היסטוריה של מצרים
 |
יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | ||
| הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם. | |||
תוכן עניינים |
[עריכה] מצרים בעת העתיקה
 |
ערך מורחב – היסטוריה של מצרים העתיקה |
האימפריות הגדולות של העת העתיקה - פרס ובבל כבשו את מצרים והפכו אותה לחלק מנחלתם. למרות הכיבושים, המצרים שמרו על תרבות ייחודית, וכאשר אלכסנדר הגדול הגיע לשם הוא מצא תרבות שונה ומרתקת. לאחר התפרקות האימפריה שלו, אחד מהגנרלים שלו, תלמי בן לאגוס, ניכס לעצמו את מצרים והיא הייתה תחת שלטון בית תלמי עד המאה הראשונה לפנה"ס.
לאחר מכן מצרים נכבשה על ידי רומא. כאשר האימפריה הרומית חולקה לשניים, מצרים עברה לאימפריה הרומית המזרחית - האימפריה הביזנטית.
[עריכה] מצרים בתקופת האימפריות הרומית והביזנטית
|
|
ערך מורחב – האימפריה הרומית |
|
|
ערך מורחב – האימפריה הביזנטית |
[עריכה] בתקופת ימי הביניים
בין השנים 30 לפנה"ס עד 639 לספירה נשלטה מצרים על ידי האימפריה הרומית.
במאה ה-8 נכבשה על ידי המוסלמים, ובשנים 639 עד 1517 שלטו בה שליטים ערבים. חשוב לציין, שהמצרים של היום הם תערובת של המצרים הקדומים ושל הכובשים ששלטו בה, ערבים ואחרים.
[עריכה] התקופה הממלוכית
במאה ה-12 עלתה במצרים שושלת הממלוכים ששלטה בה עד המאה ה-16. ראו: הממלוכים במצרים.
[עריכה] מסע הצלב השביעי למצרים
|
|
ערך מורחב – מסע הצלב השביעי |
בשנים 1248 עד 1257 הונהג מסע צלב למצרים על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת. המסע הסתיים בכישלון ובתשלום של כ-50,000 ביזאנטים (סכום השווה לכל ההכנסות הצרפתיות בשנה דאז), ששולמו ככופר על ידי המלך לואי עבורו ועבור אלפי חייליו שהובסו ונשבו על ידי הצבא המצרי.
[עריכה] מצרים תחת הכיבוש העות'מאני
בשנת 1517 נכבשה מצרים על ידי האימפריה העות'מאנית. לממלוכים שהמשיכו לשלוט במצרים נותרה אוטונומיה בענייני פנים בלבד. שלטון האימפריה העות'מאנית במצרים התקיים בשנים 1517 עד 1805.
[עריכה] היסטוריה מודרנית
[עריכה] מאבק צרפתי-בריטי על מצרים
בשלהי התקופה העות'מאנית, בשנת 1798, פלש נפוליאון למצרים. כיבוש מצריים נעשה מתוך מטרה פוליטית לנתק את בריטניה, אויבתה המושבעת של המהפכה הצרפתית, מהודו, תוך פגיעה בממלוכים, בני בריתם. נפוליאון כבש עד מהרה את קהיר וסביבותיה, אך נותק מצרפת בעקבות השמדת הצי הצרפתי על ידי האדמירל הבריטי הוריישו נלסון בקרב אבוקיר. נפוליאון ביסס את שלטונו במצרים והחל לנוע לאורך חוף הים התיכון בכיוון ארץ ישראל, וכבש את ערי-החוף של אותה תקופה. התקופה בה שהה נפוליאון במצרים הייתה בעלת חשיבות תרבותית נוסף על חשיבותה הצבאית: נפוליאון עצמו, וחוקרים שהגיעו עמו, תרו את מצרים בחיפוש אחר עתיקות. בתקופה זו החל המחקר על התרבות המצרית העתיקה, נתגלו קברים ומומיות של מלכיה, והתגלתה אבן רוזטה, בעזרתה פוענח מאוחר יותר הכתב המצרי העתיק. בנוסף, מיפה חיל ההנדסה של נפוליאון את האזור ויצר את המפה המפורטת, הידועה כמפת ג'קוטין, שהייתה בשימוש לאורך כל המאה ה-19 עד למיפוי הארץ על ידי הבריטים.
לאחר שלוש שנים של קרבות הובסו הכוחות הצרפתיים ונסוגו בשנת 1801. אבן רוזטה, אותה גילו, נתפסה על ידי הבריטים ונשלחה למוזיאון הבריטי בלונדון. עם זאת, נותרה מצריים עדיין תחת שלטון עות'מאני, ובשנת 1805 מונה מוחמד עלי לשליט מצרים. למרות שלהלכה היה וסל של האימפריה העות'מאנית, למעשה פעל באופן עצמאי ונחשב כיום למייסד מצרים המודרנית.
[עריכה] שושלת מוחמד עלי: 1805 - 1882
|
|
ערך מורחב – מוחמד עלי (שליט מצרים) |
מוחמד עלי באשא (1769 - 1849), גנרל, מדינאי, ובהמשך סולטאן מצרים, נחשב למייסד מצרים המודרנית. למרות שלהלכה היה וסל של האימפריה העות'מאנית, למעשה פעל עלי באופן עצמאי.
הוא מונה לסולטאן של מצרים בשנת 1805, לאחר שבמסגרת תפקידו הצבאי הצליח לעצור את התקדמות צבא נפוליאון. עם קבלת תפקיד הסולטאן והשתלטותו על המדינה טבח במנהיגים הממלוכים. בתחילה סייע לסולטאן העות'מאני מבחינה צבאית בסכסוכים אזוריים ומלמות; אך בשנת 1831 נפרדו דרכיהם עד כדי מלחמה ביניהם.
מוחמד עלי ביצע רפורמות מקיפות במדינה, כגון הקמת צבא שהתבסס על האיכרים, שבו השתמש כדי להרחיב את גבולות מצרים. השקיע בתשתית ובנה תעלות ודרכים. במידה רבה היה אחראי להפיכתה של מצרים לאחת המובילות ביצור הכותנה. הוא הביא לרפורמות סוציאליות משמעותיות, בהן יצירת מוסדות לימוד מודרניים. אולם את עיקר מאמציו הפנה לחיזוק הכוחות המזוינים. מצרים הפכה למדינה חזקה, מתועשת ולמעצמה אזורית.
בנו, איברהים פאשה (1789 - 1848), נולד באזור מקדוניה, ידוע כלוחם מוערך, שהממשלה העות'מאנית חששה מכוחו הצבאי הרב. רוב תקופת חייו חי בצל שלטונו של אביו, וכמפקד הצבא המצרי כבש ושלט בארץ ישראל ובסוריה. ב-1840, בשלהי שלטונו של איברהים בסוריה התחוללה עלילת הדם של דמשק. מוחמד עלי ויתר על כסאו בשנת 1848 עקב מחלה קשה, ושלטונו הועבר לבנו איברהים פאשה למספר חודשים, אך הלה נפטר ממחלה באותה שנה. את מקומו תפס נכדו של מוחמד עלי, עבאס הראשון, שהיה שליט חלש וביטל רבים מחידושי סבו. תחת שלטונו התגברה השפעתה של אירופה על מצרים. ממשיך דרכו היה סעיד מוחמד (1822 - 1863), בנו הרביעי של המנהיג מוחמד עלי. סעיד היה מקורב למדינות האירופאיות ואף למד בפריז. בתקופת שלטונו קידם רפורמות בענייני חוק, מסים ומקרקעין, והעניק זיכיון לאיש העסקים הצרפתי פרדיננד דה לספס לחפור את תעלת סואץ. עם מותו של סעיד בשנת 1963 מילא את מקומו איסמעיל המצרי.
[עריכה] מכיבוש בריטי עד עצמאות מדינית
בשנת 1879, לאור דרישה בריטית, הודח איסמעיל המצרי מתפקידו ובמקומו מונה בנו תופיק המצרי. בממשל מונו שני מפקחים אירופאים וצבא מצרים הוגבל ל-18,000 חיילים [1].
בשנת 1882 הכריזה בריטניה על מצרים כעל קולוניה בריטית, מצב שהשתנה רק בשנת 1922.
תחילתו של השינוי החלה עם מהומות 1919.
|
|
ערך מורחב – מהומות 1919 במצרים |
בשנת 1919 פרצו במצרים מהומות שהקיפו את כלל האוכלוסייה. המנהיג הבולט של אותן מהומות היה סעד זע'לול, הזכור עד היום כגיבור לאומי בהיסטוריה המצרית המודרנית. מהומות 1919 לא הביאו לעצמאות, אך היוו את הסנונית המבשרת על עצמאות מדינית, ודחפו לתחילתו של התהליך. ביום 28 בפברואר 1922 ניתנה הצהרת העצמאות של מצרים, שכללה את סיום מעמדה כשטח כבוש ואת הכרזתה כמדינה ריבונית, במקביל להכרתה כמדינת חסות בריטית.
במלחמת העולם הראשונה שימשה מצרים כבסיס אנגלי, שממנו תקפו הבריטים את הטורקים בארץ ישראל. ב-1922 העניקו עצמאות למצרים, שהוכרזה כפרוטקטוראט ומינו את המלך פואד כשליט. עם מותו בשנת 1936 ירש אותו בנו פארוק. בשנה זו חתמו בריטניה ומצרים על ההסכם האנגלו-מצרי שהעניק להלכה עצמאות למצרים, אך הסדיר את הנוכחות הצבאית הבריטית באזור תעלת סואץ לעשרים שנה נוספות. במלחמת העולם השנייה שימשה כמחסום אחרון לפני גייסותיו של רומל מלכבוש את ארץ ישראל ולהשתלט על תעלת סואץ. עם תום המלחמה, ב-1947 נסוגו כוחות הצבא הבריטי מרוב מצרים אל האזור האסטרטגי של תעלת סואץ.
ב-1948, עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל הייתה מצרים ממנהיגות פלישת צבאות ערב, אולם נחלה מפלה, ובסוף המלחמה נותר בידה רק השטח של רצועת עזה.
[עריכה] מהפכת הקצינים החופשיים
|
|
ערך מורחב – מהפכת הקצינים החופשיים |
הרוחות הלאומיות כנגד השלטון הבריטי, וההתמרמרות על התבוסה שנחלה מידי ישראל הובילה למהפכת הקצינים החופשיים בשנת 1952. התנועה הדיחה את מלך מצרים פארוק הראשון, שנשלח לגלות, והעלתה לשלטון את מוחמד נגיב כנשיא. שיטת השלטון המצרית עברה משיטה מלוכנית לשיטה רפובליקנית, אם כי נשארה לא דמוקרטית. נגיב נותר נשיא מצרים למשך זמן קצר בלבד. עד מהרה הדיח אותו גמאל עבד אל נאצר, ונבחר כנשיא בבחירות בהן היה המועמד היחידי. מהפכת הקצינים החופשיים, שגרמה לשינויים נרחבים במצרים, השפיעה גם על שאר מדינות העולם הערבי.
[עריכה] שלטון נאצר
נאצר הוביל קו של לאומנות ערבית סוציאליסטית, וקשרים חמים עם ברית המועצות (למרות השתייכות רשמית לקבוצת המדינות הבלתי מזדהות). ב-26 ביולי 1956 הכריז בתגובה על ביטול הסיוע הכספי של הבנק העולמי לבניית סכר אסואן על הלאמת תעלת סואץ על מנת להשתמש ברווחיה לבניית הסכר. בתגובה רקחו בריטניה צרפת וישראל תוכנית לפיה ישראל תתקוף את מצרים, ואילו בריטניה וצרפת ייכנסו לאזור בשביל להפריד כביכול בין הניצים, ובכך ישתלטו על אזור התעלה. מבצע קדש החל בנחיתת צנחנים ישראלים במעבר המיתלה שבחצי האי סיני ב-29 באוקטובר, כוחות בריטניה וצרפת הצטרפו ב-1 בנובמבר, ותוך כמה ימים נכבש כל חצי האי סיני. אולם בלחץ ברית המועצות וארצות הברית נאלצו הכוחות הפולשים לסגת (ראו: נסיגת צה"ל מסיני ועזה (1956 - 1957)), והתעלה הוכרה כרכוש מצרים.
בשנת 1958 התאחדה מצרים עם סוריה ליצירת "הרפובליקה הערבית המאוחדת - רע"ם". המילה "רעם", שהייתה לה גם משמעות סמלית, לא נראתה ראויה בישראל, ובעיתונות הכתובה ובשידורי קול ישראל כונה האיחוד בשם "קע"מ" (קהילייה ערבית מאוחדת).
במסגרת ניסיונה לצרף גם את תימן לאיחוד, התערבה מצרים במלחמה שם. האיחוד התפרק בשנת 1961 אולם, מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971.
בחודש מאי 1967 הכניסה מצרים כוחות צבא גדולים לחצי האי סיני, וחסמה שוב את מצרי טיראן לתנועת ספינות ישראליות בדרכן לנמל אילת. במלחמת ששת הימים, שפרצה בעקבות צעדים אלה, ספגה מצרים תבוסה נוספת מידי ישראל, חצי האי סיני נכבש על ידי ישראל, ותעלת סואץ נסגרה לשייט.
ב-8 במרץ 1969 הכריז נאצר על ביטול הפסקת האש עם ישראל, ובכך החלה מלחמת ההתשה, שהמשיכה עד ה-7 באוגוסט 1970.
ב-28 בספטמבר מת נאצר, וסגנו, אנואר סאדאת ירש אותו.
[עריכה] שלטון סאדאת
|
|
ערך מורחב – אנואר סאדאת |
אנואר סאדאת היה נשיא מצרים בין השנים 1970 - 1981. בתחילת דרכו נחשב לשליט של פשרה בין הפלגים בראשות מפלגת השלטון המצרית, אולם מעט לאחר כניסתו לתפקיד הנהיג מדיניות תקיפה; ובשנת 1971 העמיד את יריביו, אנשי הסיעה השמאלנית והנאצריסטים הוותיקים, למשפט בטענה שקשרו קשר ובאשמות שחיתות. הנאשמים נידונו למאסר עולם או הוגלו.
בשנת 1973 יזם עם סוריה את מתקפת הפתע על מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים - מלחמה עקובה מדם שגבתה קרבנות רבים. בשנת 1978, כחמש שנים לאחר המלחמה, ולקראת סוף כהונתו, חתם סאדאת על הסכם השלום בין ישראל למצרים שהיה הסכם השלום הראשון בין מדינת ישראל לבין מדינה הגובלת בה. מהלכו לא התקבל במצרים בעין יפה על ידי גורמי האופוזיציה, ובשנת 1981 נרצח סאדאת בהתנקשות של אנשי הג'יהאד המצרי. את מקומו תפס סגנו חוסני מובארכ.
[עריכה] שלטון מובארכ
|
|
ערך מורחב – חוסני מובארכ |
בין 1991 ל-1996 הלך והסלים במצרים המאבק האלים בין קיצונים מוסלמים, בעיקר מארגון אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה, לבין כוחות הביטחון, וגבה את חייהם של מאות בני אדם מדי שנה, בעיקר באזורים הכפריים במצרים העליונה ובפרוורי העוני של הערים הגדולות. הקיצונים המוסלמים ביצעו פעולות טרור נגד תיירים, אנשי משטרה ונציגי השלטון, פגעו בבני המיעוט הקופטי והתנקשו באנשי רוח חילונים. המדינה דיכאה את הארגונים הקיצוניים ביד קשה, עצרה רבבות פעילים והוציאה להורג עשרות. המאבק נשא פרי, ובנובמבר 1997 הכריז הזרם המרכזי בארגון אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה על נטישת האלימות. במקביל למאבק תקיף בקיצונים האלימים, נסוגה המדינה מן המורשת החילונית של מהפכת 1952 והגדילה את חופש הפעולה של מטיפים ופעילים מוסלמים אדוקים שנמנעו מאלימות. פעילים אלה זכו להשפעה גוברת בתקשורת, בחינוך ואף במערכת המשפט. עם זאת, האיסור על פעולתן של מפלגות פוליטיות שמצען דתי נותר בעינו, וכן האיסור הרשמי על פעילות האחים המוסלמים.
[עריכה] מצריים לאחר הפיכת 2011
|
|
ערך מורחב – ההפיכה במצרים (2011) |
בסוף ינואר 2011 החלה תסיסה עממית הולכת וגוברת כנגד שלטונו של מובארכ. התסיסה התבטאה בהפגנות המוניות ברחבי קהיר ועריה האחרות של מצרים. במהלך המהומות נהרגו לפחות 297 בני אדם, מאות נוספים נפצעו ואלפים נעצרו (אך שוחררו לאחר ההפיכה). המוקד המרכזי של ההפגנות, שהתרחשו בכל רחבי מצרים, היה כיכר א-תחריר שבמרכז קהיר. מובארכ התפטר מתפקידו ובהמשך נעצר. ב-11 בפברואר 2011 נטלה על עצמה המועצה העליונה של הכוחות המזוינים במצרים את השלטון על מצרים, והצהירה שתישאר בשלטון עד לקיום בחירות חופשיות.
[עריכה] ראו גם
- עפאף לוטפי מרסו - היסטוריון מרכזי בתחום
[עריכה] הערות שוליים
- ^ סא"ל אברהם, קרב תל אל כביר 1882, מערכות 249, מרץ 1976, עמ' 19
| היסטוריה של מדינות המזרח התיכון | |||
|---|---|---|---|
|
| היסטוריה של מדינות אפריקה | |||
|---|---|---|---|
|
