היסטוריה של צבא הגנה לישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
IDF new.png

צבא הגנה לישראל (בראשי תיבות: צה"ל) הוא צבאה של מדינת ישראל והארגון המרכזי לשמירת ביטחונה. צבא הגנה לישראל הוקם כשבועיים לאחר קום מדינת ישראל, תוך כדי קרבות מלחמת העצמאות. תוך מספר ימים הצטרפו אליו כל הארגונים והמחתרות היהודיים. צה"ל נלחם עד כה בשבע מלחמות רשמיות, אולם לכל אורך השנים ביצע לחימה במדינות עוינות וארגוני טרור.

הקמה ומלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העצמאות
הנפת דגל הדיו במבצע עובדה בו כבש צה"ל את אילת. מבצע זה סימן את סיומה של מלחמת העצמאות.

צבא הגנה לישראל הוקם כשבועיים לאחר קום מדינת ישראל, תוך כדי קרבות מלחמת העצמאות. הממשלה הזמנית החליטה על הקמתו וראש הממשלה, דוד בן-גוריון חתם על "פקודת צבא-הגנה לישראל, תש"ח-1948"‏[1] ב-26 במאי 1948, וב-31 במאי פרסם "פקודת יום להקמת צבא הגנה לישראל". צה"ל התבסס על המבנה הארגוני של ההגנה, כדי לשמש ככוח הלוחם העיקרי של מדינת ישראל, ומיזג לתוכו גם לוחמים מהבריגדה היהודית והמחתרות האחרות - האצ"ל והלח"י.

עם הקמת צה"ל פורקו חטיבות הפלמ"ח והוכפפו לפיקוד צה"ל. שתים עשרה החטיבות שפעלו: חטיבת עציוני, חטיבת כרמלי, חטיבת הראל, חטיבת יפתח, חטיבת גבעתי חטיבת הנגב, חטיבת קרייתי, חטיבת עודד, חטיבת אלכסנדרוני, חטיבה 7, חטיבה 8 וחטיבת גולני.

בראשיתו כלל צה"ל מספר חילות: חיל הרגלים - שהורכב מחטיבות החי"ר השונות של ההגנה והפלמ"ח והאצ"ל, חיל ההנדסה - שהוקם עוד ב-1947, חיל השריון - שכלל את חטיבה 7 וחטיבה 8 והפעיל בעיקר משוריינים, חיל התותחנים, חיל האוויר וחיל המודיעין (שהמשיך את ש"י של ההגנה).

מיד עם הקמתו החל צה"ל להילחם במלחמת העצמאות והתארגן תוך כדי הלחימה, כאשר היחידות הלוחמות השונות הוכפפו בהגדרה לפיקוד צה"ל. במהלך ימי ההפוגה הראשונה החל צה"ל להצטייד בנשק כבד ותחמושת, שהגיעו בעיקר מצ'כוסלובקיה תוך תמיכה מארצות הברית וברית המועצות. בתום המלחמה צה"ל היה מצויד ומאורגן טוב יותר מאשר בתחילתה, אך עדיין היה רחוק מלהיות צבא מקצועי וממוקצע.

תקופת פעולות התגמול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פעולות התגמול

מלחמת העצמאות הסתיימה בהסכמי שביתת נשק, והיה ברור למנהיגי המדינה ומפקדי צה"ל שיש צורך לבנות את צה"ל בצורה כזו שיהיה מוכן למלחמה נוספת. בזכות התחממות היחסים בין ישראל לצרפת, החלה האחרונה לספק נשק רב ואיכותי לצה"ל. צה"ל החל להיבנות ולהתמקצע בצורה המוכרת לנו כיום. עיקר האיומים שעימם צה"ל התעסק הוא מתקפות הטרור שהפעילו המצרים באזור רצועת עזה, שכונו ה"פדאיון". ראש הממשלה דוד בן-גוריון וראש אגף מבצעים במטה הכללי משה דיין הורו על הקמת יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון. תפקידה של יחידה זו היה לערוך פעולות תגמול נגד המצרים והירדנים, וסימנה מפנה ביכולותיו המבצעיות של צה"ל. רבים מאנשי היחידה נהיו למפקדים בכירים ובולטים.

מבצע קדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע קדש
חיילי צה"ל מתכוננים לקרב המיתלה, 1956

סגירת מיצרי טיראן למעבר אוניות ישראליות ושיתוק נמל אילת הביאו את ישראל לעסקה עם בריטניה וצרפת, שראו בהלאמת תעלת סואץ על ידי נאצר, פגיעה באינטרסים שלהן באזור. על פי עסקה זו ישראל תכבוש את חצי האי סיני, בעוד הצרפתים והבריטים יתערבו כדי ליצור הפרדת כוחות בין הצדדים. בסוף אוקטובר 1956 הצניח צה"ל כוחות מרחק קצר מתעלת סואץ, ולאחר מכן חברו לכוחות המוצנחים, כוחות שריון. תוך ימים ספורים ובעזרת בריטניה וצרפת ששיתקו את חיל האוויר המצרי, כבש צה"ל את סיני. ברית המועצות תבעה את פינוי כל כוחות צה"ל מחצי האי סיני, ולאחר מכן גם ארצות הברית הצטרפה ללחץ. בן-גוריון נאלץ להורות לצה"ל לסגת, אך הושג הסכם למעבר כלי שיט במצרי טיראן, והוכנסו כוחות או"ם לסיני שהפרידו בין צה"ל לכוחות המצרים. מתקפות הפדאיון פסקו והושג שקט במשך 11 שנה בגזרה זו. צה"ל הוכיח את יכולתו כנגד הצבא הערבי החזק ביותר, המצויד בנשק סובייטי מתקדם.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק הצנטוריון (שוט) שהיה כלי עיקרי של חיל השריון במלחמות ששת הימים ויום כיפור
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת ששת הימים

שנות ה-60 עמדו בסימן בנית כוחו ועוצמתו של צה"ל אל מול מרוץ החימוש של צבאות ערב, בעיקר בסיוע הסובייטים. לראשונה החל צה"ל לקבל נשק לא רק מצרפת, שהייתה עד אז ספקית הנשק העיקרית של צה"ל, אלא גם מארצות הברית. ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול יחד עם הרמטכ"ל יצחק רבין הכינו את הצבא אל מול ההתעצמות של צבאות ערב.

מלחמת ששת הימים שפרצה לאחר תקופת המתנה מורטת עצבים שבה היה שרוי הציבור הישראלי במהלך חודש מאי 1967 הביאה את צה"ל להשיגו הגדול ביותר אי פעם. צה"ל כבש את כל חצי האי סיני ורצועת עזה מידי מצרים, את יהודה ושומרון מירדן, ואת רמת הגולן מסוריה. במבצע אווירי חסר תקדים בהיסטוריה המלחמתית המריאו מטוסי חיל האוויר בבוקר 5 ביוני 1967 וחיסלו את חילות האוויר של צבאות ערב על הקרקע. המבצע הזה כונה "מבצע מוקד" שפתח את מלחמת ששת הימים. לאחר השגת העליונות האווירית המוחלטת של צה"ל, החלו כוחות השריון והרגלים להתקדם ולתפוס שטחים בסיני. ההפגזות הירדניות על ירושלים ובגזרות נוספות בחזית זו, הביאו את צה"ל לפלוש לגדה המערבית.עם סיום הקרבות בדרום ובגדה המערבית, כבשו כוחות צה"ל את רמת הגולן והחרמון.

בסיכומם של שישה ימים כבש צה"ל שטחים הגדולים פי שלושה משטחה של מדינת ישראל. הציבור הישראלי נכנס לאופורית ניצחון אדירה, שכן במספר ימים הפך המצב מחרדה קיומית לניצחון אדיר. אופוריה זו הגיעה גם לתוככי הצבא. דיוקנותיהם של אלופי צה"ל הופיעו על אלבומי ניצחון.

לאחר מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגבול מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר סיום מלחמת ששת הימים החלה מצרים לשקם את כוחה הצבאי. משלוחי נשק מסיביים מברית המועצות הביאו לכך שתוך כחצי שנה מסיום המלחמה סופקו למצרים כ-80% מאמצעי הלחימה שאיבדה. מצרים החלה ליזום תקריות אש, שהבולטת שבהן הייתה טיבוע אח"י אילת, ב-20 באוקטובר 1967. בתגובה לצעד זה החריב צה"ל את בתי הזיקוק בעיר סואץ.

ב-8 בספטמבר 1968 פתחו המצרים בהפגזה ארטילרית לאורך התעלה, ובה נהרגו 10 חיילי צה"ל. ב-26 באוקטובר פתחו המצרים בהפגזה נוספת שלוותה בפשיטות קומנדו, והסבו לצה"ל 15 הרוגים. בתגובה ערך צה"ל, ב-31 באוקטובר, את "מבצע הלם", שבו פשטו כוחות צנחנים, מוטסים במסוקי "סופר פרלון", על שלושה יעדים בעומק מצרים. פשיטה זו הביאה לרגיעה בחזית התעלה. בעקבות ההפגזות בנתה ישראל לאורך תעלת סואץ את קו המעוזים ("קו בר-לב"), שבו כ-30 מוצבים מבוצרים, עמידים בפני התקפות ארטילריה. בקו שני, "ציר החת"ם" ממזרח לקו התעלה, נבנו עוד כ-10 מוצבים.

בגבול ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגבול ירדן התרחשה מלחמה בפני עצמה, שהתאפיינה בהפגזות מתמשכות וקבועות על יישובים אזרחיים: הקיבוצים והמושבים במועצה אזורית בקעת בית שאן. אותם יישובים נדרשו לחיות במשך כל תקופת המלחמה בהאפלה (כיבוי מוחלט של התאורה בתוך הבתים וברחבי היישובים) במשך כל שעות החשכה, על מנת להימנע מפגיעות ההפגזה הירדנית.

למלחמת ההתשה לאורך הגבול עם ירדן היה אחראי בעיקר הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בתמיכה ירדנית פסיבית[2].

ב-21 במרץ 1968 ערך צה"ל את פעולת כראמה - פשיטה נרחבת על הכפר כראמה שבירדן, שנערכה כנגד מפקדת הפת"ח בכפר והעומד בראשה, יאסר ערפאת. במקביל לפעולה זו התקיימה פשיטה נוספת על יעדים של הפת"ח מדרום לים המלח (נקראת מבצע אסותא על ידי צה"ל). בפשיטה השתתפו כוחות גדולים של צנחנים, כוחות שריון ומטוסי חיל האוויר. בפשיטה נהרגו כ-60 לוחמים של הצבא הירדני ו-128 לוחמים פלסטינים. מחבלים רבים, ובהם ערפאת עצמו, נמלטו. גם צה"ל ספג אבדות רבות: 28 הרוגים ושלושה נעדרים (גופת אחד מהם הוחזרה לישראל), והשאיר מאחוריו ארבעה טנקים, שלוש משאיות ושני נגמ"שים. מטוס אוראגן ישראלי שנפגע מאש ירדנית התרסק בשטח ישראל. ערפאת ניצל את האבידות הכבדות שנגרמו לצה"ל ואת הטנקים שנשבו לרווח תעמולתי והכריז על הקרב כעל ניצחון גדול שמחה את חרפת תבוסת 67'. הרושם שהותיר האירוע הקפיץ מעלה את כוחם ויוקרתם של ארגוני המאבק המזוין הפלסטינים והוביל לזרם של מתנדבים לשורותיהם.

בגבול הירדני הייתה הלוחמה ארטילרית ברובה, וההפגזות מהצד הירדני נענו בהפגזות מקבילות מהצד הישראלי על יישובים במדינת ירדן הסמוכים לגבול, ועל עמדות צבא. לוחמה זו לאורך גבולה המזרחי של ישראל נפסקה לאחר אירועי "ספטמבר השחור" בספטמבר 1970, כאשר חוסיין, מלך ירדן גירש את אש"ף מירדן.

בגבול סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגזרה הסורית הייתה שקטה יחסית בשנתיים הראשונות שאחרי מלחמת ששת הימים. בתחילת חודש מאי 1970, חידש הצבא הסורי את התקריות היזומות לאורך הגבול ברמת הגולן: ב-8 ביוני הנחיתו הסורים מטחי ארטילריה על רפיד, הר פרס והיאחזות נח"ל גשור. ב-24 ביוני ניסו אף לכבוש שני מוצבים של צה"ל בפשיטות שריון. תקריות אלו שיבשו את שגרת החיים של יישובי רמת הגולן, וכפו על צה"ל חזית אש נוספת (בנוסף על חזית התעלה).

ב-24 ביוני 1970, פרצו קרבות "מלחמת שלושת הימים" - שלושה ימי קרב רצופים ברמת הגולן שבשיאם נערך מבצע קיתון 10. "קיתון 10" הייתה הפשיטה הגדולה ביותר שבוצעה על מוצבי הצבא הסורי, בשילוב קלאסי של שריון, ארטילריה, הנדסה וחיל האוויר. הודות להשתלטות מהירה על מוצבי הקו הראשון, ניידות גבוהה ושבירת התקפת הנגד הסורית, הוכו הסורים מכה קשה, שגרמה להפסקת האש הארטילרית על יישובי רמת הגולן.

האבדות בצד הישראלי היו הרוג אחד ופצוע אחד במהלך הפשיטה המשוריינת, מטוס קרב מדגם F-4 פנטום אחד הופל וטייסו נשבה, ושלושה טנקים נפגעו, אך נגררו חזרה לשטח ישראל שם תוקנו והוחזרו לשרות. האבדות בצד הסורי כללו עשרות הרוגים ו-38 שבויים, הופלו 4 מטוסי מיג, נפגעו 36 טנקים (26 מתוכם נשרפו) ושלוש משאיות אספקה נשרפו, הושמדו 20 תותחי נ"ט ו-11 מקלעים כבדים ובינוניים, נהרסו 49 בונקרים, 16 מבנים ומתקנים צבאיים במוצבים. בנוסף על כך נלקח שלל רב הכולל גם משמיד טנקים SU-100.

מלחמת ההתשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת ההתשה

מלחמת ההתשה היא לחימה בין ישראל לבין מצרים, שהחלה בחודש מרץ 1969 ונמשכה עד 7 באוגוסט 1970, מועד שבו הסכימו הצדדים על הפסקת אש.

המלחמה נמשכה כשנה וחצי לאורך החזית המצרית, ובה מצרים ניסתה לקיים מלחמת התשה כנגד כוחות צה"ל על ידי הפגזות חוזרות ונשנות של המוצבים לאורך תעלת סואץ. בנוסף, נעשה ניסיון מצד המצרים להוביל באו"ם החלטה שתאלץ את ישראל לסגת מסיני. ישראל ניסתה לשמר את הישגיה במלחמת ששת הימים, ופעלה במלחמת ההתשה למניעת הישג קרקעי מצרי. במהלך המלחמה תקף חיל האוויר הישראלי מספר רב של מטרות בעומק מצרים. תקיפות אלו, שאיתן המצרים לא יכלו להתמודד, היו אחת הסיבות שבגינן הסכימו בסופו של דבר המצרים להפסקת האש. המלחמה החלה כיוזמה מצרית להתשת ישראל: את השם מלחמת ההתשה ("חרב אל אסתנזאף") העניק לה נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, והיא הסתיימה בהתשה קשה של מצרים.

תחילתה של המלחמה, וחלק ניכר מכל מהלכה, בהתקפות ארטילריה ופשיטות קומנדו מצריות על מוצבי צה"ל שלגדות תעלת סואץ. על היתרון המצרי בארטילריה הגיבה ישראל בתקיפות אוויריות בעומק מצרים, שכללו פגיעה קשה במתקני תשתית. כמו כן ביצע צה"ל פשיטות קומנדו על אתרים צבאיים ומתקני תשתית במצרים. במהלך המלחמה הלכה וגברה המעורבות של ברית המועצות במצרים, תחילה באספקה נרחבת של נשק וציוד, ולאחר מכן שיגור יועצים צבאיים, טכנאים ואף לוחמים.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צה"ל במלחמת יום הכיפורים

הקונספציה שבה היה שבוי צה"ל והמדינה כולה באה לקיצה בצהרי יום הכיפורים תשל"ד - 6 באוקטובר 1973. בשעה 2 בצהריים צבאות מצרים וסוריה פתחו בהרעשה ארטילרית בתעלת סואץ וברמת הגולן, הכוחות המצרים חצו את התעלה וכבשו את קו המוצבים הראשון שכונה קו בר-לב והחלו להתקדם לעומק סיני, הכוחות הסורים חצו את קו התילים הסורים והגיעו עד למורדות הרמה. המחדל המודיעיני היה גדול, ורק ערב לפני פרוץ המלחמה הבין צה"ל שאין מדובר בתרגיל צבאי מצרי-סורי אלא בהכנות לקראת פתיחת מלחמה. על אף לחצו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, לא אישר שר הביטחון משה דיין לגייס מילואים, וצה"ל נתפס לא מוכן.

למרות כישלון המנהיגים ומפקדי הצבא רמי הדרג הייתה זו מלחמתם של החיילים הזוטרים בשטח שהצליחו להפוך את התבוסה לניצחון. בחזית הסורית הצליחו כוחות צה"ל להגיע לפאתי דמשק. בחזית המצרית צלח צה"ל את תעלת סואץ במבצע הרואי של האוגדה שבפיקודו של אריאל שרון, והגיע עד למרחק של 101 ק"מ מהעיר הגדולה במזרח התיכון - קהיר. במהלך המלחמה קיבל צה"ל משלוחים גדולים של אמצעי לחימה מארצות הברית בעזרת רכבת אווירית. על אף הישגי צה"ל הייתה תחושת אבל גדולה לאחר המלחמה, עקב המחיר הכבד של אלפי ההרוגים, הפצועים, השבויים והנעדרים.

המלחמה הביאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית שכונתה "ועדת אגרנט" על שם נשיא בית המשפט העליון שעמד בראשה. ועדה זו הקדישה את רוב מסקנותיה נגד ראשי הצבא והמודיעין, וגרמה להתפטרותם של הרמטכ"ל דדו, ושל אלופים נוספים. מלחמת יום הכיפורים הייתה גם המלחמה הגדולה האחרונה מול צבאות סדירים, וצה"ל החל יותר ויותר לעסוק במלחמתו מול ארגוני הטרור.

המאבק נגד ארגוני הטרור בשנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלדת האוטובוס שנהרס בפיגוע כביש החוף (מוזיאון הרכב ההיסטורי), חולון

הארגון הבולט היה הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) שבראשו עמד יאסר ערפאת. לאחר שסולקו אנשי אש"ף מירדן במהלך ספטמבר השחור ב-1970 הגיעו ללבנון והחלו למרר את חיי תושבי הגליל, בירי קטיושות ובפיגועים. אירועים בולטים:

  • ב-1974 אירע אסון מעלות, שבו חדרו מחבלים לבית ספר והרגו למעלה מ-20 בני אדם, רובם תלמידים.
  • בסוף יוני 1976 נחטפה טיסת אייר פראנס שיצאה מלוד, על ידי מחבלים מאש"ף שעלו עליו בעצירה שעשה באתונה. המטוס הגיע לעיר אנטבה שבאוגנדה. המחבלים דרשו את שחרורם של עשרות מחבלים. ממשלת ישראל סירבה, והורתה על מבצע לשחרור החטופים. מבצע משולב של חיל האוויר וסיירת מטכ"ל הביא לשחרור החטופים ב-4 ביולי. המבצע המוצלח היווה סמל ליכולתו המבצעית הגבוהה של צה"ל והביא להדים רבים בעולם. המבצע מכונה מבצע יונתן, על שמו של סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במהלך הפעולה.
  • במרץ 1978 אירע פיגוע כביש החוף שבו נהרגו 35 בני אדם על ידי מחבלים שחדרו לישראל מן הים והשתלטו על אוטובוס של עובדי "אגד". הפיגוע הקשה גרם לממשלת ישראל בראשות מנחם בגין לצאת למבצע ליטאני, שבו חדר צה"ל עד לנהר הליטאני בדרום לבנון וחיסל תשתיות של ארגוני הטרור.

הפצצת הכור העיראקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1981 עקב האצת תוכנית הגרעין העיראקית, בייחוד בעזרתה של צרפת, ולאחר שנכשלו כל המאמצים שעשתה ישראל למנוע יכולת גרעינית מעיראק, הורה ראש הממשלה מנחם בגין לחיל האוויר להפציץ את הכור הגרעיני העיראקי אוסיראק, המבצע כונה "מבצע אופרה". המבצע היה מוצלח מאוד אך גרר גינויים נרחבים בעולם, גם מארצות הברית. עשר שנים מאוחר יותר תקפה עיראק את ישראל בטילים בזמן מלחמת המפרץ, צה"ל לא הגיב כתוצאה מהחלטת ממשלת ישראל להיענות לבקשת ארצות הברית להימנע מתגובה.

מלחמת לבנון הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת לבנון הראשונה
אצטדיון בביירות ששימש מצבור תחמושת לאש"ף לאחר שהופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי

המשך פעולות הטרור וירי הקטיושות על תושבי הגליל הביא את ממשלת ישראל לצאת למבצע שלום הגליל ביוני 1982. מבצע של"ג מוכר יותר בישראל בשם מלחמת לבנון הראשונה. במלחמה זו הגיע צה"ל תוך מספר ימים לביירות ולראשונה כבש עיר בירה ערבית, הקים את צבא דרום לבנון (צד"ל) שהיה מורכב מאוכלוסיות נאמנות לישראל, והתעמת עם הצבא הסורי בעיקר בקרבות אוויר שבכולם ידו של צה"ל הייתה על העליונה.

במהלך המלחמה נכנסו פלנגות נוצריות למחנות פליטים פלסטיניים בשם סברה ושתילה וביצעו טבח במאות בני אדם. כתוצאה מהדיווחים הקשים תבעו חלקים בציבור הישראלי להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את אחריותם של מפקדי צה"ל והמנהיגים בישראל באי מניעת הטבח. ועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן הביאה להתפטרותם של הרמטכ"ל, רפאל איתן ושר הביטחון, אריאל שרון.

בשנת 1985 נסוג צה"ל לרצועה צרה שנקראה רצועת הביטחון וזאת על מנת ליצור חיץ בין לבנון לבין תושבי הגליל. במשך 15 שנה, עד מאי 2000, אז נסוג צה"ל לגבול הבינלאומי, החזיק צה"ל את הרצועה במחיר דמים כבד. האסון המזוהה ביותר עם השהייה בלבנון הוא אסון המסוקים שאירע בפברואר 1997 שבו נהרגו 73 לוחמי צה"ל בדרכם ללבנון כתוצאה מהתנגשות שני מסוקי יסעור. בעקבות אסון זה הוקמה תנועת "ארבע אימהות" שהביאה לשיא את הלחץ הציבורי לסגת מרצועת הביטחון.

האינתיפאדה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האינתיפאדה הראשונה

בשנת 1987 פרצה התקוממות עממית בשטחי יש"ע על ידי התושבים הפלסטיניים. התקוממות זו אופיינה בזריקת אבנים, בקבוקי תבערה ופיגועי דקירה. התקוממות זו זכתה לשם האינתיפאדה.

במהלך שנות ה-90 החל תהליך מדיני עם אש"ף שכונה תהליך אוסלו, ארגוני טרור אסלאמיים קיצוניים, החמאס והג'יהאד האסלאמי, התנגדו לתהליך בכל תוקף וביצעו מתקפות של מחבלים מתאבדים נגד אזרחים בערי ישראל.

האינתיפאדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האינתיפאדה השנייה

עם כישלון תהליך השלום בשיחות קמפ-דיוויד בשנת 2000 הצטרף גם ארגון הפת"ח של אש"ף למתקפות הטרור על ישראל. זו למעשה הייתה האינתיפאדה השנייה, שלא כקודמתה התאפיינה במתקפות חמושות ומאורגנות בעיקר על אזרחים ישראלים. למעלה מאלף בני אדם, מרביתם אזרחים נהרגו במהלך האינתיפאדה השנייה, בעיקר כתוצאה מפיגועי מתאבדים.

לשיא הגיעו ההתקפות במהלך חודש מרץ 2002 שכונה "מרץ השחור", שבו איבדו את חייהם למעלה מ-130 ישראלים, אזרחים וחיילים. הפיגוע שהיה במלון פארק בנתניה בליל הסדר בסוף מרץ 2002 שבו נרצחו 30 אנשים הביא את ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להורות לצה"ל לצאת למבצע כיבוש ערי הגדה וחיסול תשתיות הטרור. במבצע חומת מגן גייס צה"ל כוחות מילואים ויחד עם חטיבות הסדיר פגע קשות בתשתיות ארגוני הטרור.

האבדות הכבדות של אזרחים ישראלים בפיגועי התאבדות הביאו ללחץ ציבורי על הממשלה לבנות גדר הפרדה בין מרכזי האוכלוסין הישראליים לשטחי יהודה ושמורון. בשנת 2002 קיבלה הממשלה החלטה רשמית לבנות את הגדר. נכון לשנת 2007 הגדר בנויה באורך של למעלה מ- 400 ק"מ מתוך כ- 700, עובדה שסייעה בהורדת נפח הטרור, והחזרת תחושת הביטחון לאזרחי ישראל.

מלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צנחני מילואים בכניסה רגלית ללבנון
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת לבנון השנייה

נפח הטרור ירד בצורה ניכרת ותחושת הביטחון חזרה לאזרחים. עם זאת הקדשת מרבית הכוחות ללחימה בטרור פגעה באימונים לקראת מלחמה. במהלך שהותו של צה"ל בלבנון קם ארגון שיעי, שקיבל את עיקר תמיכתו משלטון האייטולות האיראני, שמכונה "חזבאללה". ארגון זה הפך לאויב העיקרי של צה"ל בדרום לבנון. עם נסיגת כוחות צה"ל מרצועת הביטחון, החל חזבאללה להתבסס בשטח תוך הקמת בונקרים תת-קרקעיים ואגירת נשק רב, בעיקר רקטות וטילים. חטיפת שלושת חיילי צה"ל בהר דוב באוקטובר 2000 מיד לאחר נסיגת כוחות צה"ל הביאה לתגובה רפה של צה"ל, בעיקר נוכח תחילת אירועי האינתיפאדה השנייה וחוסר רצונו של רה"מ ושר הביטחון אהוד ברק לפתוח חזית שנייה בצפון.

חזבאללה המשיך לבצע פיגועים וניסיונות חטיפה על הגבול עד לחטיפת שני חיילי צה"ל באזור זרעית שבגבול לבנון בחודש יולי 2006. הרוחות בציבור הישראלי געשו, ממשלת ישראל החליטה לצאת לתקיפות אוויריות נרחבות ברחבי לבנון. חזבאללה בתגובה החל לשגר רקטות לשטח ישראל. האירועים התדרדרו עד לכדי עימות שנמשך למעלה מחודש, שבו נורו אלפי רקטות מצד החזבאללה, וצה"ל מצידו תקף מטרות רבות באמצעות חיל האוויר וארטילריה. בשלבים מתקדמים יותר של המלחמה נכנסו כוחות רגלים ושריון של צה"ל עד לנהר הליטאני. אירועים אלו בהם איבדו את חייהם 119 חיילים ו- 44 אזרחים קיבלו את השם מלחמת לבנון השנייה. לאחר המלחמה הורגשה תחושת חוסר ביטחון בעקבות הקושי שיצר ארגון החזבאללה הדל באמצעים ובכוח אדם לצה"ל. הוקמה ועדת חקירה ממשלתית שנקראת ועדת וינוגרד, הרמטכ"ל דן חלוץ התפטר מתפקידו.

צה"ל החל לשקם את מערך המילואים, בדגש על כוחות היבשה. כמו כן החליטה ממשלת ישראל להגדיל את תקציב הביטחון לשיא של 50 מיליארדי שקלים ולצאת במסע רכש נרחב מאוד של אמצעי לחימה. צה"ל כיום מצוי במהלך של התעצמות, בעיקר לנוכח איומים מצד סוריה ואיראן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]