היסטוריה של הדמוקרטיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במהלך ההיסטוריה העתיקה ניתן להבחין במקרים חלקיים של התפתחות נטיות דמוקרטיות בחברות מסוימות. דוגמה לכך אפשר לראות בדמוקטיה האתונאית במאות ה-6, ה-5 וה-4 לפנה"ס. עם זאת הדמוקרטיה במובנה המודרני, נוצרה רק כמה אלפי שנים לאחר מכן, עם הקמתה של ארצות הברית (1776).

הדמוקרטיה בעולם העתיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוון העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אתונה העתיקה#פוליטיקה ומשטר

הדמוקרטיה העתיקה המפורסמת ביותר התקיימה באתונה. במשך מאתיים השנה שאחרי שנת 500 לפנה"ס, נשלטה העיר היוונית על ידי אספה כללית של האזרחים הזכרים. זו הייתה רחוקה מאוד מלהיות דמוקרטיה במובנה המודרנית משום שכדי להיחשב אזרח באתונה היה צריך להיות זכר, בן להורים אזרחים ובן חורין, בן 20 שנה ומעלה [1], כך שזכות ההשתתפות וההצבעה הוגבלה למיעוט מתוך אוכלוסיית הפוליס. הדמוקרטיה היוונית הייתה ישירה - רוב ההחלטות היו מתקבלות באספה עצמה, (שכללה כ-3000 איש) ולא דרך באי כוח נבחרים. תפקידים מסוימים כן הוטלו על נציגי ציבור, אך רק מיעוטם של אלו היו נבחרים - רובם נקבעו בהטלת גורל. באתונה כובד חופש הביטוי של האזרחים (ועל כן התפתחה שם הרטוריקה ולצידה גם הדמגוגיה) והשוויון ביניהם. אומנם התקיים בה מנגנון כמו ה"אוסטרקיסמוס", שאפשר גירושם של אזרחים מהעיר לעשר שנים, אם רוב האזרחים הצביעו על כך בהצבעה חשאית, ויש הרואים בקיומו עדות להיעדר הגנה על המיעוט בדמוקרטיה האתונאית, אולם הפעלתו לא הייתה שכיחה.

רומא העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רומא העתיקה#ממשל ומשפט

ברומא העתיקה התקיימה רפובליקה בין השנים 49-509 לפנה"ס, עד שבוטלה למעשה אבל לא להלכה על ידי יוליוס קיסר. למרות שכל העם היה זה שבחר את המגיסטראטות באספת הקנטוריות בפועל כמעט כל ההצבעות היו החלטות של המעמדות הגבוהים בעלי הרכוש הרב כתוצאה מהמבנה הטימוקרטי של האספה ושיטת ההצבעה בה, בנוסף לכך הזכות להיבחר למגיסטראטות הייתה מוגבלת לשכבה קטנה של אצולה, הנוביליטאס, למרות שבאופן רשמי כל אזרח רומאי היה יכול להתמודד.

הדמוקרטיה בעולם המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליכים שסייעו לדמוקרטיזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העצמאות של ארצות הברית שפרצה בשנת 1775, בישרה את הדמוקרטיה במובנה המודרני
המהפכה הצרפתית, המסומלת יותר מכל בהשתלטות על הבסטיליה ביולי 1789, בישרה על ניצני הדמוקרטיה באירופה. ציורו של ז'אן-פייר הואל.

תופעת הדמוקרטיזציה המודרנית החלה באירופה, על רקע הסלידה מהשלטון המלוכני והמהפכה התעשייתית כמה עשרות שנים לאחר המהפכה הצרפתית, הדמוקרטיה החליפה את שלטון האצולה. כמה תהליכים סייעו לתהליך זה:

  • היווצרות המדינות הגדולות (כמו צרפת, הממלכה המאוחדת וכו') כצורת הסידור החברתית, ואיתן ערי-ענק. תהליך העיור, שהתחיל עוד בימי הביניים. בעקבות הלחץ על המעמד השלישי (הבורגנות והאיכרים) מצד האליטה האריסטוקרטית, הבשילו התנאים למהפכה הדמוקרטית.
  • שיטת הכלכלה הקפיטליסטית, שדרשה היווצרות שוק חופשי, בו הפרטים נתונים למרות קטנה והולכת של האצולה. בנוסף לכך, הביאה השיטה הקפיטליסטית ליצירת מעמדות חדשים ורחבים (מעמד הבורגנות ומעמד הפועלים) בעלי דרישה לזכויות ולנטילת חלק בעיצוב פעיל של החברה.
  • התעשרות החברה הביאה לכך שהייתה קיימת אפשרות טכנית של הפרט להיות שותף פעיל בעיצוב המדינה, שכן צומצם הצורך בייצור מוצרים בסיסיים (מזון, מגורים וכדומה).
  • הולדת המדע וההשכלה יצרו את היכולת של מעגל הולך וגדל של פרטים להכיל באופן מסוים את המתרחש בחברה, ולהיות מודע לאפשרויות השינוי בה.
  • התפתחויות טכנולוגיות מסוימות איפשרו את התנאים הדרושים לדמוקרטיזציה. הטכנולוגיה העיקרית בתחום זה היא פיתוח אמצעי התקשורת (ובעיקר הדפוס, שאיפשר את התרחבות ההשכלה וכן את האפשרות הטכנית של הפרט להבין את המתרחש במדינה).
  • היווצרות תורות פילוסופיות המושפעות ומכוננות את החשיבה הדמוקרטית, כגון ההומניזם. פילוסופים רבים קיעקעו את הבסיס המוסרי עליו נשענה האצולה האירופאית.
  • יצירה ומיסוד של מבנים דמוקרטיים, בהם תנועות חברתיות רחבות (ומפלגות המקושרות אליהם) ומוסדות מרכזיים דמוקרטיים (בעיקר פרלמנט נבחר).

נקודות ציון בדמוקרטיזציה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מגנה כרטה, המהפכה הצרפתית, מלחמת העצמאות של ארצות הברית

לדמוקרטיזציה המודרנית כמה נקודות ציון היסטוריות מקובלות, מהן:

הרחבת זכות הבחירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 הזכות לבחור ולהיבחר לא הוענקה לכלל האוכלוסייה אלא לקבוצות קטנות ביותר של בעלי רכוש ו/או בעלי השכלה, אך לקראת סופה של המאה ה-19 הלך וגדל מספר הרשאים לבחור.

הממלכה המאוחדת החלה להרחיב ולהגדיל את זכות הבחירה לגברים על ידי החוקים שחוקקה בשנים 1832 ו-1884. בשנת 1871 העניקה צרפת זכות בחירה לכל הגברים. הענקת זכות הבחירה לקבוצות נוספות מלבד בעלי ההשכלה והרכוש נוספה בהדרגתיות לעוד ארצות באירופה, ביניהן בלגיה, שווייץ, ספרד, הולנד, ואוסטריה. תהליכים אלו החלו להעיד על התבססות הדמוקרטיה המסמלת את הקדמה.

התבססות הדמוקרטיה לא חלה באופן שווה בכל המדינות. היה שוני ב"גיל הבחירה" בין מדינה למדינה: גיל הבחירה הנמוך ביותר היה בממלכה המאוחדת וצרפת – 21 שנים לפחות להצבעה בבחירות. ביתר המדינות גיל הבוחרים המינימאלי היה גבוה יחסית: 30 – באיטליה, ו-25 בגרמניה. היו מדינות שהחילו קריטריונים שונים לזכות הבחירה בהן: בהונגריה, למשל, הוענקה זכות הבחירה לפי גיל, רכוש וגובה תשלומי המסים, ולכן רק כ-5% מן האוכלוסייה יכלה להשתתף בבחירות. לעומת זאת היו מדינות שאיפשרו מאוחר להשתתף בבחירות, למשל ברוסיה תופעה זו החלה רק בראשית המאה ה-20.

בתהליך זה, שעיקרו יצירת מסורת דמוקרטית, נוצרו מערכות דמוקרטיות רבות במדינות אירופה ואמריקה החשובות. תהליך זה הינו רב-שלבי, וכולל העמקת המסורת הדמוקרטית בקרב תושבי המדינות והצטרפות מדורגת של ציבורים חדשים למעגל האזרחים (שהביטוי הפורמלי שלו הוא בזכות ההצבעה בבחירות). דוגמאות למעגלי אזרחים חדשים הינם שיתוף חלקים שונים של הבורגנות בבחירות, שוויון הזכויות לגזעים לא-אירופאים (יהודים, שחורים, צוענים וכדומה), הענקת זכות הבחירה לנשים וכו'.

בכל מדינה נעשה תהליך הדמוקרטיזציה באופן שונה. בצרפת, לדוגמה, התהליך כלל מהפכות אלימות רבות. בממלכה המאוחדת הדמוקרטיזציה נעשתה בתהליך ארוך ואיטי. ובגרמניה הועבר מוקד הכוח לפרלמנט הנבחר בלחץ מלחמה (1918) או ע" כיבוש זר (1945).

תהליך הדמוקרטיזציה המערבי (אירופה, ארצות הברית) התפשט לרוב מדינות העולם במידה זו או אחרת, בעיקר בזכות שליטתן של האימפריות האירופיות ביבשות אחרות. בזמן השליטה חילחלו תפיסות ומבנים דמוקרטיים לחלק קטן מהחברות ברחבי העולם, ועם קיפולם ירשו את שלטון האימפריות מוסדות עם סממנים דמוקרטיים חלקיים.

הדמוקרטיה במאה ה-20 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות לאורך ההיסטוריה החל משנת 1973 ועד שנת 2013. על-פי מדד דו"ח חירות בעולם

██ מדינות/טריטוריות חופשיות

██ מדינות/טריטוריות חופשיות חלקית

██ מדינות/טריטוריות לא חופשיות

בין שתי מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה, התקופה הייתה בבחינת ניצחון זמני לדמוקרטיה באירופה, וכך ברחבי היבשת החלו לצמוח משטרים דמוקרטיים. במדינות הדמוקרטיות החדשות שנולדו לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפגיעה הכלכלית הייתה קשה ביותר כתוצאה מהשפל הגדול, גורמים קיצוניים התחזקו וגלי הפגנות כנגד הממשלה שטפו את המדינה, השיטה הדמוקרטית שעדיין הייתה זרה לרוב האזרחים ולא נטמעה לחלוטין בתודעה, הביאה למחשבה ולעתים אף לדרישה להחלפת המשטר, ממשלות הוחלפו תדיר ובחלק מהמקרים אף כמה פעמים באותה השנה. בריטניה וצרפת הצליחו לעמוד בהתקפות אלה, על ידי הקמת ממשלה רב מפלגתית ואימוץ רעיונות כלכליים, עליהם לא חלמו בטרם המשבר. לעומתן, בגרמניה (החל משנת 1933), איטליה ורוסיה פעלה מערכת שלטונית ששלטה על האזרחים בריכוזיות ואף באלימות.בגרמניה, בה היכה המשבר הכלכלי בצורה הקשה ביותר, איבדה רפובליקת ויימאר את אמון התושבים שהעלו את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בראשותו של אדולף היטלר לשלטון, לא עבר זמן רב והנאצים תפסו את מושכות השלטון במדינה וחיסלו בברוטליות כל ניסיון התנגדות לשלטונם הדיקטטורי. עם תום השפל הגדול מצאה את עצמה יבשת אירופה עם שלושה משטרים פאשיסטיים במדינות מרכזיות ביבשת: איטליה (1922), גרמניה (1933) וספרד (לאחר מלחמת אזרחים שהסתיימה בשנת 1939).

המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סתיו העמים

בסוף מלחמת העולם השנייה, הדמוקרטיה המערב אירופית ניצחה בסופו של דבר במלחמה, והן גם חיזקו את משטריהן הדמוקרטיים. עם זאת, רוב הניסיונות לבסס משטרים דמוקרטיים במדינות מזרח אירופה, נכשלו, בעיקר בשל הכוח הרב שצברה ברית המועצות באזור זה, והכפפתם של מדינות מזרח אירופה תחת חסותה. בנוף לכך, במדינות חצי האי האיברי (ספרד ופורטוגל), תנועות הימין הקיצוני אשר גדלו בדיקטטורה, המשיכו להתקיים בצורה חוקית.

ביפן, בתקופת טאישו בשנת 1920, כונן משטר דמוקרטי באופן רשמי. אך בפועל, לא היה בדמוקרטיה זו שום דבר של ממש. רק בזמן הכיבוש של בנות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, נוצרה במדינה דמוקרטיה של ממש. בתקופה זו אימצה יפן חוקה בעלת אופי דמוקרטי. בשנת 1946 התקיימו במדינה בחירות דמוקרטיות לראשונה.

בשנות ה-70 של המאה ה-20, שטף גל של דמוקרטיה את דרום אירופה, ובשנות ה-80 וה-90, גל זה הגיע גם למדינות מזרח ומרכז אירופה עם נפילת הגוש הקומוניסטי באותה תקופה, ומהר מאוד החלו להתבסס משטרים דמוקרטיים באזורים אלו. גלי הדמוקרטיה, הרחיקו לכת אף מעבר לאירופה: למדינות אמריקה הלטינית, דרום מזרח אסיה, אפריקה והמזרח התיכון.

העשור הראשון של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – גל המחאות בארצות ערב (2011-2010), מלחמת עיראק, מלחמת אפגניסטן

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21, החלו להתעורר באופן משמעותי תנועות למען דמוקרטיה באזורים שונים ברחבי העולם. בעולם הערבי התחולל גל מחאות מאסיבי, אשר גרם לירידת השלטון הדיקטטורי, ולקריאות לתהליכי דמוקרטיזציה, במצרים ובטוניסיה. רפורמות לכיוון דמוקרטיה, נעשו גם במדינות עבריות אחרות, כגון: סוריה, תימן, מרוקו, ירדן וכו'. באיראן פרצו מהומות בדרישה לדמוקרטיה, בעכבות טענות של האופוזיציה, לזיוף הבחירות על ידי השלטון שנערכו בשנת 2009 במדינה (ראו: הבחירות באיראן ותנועת המחאה (2009)); מהומות נוספות פרצו המדינה שנתיים לאחר מכן (ראו: ההפגנות באיראן (2011)).

בשנת 2003, פלשו הכוחות המזוינים של ארצות הברית לעיראק ולאפגניסטן, הפילו בהם את המשטרים הדיקטטוריים, ופתחו בניסיונות לקיום רפורמות דמוקרטיות. במקביל, רפורמות דמוקרטיות נעשו במדינות רבות ברחבי יבשת אסיה: בעיקר במיאנמר ובבהוטן

בעקבות התפתחות אפשרויות התקשורת הממוחשבת נוצרה ברחבי העולם תנועה הקוראת לדמוקרטיה ישירה או דינמית.

זכויות האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניו-יורק, 1912. צעדה למען זכות בחירה לנשים.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זכויות האישה

הזכות להשתתף בחיים הפוליטיים – לבחור או להיבחר – לא הוענקה לנשים מחצית הראשונה של המאה ה-19. נשים מן המעמד הבינוני והגבוה שהו בביתן וטיפלו בילדים ובמשק הבית, ובכל הקשור לכלכלתן היו תלויות בגברים. הגבר היה ראש המשפחה והאפוטרופוס על ילדיו ואשתו. לנשים לא הייתה הזכות לרשת , ורכוש המשפחה נחשב לרכושו של הבעל, גם אם היה רכוש שהאישה הביאה עם נישואיה.

בעקבות תהליך התיעוש (שהחל במהפכה התעשייתית) נשים רבות בנות המעמד הנמוך שימשו כפועלות בתעשיית הצמר והכותנה, ועיסוקם הנפוץ ביותר היה עבודה כמשרתות. עד מהרה החלו הנשים בנות המעמד הבורגני (הבינוני) לעבוד כפקידות, זבניות, מורות ואף טלפניות. בממלכה המאוחדת, גרמניה וצרפת נשים החלו גם ללמוד באוניברסיטאות המיוחדות להן.

הפער בין מעמדן הפוליטי הירוד של הנשים לבין מעורבותן הכלכלית והשכלתן הביא לתחילת מאבק למען שינוי עמדתן במהרה. תחילה הן דרשו זכויות פוליטיות שוות לשל הגברים, ולאחר מכן אף דרשו זכות בעלות על הרכוש המשפחתי. כשניצחו במאבקן, שונה החוק: בממלכה המאוחדת (בשנת 1870), בגרמניה (בשנת 1900) ואף בצרפת (בשנת 1907). נשים גם הורשו על פי חוק להיות בעלות רכוש, אך עם זאת עדיין לא ניתנה להן הזכות להיבחר ולבחור. הנשים החלו להיאבק בזכות הבחירה (סופרג') והן כונו בשם "סופרז'יטיות".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]