היסטוריה של בוקרשט
 |
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] היסטוריה קדומה
רוב שטח העיר בוקרשט והמחוז אילפוב מסביב כוסה בימי קדם ביערות עבותים - ששמם ברומנית "קודרי ולסיי" Codrii Vlăsiei. נמצאו שרידי יישובים קטנים פליאוליתיים בתוך היערות בעמקי הנהרות דמבוביצה וקולנטינה. בתקופת הברזל התקיימו באזור יישובים של דאקים או גטים שעמדו בקשרי מסחר עם הערים היווניות - כמו אלו שעל חוף הים השחור ועם הרומאים. הרומאים השיארו מטבעות בעיקר מימי הקיסרים קונסטנטינוס, ולנס וולנטיניאנוס. האוכלוסייה הדאקית המקומית עברה רומניזציה ואחרי המאה השישית קלטה גם אלמנטים סלבים .
[עריכה] מקור שם העיר ותקופת ימי הביניים
לפי מסורת עתיקת יומין העיר בוקרשט חייבת את שמה לאדם בשם "בּוּקוּר" - רועה-צאן, או לפי אגדות שונות דייג, או בויאר. לשם "בּוּקוּר", שמשמש לעתים כשם פרטי לגבר, יש כנראה קשר עם מילה רומנית ממקור תראקי או דאקי קדום - "בּוּקוּרייֶה" bucurie שמובנה "שמחה". מבחינה אטימולוגית שם העיר בוקרשט יכול להיחשב כקשור לשמחה ואולי ליופי. בשפה האלבנית שהיא נחשבת שריד מקבוצת השפות הטראקיות-איליריות העתיקות מובן המילה "בוּקוּר" bukur הוא דווקא "יפה".
כמו רוב הערים העתיקות של רומניה, באגדות נפוצות במאה ה-15 יוחס ייסודה גם לשליט הוולאכי הראשון, ראדו נגרו דמות חצי - מיתית (שנות מלוכתו המשוערות 1290-1314). היסטוריונים מודרניים מעריכים שהעיר הייתה בראשיתה מבצר, שהוקם על חורבתיהן של התיישבויות דאקו-רומאיות, ושימש כדי לשלוט על הדרכים לטרגובישטה, שהייתה בירת ולאכיה. לפי סיפור אחר ייתכן שהעיר נוסדה על ידי מירצ'אה הזקן במאה ה-14 לאחר שניצח את הטורקים ומכאן השם "שמחה". בוקרשט מוזכרת לראשונה בשמה הנוכחי, כמקום מושבו של ה"שליט" ("דומן" (domn) או "וויווד") הוולאכי ולאד "המשפד". האזכור מופיע במסמך מ-20 בספטמבר 1459, שבו השליט מאשר מענק לכמה אצילים.
כעבור 6 שנים, ב-14 באוקטובר 1465 השליט ראדו היפה הפך אותה למשכן קיץ קבוע של שליטי ואלכיה.
ב-1473 תוך כדי מלחמה בבני בריתם של הטורקים בוואלכיה, שליט נסיכות מולדובה, שטפן הגדול פלש לעיר וזרע בה הרס. ב-1476 חייליו הגיעו שוב לבוקרשט והחזירו לשלטון, לזמן קצר, את נאמנו, ולאד השלישי (המשפד). השליט הולאכי מירצ'אה החמישי (הרועה) בנה את המבנים הקרוים "החצר הישנה" Curtea Veche, עם הארמון והכנסייה הנסיכותית Biserica Domnească ואת החומות הראשונות של העיר. אותו מירצ'אה צ'ובאנול דאג לאספקה שוטפת של מים ומצרכים לעיר. במהלך המאה ה-15 שטח העיר הוכפל ונוסדו שכונות חדשות של בעלי מלאכה. באזור הנקרא כעת "ספנטול גאורגה" (גאורגה הקדוש) קמו סדנאות של נפחים. באזור ככר האיחוד קמו בתי מלאכה של קדרים ועל גדות הדמבוביצה התיישבו בורסקאים. מצפון לחצר השליטים הקימו עסקיהם סוחרים, מעצבי בגדי העור הכפריים ("קוז'וקרים") והחייטים. "הרחוב הגדול", שכונה מאוחר יותר בשם Lipscani "ליפסקאן" הפך למרכז המסחר והיצור העיקרי וקיומו מתועד מ1589.
אחרי 1594 שליט ולאכיה, מיכאי האמיץ, הנהיג מרד נגד האימפריה העות'מאנית וב-13 בנובמבר אותה שנה הוא טבח במלווים בריבית הטורקים ויחד איתם גם ביהודים הספרדים שישבו בבוקרשט באותה תקופה. בתגובה, הגנרל הטורקי קוג'ה סינאן פאשה, כבש זמנית את העיר ושרף אותה.
[עריכה] במאה ה-17
לאחר שיקומה של בוקרשט תחת שלטונם של ראדו מיכניה בשנות ה-1620 ושל מתיי בסראב ב1640 ממשיכה העיר לגדול ולשגשג. פריחה מיוחדת עם שלום יחסי יודעת בוקרשט בין השנים 1659 - 1715- מתחילת מלכותו של גאורגה גיקה ועד סוף מלכותו של שטפן קנטקוזינו. בשנת 1659 השליט גאורגה גיקה בוחר בה להיות בירתו. בשנת 1668 גם המיטרופוליט, ראש הכנסייה האורתודוקסית בואלכיה מעביר את מושבו לבוקרשט. באותה תקופה אוכלוסיית העיר מגיעה ל 60,000 תושבים. סופרים בה כ100 כנסייות 21ו רבעים קרויים "מחאלה" ,(ברבים mahalale}. תחת שרביטו של השליט מתיי באסאראב העיר מונה 6000 בתים ובערך 100,000 תושבים. בשנת 1698 השליט קונסטנטין ברנקובאנו קובע סופית את בירת הנסיכות בבוקרשט. בתקופת השליטים שרבאן קנטקוזינו וקונסטנטין ברנקובאנו מגעיות לעיר השפעות אמנות הרנסאנס מאירופה ונוצר בה סגנון אמנותי מקורי הנקרא הסגנון ה"ברנקובאני" ""stil brâncovenesc" . העיר מתרחבת עד שכוללת גם את האזור קוטרוצ'ן. מוקמים בה בניינים רבים -אכסניות, מכללה נסיכותית ראשונה - על שם סבא הקדוש -,"ספנטול סבא" (Sfântul Sava) (1694), הארמון מוגושואיה -(Palatul Mogoşoaia ) בסגנון ונציאני עם loggia , מתפתחת ה"חצר הישנה" ובתוך יער הוולאסיה Codrii Vlasiei סוללים את הרחוב בנוי מעץ "פּוֹדול מוגושואיי" Podul Mogoşoaiei שיהפוך בעתיד ל"קליה ויקטוריי" Calea Victoriei.
[עריכה] תקופת הפאנאריוטים (1716 - 1822)
במאה ה-17 משפחות מהאליטה היוונית (קנטקוזינו, גיקה, וכו') התחילו להיות מעורבות בשלטון בנסיכויות הרומניות ולהתערבב עם האצולה המקומית. החל משנת 1716 החליטו הסולטאנים העות'מאנים למנות באופן שיטתי כשליטים בוולאכיה ובמולדובה - רק נציגים של המשפחות העשירות מתוך הקהילה היוונית ברובע פנר שבקונסטנטינופול. החלטה זאת באה אחרי חתרנות נגד הדיכוי העות'מאני מצד השליטים ה"מקומיים" דימיטריה קנטמיר במולדובה וקונסטנטין ברנקובאנו ושטפן קנטקוזינו בוולאכיה. כך מתחילה תקופה המוכרת בתולדות רומניה כתקופת הפנריוטים שבה גברה ההשפעה הטורקית והיוונית על אורח החיים והתרבות.
הראשון שנשלח למלוך בבוקרשט לפי הסדר החדש היה ניקולאה מברוקורדט, ממשפחת מברוקורדטוס, שכבר מלך בעבר במולדובה. על אף שבימיו אירעו גם סדרה של אסונות - שריפה גדולה, כיבוש אוסטרי ראשון ב1716 תוך כדי מלחמה בין אוסטריה לטורקיה (1716-1718) ומגפת דבר שהוא עצמו נפל לה קרבן, מלכותו התאפיינה בהשגים תרבותיים בהשראה מערבית, לרבות הקמת ספריה נסיכותית מרשימה. בזמנו נבנו בבוקרשט המנזר ווקרשט (1720) שנהרס סופית במאה ה-20 בידי ניקולאה צ'אושסקו והכנסייה סטברופולאוס (1724). בימי הנסיכים ניקולאה מברוקורדט, גריגורה גיקה השני וקונסטנטין מברוקורדט הבירה מתפחתחת מבחינה כלכלית: גדל והולך מספר בעלי המלאכה המאוגדים ב"גילדות" הקרויות "ברסלה" bresle (ביחיד: בריאסלה) כמו של החייטים, הסנדלרים ("קוואפים"), מייצרי המגפיים, מייצרי בגדי העור {קוז'וקרים) cojocari , מייצרי הבדים, המכנסיים (שלוורג'י) והגלימות ("זאבון") .מתקיימים ירידים גדולים ושרותי מכס. קמות המַנופקטורות הראשונות - של יצור בגדים ונייר , בארות מים ציבוריות (cişmea צ'ישמיה). בשנת 1736 במהלך מלחמה נוספת בין אוסטריה וטורקיה בוקרשט נתקפת שוב על ידי האוסטרים ונשדדת על ידי טטרים נוגאי בשרות הטורקים . בנוסף פורצת בעיר עוד מגפת דבר. אוכלוסיית העיר עולה עד ל30,000 תושבים בשנת 1798 באמצעות הגירת תושבים מכל ולאכיה.
המלחמות הרוסו - טורקיות במהלך המלחמה בין רוסיה והאימפריה העות'מאנית בשנים 1768 -1774 בוקרשט נופלת פעמיים לידי הרוסים. בעקבות ניצחון רוסי על הטורקים בסביבות בוקרשט ב-30 באוקטובר1771 הכוחות הטורקים נסוגים זמנית משטחי ולאכיה ומולדובה. חלק מהמו"ם שמוביל להסכם השלום בקוצ'וק קאינרג'ה מתנהל בעיר. אחרי הסכם השלום העות'מאנים חוזרים לשלוט בנסיכויות הרומניות. תחת שלטונו של אלכסנדרו איפסילנטי נעשות עבודות רחבות היקף המייפות את פני העיר ומבטיחות אספקת מים טריים לתושביה. החצר הישנה שנהרסה במלחמות קודמות מוחלפת במושב נסיכים חדש הקרוי "החצר החדשה" על גבעת דיאלול ספירי- Dealul Spirii. בשנת 1782 נפתחות בבירה הנציגויות הדיפלומטיות הראשונות: של רוסיה ואוסטריה, לאחר מכן של צרפת (1785), פרוסיה (1786) ובריטניה (1801).
בשנת 1787 פורצת שוב מלחמה בין הרוסים והאוסטרים מצד אחד והטורקים מצד שני. ב-10 בנובמבר1789 כוחות אוסטרים בפיקודו של יוזיאס פון זאכסן-קובורג זאלפלד פושטים על בוקרשט. השליט ניקולאה מברוגני נאלץ לברוח מהעיר עם אלף חיילים. האוסטרים ייסוגו מבוקרשט רק אחרי הסכם השלום מ-4 באוגוסט 1791. למרות מגיפות נוספות ב-1794 , מסים כבדים שהטיל השליט קונסטנטין הנג'רלי, שתי רעידות אדמה - אחת ב-1793 ו"הגדולה" מ 14 באוקטובר 1802, שריפה בשנת 1804 ושני גלי שטפונות ב1805 ו 1806, מספר התושבים לא מפסיק לגדול. בעת המלחמה הרוסית -טורקית מהשנים 1806- 1812 צבא רוסי בפיקודו של מיכאיל מילורדוביץ' נכנס לעיר בדצמבר 1806 ומחזיר לשלטון את קונסטנטין איפסילנטי. בימי שליט זה הסוחר הארמני עמנואל {מאנוק} מירזאיאן מקים האכסניה המפורסמת "החאן של מאנוק".
בשנת 1812 העניקה העיר את שמה להסכם לפיו בסרביה שהיוותה כמחצית מהנסיכות מולדובה נמסרה לרוסיה.
לאחר הסכם השלום השליט יואן קארג'ה ובתו הנסיכה ראלו מביאים שורה של רפורמות משפטיות ושינויים מסעירים בחייה של בוקרשט. התושבים עדים למעוף כדור פורח הראשון בשמי הבירה, פועלת בעיר להקת תיאטרון ראשונה, בית חרושת לטקסטיל ובית דפוס פרטי . מורה רומני מטרנסילבניה , גאורגה לאזר , מחזק את החינוך בעיר.
אך מגפת הדבר משנים 1813 - 1814, שנשארה בתודעת הרומנים כ"דבר של קארג'ה" מעיבה קשות על השנים האחרונות של מלכות יואן קארג'ה. מספר קרבנות הדבר מגיע לידי 25,000 - 40,000. בשנת 1821 העיר עדה למהומות רבות בנסיבות מלחמת העצמאות של יוון הנוגעת גם לתולדותיה. היא נכבשת ב21 מרץ ל56 ימים על ידי המנהיג המהפכן הרומני מאולטניה טודור ולדימירסקו , בן ברית של היוונים, ואחר כך על ידי הלוחמים היוונים הגולים עצמם מן הארגון "פיליקי אטריה" בפיקודו של אלכסנדרוס איפסילנטיס. באוגוסט אותה שנה העות'מאנים עוברים לפעולת תגמול וטובחים בבוקרשט 800 בני אדם. אבל מאורעות אלה מביאים לסיום שלטון הפאנאריוטים במתכנות שהייתה קימת משנת 1716.
[עריכה] היסטוריה מודרנית
[עריכה] הכיבוש הרוסי (1828 - 1843). הגנרל קיסליוב והשליט אלכסנדרו השני גיקה
בשנת 1822 קם על כיסא ולאכיה השליט המקומי (אם כי גם הוא בן לשושלת ממוצא יווני-אלבני) גריגורה הרביעי גיקא (1822 - 1828) היוזם עבודות רבות בבוקרשט: סלילה באבנים של ארבעת הרחובות הראשיים - הקרויים "גשרים" - "פודול" כולל פודול מוגושואיי המפורסם, בנה ארמונות, כנסייות, קסרקטינים וכו'. באותו זמן
מוטלים מסים כבדים ומיושמת מדיניות של רומניזציה של הכנסייה על ידי גירוש הכמרים הזרים (במיוחד יוונים) שהתחרו עם המקומיים. בשנת 1828 בוקרשט מוצאת עצמה שוב תחת כיבוש רוסי בהתאם להסכם אדירנה, שגרס כי הנסיכויות הרומניות תישארנה כערבון בשליטה רוסית עד לפרעון פיצויי המלחמה לרוסיה על ידי האימפריה העות'מאנית המובסת.
הממשל הרוסי בבוקרשט, שבראשו עמד בין השנים 1829-1843 הגנרל פאבל קיסליוב, מבצע שורה של רפורמות ושיפורים בחיי העיר. מונהגת במדינה מעין טרום - חוקה שמרנית
הקרויה התקנון האורגני, ובבירה נכפית קרנטינה (בידוד זמני) לבלימת מגיפות הדבר והכולירה. מגבירים את מספר הרופאים, מתמנה ועדה "ליפוי פני העיר" הכוללת אדריכלים ורופאים, מונהג תקנון ל"יפוי ותיקון המשטרה", מרצפים באבן את הרחובות הראשיים, מייבשים את הביצות מסביב לנהר דמבוביצה, מקימים מזרקות. נעשה מיפוי של העיר ומפקד אוכלוסייתה, נקבעים גבולות קבע לשטח הבירה, בעל היקף של 19 ק"מ, המוגנים על ידי פטרולים ומחסומים, מתארגן ומצטייד מחדש צבאה של המדינה עם חיל מצב בבוקרשט ומשתפר שרות המכבי האש.
השליט אלכסנדר דימיטריה גיקא, המוכר כאלכסנדר השני גיקא (1834-1842) שהובא לשלטון בהמלצת הגנרל קיסליוב, מקים בשנים אלה ארכיון המדינה, בתי ספר, בתי חולים, מוזיאון ראשון להיסטוריה, ספריות ציבוריות (ב1834 קמה הספרייה הלאומית הרומנית), תיאטרון ובונה לעצמו ארמון נסיכותי חדש. קמים ארמונות נוספים כמו אלו של משפחות הנסיכים שטריביי וסוצו. בכלל מתחילות להתחולל בתקופה זו בבירה ובמדינה כולה תמורות לכיוון מערביזציה הנוגעות ללבוש, לאורח החיים, לשפה, למוסדות ולמנטליות. תמורות אלה תהייניה בולטות עוד יותר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. קם עתון ראשון בשם "קוריארול רומנסק" (1829) ובעקבותיו עתונים נוספים ברומנית ובשפות זרות, מייסדים חברה סופרים וחברה פילהרמונית.
התושבים הבורגנים מתחילים לנטוש את התלבושות המזרחיות ועוברים לסגנון לבוש מערב אירופי. רבים מבני האצולה נוסעים ללמוד בפאריס.
למרות האמביוולנטיולות ביחס לשלטון הכיבוש הרוסי, כאות הוקרה לזכויות מיטיבו לקידום הארץ והבירה, השליט מעניק בשנת 1841 לגנרל קיסליוב את האזרחות של ולאכיה (הארץ הרומנית). ביומולדת של הגנרל הרוסי, בשנת 1844, ה"כביש" החדש שהיה לדרך השנייה בחשיבותה בבוקרשט (אחרי "פודול מוגושואיי"), מקבל את השם "הכביש קיסליוב" - לפי ההיגוי והאיות הצרפתי המקובל באותם הימים - "הכביש קיסלף" "Şoseaua Kiseleff ", שם ש - דבר נדיר בתולדות הערים הרומניות - לא השתנה מזה 160 שנה. חוץ מהכביש קיסלף בתקופה זו נסללת עוד דרך החוצה את העיר בכיוון דרום - צפון - "קאליה דורובאנצילור" Calea Dorobanţilor. נבנות ככרות חדשות - כמו אמזיי Piaţa Amzei, ספנטה וינר Piaţa Sfânta Vineri ואחרות, מסדרים את הגן צ'ישמיג'יו Grădina Cişmigiu הנחנך רשמית ב1847. בספרו על הארצות הרומניות שפורסם בשנת 1839, המבקר הצרפתי ראול פרן מציין בבוקרשט כ1500 רחובות (כדבריו, גדושי כלבים שוטים) ואוכלוסייה בת 130,000 תושבים.
[עריכה] מהפכת 1848. שוב נוכחות צבאית זרה
מ1842 שרביט הנסיכות עובר לידי השליט גאורגה ביבסקו. בזמנו בשנת 1846 נחקק חוק לשחרור מעבדות של הצוענים, שיהוו בעתיד מיעוט חשוב בעיר הבירה. ב-23 במרץ 1847 יודעת העיר דליקה קשה הכרוכה באבדן חיי 15 בני אדם וההורסת כשליש מהעיר, בעיקר במרכז המסחרי שלה, על אלפיים בתיו. שנה לאחר מכן בהשפעת רוח "אביב העמים" באירופה גם בבוקרשט פורץ מרד בהנהגת צעירים מהפכנים, רובם בוגרי לימודים בצרפת וחברים בחברה החשאית "פרצייה" Frăţia ("האחווה") בהנהגת קונסנטין א. רוסטי, יון הליאדה רדולסקו, ניקולאה בלצ'סקו, הגנרל מאגֶרו ואחרים, המושרית על ידי תנועת הבונים החופשיים. שואף לבטל את התקנון האורגני שאבד עליו הקלח ואת חסות רוסיה הצארית בואלאכיה, לבטל את מעמד האצילים - הבויארים, ולהנהיג רפורמות דמוקרטיות שהשליט ביבסקו מהסס מאוד ליזום. אחרי נסיון התנקשות נגדו, ב-11 ביוני 1848 השליט ביבסקו מאולץ על ידי התושבים להתפטר ועוזב את המדינה. ב-15 ביוני 1848 כ-30,000 אנשים המכונסים בשדה פילארט הקרוי מאז "שדה החירות" - Câmpia Libertăţii נוכחים בהשבעת ממשלה זמנית. אך השלטון המהפכני, החצוי מבפנים על ידי פלגים יריבים, אינו מחזיק מעמד הרבה זמן. האימפריות השכנות, המעצמה הסוברנית - שהיא עדיין טורקיה ויחד איתה רוסיה, שולחות כל אחת כוחות צבאיים.
ב-13 בספטמבר1848 בגבעת "דיאלול ספירי" בבוקרשט הטורקים מדכאים ההתנגדות הצבאית היחידה שבאה מצד קבוצה של מכבי אש. על המדינה ועל בירתה באות שוב שנים של כיבוש זר - בהתחלה מעורב טורקי ורוסי 1848-1852, אחר כך בין השנים 1853 - 1854 כיבוש רוסי ובין השנים, בעקבות תבוסת רוסיה במלחמת קרים - ,שליטה צבאית אוסטרית 1854-1857. ברוב תקופה זו מלך בואלאכיה השליט ברבו שטריביי, אחיו של השליט הקודם, ביבסקו. מוקמים עכשיו ארמון נסיכותי חדש - הארמון שטירביי, "ההיפודרום שעל-יד הכביש" (1851), טחנת הקמח המודרנית של אסאן (1853), בתי עלמין חדשים - בלו Bellu, ספנטה וינר Sfânta Vineri וגנצ'ה, Ghencea, הקונסרסטוריון (אקדמיה) למוזיקה (1851), נפתחת גלריה ראשונה לציורים. המבקרים הזרים מתרשמים מניגודים ופערים ניכרים בין עוני וכיעור מחד ובין עושר מופלג ופאר מאידך. הרופא הצבאי הגרמני וילהלם דבליך, כמו פרדיננד לסאל מאוחר יותר, בסביבות שנת 1860, מתרשם מאוד מהגן צ'ישמיג'יו. לדעת דבליך הוא המקום העליז להתכנסות של כל המטיילים והמקום היחיד שבו אתה שוכח כי אתה נמצא בוואלאכיה ומרגיש כאילו מובל איפשהו באיזה אתר תענוגות של מדינה תרבותית". וכאילו כדי לבלבל עוד יותר את הרושם במאי 1857 מונהגת בעיר תאורה ציבורית בעזרת נפט מזוקק (קרוסין) ותושביה של בוקרשט מציינים בגאווה עד היום שעירן הייתה העיר הראשונה שהשתמשה לצורך תאורה במנורות נפט.
[עריכה] בוקרשט - בירת רומניה. מאלכסנדרו יואן הראשון (1859 - 1866) אל קרול הראשון (1866 - 1914)
בעקבות סיום מלחמת קרים וההסכם בפאריס מתכנס בשנת 1858 בבוקרשט קונגרס בינלאומי המיועד לארגן מחדש של הנסיכויות הרומניות הסמוכות לדנובה. לפי הסיכומים מתקיימות בחירות של אסיפות ושל נסיכים בשתי הבירות - יאשי ובוקרשט. ב24 ינואר 1859 השליט אלכסנדרו יואן קוזה שנבחר כ3 שבועות קודם לכן במולדובה נבחר גם בבוקרשט כשליט ואלאכיה. אוכלוסיית העיר מכינה לו ב-29 בינואר 1859 קבלת פנים נלהבת. אחרי תקופה של הסדר מוזר שבה למדינה המאוחדת יש שתי ערי-בירה, יאשי ובוקרשט, ואחרי שהחל משנת 1861 המדינה מאמצת את השם החדש רומניה, ב-24 בינואר 1862 בוקרשט מוכרזת רשמית על ידי הפרלמנט המתכנס בה כבירה יחידה של רומניה.
המדינאי מיכאיל קוגלניצ'אנו הסביר את הבחירה כנובעת מסיבות היסטוריות, כלכליות (קרבה לדנובה, לדרך המסחר החשובה בין מערב ומזרח,) חברתיות ודמוגרפיות (בעלת מספר רב של תושבים, ומאוכלסת על ידי מעמד בינוני חזק, ממוצא רומני ברובו הגדול). כבר באותה עת רוב הנציגויות הדיפלומטיות הזרות, כולל זו של טורקיה, נמצאו כבר בבוקרשט והארכיונים הממשלתיים מיאש הועברו גם הם לכאן. תחת שלטונו של אלכסנדר יואן (קוזה) הראשון רוצפו מחדש רחובות הבירה, באתר המנזר ומכללת סבא הקדוש (ספנטול סבא) בשנת 1864 הוקמה אוניברסיטת בוקרשט. נפתחו גם מוסדות חינוך ואקדמיים נוספים, - החברה הרומנית למדעים, בתי הספר התיכונים "גאורגה לזר" ו"מאתיי בסראב" (1860), נוסדה האגודה הספורטיבית הראשונה בשם "החברה הרומנית לכלי זין, להתעמלות ולקליעה למטרה" (1862), המנהל המרכזי לדואר (1862), נסללה מסילת הברזל בין בוקרשט לבין הנמל על הדנובה, ג'יורג'יו. נפוצה בניית הבתים באבן ולבנים. ב-22 בפברואר 1866 השליט קוזה הודח מהשלטון על ידי ה"קואליציה המפלצתית" של הליברלים והשמרנים שהתנגדו לרופרמה האגררית שיזם ולסגנון שלטונו הריכוזי מדי. הוא נעצר בארמונו יחד עם מאהבתו הסרבית, הנסיכה מריה אוברנוביץ' ונשלח לגלות גרמניה. ראשי הקושרים החליטו להביא לבוקרשט שליט זר שיהיה מעל לכל הפלגים המקומיים ושיחזק גם את הקשר בין המדינה המאוחדת הצעירה ובין מעצמות המערב. השליט שנבחר היה קרל פון הוהנצולרן - זיגמרינגן מגרמניה שהוכתר כקרול הראשון, שליט רומניה . במרץ 1871 הבירה ידעה מהומות של רומנים אוהדי צרפת נגד התושבים הגרמנים בעיר בנסיבות המלחמה בין פרוסיה לצרפת. נשמעו אז קולות נגד קרול הגרמני. בהדרגה התרגל העם לבני השושלת החדשה שעברו כמובן לדת הנצרית אורטודוכסית. ב 1877 השליט החדש עבר גם את "מבחן האש": רומניה הרשתה לצבא הרוסי לעבור דרך שטחה במסעה לשחרור בולגריה מעול האימפריה העות'מאנית. החיילים הרוסים התקבלו בכבוד על ידי תושבי בוקרשט, מה ששכנע את טורקיה להפגיז את הנמל ג'יורג'יו ואת הגדה השמאלית של הדנובה. השליט קרול הצטרף לכוחות הרוסים והצטיין כמפקד אמיץ במלחמה זו שהתנהלה כולה בשטח הבולגרי בשנים 1877 - 1878. במהלך המלחמה הפרלמנט הרומני בבוקרשט הכריז על עצמאותה המלאה של רומניה ב-9 במאי 1877. עצמאות זו קיבלה בהמשך את הכרת האימפריה העות'מאנית המובסת ואת זו של המעצמות האירופיות שהתכנסו בקונגרס בברלין.
בשנות מלכותו הראשונות של קרול הונהגה בבוקרשט התאורה עם גז , הוקמו תחנות הרכבת פילארט (1869) ותחנת צפון (1872)( Gara de Nord), (שבהתחלה נקראה "טרגובישטיי" = Gara Târgoviştei), קמו נתיבי תחבורה צבורית מונעת על ידי סוסים - על פסי פלדה, tramway. קו ראשון (1879) חיבר את תחנת הרכבת צפון עם השוק "אובור" (Piaţa Obor). העיר צוידה גם במערכת טלפון. קו טלפון ראשון קישר את משרד החוץ עם הדטר המרכזי (1884). נפתחו בבתי חרושת חדשים, ביניינים מפוארים פרטיים - כמו הארמון קרצולסקו, בינייני מנהל מרשימים, נסללו שדרות. באפריל 1880 נפתח הבנק הממלכתי של רומניה Banca Naţională שזכה ב-1885 לבניין חדש לתפארת. באפריל 1866 יסדו את החברה הרומנית לספרות שהפכה במרץ 1879 לאקדמיה הרומנית. במאי 1868 קמה גם החברה הפילהרמונית הרומנית (כיום הפילהרמונית "ג'ורג'ה אנסקו"), שפתחה את עונת הקונצרטים הראשונה ב-27 בדצמבר אותה השנה. נוסדו גם החברה לגאוגרפיה (1875), הצלב האדום הרומני ( ביוני 1876) וכו'.
[עריכה] ממלכה ובירתה "פריז של המזרח"
ב-10 במאי1881 התקיים בבוקרשט טקס הכתרתם של קרול הראשון ואשתו אליזבטה, (המוכרת גם בשם העט "כרמן סילבה") כמלכי רומניה. עם הפיכת רומניה לממלכה קצב הבנייה הואץ. בשנת 1883 עבודות תיעול הנהר דמבוביצה עצרו את השטפונות שהיו בעבר מכה אנדמית בעיר. אוכלוסיית העיר צמחה באופן משמעותי. האדריכלות הראוותנית והתרבות הקוסמופוליטית של אותה תקופה העניקו לעיר את הכינוי "פריז של המזרח" (או "פריז הקטנה" - "Micul Paris" או "פריז של הבלקנים"), כששדרת הניצחון (Calea Victoriei) מתפקדת כ"שאנז אליזה" או "השדרה החמישית". אך הפער החברתי בין העניים והעשירים תואר על ידי פרדיננד לסאל כ"בליל פראי". בין הביניינים המרשימים שנבנו יש לציין את ה"אתנאום הרומני", (Ateneul român, 1888), אולם קונצרטים מפואר, והמלון "אתֶנֵה פאלאס" Athenée Palace בן חמש הקומות, שבבנייתו השתמשו לראשונה בבטון מזוין. בשנת 1893 נחנך ארמון קוטרוצ'ן (כיום ארמון נשיאי רומניה הפוסט - קומוניסטית) שגם הוא חובר בקו טרמוויי עם השוק אובור. בקרבת הארמן בקוטרוצ'ן נפתח הגן הבוטני של העיר.
.
בתחילת מאה ה-20 - בין השנים 1911 - 1916 נבנה בניין ה"חוג הצבאי", ארמון מרשים מיועד למפעלי התרבות של הצבא.(Cercul militar naţional) בשנת 1918 אוכלוסיית העיר מגיעה ל-380,000 תושבים.
אחרי שנתיים של נייטרליות, כניסת רומניה למלחמת העולם הראשונה נגמרה בהתחלה בכי רע. ב-6 בדצמבר 1916 נכבשה העיר על ידי הצבא הגרמני בפיקודו של הפלדמארשל מקנזן, והמלך פרדיננד, הממשלה ושאר מוסדות השלטון, הצבא וחלק מהתושבים ערקו ליאשי, באותו שליש משטח המדינה - בחבל מולדובה - שנשאר חופשי. ב-7 במאי1918 מעצמות המרכז כופות על רומניה את הסכם השלום בבוקרשט, בתנאים כלכליים ופוליטיים מחפירים. מהתשלומים בשווי 215 מיליון שרומניה נדרשת לשלם לכיסוי הוצאות שלטון הכיבוש, 86 מיליון נגבים מהעיר בוקרשט.
שינוי המצב בזירה הצבאית והגאו-פוליטית הבינלאומית גורם לחזרת רומניה למלחמה בסוף אותה השנה ולחזרתו של המלך פרדיננד כמנצח ומשחרר הבירה ב-18 בנובמבר 1918. בוקרשט הופכת לבירת ממלכת רומניה המאוחדת, "רומניה הגדולה".
[עריכה] בין מלחמות העולם 1919 - 1940
אחרי האיחוד עם הממלכה הרומנית של שטחי בסרביה, בוקובינה, טרנסילבניה ובאנאט, רומניה עלתה בשטחה מ-137,000 קמ"ר ל-295,000 קמ"ר ואוכלוסייתה מנתה 16 מיליון תושבים.
העיר נהנתה מההתאוששות הכלכלית של השנים 1924 - 1928. אחרי שנת 1928 אוכלוסיית העיר גדלה ב30,000 כל שנה. שטח העיר הגיע ל 78 קמ"ר על ידי סיפוח שטחים נוספים עם שכונות חדשות: אפרטורי פטריי (Apărătorii Patriei) ("מגני העם"), בניאסה, דמרואייה, פלוריאסקה, ג'ולשט, מיליטאר, והרחובות הראשונים משכונת טיטאן. מערכת החשמליות המיושנת הוחלפה בשנת 1929 על ידי טרוליבוסים. נעשו שוב עבודות בנייה נרחבות, חלקן ב"סגנון הבינלאומי".
הפערים החברתיים נשארו גדולים והתקיימו מספר פעמים תנועות מחאה של פועלים. ב-13 בדצמבר (26 בדצמבר) 1918 שביתת פועלי הדפוס הסתיימה בטבח של 102 מפגינים בידי כוחות הסדר. באוקטובר 1920 הוכרזה לראשונה שביתה כללית של הפועלים. בשנת 1921 קמה גם מפלגה קומוניסטית קטנה שפעילותה תיאסר לשנים רבות. אחד התירוצים לכך הוא הפיגוע בסנאט בבוקרשט שבוצע על ידי מתנקש ספק קומוניסט, ספק אנרכיסט, בשם מקס גולדשטיין. במקביל התפתחו תנועות של הימין הקיצוני לפי דוגמת אלו מאיטליה, גרמניה וארצות אחרות. שנות המשבר העולמי מהשנים 1929 - 1933 הביאו לאינפלציה, אבטלה ולהרעה משמעותית ברמת החיים. קומוניסטים היו מעורבים בכמה מאבקים של הפועלים - כמו השביתה המפורסמת בסדנאות גריביצה של רשות הרכבות הרומנית. דיכויה עורר הדים בעולם. בשנים הבאות השתפר שוב המצב הכלכלי עד לשיא חדש בשנת 1938. בתקופה שבין מלחמות העולם פרחו בעיר חיי תרבות ובידור. בשמי בוקרשט זהרו שמות אמנים מפורסמים כמו של המלחין והכנר ג'ורג'ה אנסקו, הפסנתרן דינו ליפאטי, שחקני מיוזיק הול כמו קונסטנטין טנאסה, שחקני תיאטרון כמו לוצ'יה סטורדזה בולנדרה, זמרי אופרה ואופרטה. זמרי שירי עם כדוגמת מריה טנאסה, זמרי רומנסים ותזמורות צועניות ביניהן זו של הכנר והמלחין ממוצא צועני גריגוראש דיניקו עינגו את אזני מבקרי המועדונים, המסעדות ובתי הקפה האופנתיים. בשנות מלכותו של קרול השני נוספו לנוף האדריכלי של בוקרשט בניינים חדשים, חלקם בסגנון ארט-דקו או "נאו-רומני". ביניהם בולטים הארמון המלכותי החדש, המשמש כיום אכסניה למוזיאון לאמנויות של רומניה, בניין האקדמיה הצבאית, שער הניצחון שבנייתו מסתיימת בשנת 1934, הפקולטה למשפטים, הארמון ויקטוריה, ארמון חברת הטלפונים שהיה לשנים רבות הגבוה בין בתי בוקרשט, האצטדיון ANEF, האגף החדש של תחנת הרכבת צפון, מוזיאון הכפר ע"ש דימיטריה גוסטי, והמוזיאון האנטורופולוגי הקרוי היום "של האיכר הרומני". קידוחים לעומק שיפרו את האספקה במיים נקיים . הטיית מיימי הנהר ארג'ש ועבודות תברואת האגמים הצפוניים קולנטינה, פלוריאסקה, הרסטראו, טיי, הביאו לידי יצירת השרשרת הנוכחית של פרקים ואגמים סכורים.
[עריכה] הימין הקיצוני עולה לשלטון. ימי מלחמת העולם השנייה
פריצת מלחמת העולם השנייה מוצאת את בוקרשט תחת ה"דיקטטורה המלכותית" של קרול השני (1938-1940).
הרציחות הפוליטיות משנות ה-1930 (למשל רציחת ראש הממשלה יון גאורגה דוקה בשנת 1934 ושל העתונאי סטלסקו בשנת 1936 על ידי הליגיונרים (משמר הברזל) הימניים הקיצונים והתחזקותם המתמדת הביאו את המלך קרול השני לדכא תנועה זו שנתמכה על ידי גרמניה ולחסל בכלא את מנהיגה, ה"קפיטאן" קורנליו קודריאנו ומספר מתומכיו ב-28-29 בנובמבר1938. ראש הממשלה ארמנד קלינסקו, אשר כשר פנים ניהל את הרדיפות נגד משמר הברזל נרצח בידי לגיונרים במרכז בוקרשט ב-21 בספטמבר 1939. חוקים גזעניים נגד היהודים וכניעה לתכתיביו של סטלין והיטלר אינם מצילים את קרול השני מהדחה ב-6 בספטמבר 1940 . מכתירים במקומו את המלך הצעיר מיכאי והשלטון עובר לידי הגנרל אנטונסקו ומשמר הברזל. באוקטובר 1940 ההנהגה הרומנית החדשה , המושרית על ידי האידאולוגיה הנאצית-פאשיסטית עם אלמנטים דתיים מקומיים, מסכימה לכניסת כוחות צבא גרמניים לשטח רומניה, בתור בני ברית. ב-10 בנובמבר 1940 הבירה מוכית על ידי אסון טבע: רעידת אדמה עזה המפילה את הביניין הגבוה "קרלטון" וגורמת בעיר ל-300 אבידות בנפש. ברעידת אדמה זו מוצא את מותו אחד מכוכביו האהובים של הבידור הרומני, ואסילה וסילאקה.
בסוף שנת 1940 ותחילה שנת 1941 הלגיונרים הנמצאים בעמדות מפתח במשרדי ממשלה חשובים ובכוחות הסדר משליטים טרור לעתים עד כדי זריעת אנרכיה , מארגנים את שוד רכוש היהודים בשם תוכנית ה"רומניזציה". ב-27 בנובמבר 1940 הלגיונרים בהנהגתו של הוריה סימה מחסלים חשבונות עם מנהיגים ואקדמאים, חלקם מזוהים עם הימין, שהתנגדו להם בעבר ושחלקם נחשבו אחראים על רציחת מנהיגם קודריאנו ב-1938. 65 נרצחים על ידיהם בכלא ז'ילאבה על יד בוקרשט, כולל מי שהיה ראש הבולשת מורוזוב, וראש הממשלה ושר הפנים לשעבר, הגנרל ארג'שאנו. הפוליטיקאי והכלכלן הדמוקרטי וירג'יל מדג'ארו נחטף מביתו ונרצח ביער סנגוב.
ב21-22 ינואר 1941 פורץ בבירה מרד הלגיונרים שאינם רוצים לחלק שוב את השלטון עם אנטונסקו ועם הצבא. הם מנסים להדיח את הגנרל אנטונסקו ומרידתם מתלווה בפרעות נגד היהודים . 120 מבני מיעוט זה נרצחים בבוקרשט אחרי השפלות ועינויים. בתי כנסת וחנויות רבים עולים באש. הגנרל אנטונסקו הנהנה הפעם מתמיכתו של היטלר ושל השגרירות הגרמנית מדכא את המרד ומגרש את הלגיונרים. שלטונו הצבאי הרודני ממשיך לנהל את רומניה ללא מפלגה שלטת כלשהי עד אוגוסט 1944. ביוני 1941הוא מצרף את רומניה למבצע ברברוסה של כיבוש ברה"ם על ידי גרמניה, זאת בשם "המלחמה הקדושה" לשחרור השטחים בבסרביה וצפון בוקובינה שסופחו על ידי הרוסים. בעקבות הכיבושים במזרח לרבות כיבוש אודסה אנטונסקו מכריז עצמו מרשל.
בוקרשט סופגת אבדות רבות וניזוקה במהלך המלחמה כתוצאה מהפצצות בריטיות ואמריקאיות. במיוחד ב-4 באפריל 1944 ובעוד כמה התתקפות אויריות כבדות במהלך החודש אפריל אותה שנה נהרגים בבוקרשט כשלשת אלפים בני אדם. בנסיבות הצלחות הכוחות הסובייטים המגרשים מערבה את הגרמנים ואת בני בריתם וחוצים את הפרוט לכיוון יאשי ב-23 באוגוסט 1944 המלך מיכאי יחד עם קואליציה של מפלגות בורגניות ושמאליות מבצעים מהפך שלטוני: עוצרים בארמון המלך את המרשל אנטונסקו ואת סגנו מיכאי אנטונסקו ושמים קץ לדיקטטורה. המלך דורש שגרמניה תסיג את כחותיה מהמדינה תוך 3 יום. בתגובה בין 23-27 באוגוסט 1944 בוקרשט מופצצת על ידי חיל האוויר הגרמני. בין היתר ניזוקים ארמון המלך והתיאטרון הלאומי. חיל האוויר של בעלות הברית פוגע בכוחות הגרמניים ביער בניאסה והצבא הגרמני מוצא עצמו באי יכולת לבצע את התוכנית "מרגרתה "II להשתלטות על רומניה. הצבא הרומני תופס את כל העמדות בבירה ובארץ והופך בן לילה לבן בריתה של ברית המועצות במסע הנגדי נגד גרמניה.
ב-30 באוגוסט 1944 נכנסו לבוקרשט היחידות הראשונות של הצבא הסובייטי. בראש הכוחות הסובייטים שנכנסו לרומניה עמדו המרשלים שהצליחו לגרש את הנאצים מאוקראינה: רודיון מלינובסקי בצפון ופיודור טולבוחין בדרום .
[עריכה] המעבר לעליית השלטון הקומוניסטי בחסות ברית המועצות (1944 -1947)
תקוות עמי מזרח ומרכז אירופה כולל רומניה ועמי הבלקן שבעלות הברית המערביות בדרך לניצחון תצלחנה למנוע מבת בריתן הסובייטית את השליטה באזור מתבדה. בהתאם להסכם הפסקת הנשק בין רומניה לברית המועצות מ-12 בספטמבר1944 קמה בבוקרשט "ועדת בעלות הברית" שהממשלה הרומנית מתחייבת לציית להוראותיה. הוועדה נשלטת על ידי נציגי ברית המועצות בראש עם המרשל מלינובסקי המיוצג בפועל על ידי הגנרל ויאצ'סלב וינוגרדוב. הוועדה תתבטל עם חתימת הסכם השלום בפריז וכניסתו לתוקף ב-5 בספטמבר1947.
אמנם יש רושם כי חוזרים למשטר דמוקרטי רב-מפלגתי ולכלכלה חופשית. מ-31 באוגוסט 1944 הוחזרה למדינה החוקה משנת 1923וכל המפלגות פרט לתנועות הפאשיסטיות חוזרות להיות חוקיות. חוקית הייתה כעת גם המפלגה הקומוניסטית, שתבלע בפברואר 1948 את הפלג השמאלי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ותשנה לבסוף את שמה למפלגת הפועלים הרומנית, בהנהגתו של גאורגה גאורגיו-דז'.
תושבי בוקרשט נאלצים להתרגל עם הכיבוש הסובייטי על עלילותיו. ב-29 באוגוסט 1945, גדול הקומיקאים הרומנים, קונסטנטין טנאסה, נפטר במפתיע בנסיבות חשודות אחרי שהעז לדקלם פזמון סטירי על החיילים הסובייטים שאחדים מהם היו נוהגים ל"הפקיע" את שעוני המקומיים. ברית המועצות כופה על רומניה את השתתפות בני חסותה הקומוניסטים בממשלות הראשונות בהנהגת הגנרלים סנטסקו ורדסקו. בינואר - פברואר 1945 הקומוניסטים מארגנים הפגנות סוערות נגד ממשלת הגנרל רדסקו אותו מגנים בשביל הנסיון ליצור מגעים עם כוחות הימין והפאשיסטים לשעבר. משלחת סובייטית ובראשה סגן שר החוץ אנדרי וישינסקי מגיעה לבוקרשט ומכריחה את ראש הממשלה רדסקו להתפטר. מאוחר יותר הוא יברח מרומניה במטוס קטן יחד עם עוד כמה פוליטיקאים שהרגישו בסכנה. ב-6 במרץ 1945 קמה ממשלה בעלת רוב קומוניסטי בפועל בהנהגתו של ד"ר פטרו גרוזה, מנהיג של מפלגת הלוויין השמאלית "חזית החורשים". פטרו גרוזה מבצע רפורמה אגררית , הנשים משיגות מממשלתו זכות הצבעה בבחירות ואחרי המאמץ המלחמתי של הצבא הרומני נגד גרמניה הנאצית , רומניה מקבלת לידיה מברה"ם את צפון טרנסילבניה בחזרה. לעומת זאת החרויות הפוליטיות נשחקות בקצב מהיר. בין 21 אוגוסט 1945 - ינואר 1946 המלך מיכאי שדרש את התפטרות הממשלה מכריז על מה שמכנים "שביתה מלכותית" ומסרב לחתום יותר על החלטות ממשלת גרוזה. ב-8 בנובמבר 1945 ביום הקדוש מיכאיל (היום האונומסטי של המלך) פורצות בבוקרשט הפגנות המוניות נגד הקומוניזם ובעד המלך תחת ססמאות כמו "המלך והמולדת!". כוחות הסדר פותחות אש והורגות מספר מפגינים. 700 נעצרים, רבים מהם תלמידים. בינואר 1946 מעצמות המערב שאינן מסוגלות לבוא לעזרת הדמוקרטיה ברומניה מצליחות רק לשכנע את ממשלת גרוזה לקבל לשורותיה גם נציגים בודדים חסרי כוח השפעה של המפלגות "היסטוריות": הליברלית לאומית ומפלגת האיכרים הלאומית. ב-19 בנובמבר 1946 באווירה של הפחדה, מתקיימות בחירות כלליות שתוצאותיהן מזויפות. תודות לזיופים "בלוק המפלגות הדמוקרטיות" BPD בהנהגת המפלגה הקומוניסטית משיגה רוב גדול (68%מהקולות). ביולי 1947 השלטונות מוציאים מחוץ לחוק את מפלגת האיכרים הלאומית, ומנהיגיה הפופולריים נעצרים ונשפטים לתקופות ארוכות של מאסר. אחר כך בא גם תור המפלגה הליברלית הלאומית. ב-30 בדצמבר 1947 המלך נאלץ להתפטר ולעזוב את הארץ. בוקרשט נכנסת לעידן הרפובליקה העממית הרומנית.
[עריכה] השלטון הקומוניסטי הבלתי אמצעי - 1947 - 1989
במשך יותר מעשור תושבי בוקרשט מתנסים בגלי טרור ממלכתי וטיהורים מהסוג הסטליניסטי, שבהם אלפי אנשים נעצרים כ"אויבי העם" בגלל השתיכות בעבר למפלגות בורגניות, בגלל האשמות שוא על היותם סוכנים של המערב, או בעלי דעות "עוינות", בגלל מעמד חברתי "לא נכון", עבירות כלכליות אמיתיות או מדומות. שנת 1948 מביאה איתה הלאמת רוב רובם של העסקים הפרטיים, סגירת בתי הספר הפרטיים ושל הקהילות הדתיות. בכלכלה מונהג משטר של צנע . הסקוריטטה עם רשת ההלשנה המפותח שלה הופך לכלי המרכזי להשלטת הסדר החדש. המונים מגויסים לעבודות התנדבות באתרי בניה בעלי חשיבות לאומית. למרות העוני ההנהגה בבוקרשט מתימרת לארח, למורת רוח העם, ובקול תרועה רמה את פסטיבל הנוער העולמי בחסות ברית המועצות. מבוקרשט ישיבת הקומינפורם קוראת לגינוי משטרו הסורח של טיטו ביוגוסלביה. בונים בכל מקום שיכונים אפורים לעם לפי הסגנון הסובייטי. אחרי הוצאות להורג של ראשי השלטון הפאשיסטי בשנת 1946 בא תורם של מנהיגים קומוניסטים ה"בוגדים" כביכול כמו לוקרציו פטרשקאנו בשנת 1954, שהוחזק בכלא ללא משפט במשך 6 שנים. מוציאים להורג כשעירים לעזזאל את מנהלי הפרויקט הכושל של תעלת דנובה - ים השחור בראש עם המהנדס היהודי אורל רוזיי. על יד האגם הרסטראו מוקמים פסלים של לנין וסטלין והיכל הדפוס הגרנדיוזי החדש המוקדש בעיקר להפצת דבר המפלגה - "בית הניצוץ" - קאסה סקנטיי - המזכיר את סגנון בית התרבות בוורשה. הוא מארח גם מערכות עתונים והוצאות לאור. אחרי נסיגת הכוחות הסוביטים בשנת 1958 בגל מאסרים חדש נזרקים שוב לכלא אלפי אקדמאים, סופרים, אמנים, שחקני תיאטרון, אנשי מדע ופעילים פוליטיים קשישים, מאלה המכונים "לשעברים" ("foşti") בפי המפלגה השלטת, שנחשבים עדיין מסוכנים מבחינה אידאולוגית. מי שישרוד ישחורר אחרי שנים אחדות בשנים 1963 - 1964 כשהשלטון מחליט סוף סוף על דה-סטליניזציה מוגבלת ועל התנגדות להגמוניה של ברית המועצות במחנה הקומניסטי. אחד מהישגי האדריכלות בשנים האחרונות של שלטון גאורגיו דז' הוא "אולם הארמון" Sala Palatului המארח את הקונגרסים של המפלגה ואירועים אחרים. כמו כן התערוכה הלאומית "פביליונול דה מוסטרה" Pavilionul de mostre. ב-1956 הטלוויזיה הרומנית בבוקרשט פותחת את שידוריה, הקליטים במשך שנים רבות רק בשטח מצומצם מסביב לבירה.
השנתיים האחרונות של גאורגיו דז' והשנים הראשונות של יורשו בראש המדינה, ניקולאה צ'אושסקו, מתאפינים באווירה משוחררת יותר. מעודדים את הלאומנות הרומנית, זורקים לפח ספרים ותקליטים רוסיים, משתפרים הקשרים עם המערב. שוב יכולים ללמוד צרפתית ואנגלית. זמנית נפתחים כמה עסקים פרטיים למשל בתחום עסקי מזון והמסעדנות אך בגלל המכשולים הרבים הניסוי מגיע מהר לקיצו. נפתחים דיסקוטקים, מכוני תרבות של שגרירויות ארצות הברית, בריטניה וצרפת. פורץ גל פריחה בחיי התרבות בכל המישורים - מוזיקה, שירה, תיאטרון, קולנוע, אמנויות.
. על במות האופרה מופיעים זמרים כמו ניקולאה הרליה, באולפני הקולנוע בבופטיה מייצרים סרטים במאים כמו ליביו צ'וליי ומאוחר יותר לוצ'יאן פינטיליה, יוצר סרטים מצוירים כמו יונסקו גופו, במוזיקה עממית מצטיין בין השאר נגן חליל פאן גאורגה זמפיר, הפסטיבל והתחרות למוזיקה קלאסית על שם ג'ורג'ה אנסקו הופך את בוקרשט לבירת מוזיקה חשובה.
אבל החל משנת 1971 אט-אט השלטון של צ'אושסקו מתחיל להפוך עורו לדיקטטורה משפחתית המקבלת השראה מההמשטר של מאו טסה טונג בסין וזה של קים איל סונג בצפון קוריאה. השיא מגיע בסוף שנות השבעים ובשנות השמנים עם קיצוצים קשים באספקת המצרכים הבסיסיים לעם, דיכוי קשה מחודש של חופש הדיבור ושל התרבות, איסור על רוב חיי בידור, חסכון קיצוני בחשמל עם האפלת רחובות העיר וצמצום חמור בהסקת הבתים בחורפים, מדיניות דמוגרפית אכזרית עם מעקב משטרתי אחר מהלך ההריונות ואיסור חמור של ההפלות, התפתחות חסרת גבולות של פולחן האישיות של הנשיא ושל אשתו המתענגים על מקהלות ושירים לכבודם. נסגרים מוסדות מחקר כמו מכון המתמאטיקה היוקרתי, מגלים "סכנות" חדשות כמו חוג למדיטציה של כמה מדענים, בתי הקולנוע מציגים סרטים חפים מ"השפעות מערביות" מבנגלדש ווייטנאם, התושבים מוצאים נחמה בהתבוננות בתכניות טלוויזיה של השכנים הבולגרים ובמיוחד בשמיעה בסתר של רדיו אירופה חופשית. אבקת חלב נרשמת לתינוקות רק במרשמי רופא. התושבים מבלים רוב זמנם בתורים בפתח חנויות למצרכים בסיסיים. הנשיא צ'אושסקו מפקיע לצרכיו בנינים שונים, אף את "ארמון הילדים" (ארמון ה"פיונירים" - ארגון ה"צופים" הקומוניסטי) שהוקם על ידי המשטר הקומוניסטי עצמו בשנות החמישים בארמון האורוות המלכותיות. בימי צ'אושסקו זוכה בכל זאת בוקרשט בכמה פרויקטים חשובים - קו רכבת תחתית ובבניין חדש לתיאטרון הלאומי, כמו כן בית מלון חדש ומרכזי כמו המלון אינטרקונטיננטל. ושדה תעופה בינלאומי חדיש באוטופן (או אוטופני). אבל, מעל לכל, בשנות השמונים משקיעים הנשיא ניקולאה צ'אושסקו ואשתו הרבה כסף, מחשבה ומאמץ בבנייה מחדש של הבירה לצורך הקמת ארמון ענק ושכונה של הנומנקלטורה על חשבון חלקים גדולים של בוקרשט ההיסטורית שעל גדות הנהר דמבוביצה. נהרסים לחלוטין רחובות רבים ושלמים על בתיהם המצועצעים, על האנדרטאות, המנזרים והכנסיות העתיקות, על מנת לפנות שטח לבניינים הגרנדיוזים של הצ'נטרול צ'יביק ("המרכז האזרחי"). בולטת במיוחד גולת הכותרת - "בית העם" - שם אופמיסטי של הארמון החדש של המשפחה הנשיאותית , הבנוי לפי שיגיונותיו. בעיר נשארים בכל זאת עדיין כמה אזורים היסטוריים שלמים וללא פגע.
[עריכה] המהפכה בדצמבר 1989 והשלטון הדמוקרטי שלאחריה
אחרי תהליך הפרסטרויסקה והתחלת מדיניות הגלסנוסט של מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות ונפילתם זה אחר זה של מספר משטרים קומוניסטים במזרחי אירופה נפל ניצוץ המהפכה נגד המשטר גם במבצר שנראה בלתי חדיר של משטר צ'אושסקו ברומניה. בעקבות המרד בעיר טימישוארה שסילק את ההנהגה הקומוניסטית המקומית, בעזרת התקשורת ותעשיית השמועות התפשט אש המהפכה גם לבוקרשט הבירה. אסיפה המונית שכונסה על ידי צ'אושסקו ב-22 בדצמבר 1989 ברחבה לפני בניין הוועד המרכזי של המפלגה הפכה למפגן מחאה. באווירה העמומה של אנדרלמוסיה מוזנת משמועות על גרעיני התנגדות של הסקוריטטה ושל המשטרה ועל נטישת המשטר על ידי הצבא, על "טרוריסטים" זרים או מקומיים המנסים לירות בעם ולדכא את ההתנגדות, התפשטו בעיר חילופי יריות הדדיות ממקורות ירי שונים כשלא ברור מי נגד מי. ליריות נפלו בעיר מאות קרבנות . משולהב על ידי האמונה בצדק דרכו ומרצון להדיח את השלטון הפושע, המונים נאספו במרכזים חשובים של העיר ותמכו במהפך השלטוני. הדיקטטור צ'אושסקו ואשתו ברחו במסוק מארמונם ונעצרו זמן מה לאחר מכן , נשפטו במשפט מאולתר קצר והוצאו להורג. אחרי מותם הרוחות נרגעו בהדרגה והוקם בבוקרשט שלטון חדש של החזית להצלה לאומית בראשות יון אילייסקו.
קמו מחדש המפלגות ההיסטוריות יחד עם הופעת עשרות מפלגות חדשות והשלטון הפך לרב מפלגתי. בהדרגה תוך מכשולים לא מעטים קמה דמוקרטיה חדשה עם חילופי שלטון כל כמה שנים ורומניה נווטה בזהירות, לפי דעות אחדים מוגזמת, אל החזרה לכלכלת השוק. ההתלהבות מחופש הדיבור והמחשבה הביאה לפריחה מחודשת של התקשורת, של חיי התרבות והבידור. מצד שני שכבות רחבות באוכלוסייה - במיוחד בקרב הפנסיונרים והמובטלים התמודדה עם תנאי עוני קשים. בשנים הראשונות של המשטר החדש שלטון חזית ההצלה הלאומית התגונן מפני תנועות מחאה המוניות בבוקרשט של האופוזיציה , של הסטודנטים והאקדמאים בשיטות שנראו לקוחות מהארסנל של גופים טוטליטריים. כך קרה בעת האירועים הקרויים "מינריאדות" בינואר, פברואר ו 13- 15 ביוני 1990 כשהנשיא יון איליסקו והממשלה גייסו לדיכוי המהומות את ארגון כורי הפחם מעמק הז'יו ופטרושאן בראשותו של מירון קוזמה. באלימות נגד המפגינים שכונו על ידי הנשיא "גולנים" ,כלומר "פרחחים" , הכורים המוסתים על ידי אנשי הבולשת, השתמשו באלימות רבה. הכורים גויסו עדיין לצרכים פוליטיים גם בסתיו 1990 כשגרמו להדחת ראש הממשלה פטרה רומן. בשנים האחרונות נוהלו חקירות ומשפטים נגד האחראים לאירועים אלה שהכתימו בזמנו את דימוי רומניה החדשה בעולם.
בשנים האחרונות ראש העיר בוקרשט טריאן בססקו שהצטיין בניהול ענייני הבירה נבחר להיות נשיא המדינה.
אחרי המהפכה מ-1989 החלו הרומנים בשחזורה של בוקרשט העתיקה. לאחר שנת 2000, בעקבות ה"בום" הכלכלי של רומניה, העיר עברה מודרניזציה ואזורים היסטוריים רבים שוקמו לתפארתם הקודמת. החל מ-1 בינואר 2008 עם כניסת רומניה לאיחוד האירופי בוקרשט הפכה לאחת מעריה החשובות.
[עריכה] מקורות
ויקיפדיה עברית - תולדות בוקרשט בערך בוקרשט ויקיפדיה בגרמנית, אנגלית, רוסית, רומנית
