היסטוריה של מקסיקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

את ההיסטוריה של מקסיקו נהוג לחלק למספר תקופות, החל מהעדות הראשונה להתיישבות האדם ועד היום. העדות הראשונה להתיישבות האדם במקסיקו תוארכה בערך ל-15,000 שנה לפני הספירה[1].

פיתוח החקלאות במקסיקו החל עם ליקוט תירס בר, הדגן השכיח ביותר במקסיקו, על ידי האדם באלף השמיני לפני הספירה. אולם, זריעה שיטתית של שדות תירס החלה רק ב-1800 לפני הספירה לערך. בתקופה זו החלו להתפתח במקסיקו תרבויות מתוחכמות יותר. ממצאים של עבודות קדרות תוארכו לאלף השלישי לפני הספירה (בערך 2300 לפני הספירה) ועד תקופות מאוחרות יותר.

פסל ראש אדם אולמקי ממדינת טבסקו שבמרכז מקסיקו
מקדש של בני המאיה בעיר העתיקה פלנקה שבמדינת צ'יאפס

התקופה הפרה-קולומביאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה שקדמה להגעתו של כריסטופר קולומבוס לחופי אמריקה נקראת התקופה הפרה-קולומביאנית. היא מתחילה למעשה באלף השני לפני הספירה, אז החלו לקום תרבויות מתוחכמות באזור. המקסיקנים מכנים את התקופה שקדמה לכיבוש הספרדי בשם "התקופה הפרה-היספאנית".

בתקופה זו התקיימו במקסיקו חמש תרבויות עיקריות, ולצדן קמו תרבויות קטנות ששרדו תקופות קצרות יותר. העמים העיקריים שהתקיימו במקסיקו בתקופה הפרה-קולומביאנית הם: האולמקים, טאוטיווקאן, טולטק, האצטקים ומאיה. לאורך ההיסטוריה חוו עמים אלה מלחמות רבות, אולם גם תקופות של שלום ומסחר ענף התקיימו באלפי השנים שקדמו לכיבוש הספרדי. בין היתר השיגו התרבויות הפרה-קולומביאניות במסואמריקה בכלל ובמקסיקו בפרט הישגים ניכרים בתחומי פוליטיקה, מתמטיקה, תאולוגיה, חקלאות ותחומים נוספים. מרבית התרבויות המשניות במסואמריקה הושפעו, בצורות שונות, מאחת או יותר מחמש התרבויות הגדולות.

האולמקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אולמקים

התרבות המקסיקנית העתיקה ביותר היא תרבותם של האולמקים, שהחלה להתהוות בשנת 2300 לפני הספירה לערך. סימן ההיכר הבולט ביותר שלהם הוא פסלי הראשים הענקיים המאפיינים את אמנותם. פסלים אלו נשמרו היטב במקומות רבים במקסיקו. האולמקים עסקו בקדרות והם הראשונים שהחלו בעיור במקסיקו. האדריכלות שלהם, כמו גם האמנות, החקלאות, הקדרות ותחומים נוספים, היו הבסיס להתפתחותן של מרבית הציוויליזציות המרכז-אמריקאיות המאוחרות יותר, אם לא כולן.

תרבות טאוטיווקאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טאוטיווקאן

תרבות טאוטיווקאן (Teotihuacán. פירוש השם בשפת נאהואטל הוא "מקומם של אלה שהולכים בדרך האלים") היא אחת התרבויות המסתוריות ביותר בהיסטוריה של מקסיקו. פרטים רבים על עברם של בני טאוטיווקאן אינם ידועים עד היום, ומקורותיהם של מייסדיה הם בגדר תעלומה. ידוע כי מרכזה של התרבות היה בעיר הנושאת את אותו השם, כ-40 קילומטרים צפונית למקסיקו סיטי של היום. העיר יושבה לראשונה בין השנים 300 לפני הספירה לבין 150 לספירה. העיר הייתה למעשה המטרופולין הראשון בצפון אמריקה והעיר הגדולה בעולם עד לנפילתה, בסופה של המאה ה-10 לספירה. אנשיה השפיעו רבות על הכלכלה והפוליטיקה באזור כולו והשפעה זו ניכרת גם בערי המאיה טיקאל וקופאן.

תרבות המאיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בני המאיה

בני המאיה ותרבותם היוו נדבך חשוב בהיסטוריה הפרה-קולומביאנית של אמריקה המרכזית בכלל ומקסיקו בפרט. השפעת תרבותם ניכרה על פני יותר מ-300,000 קילומטרים רבועים. המאיה בנו מאות ערי מדינה בשטחי מקסיקו, גואטמלה, בליז, אל סלוודור והונדורס של היום. עדויות מעידות על קיומם של בני המאיה החל מהמאה השלישית לספירה ועד למאה ה-16 - בואם של הספרדים ליבשת. תרבותם הגיעה לשיאה בערך במאות 8-9 לספירה. בני המאיה הצטיינו במדעים, ובמיוחד במתמטיקה ובאסטרונומיה. לוח השנה שלהם, שהיה מדויק לפחות כמו זה האצטקי, כלל 19 חודשים, מתוכם 18 חודשים בני 20 יום כל אחד, ואחד שהיה בן חמישה ימים בלבד. אחרי בואם של הספרדים, בני המאיה ששרדו המירו את דתם לנצרות.

האצטקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אצטקים

האצטקים היה הכינוי לברית המשולשת אשר שלטה במאה ה-15 וראשית המאה ה-16 בעמק מקסיקו. הקבוצה האתנית הדומיננטית מבין השלוש היו בני המשיקה, תושבי העיר טנוצ'טיטלאן, שהייתה גם בירת האצטקים. התרבות האצטקית, מהמפורסמות בתרבויות מקסיקו הפרה-קולומביאנית, שרדה פחות מ-100 שנים. פירוש השם "אצטק" בשפת נאהואטל, הוא "אדם שבא מאצטלן". אצטלן היא עירם הבדיונית של בני הנאהוה, שהיו אבותיהם הקדמונים של האצטקים.

הישגיהם המרכזיים של האצטקים היו גיבוש לוח שנה מדויק ושימוש בכתב ציורים מרשים, שהתפתח לקראת חורבנם לכדי כתיבה פונטית. בירתם, טנוצ'טיטלאן, הייתה העיר הגדולה ביותר בעולם עם בואם של הספרדים, עם אומדן של כ-350,000 תושבים[2]

לפי הדת האצטקית, האל קצלקואטל צפוי היה להגיע לטנוצ'טיטלאן ביום הדין עם לוחמיו, רכובים על בעלי חיים שטרם נראו. לפי האמונה, קצלקואטל צפוי היה להישאר כדי להחליף את מקומו של המלך האצטקי לנצח. הרנאן קורטז, הקונקיסטאדור הספרדי, אכן הגיע עם לוחמיו ב-1517 דרך העיר וראקרוס (אז כונתה העיר על ידי קורטז עצמו בשם Puerto de la Villa Rica de la Vera Cruz) - רכוב על סוסים, בעל חיים שמקורו בעולם הישן והיה זר לחלוטין לאצטקים.

הכיבוש הספרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיבוש מקסיקו

תקופת הכיבוש הספרדי הנה תקופת המעבר שבין התקופה הפרה-קולומביאנית לבין החלת השלטון הקולוניאלי של הספרדים בצפון אמריקה. כינונה של האימפריה הספרדית בתחילת המאה ה-15 הביאה למעשה לסיום תקופה זו. הכובשים הספרדים נקראו קונקיסטאדורים. מקור השם במילה הספרדית Conquistador, שפירושה כובש.

הפלישה הספרדית הראשונה לאזור שבו עתידה לקום מקסיקו התרחשה ב-1519 בראשותו הרנאן קורטס. חופיה של ורקרוס, משם הגיע קורטס ביחד עם לוחמיו, התגלו רק שנתיים מוקדם יותר, על ידי מגלה הארצות הספרדי פרנסיסקו הרננדס דה קורדובה. קורטס נכנס בקלות יחסית לטנוצ'טיטלאן, בשל האמונה של הקיסר האצטקי האחרון, מוקטזומה, ושל חלק נכבד מהעם, שהאורח הוא למעשה אל. מאוחר יותר הוא ניסה להסביר להם את עקרונות הנצרות. לא מדובר היה בפעילות מיסיונרית, אולם אחדים מבני העם האצטקי המירו את דתם בסופו של דבר לנצרות. הוא הכתיר עצמו לשליט האצטקים, כאשר מוקטזומה משמש אותו בתור שליט בובה. העיר נפלה בידיו של קורטס והביאה את חורבנם של האצטקים רק אחרי מצור שארך ממאי עד אוגוסט 1521. המצור נערך בשיתוף עם בני בריתו, בני הטלאקסקאלה (Tlaxcallān), שבט ילידים מקומי שאנשיו היו אויביהם המרים ביותר של האצטקים.

הדת האצטקית גרסה כי האלים עשויים להשמיד את היקום אם לא יזכו לקורבן אדם מדי פרק זמן מסוים. עם הגיעו של קורטס, למשל, זכה האחרון לכבוד גדול, שכן הוקרבו לכבודו עשרות בני אדם. לעתים יזמו האצטקים מלחמות בינם לבין שבטים מקומיים (בהם בני הטלאקסקאלה) על מנת שישמשו כמקורות זמינים של קורבנות אנושיים. בשל כך רכשו לעצמם האצטקים אויבים רבים, והספרדים לא התקשו למצוא בני ברית כדי לעזור להם להביסם. השילוב של מאות לוחמים ספרדיים מאומנים וחמושים היטב עם אלפי לוחמים אינדיאנים נחושים הביא בסופו של דבר לחורבנה של התרבות האצטקית.

המלחמה אמנם קטלה קורבנות רבים בקרב האצטקים, אך הגורמים העיקריים להיעלמותה של התרבות האצטקית לא היו מלחמות, כי אם מחלות אירופיות. מגוון מחלות שהמערכת החיסונית של הכובשים הספרדים ידעה, בצורה זו או אחרת ובמקרים מסוימים, להתגבר עליהן - המערכת החיסונית של המקומיים, שלא הצליחה לרוב להתמודד עם המחלות שהביאו איתם הכובשים מאירופה, הפילה רבים מהם למשכב. המחלות הקטלניות ביותר היו אבעבועות שחורות, דבר, חצבת ואף סוגים שונים של שפעת. המגפה הגדולה שפרצה בשבועות הראשונים להגעת הספרדים קטלה מיליוני אצטקים, וקיימים אומדנים שונים לגבי המספר המדויק.

התקופה הקולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלכות המשנה של ספרד החדשה

תקופת שלטון הספרדים במקסיקו, מערב ארצות הברית, גואטמלה, הונדורס ועוד מדינות שכנות נקראת התקופה הקולוניאלית. הקולוניה הגדולה הזו שמעבר לים כונתה בשם "מלכות המשנה של ספרד החדשה" (Virreinato de Nueva España בספרדית). הייתה זו תקופה ארוכה ומלאת תהפוכות שנמשכה מיום הקמתה של האימפריה הספרדית ועד לקבלת העצמאות של מקסיקו, ב-27 בספטמבר 1821. יש המקצרים תקופה זו עד להכרזת העצמאות של מקסיקו, שהתרחשה 11 שנים קודם לכן ב-10 בספטמבר 1810, אך לא הוכרה על ידי השלטון הספרדי. בין הכרזת העצמאות לבין ההכרה בעצמאות מקסיקו הייתה תקופת ביניים קצרה שמכונה "מלחמת העצמאות המקסיקנית".

מלחמת העצמאות המקסיקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העצמאות של מקסיקו

מלחמת העצמאות של מקסיקו החלה ב-1810, ערב ההכרזה על עצמאות מקסיקו, כמרד עממי נגד הסמכות השלטונית בהנהגתו של מיגל הידאלגו, כומר מקומי. המרד התחיל באזור הכפרים של מחוז גואנחואטו, המשיך לעיר גואנחואטו, בירת המחוז, ומשם החל ההמון הזועם לצעוד לכיוון מעונו של נציג ממלכת ספרד ששלט במדינה וישב במקסיקו סיטי. ספק אם נאמניו של הידאלגו הגיעו ליעדם. קריאת המרד, המכונה "בכי היגון", (Grito de Dolores), הפכה לססמה המסמלת את שחרור מקסיקו מידי השלטון הספרדי [3].

הספרדים תפסו את הידלגו והוציאו אותו להורג ב-30 ביולי 1811 באשמת בגידה. לאחר הוצאתו להורג לקח על עצמו את הפיקוד כומר אחר, חוסה מריה מורלוס, שהמשיך במאבק. למורלוס מיוחס כיבוש הערים אקפולקו ווואחקה בתקופת הנהגתו. אולם, ב-1815 נתפס גם הוא על ידי הספרדים בכפר סן קריסטובל אקטפק שבמחוז מקסיקו והוצא להורג ללא משפט בירייה. בדומה להידלגו, באשמת בגידה. סגנו, ויסנטה גררו, המשיך להנהיג את המרד.[4]

ב-1815 הפכה ההתקוממות ללוחמת גרילה בעיקרה, למעט שתי התקוממויות מאורגנות יותר בוואחקה (בהנהגת ויסנטה גררו) ובפואבלה (בהנהגת גואדלופה ויקטוריה). אוגוסטין איטורבידה (Agustín de Iturbide), לימים אוגוסטין הראשון קיסר מקסיקו, נשלח על ידי חואן רואיס דה אפודאקה, הרוזן מונדיטו לעצור את המרד בוואחקה מטעם השלטון הספרדי. זה נתקל בהפיכה צבאית מוצלחת נגד השלטון של פרננדו השביעי, מלך ספרד וכשל בניסיון לעצור את המרד. לאחר התנגשות ראשונית עם צבאו של גררו, החליט איטורבידה לזנוח את דרך המלחמה ובחר להזמין את גררו לדון בתנאי העצמאות המקסיקנית. השניים סיכמו על שלושה עקרונות מנחים:

1. מקסיקו תישלט על ידי נסיך אירופי.
2. בני המיעוטים והילידים יזכו לשוויון זכויות מלא.
3. הכנסייה הקתולית תשמור על כוחה.

העקרונות בתחילה לא היו מקובלים על חייליו של איטורבידה, אולם זה הצליח לשכנע אותם להתגמש ולנטוש את דרך החרב.

כינון ההסכם, שכונה הסכם איגואלה על שם העיירה בה נעצרו שני הצבאות, הוכרז ב-24 בפברואר 1821. באופן אירוני, הצטרף גררו לאיטורבידה לצבא חדש שכונה "צבא שלוש ההבטחות", שנועד לאכוף את עקרונות הסכם איגואלה. ההסכם היה כה כללי, כך שאחרי שהסכים אחרון חייליו של איטורבידה לעקרונות ההסכם, לא היה כל קושי לשכנע את הבודדים שלא הסכימו בתחילה להסכם.

רפובליקת מקסיקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה המודרנית של רפובליקת מקסיקו ניתן לחלק לשני חלקים עיקריים של עצמאות מדינית. החלק הראשון, שנמשך בין השנים 1821 - 1864 אופיין באי יציבות שלטונית, מלחמות והחלפות שטחים תכופות בין מקסיקו לבין שכנותיה, בעיקר ארצות הברית. אחר כך חלה תקופת מעבר בת שלוש שנים בה הייתה מקסיקו קיסרות ששלט בה הקיסר מקסימיליאן הראשון לבית הבסבורג. לאחר מותו של הקיסר ב-19 ביוני 1867, עלה לכס הנשיאות הנשיא הראשון של מקסיקו המודרנית - בניטו חוארס.

רפובליקה בהתהוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיומה של מלחמת העצמאות וכינון הסכם איגואלה, נותר הנציב הספרדי במקסיקו, הגנרל הספרדי ממוצא אירי חואן אודוז'ו, כשליט מקסיקו. אולם כחודש לאחר קבלת העצמאות של מקסיקו מידי הספרדים נפטר אודוז'ו. לאחר מספר חודשים הפכה מקסיקו תקופה קצרה כאימפריה בראשותו של אוגוסטין איטורבידה, או כפי שכינה את עצמו - הקיסר אוגוסטין הראשון ממקסיקו, שתפס את השלטון במקסיקו סיטי. הוא שלט במדינה עד להתפטרותו ב-19 במרץ 1823, אז הוענקו סמכויות השלטון לוועדה שכללה מספר מדינאים ופוליטיקאים מקסיקניים (בהם פדרו נגרטה, ניקולאס בראבו וויסנטה גררו) עד להעברת השלטון באופן רשמי לשליטה הראשון של מקסיקו כרפובליקה, גואדלופה ויקטוריה.

מאז עלייתו לשלטון של גואדלופה ויקטוריה, התחלפו נשיאי מקסיקו לעתים תכופות בעקבות משברים שפקדו את המדינה וחילוקי דעות רבים בין זרמים שונים במדינה. עד 1867 היו תקופות שלטון ארוכות יותר כמו זו של גואדלופה ויקטוריה ששלט במקסיקו כחמש שנים והיו קצרות במיוחד כמו תקופת שלטונו של ניקולאס בראבו שנמשכה תשעה ימים (10 ביולי 1839 - 19 ביולי 1839) וזו של חוסה מאריה בוקנגרה שנמשכה חמישה ימים (18 בדצמבר 1829 - 23 בדצמבר 1829). הגנרל אנטוניו לופז דה סנטה אנה השמרן, שכיהן כנשיא מקסיקו 11 פעמים, וולנטין גומס פריאס שכיהן כנשיא מקסיקו 5 פעמים, היו הבולטים שבהם.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הרפובליקה הראשונה של מקסיקו התרחשו מספר קונפליקטים בין מקסיקו לארצות הברית שהשפיעו רבות על ההיסטוריה של שתי המדינות. הבולטים שבהם היו המהפכה הטקסנית ומלחמת ארצות הברית מקסיקו. בסופו של דבר ניצחה ארצות הברית את המקסיקנים במלחמות הגדולות בין שתי המדינות, וזכתה לספח לשטחה חלקים ממקסיקו ומוכרים כיום כמדינות מערב ארצות הברית.

המהפכה הטקסנית וקרב אלמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – המהפכה הטקסנית, קרב אלמו

המהפכה הטקסנית החלה בעקבות מתיחות בין ממשלת מקסיקו לבין המתיישבים האמריקאים בשטחיה של מדינת טחאס, חלק מהפרובינציה המקסיקנית קואהווילה וטחאס (Coahuila y Tejas). הגנרל אנטוניו לופז דה סנטה אנה, נשיא מקסיקו ביטל את החוקה המקסיקנית שגובשה ב-1824 וניסח חוקה חדשה, תוך שהכתיר את עצמו לדיקטטור, למורת רוחם של המתיישבים האמריקאים חדורי ערכי דמוקרטיה וליברליזם.

המרד החל ב-2 באוקטובר 1835 עם הצלחתה של פשיטה שביצעו מורדים טקסנים על כוח צבאי מקסיקני שנשלח לפרקם מנשקם. בהמשך השקיע הצבא המקסיקני משאבים רבים לדיכוי המרד, דבר שבתחילת התהליך נחל הצלחה.

ניצחונם האחרון של המקסיקנים במהפכה הטקסנית היה ניצחון פירוס בקרב אלמו, שהיה כיבוש מוצלח של מבצר טקסני בסן אנטוניו שבטקסס, הנושא את אותו השם. הקרב כלל מצור בן 13 ימים של הכוח המקסיקני בפיקודו של סנטה אנה, על המבצר, שבו התבצרו מורדים טקסנים (ביניהם דייווי קרוקט), אולם בסופו פרצו הכוחות המקסיקנים שצרו עליו לתוכו והרגו כמעט את כל המתבצרים, למעט מספר עבדים, נשים וילדים. קרב הבלימה באלמו אפשר למצביא האמריקני סם יוסטון לאסוף חיילים ולהתכונן לקרב המכריע של המלחמה, הקרב בסן חסינטו (כ-30 קילומטרים מהעיר יוסטון), שהסתיים בניצחון מוחץ לטקסנים.

קרב סן חסינטו הסתיים בלקיחתו בשבי של הגנרל סנטה אנה, שחתם על אמנות וולסקו שמעשית הגדירו את ניצחונם של המורדים הטקסנים במלחמה. למעשה, סנטה אנה כבר לא היה נשיא (מחליפו של סנטה אנה, מיגל ברגאן, הוחלף ביום העשירי למצור על מבצר האלמו על ידי חוסה חוסטו קורו) ועל כן לא הייתה לו סמכות אמיתית לחתום על האמנות הללו בשם הממשלה במקסיקו סיטי. בסופו של יום, סנטה אנה הסכים לחתום על המסמכים שהכירו בעצמאותה של טקסס בתמורה לחייו.

אף על פי שממשלת מקסיקו מעולם לא הכירה ברפובליקת טקסס העצמאית, האחרונה סופחה ב-1845 לארצות הברית כמדינתה ה-28, וגורלה הוכרע רק בתום מלחמת ארצות הברית-מקסיקו. בתום המלחמה סיפחה אליה ארצות הברית שטחים רבים נוספים, חלקם במלחמה וחלקם בהסכם רכישת גדסדן. אז, מחוסר ברירה, הכירה ממשלת מקסיקו רשמית באובדנה של טקסס.

מלחמת ארצות הברית-מקסיקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת ארצות הברית-מקסיקו

הרקע למלחמה היה, לצד סכסוכי הגבולות המתמשכים בין ארצות הברית למקסיקו, השאיפה האמריקנית להחיל את עקרונות הדמוקרטיה והקפיטליזם מערבה, לכל שטחי היבשת עד לאוקיינוס השקט, שאיפה שהקנתה לאמריקאים אויבים רבים מצפון ומדרום. ב-1845 הציע נשיא ארצות הברית, ג'יימס פולק, לרכוש את כל השטחים שבין האימפריה האמריקנית המתהווה לבין האוקיינוס השקט בתמורה ל-25 מיליון דולר, שהיו אז סכום כסף גבוה מאוד. המקסיקנים סירבו מאחר שמדובר היה בשטחים שהיוו מחצית משטחה של מקסיקו.

בשלהי 1845, לאחר כניסתו לתפקיד, שלח הנשיא ג'יימס פולק את הגנרל זכארי טיילור, לימים נשיאה ה-12 של ארצות הברית ביחד עם עוד 1,500 חיילים אמריקנים לאזור נהר הריו גראנדה. בפקודתו של פולק, צעדו החיילים בפיקודו של טיילור לקורפוס כריסטי, צפונית לנהר, חלק שנחשב בשליטה מקסיקנית. כחודש לאחר מכן, באפריל 1846, תקפו המקסיקנים ונהדפו על ידי הכוח של טיילור, שהיה גדול מכדי שיוכלו להתמודד מולו. בעקבות התקרית, שהייתה עילה למלחמה, ביקש פולק מהקונגרס של ארצות הברית להכריז מלחמה על מקסיקו.

קומודור ג'ון דרייק סלואוט (John Drake Sloat) נשלח לכבוש את קליפורניה מצפון. בעזרת ספינות של חיל הים האמריקאי באוקיינוס השקט ובעזרת הבדלנים המקומיים ביבשה שסייעו לו בכיבוש ערים חשובות הצליח סלואוט לכבוש את קליפורניה מידי מקסיקו.

כוח גדול נוסף בפיקודו של סטיבן קירני, כבש את סנטה פה שבניו מקסיקו והמשיך על מנת לחבור לכוחותיו של סלואוט במרכז קליפורניה כדי להשלים את הכיבוש. ב-13 בינואר 1847 נחתם הסכם קאוונגה (Cahuenga) שהגדיר את קליפורניה כשטח אמריקני וקבע שחרור של שבויים משני הצדדים.

את הכוח, בפיקודו של טיילור, ניסה לעצור כוח מקסיקני גדול בפיקודו של נשיא מקסיקו בכבודו ובעצמו - הגנרל אנטוניו לופז דה סנטה אנה. האחרון הובס בקרב בואנה ויסטה בקואהוילה (Coahuila) שבצפון מקסיקו של היום.

במרץ 1847 פתח פולק חזית נוספת כאשר שלח כוח צבאי חסר תקדים בגודלו, בפיקודו של הגנרל וינפילד סקוט, לכבוש את מקסיקו סיטי.

ב-2 בפברואר 1848 נחתם הסכם גואדלופ הידלגו שסיים את המלחמה. עיקרי ההסכם היו קביעת הריו גראנדה כגבול בין שתי המדינות בטקסס כאשר השטחים שנכבשו מדרום לו הוחזרו למקסיקו. ארצות הברית קיבלה את השליטה על שטחי קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה ושטחים מקולורדו, ויומינג, וניו מקסיקו בתמורה לסכום של 18.25 מיליון דולר. (כ-630 מיליון דולר במונחים של היום). במהלך המלחמה נהרגו (הערכות) כ-20,000 חיילים אמריקאים וכ-25,000 חיילים מקסיקנים.

הגורמים להכרעת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יתרונה של ארצות הברית במלחמה היה ברור. המקסיקנים עדיין השתמשו במוסקטים ישנים מתקופתו של נפוליאון בונפרטה, בעוד האמריקנים חומשו ברובים חדישים מתוצרת מקומית. גם במשאבים היה לאמריקאים יתרון משמעותי על פני הלוחמים המקסיקנים.

גדוד סנט פטריק, שהורכב מחיילים אירים קתולים, החל את המלחמה לצד הצבא האמריקאי אולם באמצע ערק למקסיקו. גרסאות שונות מסבירות את הסיבות לעריקתם של חיילי הגדוד. אחת מהן היא אפליה קשה מצד האמריקנים, ואחת נוספת היא סיבה דתית, שכן האירים קתולים כמו המקסיקנים, בניגוד לאמריקנים הפרוטסטנטים. מרבית החיילים נהרגו בקרב צ'ורובוסקו, שהוכרע לטובת האמריקנים וקירב אותם עד כדי 10 קילומטרים בלבד ממקסיקו סיטי. כ-100 חיילים מהגדוד נתפסו ונשבו על ידי החיילים האמריקנים, ולאחר שהוטבעה על עורם האות D (עריק - Deserter) בברזל מלובן, הוצאו להורג בתלייה. חיילי גדוד סנט פטריק נחשבים לגיבורים במקסיקו עד היום.

המאבק לרפורמה ליברלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 באוגוסט 1855 סנטה אנה, שהפך לדיקטטור פעם נוספת, הודח מהשלטון בידי הליברלים במה שנקרא "מהפכת איוטלה". איגנאסיו קומונפורט, ליברלי מתון, מונה לנשיא. עיקר מטרתו הייתה למצוא את האיזון הנכון בין השמרנים לליברלים במדינה.

חוקת 1857[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך תקופת שלטונו של קומונפורט, נוסחה חוקה חדשה. מנסחי החוקה הקפידו לשמור על מרבית כוחה של הכנסייה הקתולית, אולם הם קבעו לראשונה שההנצרות הקתולית תהיה הדת הרשמית במקסיקו. עובדה זו לא הייתה מקובלת כמובן על מעמד הכמורה ועל הזרם השמרן, מה שגרם להחרמתו של קומונפורט על ידיהם והניח את היסודות ל"מלחמת הרפורמה" שבאה בעקבות החלת החוקה.

מלחמת הרפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת הרפורמה (Guerra de Reforma), שנחשבת מלחמה קשה ועקובה מדם שהפרידה בין שני הזרמים הפוליטיים העיקריים במקסיקו בצורה בולטת, פרצה בדצמבר 1857 ונמשכה כשלוש שנים. מרבית האנשים שהיו חלוקים בדעותיהם הצטרפו לליברלים, ששוכנעו שכוחה של הכנסייה צריך להיות מתון יותר משהיה עד פרוץ המלחמה. לאורך תקופה קצרה כיהנו שתי ממשלות בו זמנית - אחת שמרנית במקסיקו סיטי, ואחת ליברלית בוורקרוס.

המלחמה הסתיימה בינואר 1861 בניצחון של הליברלים עם חזרתם למקסיקו סיטי. בניטו חוארס, ממנהיגי הליברלים, נבחר בחודש מרץ של אותה שנה לקדנציה בת ארבע שנים כנשיא מקסיקו.

ההתערבות הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהמירוץ הקולוניאלי של סוף המאה ה-19, ביקשה צרפת להרחיב את אזורי ההשפעה שלה גם ביבשת אמריקה.

נשיא מקסיקו, בניטו חוארס, עיכב את תשלומי הריבית של הלוואות שלקחה הממשלה הקודמת ממדינות זרות - דבר שהרגיז הן את הצרפתים והן את הספרדים והבריטים, שציפו לקבל ממקסיקו תשלומים. ב-31 באוקטובר 1861 חתמו שלוש המדינות על אמנת לונדון, שקבעה על ריכוז המאמצים מצד שלוש המדינות להסדר החוב של מקסיקו. כבר ב-8 בדצמבר 1861 נחתו בנמל וורקרוס כוחות ספרדים שהגיעו מקובה. הכוחות האירופיים התבססו על ההערכה שארצות הברית, שהייתה שקועה במלחמת אזרחים, תימנע מלהתערב בנעשה במקסיקו.

המלחמה הפרנקו-מקסיקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות צרפתיים החלו להתקדם מהחוף הקאריבי לכיוון העיר פואבלה, שם נעצרו בקרב עקוב מדם שמכונה "קרב פואבלה". ב-5 במאי 1862 הוכרע הקרב, כאשר נחלו הכוחות הצרפתים תבוסה מוחצת מול צבאו של הגנרל איגנאסיו סראגוסה. הצבא הצרפתי נחשב אז לאחד הצבאות היעילים בעולם, ועל כן הניצחון נחשב למתוק כל כך בעיני המקסיקנים. עד היום נערכות ברחבי מקסיקו חגיגות המציינות את הניצחון בקרב ב-5 במאי.

בחודשים ספטמבר-אוקטובר הגיעו דרך הים גדודים רבים נוספים של חיילים צרפתים והחלה המלחמה הפרנקו-מקסיקנית. הצרפתים כבשו את ורקרוס וערכו מצור על פואבלה, עד שכבשו גם אותה. ניסיונם של כוחות מקסיקנים בהנהגתו של הגנרל איגנאסיו קומונפורט להדוף את המצור נתקל בהתנגדות קשה והובס. הצרפתים התקדמו גם מכיוון האוקיינוס השקט, חופה השני של מקסיקו, והפגיזו את אקפולקו בדרך לכיבוש מקסיקו סיטי. הכוחות הצרפתים, בפיקודו של הגנרל פרנסואה באזין, נכנסו למקסיקו סיטי ב-7 ביוני 1863.

הצרפתים ייסדו מונרכיה חדשה במקסיקו שמכונה "האימפריה המקסיקנית השנייה" והכתירו את הארכידוכס מקסימיליאן לבית הבסבורג מאוסטריה כקיסר מקסיקו "מקסימיליאן הראשון". כל זאת נעשה בתמיכת בתי המלוכה בספרד ובאוסטריה ובתמיכת הכנסייה הקתולית. בניטו חוארס ותומכיו התארגנו כצבא מקסיקני לאומי שכונה "הצבא הרפובליקני".

המלחמה לא הסתיימה. הצרפתים המשיכו בחיזוק השפעתם במקסיקו לאחר הכתרתו של מקסמיליאן הראשון כקיסר. הם המשיכו בכיבוש ערי מפתח במדינה. גוודלחרה (7 בינואר 1864), וואחקה (9 בפברואר 1865) וגוואימאס (29 במרץ 1865) נפלו בידי הצבא הצרפתי, אולם במקביל אספו כוחות הרפובליקנים בהנהגת בניטו חוארס חיילים ונשק בעיקר במדינות הצפון, סינלואה וצ'יוואווה וכן בערים שלגדות הריו גראנדה. הקיסר מקסימיליאן הראשון הוציא צו ב-3 באוקטובר 1865 המורה על הוצאה מיידית להורג של כל מקסיקני שייתפס כשבוי בזמן מלחמה. אותו הצו היווה את הבסיס להוצאה להורג שלו עצמו, כשנתיים מאוחר יותר.

ב-1866 הכריז נפוליאון השלישי על נסיגה משטחי ההשפעה שלו במקסיקו. הצבא הרפובליקני כבש בהדרגה את צ'יוואווה, גוודלחרה ואקפולקו, בעוד הצרפתים החלו בפינוי שטחים שכבשו - גואנחואטו, מונטריי, וואחקה ועוד.

תחיית הרפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיום המלחמה ב-1867 הביא את המנצחים להקמת רפובליקת מקסיקו. בניטו חוארס, מנהיג הרפובליקנים, שב למשרת הנשיא וניסח חוקה חדשה שעיקריה היו הפרדת הדת מהמדינה. הביטויים לכך היו הפקעת המרחבים הגדולים שהיו בשליטתה של הכנסייה הקתולית, הרחקת כמרים מפוליטיקה והזכות לנישואים אזרחיים עוגנה בחוקה.

בניטו חוארס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניטו חוארס כיהן כנשיא מקסיקו עד מותו ב-1872. עד היום נחשב חוארס, שהיה היחיד מבין נשיאי מקסיקו שדם ספרדי לא זורם בעורקיו, ללוחם חופש, רפורמטור שהקדיש את כל כולו לדמוקרטיה, לערכים ולשוויון זכויות למיעוטים, ובו בזמן פעל למודרניזציה של מקסיקו. בעיני רבים במקסיקו תופס חוארס מקום של גיבור לאומי, ויום הולדתו, ה-21 במרץ, הוא יום חג במקסיקו. מקסיקו סיטי בחרה להנציח את זכרו בכך שקראה לשדה התעופה הבינלאומי שלה על שמו.

הדיקטטורה של דיאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמרנים במדינה לא ראו בעין יפה את חלוקה הסמכויות במדינה וסברו שהנשיא חוארס, ואחר כך מחליפו סבסטיאן לרדו דה טחאדה, אוצרים סמכויות רבות מדי - ועל כן חפצו בחזרה לשלטון. ב-1876 תפס את השלטון פורפיריו דיאס (Porfirio Díaz), אחד ממנהיגי הצבא. אז החלה תקופה בת כ-35 שנה, שבה היה דיאס האיש החזק במקסיקו ועל כן כונתה "פופיריאטו". תקופת שלטונו של דיאס אופיינה בשקט יחסי מבחינה מדינית ובשגשוג וצמיחה כלכלית. הצמיחה הושגה בעיקר הודות להשקעות מבחוץ ולשיפור משמעותי בתשתיות. למרות המצב הטוב לכאורה שבה הייתה שרויה מקסיקו, תקופת ה"פופיריאטו" אופיינה באי-שוויון בין המעמדות בחברה ופערים חברתיים היו בה עניין של מה בכך. הדיקטטורה שהנהיג דיאס ביד קשה מנעה התקוממויות ומרידות בתוך העם.

המהפכה המקסיקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה המקסיקנית

ב-1910 החליט פורפיריו דיאס בן ה-80 לערוך בחירות נוספות כדי לאפשר לו תקופת כהונה נוספת כנשיא מקסיקו. הוא היה בטוח בניצחונו, מאחר שדיכא כל מתמודד רציני שקם מולו. אולם, אקדמאי צעיר בשם פרנסיסקו איגנאסיו מדרו (Francisco I. Madero) החליט לרוץ לנשיאות מול הנשיא המכהן. הגם שדיאס דאג להכניסו לכלא, צבר מדרו פופולריות גוברת והולכת בציבור המקסיקני.

לאחר הבחירות הכריז דיאס על התוצאות, כאשר ניצחונו היה כמעט פה אחד, למעט כמה מאות קולות שהצביעו עבור מדרו בכל המדינה. התרמית הייתה גדולה מדי כדי שהציבור יקבל אותה, וזה יצא לרחובות. ב-20 בנובמבר 1910 קרא מדרו, שברח מהכלא, לציבור במקסיקו ליטול את נשקם ולהילחם נגד ממשלו של דיאס. התוכנית שגיבש נקראה תוכנית סן-לואיס פוטוסי, על שם המקום שבו גובשה. הכוחות המהפכניים, שהונהגו בידי אמיליאנו סאפאטה, פנצ'ו וייה, פסקל אורוסקו וונוסטיאנו קראנסה במחוזות מקסיקו השונים, הביסו את הצבא הפדרלי בהנהגתו של דיאס. ב-1911 נכנע דיאס "לטובת שלום האומה" ויצא לגלות בצרפת, שם נפטר ב-1915.

המכנה המשותף היחידי של המהפכנים בינם ובין עצמם היה הרצון להדיח את הרודן מתפקידו, אולם לאחר שצלחו במשימתם נתקלו בקושי רב לארגן את הממשל מחדש לשביעות רצון כל הזרמים. הדבר גרר מאבק ממושך בין הליברלים, הרדיקלים והאחרים, שנמשך קרוב ל-20 שנה ונחשב לחלק מהמהפכה המקסיקנית, על אף שניתן להחשיבו כמלחמת אזרחים לכל דבר. באותו הזמן התנקשו מתנגדיהם של מנהיגי המרד באלה האחרונים. ובין היתר מדרו (1913), סאפאטה (1919), קראנסה (1920) ופנצ'ו וייה (1923) נרצחו על ידי מתנגדיהם במהלך המהפכה.

מדרו נרצח בשנת 1913 בעודו מכהן בתפקיד הנשיא. הוא הודח והוצא להורג בידי ויקטוריאנו הוארטה, גנרל לשעבר של דיאס שנשען על תמיכתו של שגריר ארצות הברית במקסיקו דאז, אך לא בתמיכתו של נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון. בהמשך, איבד הוארטה מהפופולריות שלו בשל יחסו הברוטלי כלפי נתיניו ועמו, והודח בידי וונוסטיאנו קראנסה, ממובילי המהפכה, ב-1915. קראנסה הכריז ב-5 בפברואר 1917 על כינונה של חוקה חדשה במקסיקו - חוקה שתקפה במקסיקו עד היום.

קראנסה נרצח ב-1920 על ידי תומכים לשעבר שלו, בגלל סכסוך פנימי.

אלווארו אוברגון סאלידו, מתומכיו לשעבר של קראנסה שהתקוממו נגדו, תפס את השלטון והיה לנשיא. הוא הצליח ללכד את העם המקסיקני ולהובילו בדרך חדשה, תוך שהוא מרסן את כוחה של הכנסייה הקתולית, הנהיג חירות חברתית יחסית ואף הניח את היסודות למתן זכויות לנשים. על אף שביתת הכוחות היחסית לאחר 1920, המאבקים המזוינים טרם תמו. המאבק המפורסם ביותר שהתרחש מאז סיום המהפכה הרשמי בשנת 1921, הוא המאבק בין תומכיה של החברה החילונית והפרדת הדת מהמדינה מול מתנגדיה, שרצו בהחזרת חלק מסמכויותיה של הממשלה לכנסייה הקתולית וחזרת מעמד הכמורה לכפי שהיה לפני המהפכה. המאבק הפך להיות מאבק אלים ב-1926 והוכרע בשנה לאחר מכן.

המהפכה המקסיקנית נמשכה בין השנים 1910 (ההתקוממות בגין הכרזתו השקרית של דיאס בדבר תוצאות הבחירות) ל-1921 (השנה שבה הצליח לייצב הנשיא אוברגון את המצב במדינה) וההערכות הן שכ-900,000 אנשים קיפחו את חייהם במהלכה. עם זאת, מלחמת הקריסטרוס (1926-1929) נחשבת על ידי היסטוריונים לחלקה השני של המהפכה.

מלחמת הקריסטרוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1926 פרצה מלחמת הקריסטרוס בצורת התקוממות עממית מזוינת כנגד השלטון האנטי-דתי. החוקה של 1917 קבעה מספר סעיפים שנויים במחלוקת בכל הקשור לדת: בסעיף 5 לחוקה הוצאו מחוץ לחוק מסדרים נוצריים שהושתתו על נזירות. בסעיף 24 לחוקה נאסרה תפילה ציבורית מחוץ לכנסיות ובניינים שיועדו למטרת דת. בסעיף 27 לחוקה הוגבלו זכויותיהם של הארגונים הדתיים במדינה להחזקת רכוש בבעלותם. סעיף 130 לחוקה קבע כי ממעמד הכמורה במקסיקו תישלל זכות ההצבעה בבחירות, תימנע הרשות להתלבש בבגדים דתיים מסורתיים בפרהסיה וחל עליהם איסור להתבטא בנושאים ציבוריים באמצעי התקשורת.

ב-1929, לאחר שלוש שנים של עימותים פנימיים בין הכוחות הפדרליים של הממשלה לבין התומכים הדתיים ברפורמה דתית (שכונו הקריסטרוס - Cristeros), הגיעו הצדדים לפתרון דיפלומטי בעזרתו של שגריר ארצות הברית במקסיקו, והסתימה המלחמה. הקונפליקט גבה את חייהם של 90,000 איש, מהם (למעט כמה אזרחים ו"קריסטרוס" שנהרגו בפשיטות של הצבא הפדרלי לאחר סיום המלחמה) כשני שלישים חיילים פדרליים וכשליש ממחנה ה"קריסטרוס". לפי ההסכם נשארו החוקים כפי שהם כתובים בחוקה, אולם בפועל לא בוצעה אכיפה מסודרת של חוקים אלה על ידי השלטון. רק באזורים ספורים נרדפו כמרים בשם החוק. לאחר קבלתה של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם על ידי האו"ם, הוראותיה המקוריים של חוקת המדינה בענייני דת נותרו בעינן, אולם באופן רשמי לא נעשה דבר כדי לאכפן.

עליית ה-PRI לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלוטארקו אליאס קאייס, נשיא מקסיקו (בפועל 1924-1928, דה פקטו עד 1935) ומייסד הPRI

1929 היא גם שנת היווסדותה של מפלגת PRI (במקור - Partido Revolucionario Institucional - המפלגה המהפכנית המאורגנת), מפלגת השלטון במקסיקו ב-1929 עד תחילת המאה ה-21. מייסדה היה פלוטארקו אליאס קאייס, נשיא המדינה בין השנים 1924 ו-1928, שהמשיך לשלוט דה-פאקטו עד לשנת 1935 (תקופה המכונה "מקסימאטו"). קאייס הצליח לשכנע את מרבית הגנרלים במהפכה להתאחד לכדי צבא אחד - צבא מקסיקו. בעיני רבים, זוהי נקודת הזמן שסיימה את המהפכה המקסיקנית.

ידיה הארוכות של המפלגה הפכו את הפוליטיקה במקסיקו למונופול של מפלגה אחת. עד 1988 לא איבדה המפלגה מושב אחד בפרלמנט, ורק ב-2 ביולי 2000 ניצחה אותה בבחירות הכלליות "ברית השינוי" של מפלגת האופוזיציה - PAN, בראשותו של ויסנטה פוקס, ושמה קץ ל-71 שנות השלטון המהפכני-מוסדי של PRI.

הנשיא לזארוס קרדנאס עלה לשלטון ב-1934 וחולל מהפכה במקסיקו. באפריל 1936 הוא היגלה את השליט דה-פאקטו קאייס לארצות הברית, מחשש שינסה להשתלט שוב על כס הנשיאות ולהשליט משטר דיקטטורה במדינה. קרדנאס גיבש את הכוחות השונים במפלגתו, ה-PRI, והצליח לאחד את שורותיה מחדש.

כחלק מהרפורמה הכללית שלו במדינה, ביצע קרדנאס מספר פעולות שראוי לציין והביאו את מקסיקו להישגים מרשימים בתחומים מגוונים. להלן חלק ממהלכיו:

  • הרחבת אזורי הפצתם ספרי הלימוד במדינה להורדת אחוז הבערות
  • הפיכת תעשיית הנפט במקסיקו לממשלתית
  • הקמת חברת חשמל מקסיקנית לאומית
  • הקמת המכון הלאומי לטכנולוגיה (בדומה לטכניון הישראלי)
  • החלת מדיניות מקרקעין חדשה, שהיטיבה עם החקלאים ובני מעמד הפועלים
  • הענקת מקלט מדיני למגורשים ספרדים שגורשו לאחר מלחמת האזרחים בספרד

מקסיקו במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקסיקו לקחה חלק פעיל בחצייה השני של מלחמת העולם השנייה. עד המתקפה על פרל הארבור לא התערבה מי ממדינות צפון אמריקה באופן פעיל במלחמה, וגם מקסיקו הייתה נייטרלית. מעורבותה היחידה במלחמה הייתה מסחר עם מדינות הציר, שהסתיים ב-1939 עם כניסתו של הצבא הגרמני לפולין. לאחר המתקפה, נטייתה של מקסיקו הייתה עם בעלות הברית, אולם היא לא השתתפה במלחמה.

ארצות הברית, שכבר קיבלה החלטה להכריז מלחמה על מדינות הציר, השתתפה במלחמה ומקסיקו, שיחסיה עם שכנתה הצפונית היו טובים, סייעה לה. במאי 1942 הטביעו צוללות של חיל הים הגרמני שתי מיכליות נפט מקסיקניות, "שומרת המישור" (Portero de Llano) ו"חגורת הזהב" (Faja de Oro), שהעבירו דלק מנמל טמפיקו במקסיקו לנמל פילדלפיה בארצות הברית. בעקבות האירוע במפרץ מקסיקו החליט נשיא מקסיקו, מנואל אווילה קמאצ'ו, להצטרף לארצות הברית ולהכריז מלחמה על מדינות הציר.

מקסיקו, בצוותא עם אתיופיה והפיליפינים, הצטרפה ב-22 במאי ל"הכרזת האומות המאוחדות" שהכריז נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט בינואר אותה שנה.

בתחילה סייעה מקסיקו לארצות הברית במאמץ המלחמתי. מקסיקנים רבים עבדו בארצות הברית בתשתיות כגון הרכבת מסילות ברזל וחקלאות, ואילו הצבא האמריקני לקח על עצמו לאמן גדודים מקסיקנים בנואבו לאדרו, מקסיקו, ולאחר מכן בארצות הברית, שיישלחו מאוחר יותר לשדה הקרב. טייסת 201 של חיל האוויר המקסיקני בסופו של דבר לקחה חלק במערכה נגד הצבא היפני הקיסרי בפיליפינים במרץ 1945, זמן קצר בלבד לפני סיום המלחמה. המערכה הוכרעה לטובת בעלות הברית, הרבה בזכות הטייסים המקסיקנים. 20 טייסים מקסיקנים זכו באותות גבורה מחיל האוויר האמריקני. שבעה מטייסי טייסת 201 נהרגו בקרב, ונבנתה אנדרטה לזכרם.

מקסיקו לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנס הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים מכנים את מה שקרה למקסיקו בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה כ"נס הכלכלי המקסיקני" (El Milagro Mexicano). בתקופה זו נהנתה מקסיקו מצמיחה כלכלית מואצת, למרות כישלונה של הממשלה לגייס השקעות מבחוץ במהלך תקופת השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה לאחר מכן.

בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 חלה הידרדרות פוליטית במקסיקו, ששיאה היה בטבח בטלטלולקו ב-1968, ערב פתיחת אולימפיאדת 1968 במקסיקו סיטי. לאחר המשחקים האולימפיים הכלכלה שבה למסלולה. רוב הזמן כלכלת מקסיקו התפתחה במהירות, למעט משברים קטנים ב-1976 וב-1982 שגרמו לרכישת הבנקים הגדולים על ידי הממשלה. הבנקים הצטיירו כגורמים העיקריים למשברים הכלכליים שפקדו את המדינה. היה זה נורמלי שהפסו המקסיקני קיבל ערך מחדש מדי שש שנים, כשהתחלף נשיא. בדצמבר 1994, שינוי שער החליפין גרר את הכלכלה המקסיקנית למיתון עמוק, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה.

ב-19 בספטמבר 1985 פקדה את מדינת מיצ'ואקאן, הסמוכה למקסיקו סיטי, רעידת אדמה בעוצמה של 8.1 בסולם ריכטר. היא גרמה נזקים עצומים לערים בסביבה. רעידת האדמה גבתה את חייהם של לפחות 9,000 בני אדם, 30,000 נפצעו ו-100,000 נותרו ללא קורת גג. 412 בניינים נהרסו כליל, בעוד ל-3,000 בניינים נגרמו נזקים כבדים.

המרד בצ'יאפס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד בצ'יאפס

ב-1 בינואר 1994 הצטרפה מקסיקו לברית NAFTA, הסכם הסחר החופשי בין מדינות צפון אמריקה (North American Free Trade Agreement), שבה היו חברות קנדה וארצות הברית. באותו התאריך תפס הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי מספר ערים במדינת צ'יאפס שבדרום מקסיקו, במחאה על ה"דיקטטורה" שמנהיגה מפלגת השלטון - ה-PRI - מזה עשרות שנים. ביטולה של הרפורמה האגררית שנועדה להיטיב עם החקלאים, והצטרפותה לפרויקט ליברלי-קפיטליסטי של סחר חופשי עם שכנותיה היה הקש ששבר את גב הגמל, והיווה נקודה טובה לצבא הזפטיסטי לפתוח במרד.

בתוך ימים ספורים הגיעו 12,000 חיילים כדי לתגבר את הכוחות הצבאיים שנמצאים בחבל כדרך קבע על מנת לגרש את המורדים מהערים שכבשו. הצבא נחל הצלחה, והמורדים נסוגו ליער הגשם הסמוך לגבול עם גואטמלה בתוך ימים אחדים. ב-12 בינואר כבר הוכרזה הפסקת אש חד-צדדית על ידי הממשלה, וכבר בפברואר אותה שנה נפתחו שיחות לגישור בין המורדים לממשלה.

המרד, שתוכנן שנים מראש על ידי מנהיגי הצבא הזפטיסטי, היה הפתעה גמורה לכל הצדדים המעורבים בעניין, כולל התקשורת, הן במקסיקו והן מחוצה לה.

הסיבות העיקריות לפרוץ המרד היו הרגשת הקיפוח שסבלו ממנה תושביה של חבל צ'יאפס, ביטול הרפורמה האגררית בפברואר 1992 שנועדה להיטיב עם החקלאים והצטרפותה של מקסיקו להסכם NAFTA. הסיבות לפרוץ המרד בעיקרן כלכליות-חברתיות ולא פוליטיות.

סיום ההגמוניה של PRI[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שרבים מחברי המפלגה הואשמו בעבירות שחיתות כאלה ואחרות בשנות ה-80 ו-90 של המאה ה-20, עדיין החזיקה המפלגה את מרבית המשרות הציבוריות בממשלה, בקונגרס ובשלטון המקומי הפדרלי. עם הזמן, והודות לרפורמות שונות באופיין האלקטורלי של הבחירות שנעשו על ידי הנשיא קרלוס סאלינס דנ גורטרי ואחריו ארנסטו זדייו, אמון הציבור המקסיקני בראשי המפלגה נסדק וכוחה של המפלגה החל להחלש. בתחילת שנות ה-90 הפסידה PRI עמדות מפתח בשלטונות הפדרלים, כך שמושלים רבים בפדרציות של מקסיקו הגיעו ממפלגות אחרות. באמצע שנות ה-90 הפסידה המפלגה את רוב מושבי הקונגרס למתחרותיה, ובשנת 2000, לאחר 70 שנות שלטון, זכה המועמד של מפלגת PAN (Partido Acción Nacional - מפלגת הפעילות הלאומית), ויסנטה פוקס, בבחירות לנשיאות מקסיקו.

ב-1995 התמודד נשיא מקסיקו, ארנסטו זדייו (Ernesto Zedillo) עם משבר כלכלי. גם היעדר תמיכה ציבורית וכן הפגנות תכופות במקסיקו סיטי היו דבר שבשגרה, ונוכחות צבאית מוגברת הייתה בחבל צ'יאפס, בו עדיין התקיימו מרידות מצד הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי. הקמת המכון הפדרלי לבחירות - מוסד אזרחי שנועד לפקח על הבחירות במדינה - היה המסמר האחרון בארון הקבורה של המפלגה באותה עת.

ויסנטה פוקס נבחר לתפקיד נשיא מקסיקו ב-2 ביולי 2000 ועלה לכס הנשיאות ב-1 בדצמבר אותה שנה, כאשר הוא חותם תקופת שלטון בת כ-70 שנה של מפלגת PRI. עם זאת, לא הצליח פוקס להשיג את מרבית המושבים בפרלמנט המקסיקני, ורבות מהרפורמות והפעולות שהציע טורפדו על ידיו. ב-2006 הוא הוחלף על ידי פליפה קלדרון, גם הוא ממפלגת ה-PAN.

מפלגת PRI חוזרת לשלטון עם היבחרו של אנריקה פניה נייטו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האתר הארכאולוגי של טלפאקויה, הנמצא כמה עשרות קילומטרים דרומית-מזרחית למקסיקו סיטי.
  2. ^ לשם השוואה, העיר מוסקבה אוכלסה בכ-60,000 תושבים ואילו בלונדון חיו 80,000 תושבים באותן שנים. בעיר תל אביב כיום (אומדן 2006) חיים כ-380,000 תושבים.
  3. ^ יחי הבתולה מגוואדלופ! יחי אמריקה הספרדית! יחי פרננדו השביעי! יחי מקסיקו! יחי מקסיקו! יחי מקסיקו! (במקור: " ¡Viva la Virgen de Guadalupe!, ¡Viva la América española!, ¡viva Fernando VII!, ¡viva México! ¡viva México! ¡viva México!"). הבתולה מגוואדלופ היא קדושה מקסיקנית קתולית מהמאה ה-16. ב"אמריקה הספרדית", הכוונה לאמריקה הלטינית. פרננדו השביעי היה מלך ספרד בין 1813 ל-1833.
  4. ^ מקסיקו המודרנית הנציחה את זכרם של שלושת מנהיגי המרד הבולטים, הידלגו, מורלוס וגררו, בכך שקראה לשלושה ממחוזותיה על שמם.