היסטוריה של התעופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אחד משרטוטי המטוסים של לאונרדו דה וינצ'י

חלומו של האדם להמריא אל על הוא חלום עתיק יומין שהחל להתגשם רק בעת החדשה והגיע לידי מימוש בחולות קיטי הוק ב-17 בדצמבר 1903. באותו יום, שנרשם לעד בספרי ההיסטוריה הצליח אורוויל רייט להמריא למשך 12 שניות במטוס אשר בנה עם אחיו וילבור. אותו תאריך חורפי של תחילת המאה ה-20 היה תחילתו של עידן התעופה הממונעת אך גם לאקורד הסיום של המרוץ לכיבוש השמיים שנמשך אלפי שנים והשתתפו בו אנשי חזון וממציאים לדורותיהם.

החלום לטוס הוא כאמור עתיק יומין, אך העדויות הראשונות לניסיונותיו של האדם לעוף מצויות רק בסין של המאה השישית לספה"נ. שם בנה זוג'ה ליאנג בלון ממולא באוויר חם ששימש בעיקר ככלי מלחמה להפחדת האויב. מאוחר יותר ובאופן בלתי תלוי התפתחו בספרד המוסלמית דאונים ומצנחים לשימוש צבאי גם כן. רוחות הרנסאנס ששטפו את אירופה השפיעו גם על התעופה. לאונרדו דה וינצ'י בנה מספר דגמים של מטוסים ומסוקים אך רובם ככולם נשארו כבולים לאדמה. היו אלה האחים מונגולפייה מצרפת שהצליחו לעלות לאוויר בשנת 1783 בכדור הפורח אותו בנו בסדנתם. אותה טיסה בכדור הפורח נחשבת לפעם הראשונה בה הצליח האדם לעלות לאוויר במכונה שבנה, אך הכדור הפורח של האחים מונגולפייה היה קל מן האוויר והיה נתון לחסדי הרוח. לאחר טיסתם של זוג האחים חיפשו ממציאי העולם דרך לשלוט בכלי הטיס במעופם. הראשון שהצליח בכך היה אוטו ליליינטל הגרמני שפיתח את עקרונות ההיגוי המשמשים מטוסים עד ימינו אנו והדגים אותם על דאון שבנה בשנת 1891. כעת כל שנותר הוא להוסיף לדאון מסוג זה מנוע ולהמריא סוף סוף במכונה הנתונה לשליטתו המוחלטת של הטייס. אוטו ליליינטל עמל לילות כימים על בנייתו של דאון ממונע, אך באחת מטיסותיו דאונו התרסק וליליינטל לא זכה לראות את חלומו מתגשם. חלומו של ליליינטל ושל רבים אחרים הוגשם בידי האחים רייט בשנת 1903 כאשר הם המריאו בדאון ממונע במנוע בוכנה אותו בנו בעצמם.

לאחר שנבנה המטוס הראשון המטוסים הבאים אחריו התפתחו בקצב מסחרר עד שבשנות ה-40 היה ברור כי מנוע הבוכנה היה חלש מדי וכוחו לא עמד בציפיות. הפתרון נמצא בדמות מנוע הסילון שהמצאתו מסמנת את ראשית עידן התעופה הממונעת המודרנית.

כיום, מטוסי סילון מקשרים בין כל קצווי תבל במהירויות העולות לעתים על מהירות הקול ונראה כי כמעט ולא מתקבל על הדעת לתאר עולם בלעדיהם. אך מה שעוד פחות מתקבל על הדעת הוא שמטוסי סילון אלה התפתחו מהמטוס הקטן והשברירי של האחים רייט.

ראשית הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

דדאלוס ואיקארוס

כמיהתו של האדם לטוס באה לו כנראה בעקבות ההתבוננות בציפורים והרצון לחקותן. הדוגמה המוכרת ביותר לנסיונות אלה היא כנראה הסיפור על דדאלוס ואיקארוס מהמיתולוגיה היוונית בו דדאלוס בנה לעצמו כנפיים מנוצות ושעווה ועף בהצלחה בסיוען. ניסיונו של האדם לעוף כמו ציפור לעומת זאת נכשל פעם אחר פעם, אך הניסיונות לבנות כנפיים ולקפוץ איתן ממגדלים נמשכו עד למאה השבע-עשרה.

בסביבות המאה ה-3 לספירה פותח בסין דגם קדום של בלון המרחף באוויר בעזרת אוויר חם. המצאתו מיוחסת לגנרל והממציא זוג'ה ליאנג שהשתמש בו בעיקר לצורך הטלת מורא על האויב. הבלון, שזכה לכינוי "הפנס של קונגמינג", ריחף כשמתחתיו דלקה תמידית מנורת שמן שתפקידה היה לחמם את האוויר. האויב שראה מעליו באוויר מעין כדור אור מרחף היה משוכנע כי כוחות עליונים באו לעזרת הסינים.

כמה מאות שנים מאוחר יותר, המוסלמים בספרד ניסו את מזלם בדאיה ממגדלים ומצריחי מסגדים. המהנדס הכימאי עבאס איבן פירנאס בנה דאונים בתמיכתו של האמיר עבד אל-רחמן השני. באחת הפעמים הוא בנה דאון מבד המתוח על קורות עץ והוסיף לו מכשיר מעין מטריה. כאשר הוא ניסה את הדאון שבנה וקפץ מצריח של מסגד, הדאון מיאן לעוף והמכשיר דמוי המטריה נפתח והאט את נפילתו של איבן פירנאס בצניחה המוצלחת המתועדת הראשונה.

בתקופת הרנסאנס, סקיצות כלי הטיס הרבות ביותר שורטטו על ידי לאונרדו דה וינצ'י לאחר שעות רבות של התבוננות בציפורים. הוא תיכנן מספר דגמים של מסוקים הממריאים אנכית ומטוסים שהיו אמורים לטוס תוך נפנוף בכנפיהם. רוב דגמיו של דה וינצ'י לא היו מעשיים, אך דגם אחד נבנה בסוף המאה ה-20 וביצע טיסה מוצלחת.

1700-1903[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינת האוויר לפראנס

בקיץ של שנת 1783 המריא מוורסאי שליד פריז, כדור פורח ובו כבשה, ברווז ותרנגול. שלושת בעלי החיים הללו היו הטייסים הראשונים בתולדות האנושות כאשר טסו למרחק של מספר קילומטרים בכדור הפורח שתוכנן ונבנה בידי ז'וזף ואטיין מונגולפייה. ז'וזף ואטיין, שניים משישה עשר בניו של פייר מונגולפייה ניחנו בחוש טכני מפותח. הם עבדו במפעל הנייר המשפחתי ובמהלך עבודתם הבחינו כי עשן הנפלט מאחד מכבשניהם הצליח להעלות כלפי מעלה שקית נייר. הם חשבו כי עשן בעל תכונות מיוחדות ובנו דגם מוגדל של שקית הנייר בציפיה כי העשן יעלה גם אותו אל על. ב-19 בספטמבר 1783 הפריחו האחים מונגולפייה בוורסאי דגם של כדור פורח אותו בנו, לנגד עיניהם של לואי ה-16 מלך צרפת והמלכה מארי אנטואנט. החל ביום זה ובמשך 200 שנים, הבלונאות הייתה הדרך הבלעדית לטוס.

לאחר הצלחת הניסוי של האחים מונגולפייה החלו לצוץ בשמיים כדורים פורחים מאוישים. הכדורים הפורחים הלכו והתפתחו ואף שינו את שמם לספינות אוויר. ספינות האוויר שפיתוחן הואץ במחצית השנייה של המאה ה-19 היו בעצם כדורים פורחים הניתנים לשליטה. בשנת 1884, בלב המרוץ לבניית המטוס הראשון, הוצגה בצרפת ה-La France, ספינת האוויר הראשונה הנתונה לשליטתו המוחלטת של הטייס. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה הופיעו בשמיים הצפלינים - ספינות אוויר חדישות אותן בנה הגראף צפלין לפי התוכניות אותן קנה מאלמנתו של דויד שוורץ.

נדמה היה כי ספינות האוויר יהפכו עתה לשליטות הבלעדיות של השמיים וייתכן שזה מה שהיה קורה אלמלא עובדה אחת שהייתה בעוכריהן: המימן בו מולא הבלון של ספינות האוויר היה דליק ביותר וכל ניצוץ היה עלול לשרוף את הספינה כולה. עובדה זאת הייתה הגורם למספר תאונות מצערות של ספינות אוויר שהמפורסמת מכולן הייתה התאונה של ספינת האוויר הינדנבורג בשנת 1937 שהקיצה את הקץ על עידן ספינות האוויר כולן. כיום אמנם עדיין ניתן לראות ספינות אוויר בודדות בשמיים, אך ללא ספק שבהיקפים מינוריים הרבה יותר מההיקף לו ציפו מתכנניהן.

הסיבה העיקרית להיכחדותן הכמעט מוחלטת של ספינות האוויר היא כנראה הופעתה של אופציית טיסה עדיפה בשמיים - המטוס. דאונים היו קיימים כאמור כבר בימי הביניים, אך מנוע שניתן יהיה לחבר לדאונים הללו ודרך לשליטה מוחלטת בהם לא הייתה בנמצא. סר ג'ורג קליילי היה הראשון שחקר לעומק את הפיזיקה של הטיס. לאור מחקריו הוא בנה דאון שהיה בנוי על פי עקרונות הטיסה המשמשים אותנו עד היום וביצע בו טיסה מוצלחת ב-1804.

אוטו ליליינטל באחת מדאיותיו

התקדמות נוספת נרשמה בשנת 1856 כאשר ז'אן מארי לה-ברי ביצע טיסה ולראשונה הצליח לעלות גבוה יותר מהנקודה ממנה המריא לאחר שדאונו נגרר לאורך חוף הים על ידי סוס.

המרוץ לבניית המטוס נכנס לישורת האחרונה בשנות ה-80 של המאה ה-19. חלוצי תעופה כאוטו ליליינטל ופרסי פילשר עמלו על שיפור הדאונים והפיכתם לכלים ממונעים. אוטו ליליינטל הגרמני הצליח בתחילת העשור האחרון של המאה ה-19 לטוס בקביעות למרחקים העולים על 25 מטרים בעזרת הדאונים אותם בנה במו ידיו. עד שנת 1896 הוא כבר היה לחלוץ התעופה המוכר בעולם וביצע יותר מ-2500 טיסות בשלל דאוניו. למרות ניסיונו וידיעותיו הרבים בתחום הטיס, נסיונו לבנות מכונה מעופפת ממונעת הנתונה לשליטתו העלה חרס פעם אחר פעם.

פרסי פילשר בנה 4 דגמי דאונים בשנת 1899 ונדמה היה כי הצליח להגיע רחוק יותר מכל אחד אחר. הוא הצליח לבנות אב טיפוס של כלי טיס ממונע שעל פי מחקריו היה עתיד להמריא. אך פילשר לא זכה להטיס את הכלי שבנה. הוא נהרג בתאונת גלישה ותוכניותיו נשכחו.

פילשר לא היה היחיד שהחלום לטוס עלה לו בחייו. הוא, כמו גם אוטו ליליינטל נהרגו בתאונות טיסה עם דאוניהם. לאור תאונות טרגיות אלה מהנדסים רבים עמלו על בניית דאון ממונע לא מאויש, סמואל לנגלי שהיה אחד הממציאים האמריקאיים המפורסמים של אותה התקופה, הטיס מספר דאונים כאלה מנהר הפוטומק בשנת 1903 אך הם התרסקו בזה אחר זה. אין פלא אפוא, שכאשר בשלהי שנת 1903 הודיעו שני בוני אופניים עלומי שם מאוהיו כי עלה בידם לבצע טיסה ממונעת דברם התקבלו תחילה בביטול ואף בגיחוך.

1903-1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הטיסות הראשונות של המעופף של רייט

וילבור ואורוויל רייט, שני בוני אופניים מאוהיו, ארצות הברית, עסקו החל משנות ה-90 של המאה ה-19 בניסיונות לבנות מכונה מעופפת. בשנים 1900-1902 הם ייצרו בסדנת האופניים שלהם סדרה של דאונים אשר במהלך בנייתם ערכו מדידות אווירודינמיות מדויקות להפליא. הם בנו לשם כך את מנהרת הרוח הראשונה אי-פעם שבעזרתה שיכללו את דאוניהם. בסוף שנת 1903 הם כבר היו מסוגלים להוסיף לדאונם מנוע בוכנה קל משקל אותו פיתחו בעצמם. ב-17 בדצמבר 1903 התקבצו ארבעה מבוגרים וילד לחזות בניסיון הטסת המעופף של רייט. וילבור נבחר להטיס ראשון אך לא הצליח להמריא.‏[1] לאחריו היה זה תורו של אורוויל רייט שהצליח לעלות את המעופף לגובה של 37 מטרים בטיסה שארכה 12 שניות. האדם הצליח לטוס.

לאחר הטיסה הראשונה התעופה החלה לשבור שיא אחר שיא. תחילה היו אלה שיאי מרחק על היבשה שנשברו על ידי גברים. ב-8 ביולי 1908 הייתה תרזה פלטייר האיטלקייה האישה הראשונה שטסה במטוס כנוסעת. ב-25 ביולי 1909 חצה לואי בלריו במטוסו את תעלת למאנש והיה הראשון שהטיס מטוס מעל מקווה מים גדול. ב-1910 פיתח הנרי פאבר את המטוס הימי. בשנת 1910 הוצג והוטס הקואנדה 1910 שהיה מטוס הסילון הראשון.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופווית' קאמל

המטוס העניק לאדם גובה ומהירות, שני יתרונות בולטים בקרב. אין פלא אפוא שכאשר נראה היה כי מלחמה עומדת בפתח, מדינות אירופה עסקו בבניית חילות אוויר ובהכשרת טייסים. קרב האוויר הראשון התרחש ב-1913 מעל מדבר סהרה בין מטוסים של איטליה ושל האימפריה העות'מאנית. פחות משנה אחריו אדמת אירופה כבר בערה עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

במלחמה פותחו מטוסי הקרב הראשונים בדמות מטוס דו כנפי אשר נוספה לו מכונת ירייה. לעתים הטייס שם מתחת למושבו לוחות פלדה על מנת להגן על עצמו מפני אש מהקרקע. המטוס המפורסם ביותר של המלחמה היה מטוס הסופווית' קאמל של בעלות הברית אשר לו נזקפו רוב הפלות המטוסים במלחמה. אך היה זה דווקא טייס גרמני אשר שמו הוא המוכר ביותר מבין שמות הטייסים. מנפרד פון ריכטהופן אשר היה ידוע יותר בכינויו הברון האדום הפיל 80 מטוסים בקרבות אוויר לרוב עם הפוקר דר.1 שהופל בעצמו ונהרג בידי טייס עלום שם בשלהי המלחמה בשנת 1918. מהצד השני היה זה רנה פול פונק הצרפתי אשר נזקפו לו הפלות של 75 מטוסי אויב.

שנות ה-20 וה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו חוותה התעופה את ההתפתחות הרבה ביותר שלה עד כה. טייסי הקרב של המלחמה פרשו והחלו להעלות מופעים בהם הטיסו מטוסי שעשועים. בעקבות הפופולרית של מופעים אלה הכריזו העיתונים הגדולים על פרסים לאלה אשר ישלימו אתגרי תעופה שונים. האתגר הגדול ביותר מבין אלה היה לחצות את האוקיינוס האטלנטי ללא חניית ביניים. צ'ארלס לינדברג בנה לצורך כך מטוס פשוט אשר אפילו מכשירי הקשר הוצאו ממנו על מנת להקל במשקל ולפנות מקום רב יותר לדלק. הרוח של סיינט לואיס, היה זה שמו של המטוס, המריא מניו יורק ב-20 במאי 1927 וכעבור 33 וחצי שעות של אי ודאות נחת המטוס בלה בורז'ה שליד פריז. לינדברג זכה ב-25,000$ והאנושות זכתה לראות כי כבר לא נשאר מרחק אותו לא מסוגל המטוס לגמוא.

בשנים אלה השתנתה צורת המטוס לבלי הכר, מטוסי העץ הדו-כנפיים פינו את הדרך למטוסים חד כנפיים עשויים מסגסוגת אלומיניום, התעופה האזרחית התפתחה והנוסעים החליפו את תיירות האוניות במטוסים. המטוס שתרם לכך יותר מכל היה ללא ספק הדאגלס DC-3 הנודע בכינוי דקוטה. הוא הציע לנוסעים חווית טיסה הדומה לתנאים אליהם הם רגילים מאוניות הנוסעים והיה להצלחה מסחררת. מטוסים החלו להגיע ליותר ויותר נקודות על כדור הארץ ושדות תעופה נבנו בקצב הולך וגדל.

שנות ה-30 הסתיימו עם 2 פיתוחים מהפכניים בתחום התעופה. איגור סיקורסקי הטיס בארצות הברית את ה-VS-300 שהיה המסוק הראשון שנבנה בתצורה המודרנית, ואילו מעבר לאוקיינוס פיתחו במקביל פרנק ויטל הבריטי והאנס פון אוהיין מגרמניה הנאצית את מנוע הסילון. שתי ההמצאות הללו עתידות להשפיע על עולם התעופה רק לאחר מלחמת העולם השנייה שכבר עמדה בפתח.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי P-51 מוסטנג

במלחמת העולם השנייה תפסו המטוסים תפקיד משמעותי החל מיריית הפתיחה. המטוסים היוו גורם משמעותי במלחמת הבזק הנאצית ששטפה את אירופה ובתחילת המלחמה לא הייתה תשובה לעליונותו האווירית הברורה של המסרשמיט 109 הגרמני בשמי אירופה. בטוחים ביכולת של מטוסיהם, יצאו הנאצים בשנת 1940 לקרב על בריטניה שהפך לקרב האוויר הגדול בהיסטוריה. הבריטים העמידו מול המסרשמיט הגרמני את הסופרמרין ספיטפייר אשר זריזותו ותמרוניו החדים תפסו פעם אחר פעם את המסרשמיטים בעמדת נחיתות. כניסתו של המכ"ם לשדה הקרב לצד הבריטים, יחד עם עליונותם של מטוסי הספיטפייר הכריעו את הכף לטובת הבריטים אשר הסירו מעליהם את איום הכיבוש הנאצי.

כניסת ברית המועצות, ארצות הברית ויפן הקיסרית למלחמה הוסיפה שלל מטוסים לקרבות. אך היו אלה המטוסים האמריקאיים שבלטו מעל השאר, ובייחוד מטוס ה-P-51 מוסטנג שהיה לדעת רבים המטוס המוצלח במלחמה. ככל שהמלחמה קרבה אל סופה הלכו ותפסו המפציצים הכבדים תפקיד חשוב יותר ויותר בהפצצת עריה ומרכזי התעשייה של פנים גרמניה הנאצית. מפציצי ה-B-17 והB-29- האמריקאיים היכו פעם אחר פעם בלב גרמניה ועל אף טילי השיוט הקטלניים V-1 וV-2 שהגרמנים הכניסה לשירות מבצעי בסוף המלחמה, תבוסתה הייתה כבר בלתי נמנעת. בימיה האחרונים של המלחמה נכנס למשחק כלי חדש: מטוס הסילון. הגלוסטר מטאור הבריטי החל לפעול בשמי אירופה וכך גם התשובה הגרמנית - המסרשמיט 262. שני החלוצים של עידן הסילון אמנם הספיקו ליטול חלק פעיל במלחמה אך הם היו מועטים מדי ומאוחרים מדי על מנת להטות את הכף לכאן או לכאן.

מ-1945 עד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

X-15 מחובר לכנף של מפציץ מדגם B-52

לאחר תום מלחמת העולם השנייה החלו מטוסי הבוכנה לפנות את מקומם למטוסי הסילון. תחילה הוצאו משירות מטוסי הקרב המצוידים במנוע בוכנה, ולאחר הצגתו של הדה-הבילנד קומט וביתר שאת לאחר פיתוחו של הבואינג 707 יצאו משירות גם רוב מטוסי הנוסעים שאינם סילוניים.

מנוע הסילון איפשר לאדם להתקרב בטיסתו למהירות הקול, אך כאשר מטוסי הסילון התקרבו למחסום הקול הם החלו לשקשק ולרעוד והיה חשש שיתפרקו. בסופו של דבר הטכנולוגיה התגברה על הפחדים ובאוקטובר 1947 טס טייס הניסוי האמריקאי צ'אק ייגר במטוס הבל X-1 ועבר את מהירות הקול. לא חלף זמן רב ונבנו מטוסי הקרב העל קוליים הראשונים בייצור סדרתי.

כעבור מעט יותר מעשור, גם השמיים כבר לא היו הגבול כאשר בשנת 1961 יורי גגארין היה לאדם הראשון שביצע טיסת חלל. בטיסה זו הוא הקיף את כדור הארץ תוך 108 דקות.

כעבור 6 שנים, בשנת 1967 טס המטוס בעל המנוע הרקטי, X-15, במהירות הגבוהה ביותר שהאדם השיג מעודו. 7,297 הקילומטרים לשעה אותם השיג המטוס היו יותר מפי-6 ממהירות הקול שנשברה לראשונה רק 20 שנה לפני כן, ופי 146 ממהירות מטוסם של האחים רייט שהמריא אך לפני מעט יותר מ-60 שנה.

גם המסוק הלך והתפתח בשנים אלה. בשנת 1946 עיצב ארתור יאנג מחברת בל את המסוק בל 47 שהיה הראשון שזכה ברישיון שימוש אזרחי בארצות הברית. 20 שנים לאחר פיתוח מסוק חלוצי זה הוצג מסוק חשוב אחר, הבל 206 המפורסם שהפך למסוק המסחרי הנמכר ביותר אי פעם. גם בתחום הצבאי מקומם של המסוקים לא נפקד, מלחמת וייטנאם הייתה המלחמה הראשונה בה בוצע שימוש נרחב במסוקים, בתחילה רק במערכים תומכי הלחימה כגון מערך התובלה או מערך פינוי הפצועים, והיה זה רק עניין של זמן עד שמסוקי קרב יחלו לבצע פעילות מבצעית טהורה. בשלהי מלחמת וייטנאם כבר הספיק לטוס מסוק הקוברה, שזכה להיות מסוק הקרב הראשון. דגמים חדשים של המסוק עודם נמצאים בשירות מבצעי פעיל בחילות אוויר רבים, בין היותר בחיל האוויר האמריקאי, היפני והישראלי.

השגי התעופה רדפו אחד את השני בעולם שהיה שרוי זה מכבר במלחמה קרה בין ברית המועצות לארצות הברית. שיגור האדם לחלל על ידי הסובייטים ב-1961 הפך להיסטוריה כאשר האמריקאים ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין הגיעו בשנת 1969 לירח. באותה השנה הציגה חברת בואינג את מטוס הנוסעים הדו קומתי - הבואינג 747, שהיה מטוס הנוסעים הגדול ביותר בעולם. 6 שנים לאחר מכן חברת טופולב הרוסית פיתחה את הTu-144, מטוס הנוסעים העל קולי הראשון. התשובה המערבית לא איחרה לבוא והיא באה בדמותו של הקונקורד, מטוס על קולי פרי שיתוף פעולה בריטי-צרפתי שהיה לסמל סטטוס לטסים בו.

כיום, רגליו של האדם הולכות ונדחקות לטובת מכשירי ומחשבי טיסה משוכללים. לא עברו אלא מעט יותר מ-70 שנה לאחר פיתוחה של טיסת המכשירים ב-1929 על ידי ג'ימי דוליטל ובשנת 2003 מטוס ללא טייס כבר חצה, לגמרי בעצמו, את האוקיינוס האטלנטי. בראשית המאה ה-21, מעט יותר ממאה שנים לאחר שהאדם טס לראשונה, התעופה הפכה לאחד מסמלי העולם המודרני ונדמה כי ידם של המטוסים בכל - החל מהטסת נוסעים בטיסות טרנס-אטלנטיות ועד לריסוס שדות חקלאיים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]