היסטוריה של ניגריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה וסגנון.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ההיסטוריה של ניגריה כוללת תקופה קולוניאלית ארוכה בחסות בריטית ותקופה של מאבקים בגלל סכסוכים אתניים בין קבוצות שונות.

התקופה הקדם קולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חפירות ארכאולוגיות מגלות שניגריה בחלקה הייתה מיושבת יותר מ-9000 שנה. באותה תקופה שלט בניגריה שבט האוסה. בין השנים 500 לפנה"ס ל-200 לספירה פרחה בניגריה תרבות נוק. מאוחר יותר, בין שנת 700 לספירה עד למחצית הראשונה של המאה ה-15, האזור שמכונה היום ניגריה היה תחת שליטת ערי המדינה של שבטי היורובה איפה ואויו אימפריית קנאם בורנו ממלכת בנין ממלכת נארי וערי המדינה של שבטי האוסה קאנו (עיר-מדינה) וקאטסינה.

במאה ה-15 הופיעו בניגריה האירופים הראשונים, מגלי ארצות וסוחרים פורטוגזים, וסחר העבדים בניגריה החל לפרוח. במאות ה-17 וה-18 הגיעו לאזור ניגריה גם האנגלים. בשנת 1807, ביטלה בריטניה את סחר העבדים בניגריה.

התקופה הקולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1866 השתייכה ניגריה למושבת החסות הבריטית סיירה לאונה. בשנת 1874, עברה לשליטתה של מושבת החסות הבריטית גאנה. בשנת 1886 הייתה ניגריה למושבת חסות בריטית נפרדת על פי החלטת ועידת ברלין.

השלטון הקולוניאלי הביא איתו התפתחות ומודרניזציה לדרום המדינה ובמערב ניגריה היו רופאים ועורכי דין אפריקניים עוד בסוף המאה ה-19. . לעומת זאת, המודרניזציה פסחה על הצפון המוסלמי כמעט לגמרי. הסיבות לפערי המודרניזציה בין הצפון לדרום היו שונות ומגוונות. אחת מהן הייתה המגע האפריקני-אירופי האינטנסיבי שהיה בדרום, עקב הקרבה לחוף. הצפון נשאר נחשל גם עקב התחייבותם של סיר ג'ורג' גולדי ((Sir George Goldie, ממייסדי ניגריה, ולורד פרידריק לוגארד (Frederick Lugard), הנציב העליון של צפון ניגריה, לשליטי הצפון המוסלמיים שלא לאפשר למיסיון הנוצרי לפעול בצפון, ולכן הצפון לא נהנה מפעולתו החינוכית של המיסיון הנוצרי. היורובה, במערב, היו הראשונים להיתקל בבריטים, ולכן תהליכי המודרניזציה שלהם היו המואצים ביותר. משנות ה-30 ואילך, בני שבט האיבו הדביקו את הפיגור הראשוני אולם המוסלמים נשארו מאחור.

כך שלקראת סוף התקופה הקולוניאלית היו פערים עצומים בין צפון מוסלמי לדרום נוצרי. בצפון ניגריה לא היה בוגר אוניברסיטה עד 1951. באותה שנה היו בניגריה 160 רופאים, אך רק אחד מההאוסה פולאני המוסלמי, לעומת 76 מהיורובה, 49 מהאיבו, ו-34 מבני המיעוטים. בשנת 1965 היוו יודעי קרוא וכתוב בדרום כ-20 אחוז, בעוד שבצפון הם היוו רק שני אחוזים. בפרובינציית קאנו Kanu)) בצפון המוסלמי, מחצית מיודעי קרוא וכתוב היו מהגרים דרומיים שהתרכזו בעיר קאנו. בעיר עצמה הפער היה עצום: בשכונת הדרומיים, מספר הילדים המבקרים בבתי ספר הוא 98 אחוז, בעוד שברבעים המוסלמיים של ההאוסה פולאני ביקרו בבית הספר לא יותר מחמישה אחוזים מהילדים. ב-1961, 99 אחוז מהפקידות הפדרלית בצפון ניגריה הייתה דרומית.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה החלה דרישה בקרב תושבי ניגריה לעצמאות. בשנת 1957 העניקו הבריטים עצמאות למזרח ולמערב ניגריה וכראש ממשלה נבחר אבובכר טפאווה בלאווה, וזמן קצר לאחר מכן הוענקה עצמאות גם לצפון ניגריה. ב-7 באוקטובר 1960 הצטרפה ניגריה לאו"ם כחברה ה-99, ב-1966 נרצח ראש הממשלה בלאווה בהפיכה צבאית.

קונפליקטים בתקופה הקולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון הקולוניאלי הבריטי יצר תשתית חיונית לניגריה מאוחדת. הוא יצר את המסגרת, תחם את הגבולות והפך את המושג ניגריה למציאות פוליטית ובינלאומית. הקולוניאליזם בנה רשתות תחבורה ותקשורת, הקים מערכת חינוך מערבית, הנהיג מערכת מנהל, אך למרות זאת ניתן לומר שעיקר תרומתם של הבריטים לאחדות ניגריה הייתה עקיפה. מצד שני, המדיניות הבריטית הערימה מכשולים בדרך לאיחוד ניגריה, הפרידה והפלתה בין הקבוצות האתניות בצפון ובדרום. ב-1914 נוצרה אמנם מסגרת קולוניאלית אחת, אך המנהל הקולוניאלי בצפון נשאר במידה רבה אוטונומי. הביורוקרטיה הבריטית בצפון הדגישה את ייחודו של הצפון, ולעתים אף לחצה להפרדה מלאה. יחסיה עם המנהל הקולוניאלי בדרום היו יחסי עוינות ותחרות. המועצה המחוקקת שהוקמה בלגוס ב-1923 הייתה של הדרום בלבד, ולצפון לא ניתן ייצוג עד 1947. ב-1947 נכנסה לתוקף חוקה חדשה שהחלה למסד אוטונומיה מרחיקת לכת למזרח, למערב ולצפון, על ידי הקמת מועצות מחוקקות אזוריות, מה שיכול היה לעודד תהליך של התנתקות בין האזורים. הוקמו בתי מחוקקים וממשלות אזוריות, מערכת שיפוט, מנהל ציבורי, גם צפוני, גם מערבי וגם מזרחי, ואף מונו מושלים וראשי ממשלה אזוריים. (הדרום הפך ברובו לנוצרי, אך הבריטים מנעו מהמיסיונרים להיכנס לצפון). לא ניתן כל עידוד לצמיחת מוסדות וארגונים פוליטיים כלל ניגריים.

הצפון והדרום ראו את המדיניות הבריטית בצורה שונה: בעוד הלאומניים הדרומיים האשימו בדרך כלל את הבריטים ב"הפרד ומשול" ובהגברת הפיצול בניגריה, נשמעה שנים רבות בצפון טענה הפוכה, שהבריטים כפו על הצפון אחדות שאינה טבעית עם הדרום.

ב-1951 איימו מנהיגי הצפון המוסלמיים לפרוש מניגריה אם לא יובטחו לצפון לפחות מחצית מהמושבים באסיפה המחוקקת. הדרום קיבל את הדין כדי לשמור על אחדות המדינה, ובכך החלה השתלטות הצפון על הפדרציה הניגרית.

ב-1953 דרשו מפלגות הדרום שהאסיפה המחוקקת הכלל ניגרית תקבל החלטה בזכות שלטון עצמי ניגרי מ-1956, אך הצפון התנגד לכך בטענה שאינו מוכן לעצמאות. התנגדות הצפון לשלטון עצמי עוררה זעם בקרב הלאומניים הדרומיים שראו את תמיכת הצפון בהמשך השלטון הבריטי כבגידה. בלגוס שבדרום הפגינו המונים כנגד הפוליטיקאים והמנהיגים הצפוניים, ובתגובה נערך בקאנו שבצפון פוגרום בבני האיבו.

ההתפלגות הפוליטית האתנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחבת זכות הבחירה והקמת מפלגות פוליטיות הפכו את המאבק הפוליטי בניגריה להתגוששות אתנית. כך למשל הפכה "המועצה הלאומית של ניגריה וקמרון" (NCNC) ממפלגה פאן-ניגרית למפלגה שעיקר כוחה היה בקרב האיבו. מפלגת "קבוצת הפעולה" (AG) הייתה מזוהה עם היורובה, ומפלגת קונגרס עמי הצפון (NPC) הייתה מזוהה עם האוסה-פולאני. מפלגות AG ו-NPC בנו את כוחן על ידי תעמולה נגד האיבו והדרום ה"שתלטני". מפלגת NPC גם בנתה את תדמיתה כמפלגת המוסלמים המגינה על האסלאם מפני הדרום הנוצרי.

בבחירות שהתקיימו ב-1959, שנה לפני קבלת העצמאות של ניגריה מהבריטים, זכתה מפלגת NPC ב-157 מנדטים, מפלגת NCNC זכתה ב-89 מנדטים, ומפלגת AG זכתה ב-75 מנדטים. הוקמה ממשלה קואליציונית עם מפלגות NCNC ו-NPC. בקואליציה הזו, הצפון היה השותף הבכיר, והמזרח היה השותף הזוטר. בדרום ראו את הצפון כשולט בניגריה, ושלטון הצפון המוסלמי והנחשל יצר רגשות עוינות ותסכול בקרב הדרום הנוצרי והמפותח. ב-1962 שלטה במערב מפלגת NNDP, שהתפלגה ממפלגת AG, והייתה בת ברית למפלגת NPC הצפונית. דבר זה גרם לרוב מוחלט ל-NPC בפרלמנט, מה שהפך את מפלגת NCNC הדרומית לפחות חשובה, והתמוטטות הקואליציה הייתה בלתי נמנעת.

בחירות 1964[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1964 הגיע הקיטוב בין הצפון והדרום לשיאו, כשלקראת הבחירות של אותה שנה, התארגנו שני גושים גדולים: גוש UPGA, גוש דרומי שכלל את המפלגות NCNC ו-AG, ובני בריתן מקרב המיעוטים. מולם גוש NNA, גוש בהנהגת מפלגות NPC, ובת בריתה במערב NNDP, ובני בריתן מקרב המיעוטים. מסע תעמולת הבחירות עמד בסימן של הסתה אתנית חסרת תקדים.

לבסוף, הוחרמו הבחירות על ידי גוש UPGA הדרומי, שלא הכיר בתוצאות הבחירות, בעוד שגוש NNA עמד בתוקף על חוקיותן. בתי המשפט הכריעו בסוגיה לטובת NNA.

הוקמה ממשלה רחבה בראשות NPC, שנהנתה עתה מרוב מוחץ בממשלה ובפרלמנט, והחלה במסע אפליה נגד הדרומיים שבצפון (שלילת רישיונות מסחר, איסור מכירת קרקעות לדרומיים, ועוד).

בשנים 1964-65 הכריז ראש ממשלת הצפון, אל חאג'י סיר אחמדו בלו (Al-Hajji Sir Ahmadu Bello) על חוסר נכונותו להמשיך לשתף פעולה עם האיבו ה"בוגדניים". ראש ממשלת המזרח, דר' מיכאל אוקפארה ((Michael Okpara, דיבר לראשונה בדצמבר 1964 על אפשרות של פרישה מהפדרציה, ונשיא ניגריה, ננאמדי איזיקווה (Nnamdi Azikiwe). הנמנה עם בני שבט ה"איבו", הכריז קבל עם ועולם שאולי "עדיף להיפרד בשלום מאשר להיפרד בחתיכות" (It is better for us to disintegrate in peace and not in pieces).

ההפיכה הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 בינואר 1966 מרדה חבורת קצינים רדיקליים והביאה למותם של בכירים בממשל, כולל ראש הממשלה. המרידה זכתה למידה מסוימת של תמיכה, אך התמונה החלה להשתנות כשהתברר שרוב המורדים היו משבט האיבו, ושכל אנשי הממסד הפוליטי, מבני האיבו, ניצלו בהפיכה. בצפון החלה להתפשט האמונה שזהו מרד של האיבו נגד ההאוסה פולאני. שלטון ה-NPC התמוטט כליל, אך המורדים הצעירים, בראשות רב סרן צ'וקוואמה נזאוגוו (Chukwuma Nzeogwu), לא הצליחו למלא את החלל שנוצר. מי שתפס את השלטון היה הרמטכ"ל בן האיבו אומונקוו אגואיי אירונסי (Umunnakwe Aguiyi-Ironsi), שניסה להפיג את חששות הצפוניים במספר קידומים בדרגה של קצינים צפוניים.

ב-24 במאי 1966 הכריז אירונסי על ביטול החלוקה לחבלים, ועל הקמת ניגריה מאוחדת, מה שהיה בהתאם לאינטרס האיבו, אך בניגוד לאינטרס ההאוסה-פולאני. הכרזת אירונסי עוררה זעם בצפון, שפירש זאת כניסיון האיבו להשתלט על הצפון ועל המדינה כולה. הצפוניים הגיבו בפוגרום בדרומיים שיושבים בצפון, שבו נפגעו בעיקר בני האיבו. בסוף מאי 1966 נרצחו מאות ואלפים מהם בערי הצפון, בידי המוני מפגינים.

הפיכת הנגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 ביולי 1966 הצפוניים הצליחו לארגן הפיכה כנגד שלטון האיבו. קצינים וחיילים צפוניים בכל רחבי ניגריה התקוממו, הרגו 43 קצינים ו-171 חיילים ונגדים מבני האיבו, והוציאו להורג את הגנרל אירונסי, ואת מושל המערב. מטרת המורדים הייתה כנראה להביא לפרישת הצפון מניגריה, ולכונן "מדינת האוסה" עצמאית. אחרי תפיסת השלטון המרכזי שינו דעתם והעדיפו שלטון בכל ניגריה. מי שעלה לשלטון היה קולונל יעקובו גואון (Yakubu Gowon) נוצרי ממרכז המדינה.

ההפיכות של ינואר ויולי 1966, שלוו בשפיכות דמים רבה, סימלו את ההתפוררות והשנאה הרבה ששררה בניגריה. מאותה סיבה שהצפון הגיב בדאגה וזעם למרידת הדרום בינואר 1966, הדרום חשש לעתידו לאחר מרידת הצפון ביולי באותה שנה. גם צבא ניגריה היה מפולג ושסוע ממתחים אתניים. מרידת ינואר 1966 הוכיחה שכאשר הרקע האתני של רוב הקצינים שונה מהרקע האתני של שליטי המדינה, ישנה סכנה ברורה ליציבות המדינה.

ב-1960 היו בניגריה 44 קצינים אפריקניים, שישה מתוכם מהצפון. יותר ממחצית הקצינים היו בני איבו. עובדה זו נותנת למרידה גם פירוש אתני. בצבא הייתה היררכיה ברורה- מרבית החיילים הפשוטים היו צפוניים, ומרבית הקצונה הייתה דרומית. הצפוניים עסקו יותר בתפקידי לחימה, והדרומיים עסקו בעיקר במנהלה ובתפקידים טכניים, מה שהוביל להשמצות ומשטמות הדדיות, כאשר הדרומיים כונו "חיילי עפרונות" בידי הצפוניים, עקב תפקידיהם הפקידותיים, והצפוניים כונו "פראי אדם" על ידי הדרומיים, עקב היותם עוסקים בלחימה ופחות משכילים.

הדרדרות למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצפוניים התנגדו לשיטתו של אירונסי שביקש לאחד את ניגריה. לדידם, שיטה זו תביא להשתלטות האיבו על הצפון. במזרח ניגריה, שלט הקולונל צ'וקוומקה אודומגוו אוג'וקוו Chukwuemeka Odumegwu-Ojukwu)), שלא הכיר ב"מועצה הצבאית העליונה" שבראשה עמד גואון. אוג'וקוו מונה למושל המזרח על ידי אירונסי.

בספטמבר 1966 נערכה ועידה קונסטיטוציונית, שבה דרשו נציגי המזרח להפוך את ניגריה לקונפדרציה שבה כל חבל יקבל עצמאות כמעט מוחלטת. נציגי NPC לשעבר מהצפון, תמכו בתחילה דווקא בפתרון דומה אך באופן מפתיע שינה הצפון את דעתו לחלוטין בזמן הועידה, והחל לתמוך ב"פדרליזם פדרלי"- "ניגריה אחת".

במצב עניינים זה, הצפון, המערב והמערב התיכון תמכו בפדרליזם פדרלי. הפוגרום בבני האיבו בצפון במאי 1966, ומרד יולי 1966, גרמו לכך שהמזרח בהנהגת האיבו סירב לחלק את ניגריה למדינות רבות, מאחר שסבר כי מדינה כזו תהיה בעלת ממשל ריכוזי הנשלט בידי גורמים עוינים לאיבו, וביטחונם יהיה בסכנה. הועידה הסתיימה ללא תוצאות, המתח בין המזרח לצפון הלך וגבר.

בספטמבר 1966 החל גל שני של פוגרומים נגד הדרומיים והאיבו שבצפון, 30 אלף איש נרצחו, ושני מיליון דרומיים עזבו את הצפון כדי להינצל. פוגרום זה הוביל לכך שמשרות רבות שננטשו על ידי בני האיבו שעזבו, אוישו בידי צפוניים בקלות, מה שהיווה מבחינת הצפוניים אישור לאמונה שהאיבו הזרים מנעו מהם בעבר להתקדם.

גם במערב הייתה שנאה עזה לאיבו, שנאלצו לברוח מזרחה. במזרח הגיעה השנאה לצפוניים לשיא, עקב סיפורי הזוועות של הפליטים שהגיעו מהצפון. האיבו גירשו את הצפוניים שחיו במזרח, והחליטו באופן סופי לא להשתלב בחזון של "ניגריה אחת".

ב-1967 הכריז המחוז המזרחי במדינה על פרישתו, ועל הקמת מדינה חדשה בשם ביאפרה. מלחמת ביאפרה, שפרצה מיד בין השלטון המרכזי והמדינה הבדלנית, נמשכה כשנתיים וחצי, וחוללה אסון הומניטרי כבד - כמיליון מתים לפי הערכות שונות. בינואר 1970 נכנעו בני ביאפרה, ושטחיה שולבו מחדש בפדרציה הניגרית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צמיחת המדינות החדשות באפריקה, יחידה 2, האוניברסיטה הפתוחה
  • ד"ר בנימין נויברגר, צמיחת המדינות החדשות באפריקה, האוניברסיטה הפתוחה.
  • NIGERIA’S NIGER DELTA CRISIS: ROOT CAUSES OF PEACELESSNESS Issue07/07 Editor: Ronald H. Tuschl, Author: Hassan Tai Ejibunu
  • The Nigerian Civil War - Marcus Garvey
  • Sir George Goldie, founder of Nigeria -Dorothy Wellesley‏


היסטוריה של מדינות אפריקה
אוגנדה · אלג'יריה · אנגולה · אריתריאה · אתיופיה · בורונדי · בורקינה פאסו · בוטסואנה · בנין · גבון · גאנה · ג'יבוטי · גינאה · גינאה ביסאו · גינאה המשוונית · גמביה · דרום אפריקה · דרום סודאן · זימבבואה · זמביה · חוף השנהב · טוגו · טנזניה · כף ורדה · לוב · ליבריה · לסוטו · מאוריטניה · מאוריציוס · מאלי · מדגסקר · מוזמביק · מלאווי · מצרים · מרוקו · הרפובליקה המרכז אפריקאית · ניז'ר · ניגריה · נמיביה · סאו טומה ופרינסיפה · סודאן · סווזילנד · סומליה · סיישל · סיירה לאונה · סנגל · צ'אד · קומורו · קונגו · הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו · קמרון · קניה · רואנדה · תוניסיה אפריקה