה לה טריטוריה משל עצמה בג'אווה. ב-1619 החברה כבשה את העיר ג'איאקארטה, שרפה אותה עד היסוד והקימה את העיר באטאביה (כיום ג'קרטה), כאשר אמסטרדם הייתה המודל לפיו הוקמה העיר.

מטרתה העיקרית של החברה הייתה שמירת המונופול של סחר התבלינים בארכיפלג. היא עשתה זאת באמצעות שימוש ואיומים באלימות נגד אנשי האיים שיצרו את התבלינים, ונגד זרים לא הולנדיים שניסו לסחור עם המקומיים. לדוגמה, כאשר תושבים מאיי באנדה המשיכו למכור אגוז מוסקט לסוחרים אנגלים, ההולנדים הרגו או גירשו את כל האוכלוסייה המקומית, והחליפו אותה במשרתים ובעבדים של החברה שהמשיכו בגידול אגוזי המוסקט.

רמת המעורבות של החברה בפוליטיקה הפנימית של ג'אווה הייתה עמוקה מאוד בתקופה זו, והיא נלחמה במספר מלחמות שמנהיגי מאטאראם ובאנטן (באנטאם) היו מעורבים בהן.

שלטון ממשלת הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעל תה בג'קרטה בשנות ה-60 של המאה ה-19

לאחר שחברת הודו המזרחית ההולנדית פשטה את הרגל בסוף המאה ה-18 ולאחר שלטון בריטי קצר ימים תחת תומאס סטאמפורד ראפלס, מדינת הולנד עצמה לקחה את השליטה באחזקות החברה ב-1816. בשנים 18251830 התחוללה באי מלחמת ג'אווה שמטרתה העיקרית היה דיכוי מרד. ב-1830 החלה ממשלת הולנד ליישם באזור את מדיניות הטיפוח ששיפרה מאוד את מצבם של ההולנדים ואלה ששיתפו איתם פעולה. מערכת הטיפוח שהוקמה הייתה מונופול ממשלתי והיא בוטלה לאחר 1870 מטעמים של ליברליות.

במהלך השלטון ההולנדי נחתמו מספר אמנות חשובות שעל פיהן נקבעו הגבולות של אינדונזיה המודרנית. אחת מהן הייתה האמנה האנגלו-הולנדית של 1824. אמנה זאת קבעה באופן מדויק את הגבול של מאלאיה הבריטית העתידית ושל הודו המזרחית ההולנדית.

ב-1901 ההולנדים אימצו את מה שהם כינו בשם המדיניות האתית ההולנדית, שכללה השקעות מוגדלות בחינוך של התושבים המקומיים, ורפורמות פוליטיות צנועות. תחת המושל הכללי יוהנס בנדיקטוס ון הוץ הממשלה ההולנדית הרחיבה את השלטון הקולוניאלי הישיר בהודו המזרחית ההולנדית, ובכך הניחה את היסודות לאינדונזיה המודרנית.

תנועות לאומיות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1908 קמה התנועה הלאומית הראשונה, בודי אוטומו, ובעקבותיה קמה ב-1912 תנועה לאומית גדולה יותר בשם סרכאת אסלאם. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה ההולנדים הגיבו לתנועות אלה באמצעות הפעלת אמצעי דיכוי. המנהיגים הלאומניים הגיעו מקבוצה קטנה של סטודנטים ואנשי מקצוע צעירים, שחלקם למדו בהולנד. רובם, כולל אחמד מחמד סוקארנו שהיה הנשיא הראשון של אינדונזיה, נאסרו בשל פעילותם הפוליטית.

ב-1914 ההולנדים הגלו את הנק סנאאבליט שייסד את ההתאחדות ההודית הסוציאל-דמוקרטית. על אף שבתחילת דרכה היא הייתה פורום קטן של סוציאליסטים הולנדים, ההתאחדות הפכה בסופו של דבר למפלגה הקומוניסטית האינדונזית.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקראנו, מנהיג הלאומניים האינדונזים ונשיאה הראשון של אינדונזיה

במאי 1940, בראשית מלחמת העולם השנייה, הולנד נכבשה על ידי גרמניה הנאצית. הודו המזרחית ההולנדית הוכרזה כמדינה במצור וביולי היא הפנתה את הייצוא שלה מיפן אל ארצות הברית ובריטניה. מספר סבבי משא ומתן שהתקיימו עם היפנים כוונו על מנת להבטיח את אספקת דלק המטוסים קרסו ביוני 1941, והיפנים החלו במסע הכיבוש שלהם בדרום מזרח אסיה בדצמבר של אותה שנה. באותו חודש עצמו, מספר פלגים מקומיים ביקשו סיוע מהיפנים כדי לחולל הפיכה נגד ממשלת החירום ההולנדית ששלטה באזור. הכוחות ההולנדיים האחרונים הובסו על ידי יפן במרץ 1942.

הכיבוש היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר הולנד הייתה כבושה על ידי גרמניה הנאצית, פתחה יפן בדצמבר 1941 במערכה של חמש חזיתות נגד ג'אווה ומאגרי דלק המטוסים החיוניים של הודו המזרחית ההולנדית .[18] ביולי 1942, סוקארנו קיבל את הצעתה של יפן לגיוס תמיכה ציבורית במאמץ המלחמתי היפני. סוקארנו ומוחמד האטה קיבלו עיטור מקיסר יפן ב-1943. אולם, אופן הקיום באינדונזיה תחת הכיבוש היפני היה תלוי במקום המגורים ובמעמד החברתי. רוב התושבים שחיו באזורים שנחשבו חיוניים למאמץ המלחמתי סבלו מעינויים, מניצול מיני, ממאסרים שרירותיים שלוו בהוצאות להורג, ומפשעי מלחמה אחרים. אלפי אנשים שנלקחו מאינדונזיה כעובדי כפייה חוו סבל רב או מתו כתוצאה מטיפול גרוע והרעבה. אנשים ממוצא הולנדי וממוצא הולנדי-אינדונזי מעורב "סומנו" על ידי כוחות הכיבוש היפניים.

במרץ 1945 ארגנה יפן ועידה אינדונזית בנושא עצמאות לאזור (שנקראה בקיצור BPUPKI). בפגישתה הראשונה במאי, סופומו דיבר על אינטגרציה לאומית וכנגד אינדיבידואליות אישית; לעומתו, מוחמד יאמין הציע שהאומה החדשה תדרוש לקבל לשטחי המדינה שתקום את סאראוואק, ברוניי, סאבה, מאלאיה, טימור הפורטוגלית, ואת כל הטריטוריות שלפני המלחמה היו שייכים להודו המזרחית ההולנדית , ואמיר שריפודין דרש לספח לאינדונזיה את כל האי גינאה החדשה וסביבתו. הוועדה ניסחה את חוקת 1945, שנשארה בתוקף עד ימינו, אם כי לאחר שינויים רבים.

ב-9 באוגוסט 1945 סוקארנו, האטה, וראדג'ימאן וודיואינינגראט הוטסו על מנת לפגוש את המרשל היסאיצ'י טראוצ'י בווייטנאם. נאמר להם שיפן מתכוונת להכריז על עצמאותה של אינדונזיה ב-24 באוגוסט. אולם, לאחר שהיפנים נכנעו, סוקארנו הכריז בעצמו על עצמאותה של אינדונזיה ב-17 באוגוסט.

מהפכת הלאומיות באינדונזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שב-16 באוגוסט סוקארנו קיבל את המידע שליפן אין יותר את הסמכות להחליט החלטות מסוג זה, הוא הקריא הודעת "Proklamasi" (הכרזת עצמאות) קצרה ביום שלאחר מכן..‏[19] השמועה על הכרזת העצמאות הופצה באמצעות מנשרים ואמצעים נוספים בזמן שצבא המלחמה האינדונזי (PETA), צעירים, ואחרים הביעו תמיכה ברפובליקה החדשה. חלקם אף לקחו את השליטה על משרדים ממשלתיים מידיהם של היפנים.

ב-29 באוגוסט החליטה הוועדה שהוקמה על ידי יפן למנות את סוקארנו לנשיא ואת מוחמד האטה לסגנו, תוך שימוש בחוקה שהיא ניסחה. שמה של הוועדה שונה ל-CNIP (תרגום: הוועדה האינדונזית הלאומית המרכזית) והיא הפכה לממשלה זמנית עד לקיום בחירות. הוועדה הכריזה על הממשלה החדשה ב-31 באוגוסט וקבעה שהרפובליקה של אינדונזיה שהוקמה זה עתה תכלול את כל הטריטוריות של הודו המזרחית ההולנדית, ותורכב משמונה פרובינציות: סומטרה, בורנאו, ג'אווה המערבית, ג'אווה המרכזית, ג'אווה המזרחית, סולאווסי, מאלוקו, וסונדה קצ'יל. ראש הממשלה הראשון של אינדונזיה היה סוטאן שהריר.

בשנים 1945 עד 1949 הכריזו מספר איגודי סחר ימי מאוסטרליה (שתמכה בעצמאותה של אינדונזיה) על חרם כולל על מעבר של משלוחים ימיים הולנדיים באזור אינדונזיה, על מנת למנוע מהרשויות ההולנדיות את הגישה למשאבים שהיו נחוצים להן על מנת להחזיר לעצמן את השליטה על הודו המזרחית ההולנדית. לאחר תבוסתה של יפן במלחמת העולם השנייה, הצבא ההולנדי, בתחילה בגיבוי של הממלכה המאוחדת, ניסה לכבוש מחדש את המושבות לשעבר שהיו בשליטתו לפני המלחמה.

בין 29 בספטמבר 1945 ל-27 בדצמבר 1949, ניהלה הולנד מלחמה שמטרתה הייתה להשיג שליטה מלאה מחדש באזור .[20]

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נוצר ואקום שלטוני באינדונזיה, והלאומנים הצליחו פעמים רבות לתפוס את נשקם של היפנים המובסים. כמו כן, החלה תקופה של מלחמת גרילה עירונית שנקראה ברסיאפ. קבוצות של לאומנים אינדונזיים חמושים בכלי נשק מאולתרים ובכלי נשק מודרניים יותר (כגון רובים) תקפו חיילים שיצאו מהאזור. למעלה מ-3,500 אירופאים נהרגו ו-20,000 נחשבים כנעדרים (ומכאן נובע שבאינדונזיה נהרגו יותר אירופאים לאחר המלחמה מאשר במהלכה).

לאחר שחזרו לג'אווה, כוחות הולנדיים כבשו במהירות את הבירה הקולוניאלית באטאביה (כיום ג'קרטה), כך שהעיר יוגיאקארטה במרכז ג'אווה הפכה לעיר הבירה של כוחות הלאומנים.

תקרית ה-3 ביולי 1946[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאריך הנזכר נעשה נסיון תפיסת שלטון שכוון נגד ממשלתו השנייה של סוטאן שהריר. קבוצת אנשים בהנהגת הסוציאליסט תאן מאלאכא הגישו לסוקרנו "מודעה" בת 4 סעיפים:

א. הנשיא יפסיק את כהונת "קבינט שהריר השני". ב. הנשיא ימסור את ההנהגה הפוליטית, החברתית והכלכלית ל"לשכת הדרכה פוליטית", במאלאית: DEWAN PIMPINAN POLITIK. ג: הנשיא ימנה 10 חברי ה"לשכת ההדרכה הפוליטית" בנשיאות תאן מאלאכא, וחבריה: מחמד ימין, ח'יר אלצאלח, אחמד סובארג'ו, בונתאראן מארתואמודג'ו, בודיארתו מארתואמודג'ו, סוקארני, סודירו, גאתות, איוא כוסומא סומאנתרי. ד. הנשיא ימנה 13 שרי-מדינה שפורטו שמותיהם במודעה.

סוקרנו לא קבל את ה"מודעה" והורה לעצור את שולחיה. 14 אנשים נחשדו בדבר. הם הועמדו בפני בית משפט צבאי עליון, מהם שוחררו 7 אנשים, 5 אנשים נשפטו למאסר שנתים עד 3 שנים, 2 אנשים: סודארסונו ומחמד ימין נדונו ל 4 שנות מאסר. ב-17 באוגוסט 1948 שוחררו כל אסירי תקרית ה-3 ביולי 1946 לאחר שקבלו חנינה מסוקרנו.

תקרית מאדיון : המרד הקומוניסטי בשנת 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1948 שב מוסו מנהיג המפלגה הקומוניסטית האינדונזית, PKI, מגלות במוסקבה שם התגורר במשך 20 שנה מאז שנת 1928, שנה לאחר דכוי המרד הקומוניסטי נגד שלטון הולנד. יחד עמו שב אל אינדונזיה סוריפנו, ציר אינדונזיה בפראג.

ב 21 ביולי נערכה פגישה סודית במלון "הוישה האנשה" בסאראנגאן ליד מאדיון, בה נכחו סוקרנו, מחמד האטא, שר הפנים סוכימאן ויריוסאנג'ויו, מחמד רום ממפלגת "מאשומי" , ראשי תבות של MAJLIS SYURA MUSLIMIN INDONESIA, "מועצת השורא המוסלמית האינדונזית", וראש המשטרה סוכאנתו צ'וקרודיאתמודג'ו, ומצד ארצות הברית נכחו ג'ראלד הופקינס, ומרלה קוצ'ראן. בפגישה הסכימה ממשלת הרפובליקה האינדונזית להרוס את "הכנופיות האדומות". נסע סוכאנתו לארצות הברית בעזרת ארתורו קאמפבל נספח בקונסולית ארצות הברית בג'קארטה, כדי לחפש עזרה למשטרת הרפובליקה האינדונזית. ג'קארטה הייתה אז כבושה בידי ההולנדים, וארתורו קאמפבל, שתפקידו היה נספח, עבד לאמתו של דבר עבור ה CIA.

ב 11 באוגוסט מהר מוסו להגיע אל יוגיאקרתה וקבל את הנהגת PKI שוב, ללא שהיות. חברו אליו מנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות, אמיר שריפודין האראהאפ וסתיאדג'ית סוגונדו, וקבוצת הדיונים "פאתוק" (קרי: פאתוא').[21] בהר סמוך לעיר יוגיאקארתה שם נסודה קבוצת הדיונים. היו בה האזרחים: הקומוניסט דיפא נוסאנתארא איידית, ושאם קמרוזמאן ואחר כך נוספו לה משורות הצבא: מפקת חטיבה 3, באוגדה 3, סודיארתו, וסוהארטו, שהיה אז מפקד חטיבה 10 באוגדה 3, ודרגתו אז הייתה LETKOL, ודחלאן, סופארג'ו, עבד אללטיף ואונתונג סאמסורי.

בזמן ההוא נפוצו חטיפות ורציחות. בין החטופים בעיר מאדיון ובסביבתה באי ג'אוה, היו קציני צבא, קציני משטרה, מנהיגי דת, מורים בבית הספר האסלאמי, שכולם נרצחו. ב-10 בספטמבר 1948, הוטמן מארב ל 2 מכוניות: האחת של מושל מחוז ג'אוא המזרחית, ר.מ. סוריו והשנייה בה נסעו 2 קציני משטרה בכאדונגגאלאר, ג'אוא המזרחית. האורבים היו המון תומכי PKI. נרצחו שלושת נוסעי המכוניות. נרצח נוסף היה דוקטור מורואדי שעבד בבית חולים בסולו הקרויה גם סוראקארתה, והתנגד לפעולות כנופיות השמאל. נרצח גם הקולונל מארהאדי. ההאשמות במעשי הרצח נזרקו מכל הצדדים ונרצחו גם מודיעי החדשות.

כנופיות השמאל האשימו את הדרגים הגבוהים בממשלת הרפובליקה האינדונזית, כולל את סגן הנשיא, מחמד האטא, כמי שמושפע מארצות הברית לרסק את PKI, בלכתו אחר תאורית הדומינו של נשיא ארצות הברית הארי ס. טרומאן.[22] לא הייתה את המעורבות הזרה היחידה בתקרית מאדיון. הולנד הציעה עזרתה לממשלת אינדונזיה, בחסול המרד. ממשלת אינדונזיה סרבה לקבל עזרה. מפקדי צבא אינדונזיה חשבו שהולנד תמהר להפיק תועלת מהמצב כדי לבצע מתקפה כוללת נגד הכוחות המזוינים של הרפובליקה האינדונזית. "הואשם" אמיר שריפודין האראהפ שהיה ממנהיגי השמאל תוך כדי בנית כוחותיו כדי להתמודד מול ממשלת אינדונזיה, בכך שנטה לצדד בארצות הברית ולא בברית המועצות.

ב-15 בספטמבר פרץ הסכסוך המזוין: הותקפו הכוחות שתמכו במוסו, מ 2 כוונים, ממערב על ידי כוחות אוגדה 2 בפקוד גאתות סוברותו שדרגתו אז הייתה מקבילה לאלוף משנה ותפקידו אז היה המושל הצבאי של אזור סמאראנג עד סוראקארתה יחד עם כוחות דיויזית "סיליואנגי", וממזרח על ידי אוגדה 1, בפקוד אלוף משנה סונגכונו, וכוחות "החטיבה הממונעת הגדולה" בפקוד מ. יאסין.

ב-18 בספטמבר הודיע סומארסוסו איש מפלגת "פסינדו" בשדור רדיו בעיר מאדיון, על אודות יצירת "ממשלת חזית לאומית של נפת מאדיון". אחר כך כנה סומארסונו את ה"ממשלה" החדשה, בשם "החזית הלאומית המחוזית" FND, ראשי תבות של FRONT NASIONAL DAERAH שאמר סומארסונו שנוצרה FND כ"התנגדות מול איומים מהממשלה המרכית."

ב-19 בספטמבר שדר הרדיו הממשלתי האינדונזי אל כל עם אינדונזיה את זעקת סוקרנו: "לבחור: מוסו או סוקרנו - האטא". הסכסוך המזוין שבזמן ההוא נקרא באנגלית בשם MADIUN AFFAIRS ובזמן "הסדר החדש" בתקופת סוהרטו נודע כ"מרד PKI".

הודיע רמטכ"ל צבא אינדונזיה, סודירמאן, שצבא אינדונזיה מסוגל לחסל את הכוחות שתמכו במוסו בזמן של שבועים.

ב-19 בספטמבר מונה סונגכונו למושל הצבאי של ג'אוא המזרחית. ב-30 בספטמבר הגעו הכוחות הנאמנים לממשלת סוקרנו אל העיר מדיון ממערב וממזרח, השתלטו עליה ונפגשו במלון MERDEKA (במלאית: "עצמאות"). הנהגת כנופיות השמאל וכמה כוחות שתמכו בה, נתקו מגע ונמלטו לכמה כוונים, ולא מהר נתן היה לתפסם.

ב-31 באוקטובר[23] חוסל מוסו על ידי הצבא. עד סוף נובמבר נהרגו או נלכדו כל כוחות תומכי מוסו. ב-20 בדצמבר הוצאו להורג 11 מנהיגי כנופיות השמאל, כולל אמיר שריפודין האראהאפ לשעבר ראש ממשלת הרפובליקה האינדונזית, במקאם נגאליהאן על פי הוראת גאתות סוברותו.[24] במקור אחר נזכר שבין המוצאים להורג היו 4 אנשים מבין 5, שהואשמו במעורבות ב"תקרית מאדיון". האיש החמשי שהואשם במעורבות בתקרית מאדיון היה סוטאן שהריר לשעבר ראש ממשלת אינדונזיה, שנחון על ידי סוקרנו שאז היה מיודד עמו.

מספר סבבי משא ומתן שהתקיימו בין הלאומנים הובילו לכריתת שתי בריתות חשובות, אולם מחלוקות על היישום שלהן, והרבה פרובוקציות הדדיות, הובילו כל פעם לעימות מחודש. בתוך ארבע שנים הולנד כבשה כמעט את כל אינדונזיה, אולם מחתרת הגרילה, שהובלה בג'אווה על ידי עבדול האריס נאסוטיון התמידה בהתנגדותה.

ב-27 בדצמבר 1949, לאחר ארבע שנים של מלחמה לא סדירה וביקורת חריפה שההולנדים ספגו מהאו"ם ומארצות הברית (שאיימה להפסיק את הזרמת הכספים לממלכה במסגרת תוכנית מרשל), המלכה יוליאנה הכירה בריבונותה של הממשלה האינדונזית הפדרלית .[25] ב-1950 אינדונזיה הפכה לחברה ה-60 באו"ם. רק ב-17 באוגוסט 2005 הכירה ממשלת הולנד ב-1945 כשנת העצמאות של אינדונזיה .[26][27]

תקופת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר שהמאבקים מול הולנד הסתיימו ב-1949, החלה אינדונזיה לשנות את המבנה הפדרטיבי בן 16 המדינות שיצר הסכם האג. אינדונזיה חולקה ל 8 מחוזות והממשלה הפכה לרכוזית, כאשר רב האזרחים קבלו צעד זה בברכה, אבל לא כולם.

מרד באיי מאלוקו הדרומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא הכל קבלו את העצמאות של אינדונזיה המאוחדת כמות שהיא: ב-25 באפריל 1950 הכריז כריסטיאן רוברט סטיבן סואומוכיל התובע הראשי ב"מדינת אינדונזיה המזרחית" שנקראה : NEGARA INDONESIA TIMUR, ראשי תבות NIT, על הקמת "רפובליקת מאלוקו הדרומית", REPUBLIK MALUKU SELATAN בראשי תבות RMS. ב 25 באפריל הוא היה שר החוץ שלה, וב 3 במאי 1950 היה לנשיאה. תומכיו וחיילי צבא המורדים היו חילי KNIL לשעבר, שנותרו נאמנים להולנד, ועדין לא שחררו רשמית משרותה, למרות שחיו באינדונזיה העצמאית. סבת פריצת המרד הייתה כנראה דתית: הוא היה נוצרי, כמו מחצית תושבי איי מאלוקו, וסואומוכיל הנהיג את המרד, למרות שנולד באי ג'אוה כאשר תומכי המרד התנגדו להיות חלק מרפובליקה שנשלטת על ידי שלטון שבסיסו ג'אואני ואסלאמי. הלחימה התנהלה בעקר באיים סראם, אמבון ובורומלאית: BURU , "ציד") עד נובמבר 1950 הצליחה ממשלת אינדונזיה לדכא את מרבית המורדים. גם בשנת 1951 היו חילי KNIL לשעבר תושבי מאלוקו באופן רשמי לא משוחררים מחובת שרותם את ההולנדים. ממשלת הולנד העבירה בסביבות 12500 בני אדם להולנד, ושכנה אותם במחנות, "יותר או פחות נגד רצונם" לפי הוויקיפדיה בגרסה האנגלית, אבל לא נותר עבורם מקום לשוב אליו במאלוקו. סואומוכיל עצמו המשיך להלחם גם במשך שנים לאחר מכן: הלחימה באי סראם נמשכה עד דצמבר 1963. סואומוכיל נלכד ו ובאפריל 1964 הועמד למשפט. הוא נדון למות. גזר הדין בוצע על ידי כתת-יורים ב-12 באפריל 1966. בשנת 1966 הוקמה בהולנד ממשלה גולה עבור "רפובליקת מאלוקו הדרומית". הממשלה הגולה קימת עד היום. בשנים 1970 עד 1978 בצעו תומכיה סדרת פעולות טרור בהולנד. בשנת 1978 הגיעה ועדת חקירה שהקימו ההולנדים למסקנה כי מעולם לא הבטיחה הולנד עצמאות נפרדת מזו של אינדונזיה, לאיי מאלוקו הדרומיים. בשנת 1989 קלטה אינדונזיה 300 מגולי מאלוקו שחיו בהולנד שבקשו לשוב לאיי מאלוקו כדי "למות תחת עץ הדקל שלי". סוהרטו ראה בקליטתם מעשה חסד. אספני בולים נתקלים מדי פעם בבולים משולשים הנושאים את ראשי התבות RMS בשם REPUBLIK MALUKU SELATAN. מקורות יודעי דבר במרשתת טוענים שמדובר בבדיה. הבולים מעולם לא היו בשמוש במאלוקו בזמן המרד. כולם הומצאו לאחר קצו.

חוקה חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידו של האסלאם באינדונזיה הפך לנושא שנוי במחלוקת. סוקארנו הגן על הרעיון של מדינה חילונית שתהיה מבוססת על פאנצ'אסילא (ביטוי המורכב משתי מילים בסנסקריט שמשמעותן "חמישה עקרונות". עקרונות אלה מהווים את הבסיס הפילוסופי של אינדונזיה) בעוד שמספר קבוצות מוסלמיות העדיפו מדינה אסלאמית או חוקה שתכלול תנאי מקדים שמוסלמים יהיו כפופים לחוקי השריעה.

המרד במאלוקו היה אחד מן הגורמים לכך שב-17 באוגוסט 1950 נתנה חוקה חדשה באינדונזיה חוקה חדשה שתהווה בסיס למערכת פרלמנטרית של ממשלה שבה הרשות המבצעת נבחרת על ידי ואחראית כלפי הפרלמנט האינדונזי. המושבים בפרלמנט חולקו בין מפלגות פוליטיות רבות לפני ואחרי הבחירות הראשונות שהתקיימו ברחבי המדינה ב-1955, והיה קשה להקים קואליציה יציבה שתתמוך בממשלה.

המערכת הפרלמנטרית באינדונזיה החלה להיחלש בעקבות מספר ניסיונות הפיכה כושלים שהחלו ב-1958 בסומטרה, סולאווסי, ג'אווה המערבית, ואיים אחרים, בנוסף על הכישלון של אסיפת החוקה של אינדונזיה לנסח חוקה חדשה. כתוצאה מכך, ב-1959, כאשר החליט הנשיא סוקארנו על דעת עצמו לתת תוקף לחוקת 1945, שנתנה לנשיא המדינה סמכויות ביצועיות רחבות ביותר, הוא נתקל בהתנגדות מעטה בלבד.

דמוקרטיה מודרכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמל של אינדונזיה, כפי שנקבע ב-1950

בין השנים 1959 עד 1965 החיל הנשיא סוקרנו על המדינה משטר אוטוריטרי שכונה "דמוקרטיה מודרכת". כמו כן, הוא שינה את מדיניות החוץ של אינדונזיה כך שהיא הפכה למדינה בלתי מזדהה. מדיניות זו זכתה לתמיכתם של מנהיגים בולטים אחרים של מושבות לשעבר שדחו בריתות רשמיות עם הגוש המערבי או הגוש הסובייטי. מנהיגי המדינות הללו נפגשו בג'אווה המערבית ב-1955, והניחו את היסודות למה שלימים תיקרא ברית המדינות הבלתי-מזדהות. בשלהי שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 התקרב הנשיא סוקארנו למדינות הקומוניסטיות שבאסיה בענייני חוץ ולעבר המפלגה הקומוניסטית של אינדונזיה (PKI) בענייני פנים. על אף שה-PKI הייתה המפלגה הקומוניסטית הגדולה ביותר מחוץ לברית המועצות וסין, בסיס התמיכה הגדול שלה מעולם לא הפגין את המסירות האידאולוגית שאפיינה מפלגות קומוניסטיות במדינות אחרות.

בעיית איריאן המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שאינדונזיה קיבלה את עצמאותה, הולנד החזירה לעצמה את השליטה בחצי המערבי של גינאה החדשה, ואפשרה לתושבי המקום לבצע מספר צעדים לקראת כינונו של ממשל עצמי והכרזת עצמאות ב-1 בדצמבר 1961.

לאחר משא ומתן עם הולנד שנושאו היה הכללת הטריטוריה בתוך אינדונזיה נכשל, החלה פלישה של צנחנים אינדונזיים ב-19 בדצמבר, שהקדימה את ההתנגשויות הצבאיות בין חיילי אינדונזיה והולנד ב-1961 ו-1962. ב-1962 ארצות הברית הפעילה לחץ מדיני על הולנד כדי שתסכים לנהל שיחות חשאיות עם אינדונזיה. שיחות אלה הניבו באוגוסט 1962 את הסכם ניו-יורק, ואינדונזיה קיבלה אחריות מנהלית על איריאן המערבית ב-1 במאי 1963.

העימות בין אינדונזיה למלזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1961 חולק האי בורנאו לארבע מדינות נפרדות: קאלימאנטאן, פרובינציה אינדונזית, הייתה ממוקמת בדרום האי. בצפון האי היו סולטנות ברוני (מדינת חסות בריטית) ושתי מושבות בריטיות – סאראוואק וצפון בורנאו הבריטית (שמאוחר יותר שונה שמה לסאבה). כחלק מהנסיגה שלה ממושבותיה בדרום מזרח אסיה, הממלכה המאוחדת פעלה על מנת לשלב את מושבותיה בבורנאו עם אלו שבחצי האי המלאי, ולהקים את מלזיה.

בברוני, התמרדו כוחות הצבא הלאומי של צפון קאלימאנטאן (TKNU) - בתמיכה אינדונזית - ב-8 בדצמבר 1962. הם ניסו לכבוש את סולטנות ברוני, להשתלט על שדות הנפט ולקחת בני ערובה אירופאים. הסולטאן ברח וביקש סיוע בריטי, הוא קיבל מסינגפור חיילים בריטיים וחיילי גורקה. ב-16 בדצמבר דיווח פיקוד המזרח הרחוק הבריטי שכל בסיסי המורדים העיקריים נכבשו, וב-17 באפריל 1963 נלכד אחד משני מנהיגי המורדים, והשני אחמד מחמוד אזאהארי נמלט אל אינדונזיה והמרד הסתיים.

הפיליפינים ואינדונזיה הסכימו באופן רשמי להכיר ביצירתה של מלזיה אם ייערך משאל עם באזור הנתון למחלוקת (על ידי האו"ם) שבו יהיה רוב להצעה. אולם, ב-16 בספטמבר, עוד לפני שנודעו תוצאות ההצבעה, קבעה הממשלה המלזית שהפדרציה תקום, ותיארה את ההחלטה כעניין פנימי שלה, שאינו מצריך ייעוץ חיצוני. הממשלה האינדונזית ראתה פעולה זו כהבטחה שהופרה וכעדות לאימפריאליזם בריטי.

ב-20 בינואר 1963, הודיע שר החוץ של אינדונזיה, סובאנדריו, כי אינדונזיה תנקוט במדיניות Konfrontasi עם מלזיה. ב-12 באפריל החלו מתנדבים אינדונזיים – כביכול אנשים מהצבא האינדוזני – לחדור לסאראוואק וסאבאה, ליזום פשיטות ומעשי חבלה, ולהפיץ תעמולה. ב-27 ביולי, הכריז סוקארנו שהוא הולך "למחוץ את מלזיה" (באינדונזית: "Ganyang Malaysia").

משני צדי מצר מלאקה החלה להיווצר מתיחות רבה. יומיים לאחר מכן נשרפה השגרירות הבריטית בג'קרטה על ידי פורעים. מאות פורעים פשטו על השגרירות ועל בתי הדיפלומטים של סינגפור. במלזיה, נלכדו סוכנים אינדונזיים והחלו התקפות של אזרחים כנגד השגרירות האינדונזית בקואלה לומפור.

כאשר האו"ם קיבל את מלזיה כחברה לא קבועה, ביטל סוקארנו בראשית 1965 את חברותה של אינדונזיה באו"ם וניסה ליצור את וועידת הכוחות המגיחים מחדש (Conefo) כאפשרות חלופית.

באמצע שנת 1965 החלה הממשלה האינדונזית להשתמש באופן גלוי ביחידות צבאיות. ב-28 ביוני הן חצו את הגבול לכיוון מזרח אל האי סבאטיק ליד טאוואו, סאבה, והתעמתו עם המגינים המקומיים. פריצתה של מלחמה אזורית כוללת נעצרה רק בעקבות פריצת מלחמת האזרחים באינדונזיה.

הדחת סוקארנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי 1965 הצבא האינדונזי התפצל לשני מחנות: ימני ושמאלני. מחנה השמאל הזדהה עם המפלגה הקומוניסטית של אינדונזיה (PKI), שגם שלטה על רוב הארגונים האזרחיים והתרבותיים שסוקארנו יצר על מנת לגייס תמיכה למשטרו. מחנה הימין נתמך מבחוץ על ידי ארצות הברית, שאימנה מספר קצינים ויצרה מספר צוותי חשיבה. לאחר שקיבלה את הסכמתו של סוקארנו, ה-PKI החלה לחמש קבוצות של איכרים כדי שיילחמו באזורי הכפר בכוח העולה של מפקדי מחנה הימין. מפקדי הצבא התנגדו לתוכנית.

ב-30 בספטמבר 1965, שישה גנרלים בכירים וכן מספר קציני צבא אחרים נרצחו על ידי שומרי הארמון של סוקארנו, בתואנה שהם נאמנים ל-PKI. השומרים טענו שהם ניסו לעצור ניסיון התנקשות של הגנרלים בנשיא סוקארנו. לאחר שהחלה להתפשט באינדונזיה תחושת פאניקה שנבעה מהחשש לניסיון הפיכה קומוניסטי, מייג'ור גנרל סוהארטו, מפקד צבא המילואים האסטרטגי (קוסטראד), ארגן מתקפה תחת הצידוק של דיכוי המרד. נטען שהצבא הרג עשרות אלפי אנשים שנחשדו כקומוניסטים באזורי הכפר. עד 1966 נרצחו לפחות 500,000 בני אדם. האלימות הייתה חריפה במיוחד בג'אווה ובבאלי.

לאחר שהחל לראות בלאומים ובסוקארנו הפרו-קומוניסטי כאיום לאינטרסים שלו, המערב נטה לנצל את המצב לטובתו. תיאור המאורעות של סוהארטו בתור 'קוטל קומוניסטי' היה הגרסה הרשמית שקודמה במערב. הרומן הידוע של כריסטופר קוך "שנה של חיים בסכנה" סייע בשלב מאוחר יותר לחזק את הטענה הזו. כמו כן, נטען כי עיקר ההרג של חברי ה-PKI היה בעידוד של ממשלות ארצות הברית והממלכה המאוחדת. לפי מזכר של ה-CIA, ראש הממשלה הרולד מקמילן והנשיא ג'ון קנדי הסכימו "לחסל את הנשיא סוקארנו, תלוי במצב ובהזדמנויות שיהיו". ב-1990 העיתונאית האמריקנית קאת'י קאדאן גילתה את הגבול של התמיכה האמריקנית של אירועי הטבח של 1965 – 1966 שאפשרו את תפיסת השלטון על ידי סוהארטו. היא ראיינה פקידי ממשל ואנשי CIA לשעבר, שדיברו על רשימות של 5,000 פעילי PKI, שהאמריקנים סימנו את האנשים הרשומים בהן כהרוגים או שבויים. הם עבדו באופן צמוד עם הבריטים שניסו להגן במידת האפשר על האינטרסים שלהם במלזיה. סר אנדרו גילכרייסט שלח מכתב למחלקת החוץ בלונדון שתוכנו היה: "... מספר קרבות ירי באינדונזיה הם צעד מקדים לשינוי יעיל". ה-PKI קיבלה תמיכה מסוימת מהעניין, וזו הייתה תמיכה שהדאיגה מאוד את האמריקנים שחששו שאינדונזיה בדרך להפוך למדינה קומוניסטית, בדומה לווייטנאם שבצפון.

ישנם ספקות באשר לשאלה האם הצבא היה הגורם היחיד שהיה אחראי לטבח. על אף שה-PKI זכתה לתמיכה בקרב העניים, הם לא קיבלו תמיכה כלשהי מקבוצות אחרות, כיוון שקבוצות אלה האמינו שהקומוניסטים חסרי אמונה באלוהים. הקומוניסטים, בניגוד לסוקארנו, לא הבינו שלחוואים יש חוות פרטיות. לפיכך, כאשר הם קיבלו תמיכה בקרב האיכרים העניים, הם היו שנואים בקרב איכרים אחרים שחששו שהאדמה שלהם תילקח על ידי חזית האיכרים של אינדונזיה.

סו הוק גי, בחיבורו על הטבח באי באלי, כתב על מה שקרה בבאלי. לטענתו לא היה זה הצבא שביצע את הטבח כי אם אנשי באלי עצמם שהיו תומכים של הנאס"אקום (לאומניים – דתיים – קומוניסטיים) או שהיה להם קשר לקומוניסטים. הם הובילו את הטבח נגד כל מי שנחשד כקומוניסט (ולא בהכרח היה כזה) על מנת להסתיר את הקשר שלהם עם הקומוניסטים או לנצל את האירוע על מנת לסלק את יריביהם (בעסקים או בפוליטיקה) מהדרך.

במאמרו של גי, אנשי השליט או מחזיק המניות, מתוארת ההיסטוריה של המחלוקת בין הצבא לסוקארנו. במקום מעורבות של ה-CIA, במאמרו של גי הצבא קיבל עידוד מסטודנטים ומלומדים אינדונזיים. לפיכך, כל דו"ח על מעורבות ה-CIA בהתמוטטות המפלגה הקומוניסטית האינדונזית עשוי להיות זיוף, ומטרתו היא בעצם להיות תעמולה של ה-CIA על מנת להשיג תמיכה במלחמת וייטנאם.

בשנים 1965 – 1966 הנשיא סוקארנו ניסה להשיג מחדש את מעמדו הפוליטי ולהחזיר את המדינה למצב שהיה לפני אוקטובר 1965. על אף שהוא נשאר הנשיא, ב11 במרס 1966 סוקארנו נאלץ להעביר סמכויות פוליטיות וצבאיות חשובות לגנרל סוהארטו, שבאותו זמן כבר היה בתפקידו הרשמי מפקד כוחות היבשה של אינדונזיה ולמעשה הקצין הבכיר ביותר שלא נרצח ב-30 בספטמבר 1965.

סוהארטו החל לנהל מדיניות חוץ עצמאית כבר בשנת 1966. הוא השיב את אינדונזיה לחברות באו"ם והחל מ-28 במאי 1966 חפש שלום עם מלזיה. אז נשלח אדם מליך אל בנגקוק לוועידת שלום. ב 11 באוגוסט 1966 הושג ההסכם, שבו הכירה אינדונזיה בקיום מלזיה ובשלמות שטחיה. בשובו של אדם מליך מבנגקוק בא סוהארטו אל סוקרנו כדי שסוקארנו יאשר את ההסכם. אבל סוקארנו שכנה את מלזיה בשם "מדינת בובה נאו-קולוניאליסטית, קולוניאליסטית, אימפריאליסטית" וברא את הקצור NEKOLIM , סירב לחתום. סוהרטו אשר את ההסכם בעצמו. ההסכם, שהתבסס על גבולות שגבלו הולנד ובריטניה בשנת 1891 הותיר את הגבול הימי בלתי תחום. מקור לסכסוך על האיים סיפאדאן וליגיתאן ולהביא להתנגשות ימית בין ספינות משתי המדינות ב-8 באפריל 2005 מול אמבאלאת במחוז קאלימאנטן המזרחית.

ב12 במרס 1967 אסיפת המחוקקים העממית הזמנית (MPRS) מינתה את סוהארטו לנשיא בפועל. סוקארנו הפסיק להוות מוקד כוח פוליטי ולמעשה הוא חי תחת מעצר בית בבוגור עד מותו ב-1970.

תקופת הסדר החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוהארטו, שהיה נשיא אינדונזיה בין 1967 ל-1998

בשנות ה-50 ושנות ה-60 ממשלתו של סוקארנו הצטרפה בתחילה לגוש המדינות הבלתי מזדהות ומאוחר יותר לגוש הסוציאליסטי. בשנות ה-60 אינדונזיה הייתה בעימות צבאי נגד מלזיה, וסבלה מבעיות פנים גוברות בעקבות קשיי פנים כלכליים .[28] הגנרל סוהארטו נתמנה לנשיא ב-1967 מתוך מטרה להוביל את המדינה לניצחון נגד ניסיון הפיכה קומוניסטית שכוון נגד הנשיא החלש סוקארנו, שתקיפותיו כנגד אנשי שמאל הדאיגו מאוד הן את אנשי הצבא והן את המערב. בתקופה שלאחר עלייתו לשלטון של סוהארטו מאות אלפי אנשים נהרגו או נכלאו על ידי הצבא, והתחוללו מאבקים קשים בין קבוצות דתיות לבין תומכים לכאורה של הקומוניזם .[29] הכינוי הנפוץ ביותר לתקופת שלטונו של סוהארטו הוא "תקופת הסדר החדש" .[30]

סוהארטו קרא למשכילים אינדונזיים שלמדו בחוץ לארץ לשוב אל אינדונזיה ולשקמה. בין השבים בשנת 1967 היה גם גאולוג חניך אוניברסיטת הוואי בשם לולו סותורו אביו החורג של הנשיא הנוכחי של ארצות הברית ברק אובמה. סותורו בא עם אשתו אן דנהם אמו יולדתו של אובמה. אובמה שהגיע כשהיה בן 6 , למד בג'קרטה במשך 4 שנים, לפני שנשלח להוואי.

בשנת 1969 נתקלו האינדונזים בעובדה שלא סומנה במפתם בשנת 1960 : מודדי גבולם הבחינו ש 2 איים , סיפאדאן וליגיתאן, חלקים של מדינת סאבאה במלזיה נמצאים מדרום לקו רוחב צפוני 10'4. הקו הזה מהוה ביבשה באי סבאתיק ובחוף האי קאלימאנתאן את הגבול בין שתי המדינות. מצפון סאבאה של מלזיה ומדרום מחוז קאלימאנטאן המזרחית של אינדונזיה. המשמעות המעשית הייתה תביעה אינדונזית לבעלות על 2 האיים.

סוהארטו הזמין מספר משקיעים זרים למדינה, שגרמו לצמיחה כלכלית מסוימת. אולם, סוהארטו העשיר את עצמו ואת משפחתו באמצעות מעשי שחיתות שלטונית נרחבת והיה מוכרח להתפטר מתפקידו בעקבות ירידה חדה בפופולריות, הכלכלה הכושלת והמחאה שנוצרה במהלך המהפכה האינדונזית של 1998 .[31] ב-21 במאי 1998, הנשיא סוהארטו הודיע על התפטרותו וביקש מסגן הנשיא שלו, באכארודין חביבי, להתמנות ולקחת על עצמו את תפקיד נשיא המדינה.

מ-1998 עד 2011 היו באינדונזיה ארבעה נשיאים: באכארודין יוסוף חביבי (1998 – 1999), עבד א-רחמן וחיד (19992001), מגוואטי סוקרנופוטרי (2001 – 2004) וסוסיליו באמבאנג יודהויונו (2004 עד היום) .[32]

סיפוח איריאן המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שדחתה את הצעת הפיקוח של האו"ם, ממשלת אינדונזיה תחת הנהגתו של סוהארטו החליטה ליישב בעצמה את שאלת איריאן המערבית, לשעבר גינאה החדשה ההולנדית, לטובתה. במקום לקיים משאל עם בקרב תושבי המקום כפי שהוסכם כאשר סוקארנו היה הנשיא, נחקק "חוק הבחירה החופשית" ב-1969 שבמסגרתו נבחרו 1,026 נציגים מקרב התושבים, על ידי האינדונזים. לאחר מספר שיעורים ללימוד השפה האינדונזית הם הוזהרו שעליהם להצביע פה אחד לטובת איחוד של איריאן עם אינדונזיה. אסיפה של העצרת הכללית של האו"ם שנערכה לאחר מכן אישרה את העברת הריבונות לאינדונזיה. הראיון של נציגי האו"ם היה בשני שלבים, ב-יולי 1969 וב-2 באוגוסט 1969. ב-19 בנובמבר 1969 נערכה הצבעה בנושא זה באסיפה הכללית של האו"ם. 84 מדינות תמכו בסיפוח איריאן המערבית לאינדונזיה. אף מדינה לא התנגדה.

בשנת 1963 נוסד ארגון גרילה ORGANISASI PAPUA MERDEKA (במלאית "ארגון פפואה העצמאית") שפתח במלחמג גרילה בקנה מידה קטן בשנים שלאחר הסיפוח על ידי אינדונזיה. שמה של איריאן המערבית שונה לאיריאן ג'איה ('איריאן המנצחת') ב-1973. בשנת 1973 נמצאה תעודה עתיקה הכתובה בשפת האי ג'אוה בשם NAGARAKETAGAMA. בין היתר נכתב בה שבשנת סאקא 1287, בתאריך המקביל לספטמבר / אוקטובר 1365 לספירההנוצרית, שלטה ממלכת מאג'אפאהית הקדומה במקום בשם "ואנין". האינדונזים מזהים את "ואנין" עם חצי האי "אונין" במערב גינאה החדשה. בשנת 1973 הוראתה התעודה למלכת הולנד, כהוכחה היסטורית לנכונות תביעותיה של אינדונזיה לשלטון באיריאן ג'איה.

סיפוח טימור המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמים אינדונזיים שונים תבעו את ספוח טימור המזרחית אל אינדונזיה החל משנת 1945 בהסתמך על העובדה שממלכת מאג'אפאהיט הקדומה שלטה בכל האי. החל משנת 1974 מצאו האינדונזים סבה לדרוש בקולניות את ספוח טימור הפרטוגאלית כאשר מהפכת הציפורנים בפורטוגל גרמה לרשויות המקומיות במדינה להודיע על תוכנית לביטול הקולוניזציה של טימור המזרחית, החצי המזרחי של האי טימור שחלקו המערבי היה חלק מהפרובינציה האינדונזית של נוסה טנגארה המזרחית. הדרישה האינדונזית גרמה נתוק הקשרים הדיפלומטיים עם פורטוגל בשנת 1974. בבחירות שנערכו בטימור הפורטוגלית ב-1975 פרטילין, מפלגה שנטתה לכיוון השמאלי של המפה הפוליטית ומפלגת האיחוד הדמוקרטי הטימורי (UDT), חברו אל האליטות המקומיות, והפכו למפלגות גדולות, לאחר שבעבר כבר יצרו ברית שמטרתה הייתה קבלת עצמאות מפורטוגל. אפודטי, מפלגה שתמכה באינטגרציה עם אינדונזיה, זכתה לתמיכה מעטה בלבד.

אינדונזיה טענה שמפלגת פרטילין היא קומוניסטית, ולפיכך חששה שמזרח טימור, כמדינה עצמאית, תגרום לפילוג בארכיפלג כולו. המודיעין הצבאי האינדונזי גרם להפסקת הברית בין פרטילין ו-UDT, מה שהוביל לניסיון הפיכה של UDT ב-11 באוגוסט 1975 , ולמלחמת אזרחים שנמשכה חודש. במהלך הזמן הזה, הממשלה הפורטוגלית נטשה את הטריטוריה הלכה למעשה, ולא המשיכה בתהליך הדה-קולוניזציה. ב-28 בנובמבר הכריזה מפלגת פרטילין באורח חד צדדי על עצמאות המדינה שתיקרא הרפובליקה הדמוקרטית של טימור המזרחית. ב 29 בנובמבר 1975 פלשו האינדונזים למובלעת אוקוסי אמבנו על החוף הצפון מערבי חלק מטימור הפרטוגלית. ב-7 בדצמבר ביום שהודיעו הפורטוגזים רשמית על עזיבתם, פלשה אינדונזיה במבצע "סרוג'א" (במאלאית : "לוטוס") , לעקר השטח של טימור המזרחית. הפלישה באה יום לאחר שנשיא ארצות הברית אז , ג'ראלד פורד עזב את אינדונזיה , ב-6 בדצמבר , אז נאמר לו שאינדונזיה מתכוננת לפלוש אל טימור המזרחית. ביום הפלישה היה פורד בחנית בינים בהוואי. כששמע אודות הפלישה, דווח שהגיב: "הפעם אנחנו עם האינדונזים". לבסוף , עד 17 ביולי 1976 הצליחה לספח אליה את המדינה הקטנה שגרו בה (אז) כ-680,000 תושבים. המלחמה לא הייתה אהודה באינדונזיה. היא עלתה לה ב 900 הרוגים וב 2000 פצועים. אינדונזיה נתמכה מבחינה חומרית ומבחינה דיפלומטית על ידי ארצות הברית, אוסטרליה והממלכה המאוחדת שראתה באינדונזיה בעלת ברית אנטי-קומוניסטית. נחקקו 2 חוקים בעניין הספוח, האחד ב-17 ביולי 1976 השני בשנת 1978

הגירת פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת שלטונו של סוהארטו החלה מגמה של התפתחות ומודרניזציה של האזורים העירוניים במדינה. בנוסף, חל שיפור בתנאי החיים. מצב זה גרם לעלייה משמעותית בצפיפות האוכלוסין, כיוון שכפריים החלו להגר לערים בחיפוש אחר עבודה. על מנת להתמודד עם בעיה זו, סוהארטו הפעיל את "תוכנית הגירת הפנים", והעביר אנשים מהאיים ג'אווה, באלי ומאדורה לאזורים אחרים וביניהם פפואה, קאלימאנטאן, סומטרה וסולאווסי.

בשיאה, בין השנים 1979 ו-1984, כ-2.5 מיליוני אנשים הועברו בחסות התוכנית. לתוכנית הייתה השפעה מהותית על הדמוגרפיה של מספר אזורים; לדוגמה, ב-1981 60% מתוך שלושת מיליוני התושבים שבפרובינציית לאמפונג (סומטרה הדרומית) היו מהגרי פנים. הבנק העולמי, בנק הפיתוח האסייתי ומספר תורמים עצמאיים ייסדו את התוכנית בשנות ה-80 עם תקציבי עתק.

מטרתה המוצהרת של התוכנית הייתה להפחית את העוני והצפיפות בג'אווה, לספק הזדמנויות לעניים בעלי יכולת עבודה, ולספק כוח עבודה שיוכל לנצל ביעילות גבוהה יותר את המשאבים הטבעיים של האיים החיצוניים. התוכנית נוהלה במקביל למאמצים לאחד את המדינה עוד יותר באמצעות יצירת זהות 'אינדונזית' יחידה שתהיה נוספת על או תחליף את הזהויות המקומיות.

מבקרי התוכנית האשימו את הממשלה האינדונזית שהיא מנסה להשתמש במהגרים כדי להחליף את אוכלוסיית הילידים, ולהחליש תנועות בדלניות. התוכנית הפכה לנושא שנוי במחלוקת, כולל התנגשויות אלימות בין מהגרים ואוכלוסיות מקומיות.

באוגוסט 2000, כשלוש שנים לאחר המשבר הכלכלי באסיה ונפילת ממשלתו של סוהארטו, ממשלת אינדונזיה החליטה לבטל לחלוטין את התוכנית כיוון שלא היו לה יותר מקורות מימון.

התנועה הפרו-דמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1996 סוהארטו נטל על עצמו את המאמצים להתמודד עם אתגר חדש שממשלתו נתקלה בו. המפלגה הדמוקרטית האינדונזית (PDI), מפלגה חוקית שבאופן מסורתי התנגדה למשטר שינתה את אופי פעילותה, והחלה לנצל את החופש שלה. סוהארטו כפה פיצול על מנהיגות ה-PDI, ותמך בסיעה שהייתה נאמנה לסגן יושב ראש הפרלמנט סורייאדי כנגד סיעה שהייתה נאמנה למגאוואטי סוקארנופוטרי, בתו של סוקארנו ויושבת ראש המפלגה.

לאחר שסיעתו של סורייאדי הודיעה על כוונתה לערוך כינוס של מוסדות המפלגה בין ה-20 ביוני ל-22 ביוני על מנת לפטר את מגאוואטי, מגאוואטי הודיעה שתומכיה יפגינו במחאה כנגד הצעד. סיעתו של סורייאדי המשיכה בצעדים להדחת מגאוואטי, וההפגנות התפשטו ברחבי אינדונזיה. הפגנות אלה הובילו למספר עימותים בין המפגינים לבין כוחות הביטחון, ולהטחת האשמות הדדית בין שני הצדדים. המהומות הגיעו לשיא בצבא ואפשרו לתומכיה של מגאוואטי להשתלט על מטה ה-PDI בג'קרטה, כאשר הם הבטיחו שלאחר מכן הם לא יגרמו ליותר מהומות.

ב-27 ביולי, שוטרים, חיילים, ואנשים שטענו שהם תומכי סורייאדי הסתערו על מטה המפלגה. מספר תומכים של מגאוואטי נהרגו, ולמעלה ממאתיים נעצרו ונשפטו לפי החוקים למניעת חתרנות והפצת שנאה. היום הזה ידוע בתור "השבת השחורה" והוא סימן את תחילת הרדיפות של ממשלת הסדר החדש נגד תומכי הדמוקרטיה, שמעתה נקראו רפורמטורים ("Reformasi").

המשבר הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1997 המשבר הכלכלי באסיה השפיע בצורה משמעותית על הכלכלה והחברה באינדונזיה, כמו גם על משטרו של סוהארטו. הרופיה האינדונזית, מטבע הכסף האינדונזי, איבד את רוב הערך שלו. סוהארטו התמודד עם לחץ ממוסדות הכספים הבינלאומיים, בעיקר הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית וארצות הברית, בעקבות מעילות שהתגלו בכספים שניתנו לאינדונזיה ומדיניות של פרוטקציוניזם. בדצמבר, ממשלתו של סוהארטו חתמה על מסמך הצהרת כוונות עבור קרן המטבע הבינלאומית, והתחייבה לקבוע תקנות צנע, כולל קיצוצים בשירותי הציבור והפסקת סובסידיות, בתמורה לקבלת עזרה מהקרן ומגופים אחרים.

בתחילת 1998 תקנות הצנע אושרו על ידי סוהארטו וגרמו להתערערות ביטחון הפנים תחת המשטר שלו. מחירי סחורות כגון נפט ואורז, וכן שירותים חיוניים לציבור כגון חינוך, עלו בצורה משמעותית. השפעת התקנות הוגברה עוד יותר בגלל השחיתות הנרחבת.

סוהארטו עמד לבחירה מחודשת על ידי הפרלמנט בפעם השביעית במרץ 1998, והצדיק את הבחירה בו בטענה שמנהיגותו נחוצה במהלך המשבר. הפרלמנט אישר את בקשתו והוא התמנה לכהונה נוספת. צעד זה גרם להתפרצות מהומות ברחבי המדינה, וכיום הן מכונות מהפכת 1998 באינדונזיה. בעקבות מחלוקות שהתעוררו בתוך מפלגתו של סוהארטו עצמו מעמדו נחלש עוד יותר, וב-21 במאי הוא התפטר מתפקידו. מחליפו היה סגן הנשיא יוסוף חביבי.

תקופת הרפורמציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשל חביבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא חביבי הצליח להקים קבינט זמן קצר לאחר שנתמנה לתפקיד. אחת ממשימותיו העיקריות הייתה להשיג מחדש תמיכה מקרן המטבע הבינלאומית ומתורמים נוספים, וזאת עבור תוכנית לייצוב הכלכלה. הוא שחרר במהירות את האסירים הפוליטיים וביטל מספר הגבלות על חופש הדיבור וההתאגדות.

ב-7 ביוני 1999 נערכו בחירות עבור הפרלמנטים ברמה הלאומיות, הפרובינציאלית והתת-פרובינציאלית. בבחירות לפרלמנט הלאומי ניצחה מפלגת המאבק הדמוקרטי האינדונזי (שבראשה עמדה בתו של סוקארנו, מגאוואטי סוקארנופוטרי) עם 34% מהקולות; גולקאר (מפלגתו של סוהארטו, לשעבר מפלגת השלטון) 22%; מפלגת התחייה המאוחדת (בראשה עמד האמזא האז) 12%; ומפלגת ההתעוררות הלאומית (בראשות אבדורחמן וחיד) עם 10%.

עצמאות לטימור המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 באוגוסט 1999 הצביעו תושבי מזרח טימור ברוב סוחף לטובת עצמאות, בבחירות שנוהלו בפיקוחו של האו"ם. בהצבעה השתתפו כ-98.6% מבעלי זכות הבחירה; 78.5% מהמצביעים תמכו בעצמאות, רק 94388 מן הבוחרים (21.5%) תמכו בהמשך השלטון האינדונזי, למרות החודשים שבהם סבלו מהתקפות הצבא האינדונזי והמיליציות שלו. לאחר שהוכרזה תוצאת המשאל, הצבא האינדונזי והמיליציות שלו הגיבו ברציחתם של 2,000 מתושבי האי, גירוש מהבית של שני שלישים מהאוכלוסייה, אונס של מאות נשים וילדות, והרס של רוב תשתיות המדינה. 300,000 פליטים התרכזו ב-173 מחנות אוהלים מסביב לעיר אתאמבוא במערב האי טימור עובדי סיוע של האו"ם ניסו לדאוג להם, ו-2 מיליציות של תומכי אינדונזיה רדו במי שלא נחשב לנאמן.

באוקטובר 1999 ביטל הפרלמנט האינדונזי את 2 החוקים שסיפחו את טימור המזרחית. ב-31 באוקטובר 1999 נסוגו אחרוני החיילים האינדונזים, וכשנשאל מפקדם בשדה התעופה של דילי כיצד הוא מגדיר את 24 השנים האחרונות הוא ענה כי מדובר ב"טעות". מנהלת המעבר של האו"ם בטימור המזרחית קיבלה על עצמה את השלטון בטימור המזרחית עד שהיא נהפכה למדינה עצמאית ב-20 במאי 2002.

עד שנת 2002 שבו 180,000 פליטים לטימור המזרחית. 120,000 פליטים נותרו באינדונזיה ויושבו על ידי ממשלתה במקומות שונים. העתון ג'קרטה פוסט טען באתרו שכל 94,388 המצביעים שתמכו באינדונזיה במשאל של 30 באוגוסט 1999 נשארו באינדונזיה, ותהה למה מספר הנשארים הכולל היה גבוה יותר.

ממשל וחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1999, אספת העם המייעצת (MPR), המורכבת מ-500 חברי הפרלמנט בנוסף ל-200 חברים נוספים שמתמנים לתפקיד ואינם חברי פרלמנט, בחרה בעבד אלרחמאן וחיד כנשיא, ובמגאוואטי סוקרנופוטרי כסגניתו, לתקופת כהונה של 5 שנים. וחיד הציג את הקבינט הראשון שלו בראשית נובמבר 1999 וקבינט נוסף, שונה מהראשון, באוגוסט 2000.

ממשלתו של הנשיא וחיד המשיכה בצעדים לכיוון הדמוקרטיזציה ועידוד הצמיחה הכלכלית למרות התנאים הבעייתיים. בנוסף לתשישות כלכלית מתמשכת, ממשלתו של וחיד התמודדה עם בעיות ברמה האזורית, בין-אתנית ובין-דתית, ובייחוד באצ'ה, איי מאלוקו, ואיריאן ג'איא.

בעיותיהם של עקורי טימור המזרחית, שהועברו למערב האי, והאלימות שמקורה במיליציות מזרח טימוריות פרו-אינדונזיות, שתמכו בסיפוח מזרח טימור לאינדונזיה, גרמו לבעיות הומניטריות וחברתיות קשות. הפרלמנט היה מאוד אגרסיבי וקרא תיגר פעמים רבות על מדיניותו של הנשיא וחיד, ובכך תרם לוויכוחים הפוליטיים שהתחוללו ברמה הלאומית

ממשל מגאוואטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המושב הראשון של ה-MPR באוגוסט 2000, הנשיא וחיד מסר דיווח על תפקוד ממשלתו. ב-29 בינואר 2001 אלפי סטודנטים מוחים הסתערו על בניין הפרלמנט ודרשו את התפטרותו של ווחיד בעקבות מעורבותו לכאורה בשערוריות שחיתות. בעקבות לחץ של האסיפה לשפר את ניהול המדינה ואת התיאום בין חברי הממשלה, וחיד הנפיק צו נשיאותי שנתן לסגנית הנשיא מגאוואטי את השליטה על הניהול היומיומי של הממשלה. זמן לא רב לאחר מכן, ב-23 ביולי, מגאוואטי סוקארנופוטרי התמנתה לתפקיד הנשיאה. היא הצליחה באיטיות להרגיע את המהומות הבין עדתיות במדינה, והתפרסמה כשבקשה סליחה מטימור המזרחית וגם נסעה להיות בהכרזת העצמאות שלה ב-20 במאי 2002 ויסדה שם את נציגות אינדונזיה בעיר דילי. נסיעתה הייתה למרות שקצינים בצבא אינדונזיה יעצו לה שלא לעשות כן. היו מהם שנפגעו מכך. הם היו בטימור המזרחית בתפקיד בזמן השלטון האינדונזי.

ב-17 בדצמבר 2002 פסק בית הדין הבינלאומי לצדק לטובת מלזיה בסכסוך על הריבונות על 2 איים סיפאדאן וליגיתאן, שנשלטו על ידי בריטניה ומלזיה כחלק מסאבאה ברוב של 16 לעומת 1. פסק הדין לא נתן מענה לשאלת הגבול הימי.

ממשל יודהויונו היחסים עם מלזיה ואסון הצונמי ב-2004 והשלום באצ'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רעידת האדמה באוקיינוס ההודי (2004)

ב-2004 נערכו הבחירות החד-יומיות הגדולות ביותר בעולם. הייתה זו הפעם הראשונה שנערכו בחירות ישירות למשרת הנשיא והמנצח היה סוסילו באמבאנג יודהויונו.

ב-26 בדצמבר 2004, התחוללה רעידת אדמה באוקיינוס ההודי שגרמה לגל צונמי שהרס חלקים נרחבים בצפון סומטרה, ובייחוד באצ'ה. באופן חלקי כתוצאה מהצורך בשיתוף פעולה ובשלום במהלך ההתאוששות מהצונמי באצ'ה, החל משא ומתן בין ממשלת אינדונזיה ובין תנועת אצ'ה העצמאית. בהסכמים שנחתמו בהלסינקי בשנת 2006 הוסכם על יצירתה של מסגרת עבודה שבמסגרתה תצמצם ממשלת אינדונזיה את נוכחות הצבא באזור, כאשר חברי הפלג הצבאי של התנועה יתפרקו מנשקם ויפקידו אותו ברשות אמנסטי. כמו כן, ההסכם אפשר ללאומניים מאצ'ה ליצור מפלגה פוליטית שתייצג אותם, ובעקבותיו הם קיבלו זכויות אוטונומיות נוספות. שוחררו 1424 אסירים בני אצ'ה ושבו אל בתיהם.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות כלליים ומקורות לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dijk, Kees van. 2001. A country in despair. Indonesia between 1997 and 2000. KITLV Press, Leiden, ISBN 90-6718-160-9
  • Ricklefs, M.C. 1991. A History of Modern Indonesia since c.1300. 2nd Edition, Stanford: Stanford University Press. ISBN 0-333-57690-X
  • Ricklefs, M.C. 2001. A History of Modern Indonesia since c.1200. 3rd Edition, Stanford: Stanford University Press. ISBN 0-8047-4480-7
  • Taylor, Jean Gelman. 2003. Indonesia: Peoples and histories. New Haven: Yale University Press. ISBN 0-300-09709-3
  • Schwarz, Adam. 1994. A Nation in Waiting: Indonesia's Search for Stability. 2nd Edition. St Leonards, NSW : Allen & Unwin.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pope , Recent advances in far eastern paleoanthropology, Annual Review of Anthropology, volume 17, pages 43-77, publisher Annual Review, 1988. Cited in Whitten, T; Soeriaatmadja, R. E., Suraya A. A. (1996). The Ecology of Java and Bali. Hong Kong: Periplus Editions Ltd, 309–312. ; G. Pope, Evidence on the Age of the Asian Hominidae, Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America, volume 80, issue 16 , pages 4 , 988-4992, publisher: National Academy of Sciences, August 15, 1983 [1]. Cited in Whitten, T; Soeriaatmadja, R. E., Suraya A. A. (1996). The Ecology of Java and Bali. Hong Kong: Periplus Editions Ltd, 309. ; J.P. de Vos, P.Y. Sondaar, Dating hominid sites in Indonesia, Science Magazine, volume: 266, issue:16, pages 4 , 988-4992 , The American Association for the Advancement of Science (AAAS), 9 December 1994 [2] cited in Whitten, T; Soeriaatmadja, R. E., Suraya A. A. (1996). The Ecology of Java and Bali. Hong Kong: Periplus Editions Ltd, 309. 
  2. ^ Taylor (2003), pages 5-7
  3. ^ Taylor, Jean Gelman. Indonesia. New Haven and London: Yale University Press, 8–9. ISBN 0-300-10518-5. 
  4. ^ Ricklefs (1991), page 15
  5. ^ Munoz. Early Kingdoms, 122. 
  6. ^ Zain, Sabri. Sejarah Melayu, Buddhist Empires.
  7. ^ Peter Bellwood, James J. Fox, Darrell Tryon (1995). The Austronesians: Historical and Comparative Perspectives.
  8. ^ היחוס לשנת 672 המופיע במקור המצורף באנגלית הוא טעות כי שנת 48 להג'רה החלה ב 20 בפברואר שנת 668 ותמה ב 8 בפברואר שנת 669 http://en.wikipedia.org/wiki/Jawi_alphabet
  9. ^ פורסם בירחון "מסע אחר"
  10. ^ ^ a b Azra, Azyumardi (2006). Islam in the Indonesian world: an account of institutional formation. Mizan Pustaka. ISBN 979-433-430-8.
  11. ^ Laguna Copperplate Inscription - Wikipedia, the free encyclopedia
  12. ^ הוויקיפדיה בגרסה המלזית מזכירה את שנת 1402, השנים האחרות באות ממקורות אחרים
  13. ^ היחוס לשנת 672 המופיע במקור המצורף באנגלית הוא טעות כי שנת 48 להג'רה החלה ב 20 בפברואר שנת 668 ותמה ב 8 בפברואר שנת 669 http://en.wikipedia.org/wiki/Jawi_alphabet
  14. ^ Ricklefs (1991), pages 3 to 14
  15. ^ Ricklefs, page 22
  16. ^ Miller, George (ed.) (1996). To The Spice Islands and Beyond: Travels in Eastern Indonesia. New York: Oxford University Press, xv. ISBN 967-65-3099-9. 
  17. ^ Ricklefs (1991), pages 22 to 26
  18. ^ Moser, John (2005). "Turning the Tide in the Pacific, 1941-1943".
  19. ^ * הכרזת העצמאות של אינדונזיה : סרטון 17 באוגוסט 1945 - המכריז אחמד סוקרנו
  20. ^ "Indonesian War of Independence" Dutch wanted to reoccupy Indonesia
  21. ^ למלה "פאתוק" 2 משמעויות באינדונזית: א. מקור, ב. איבר מין זכרי, ובמלאית 2 משמעויות: א. הפועל "לנקר ב. "לנשוך כנחש". התרגומים לקוחים משני מלונים: האחד "בהאנות" מאלאית-אנגלית, והאחר "קאמוס אוליין", באהאסא אינדונזיה-אנגלית.
  22. ^ התאוריה מוסברת בהמשך ערך זה בהקשר של "איריאן המערבית".
  23. ^ מקור: הערך MUSSO בוויקיפדיה בגרסה האינדונזית.
  24. ^ הכתוב בפסקה זו עד כאן הוא תרגום רב הכתוב בערך: http://id.wikipedia.org/wiki/Peristiwa_Madiun שמשמעו "תקרית מאדיון" בוויקיפדיה בדרסה האינדונזית.
  25. ^ "Indonesia" Brief explanation about Indonesia
  26. ^ In 1995, Jan Pronk (A Dutch minister) proposed that the government officially recognize August 17, 1945 as Indonesia's independence day. PM Wim Kok resisted the idea, fearing Dutch war-veterans' anger. However, Kok did express regrets over the deaths caused by the Dutch Army. - The Dutch stance on Indonesia's independence by Aboeprijadi Santoso - Available at http://www.indonesia.nl/articles.php?rank=19&art_cat_id=64. Retrieved: May 2, 2007.
  27. ^ The Associated Press (2005)."Dutch withhold apology in Indonesia". Press release.
  28. ^ Jones, Matthew."Conflict and Confrontation in South East Asia, 1961–1965". Press release.
  29. ^ Roosa, John and Nevins, Joseph (2005) "40 Years Later: The Mass Killings in Indonesia"
  30. ^ The Library Congress. "History of Indonesia #10".
  31. ^ Parker, Randall (2004). "Suharto Of Indonesia Embezzled Most Of Any Modern Leader".
  32. ^ Clara, Renee. "AROUND THE WORLD 1: Indonesia Elects President".


היסטוריה של מדינות אסיה
אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית · הרפובליקה העממית של סין · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקיה · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומן · עיראק · ערב הסעודית · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה · תאילנד · תימן אסיה