היסטוריה של צ'ילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of Chile.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של צ'ילה

הקפיטניה חנרל של צ'ילה

תהליך העצמאות של צ'ילה

הרפובליקה השמרנית בצ'ילה

הרפובליקה הליברלית בצ'ילה

הרפובליקה הפרלמנטרית בצ'ילה

הרפובליקה הנשיאותית בצ'ילה

הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה

היסטוריה עכשווית של צ'ילה

צ'ילה
מפת צ'ילה המודרנית.

ההיסטוריה של צ'ילה מגוללת את סיפור קורות האדם בחבל הארץ עליו משתרעת הרפובליקה של צ'ילה, בקצה הדרום-מזרחי של יבשת אמריקה הדרומית, התחום בין הרי האנדים במזרח, האוקיינוס השקט במערב ובמדבר אטקמה בצפון.‏[1] הגאוגרפיה הייחודית של צ'ילה מיקמה את אוכלוסייתה באזור פורה ועשיר במשאבים, הנמצא בבידוד יחסי משאר חלקי אמריקה הדרומית. בתנאים אלו שגשגו במקום חברות עצמאיות וייחודיות.

החברות ששגשגו באזור נכבשו בידי הספרדים עם התפשטות האימפריה הספרדית באמריקה במאה ה-16, אולם התנגדותם העזה של בני המפוצ'ה לכיבוש, עימות מתמשך שזכה לכינוי מלחמת האראוקו, החזיקה מעמד עד לסוף המאה ה-19. החברה הקולוניאלית, שהתקיימה בצ'ילה במשך כ-250 שנה, הייתה ענייה באופן יחסי, ומבודדת, בשל המכשולים הטבעיים שהקיפו את העמק המרכזי של צ'ילה, אליו הייתה מוגבלת ההתיישבות הספרדית. עם פרוץ משבר המלוכה הספרדית בשנת 1808 עברה צ'ילה, בדומה לשאר אמריקה הספרדית, לשלטון עצמי ואף הכריזה על עצמאותה. לאחר תקופת כיבוש מחדש על ידי מלכות המשנה של פרו שיחרר צבא האנדים את צ'ילה, ובשנת 1818 הכריז ברנרדו או'היגינס על עצמאות צ'ילה.

לאחר מספר שנים של שלטון אוטוריטטיבי של או'היגינס, סבלה צ'ילה מחוסר יציבות פוליטי, שהביא בשנת 1830 לעלייתו של שלטון שמרני. במחצית המאה ה-19 התחלף השלטון השמרני בשלטון ליברלי. במהלך השליש האחרון של המאה התפשטה צ'ילה לצפון - בעקבות מלחמת האוקיינוס השקט, ולדרום - בעקבות תהליך הרגעת אראוקניה. מלחמת אזרחים הביאה לעלייתה של שיטה פוליטית שבה נתן הקונגרס את הטון ואשר בה הפכו מכרות המלחת במדבר אטקמה למנוע הכלכלי של המדינה.

תהליכי עיור ותיעוש הכניסו קבוצות נרחבות ועממיות לתהליך הפוליטי ו"הבעיה החברתית" בצ'ילה הפכה למרכזית. משברים פוליטיים חריפים ששיאם בהפיכה צבאית הביאו למעבר לשיטה פוליטית של דמוקרטיה נשיאותית בשנת 1925. במחצית הראשונה של המאה ה-20 עברו בצ'ילה רפורמות רבות בתחומי הכלכלה, הבעלות על הקרקע ויחסי העבודה, והמערכת הפוליטית השתכללה עם היווסדן של מפלגות חדשות ואיגודים מקצועיים. בסוף שנות ה-40 התאחדו מפלגות השמאל ומשך כשני עשורים נבחרו נשיאים מהמפלגה הרדיקלית בזה אחר זה וכן חוותה צ'ילה תקופה של פופוליזם. אכזבה מהפופוליזם והתחזקות המלחמה הקרה הביאו למצב שבו שלושת הגושים העיקריים בפוליטיקה: הימין, השמאל ומפלגת הדמוקרטים הנוצריים זכו כל אחד בכשליש מקולות ציבור הבוחרים ופתחו את תקופת "שלושת השלישים" בפוליטיקה הצ'יליאנית. אחרי למעלה מעשור שבו שלטו הנוצרים הדמוקרטים עלה בידם של הסוציאליסטים ובני בריתם המאוחדים באיחוד העממי להביא לבחירתו של הנשיא הסוציאליסטי סלבדור איינדה ב-1970.

נשיאותו של איינדה, הנשיא המרקסיסטי הראשון בעולם שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הייתה רצופה משברים וקשיים שאותם הערימה האופוזיציה. רפורמות כלכליות והלאמות החלו להתבצע, בעוד שאחרות נבלמו בידי האופוזיציה בקונגרס, שהביאה למצב של חוסר משילות. איינדה פנה, בצורה שאינה מעוגנת בחוקה, לתמיכה עממית בצורה של משאל עם מחד, ולהכללתם של קציני צבא בכירים בשלטון, על מנת למנוע הפיכה צבאית, מאידך. דבקותו בהליך הדמוקרטי הביאה לדחייתו את קריאות השמאל להתחמש לקראת המאבק הממשמש ובא, וכאשר התקומם הצבא, בתמיכת הימין ובסיוע ארצות הברית ב-11 בספטמבר 1973, נפלה ממשלתו של איינדה, והוא עצמו נפל חלל לדיקטטורה הצבאית.

בין השנים 1973 ו-1990 שלטה בצ'ילה חונטה צבאית בהנהגתו של אוגוסטו פינושה. שנות הדיקטטורה התאפיינו בדיכוי ובאלימות פוליטית שבמסגרתה נחטפו, עונו ונרצחו עשרות אלפי צ'יליאנים, ומאות אלפים נעצרו. מבחינה כלכלית, אימצה החונטה את הליברליזם הכלכלי שהביא, בשנים הראשונות, לצמיחה מרשימה שזכתה לכינוי הנס של צ'ילה. לאחר הצלחת השנים הראשונות נקלעה צ'ילה למספר סכסוכי גבול עם שכנותיה, ההצלחה הכלכלית נעצרה בעקבות שינויים עולמיים, והמשטר עמד תחת התקפות מתמידות על הפרת זכויות אדם מבית ומחוץ. בשנת 1988 נערך משאל עם להארכת שלטונם של פינושה והצבא, ואולם מרבית הצ'יליאנים בחרו בפטריסיו איילווין ובחזרה לדמוקרטיה, ובמרץ 1990 החזיר הצבא את מוסדות השלטון לאזרחים.

הממשלות האזרחיות שלאחר שנות הדיקטטורה נאלצו להתמודד עם מורשתה. פטריסיו איילווין הקים בשנת 1990 את הוועדה הלאומית לאמת ולפיוס לחקר שנות הדיקטטורה. מאסרו של פינושה בלונדון בשנת 1998 עורר מחדש את שאלת האחריות להפרת זכויות האדם. לאחר מאבק משפטי ממושך שבו הוסרה חסינותו של פינושה, שהיה סנאטור לכל ימי חייו, ולאחר שהוכרז בלתי כשיר לעמוד לדין מפאת בריאותו, הוגש בסוף נובמבר 2006 כתב אישום ופינושה הושם במעצר בית. ימים ספורים לאחר מכן לקה בלבו, אושפז ומת.

מבחינה פוליטית, הצליחה קואליציית מפלגות המרכז והשמאל להשאיר בידיה את הנשיאות. את איילווין החליף בשנת 1994 אדוארדו פריי רואיס-טאגלה, דמוקרט נוצרי, שהוחלף בשנת 2000 בידי ריקארדו לאגוס הסוציאליסט. בשנת 2006 נבחרה לנשיאות מישל בצ'לט, סוציאליסטית אף היא. משברים שונים, החל ממתיחות ביחסי החוץ, עבור במחאות סטודנטים ובפרשיות שחיתות, וכלה באסונות טבע, פקדו את הממשלים השונים, שיכלו להם. הסכמים כלכליים עם ארצות הברית, מדינות אירופה והמזרח הרחוק סייעו לצמיחה כלכלית ולפיתוח תשתיות, לצד העמקת אי השוויון והתגברות האבטלה בחברה הצ'יליאנית.

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבל הארץ שעליו משתרעת כיום מדינת צ'ילה המודרנית היה, ככל הנראה, אחד מהאזורים האחרונים שיושבו בידי האדם באמריקה הדרומית. אף על פי כן, התאוריה כי בני האדם הראשונים הגיעו ליבשת אמריקה מכיוון חופו של האוקיינוס השקט והתפשטו לאורכו דרומה במהירות, זמן רב לפני תרבות קלוביס נבחנת ביתר עניין בתקופה האחרונה. הבסיס לתאוריה זאת הם ממצאים באתר הארכאולוגי של מונטה ורדה שתיארוכם מקדים את תרבות קלוביס באלפי שנים.

בצ'ילה שקדמה לכיבוש הספרדי שכנו למעלה מתריסר קבוצות אתניות שונות. על אף מגוון זה ניתן לחלק את האוכלוסייה לשלוש קבוצות תרבותיות עיקריות: אנשי הצפון, שפיתחו מומחיות מרשימה במלאכת-יד והושפעו מתרבויות קדם אינקאיות; תרבות המפוצ'ה, שאכלסה את השטח שבין נהר הצ'ואפה (Choapa) והאי צ'ילואה, וכלכלה עצמה בעיקר בהתבסס על חקלאות; והתרבות הפטגונית, שהורכבה משבטים נוודים שונים, שעסקו בדיג ובציד.

עם התפשטות אימפריית האינקה דרומה נפלו השבטים הצפוניים תחת השפעתה הישירה. אולם, נכשלו ניסיונות הכיבוש והקולוניזציה של מרכז צילה בידי בני האינקה, שנתקלו בהתנגדות עזה מצד לוחמי המפוצ'ה, ונהר לירקאי (Lircay) הפך לגבול בין אימפריית האינקה לאדמות המפוצ'ה.

הכיבוש הספרדי ומושבה קולוניאלית (המאה ה-16 – 1810)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקפיטניה חנרל של צ'ילה

גילוי אירופאי וכיבוש ספרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירופאים הראשונים שהגיעו לצ'ילה היו פרדיננד מגלן ואנשיו כאשר חצו את מצר הים שלו קראו בשם מצר כל הקדושים, ונקרא כיום מצר מגלן, ב-1 בנובמבר 1520, ובכך היו האירופאים הראשונים שהגיעו לשטח הנמצא כיום ברפובליקת צ'ילה. אף על פי כן נהוג לייחס את גילוי צ'ילה בידי האירופאים לדייגו דה אלמגרו, שהיה שותפו של פרנסיסקו פיסרו ואשר קיבל לידיו את הפיקוד על חלקה הדרומי של ממלכת האינקה. דה אלמגרו ארגן משלחת אשר יצאה מקוסקו דרומה בשנת 1535 ולאחר תשעה חודשי מסע וקורבנות רבים בנפש הגיעה המשלחת לעמק קופיאפו. אלמגרו לא מצא ערך רב בחבל ארץ זה, שנעדר את אוצרות הזהב והכסף של האינקה בפרו ושב לפרו בה מצא את מותו במלחמת אזרחים. לאחר משלחת ראשונית זו לא גילו השלטונות הקולוניאליים או המתיישבים הספרדיים עניין רב בחקירתה או ביישובה של צ'ילה למשך מספר שנים.

משלחת ספרדית שנייה בת כ-200 איש בראשותו של פדרו דה ואלדיביה פתחה את פרק הכיבוש הספרדי בתולדותיה של צ'ילה. בהגיעו לעמק קופיאפו תבע ואלדיביה את השטח בעבור מלך ספרד, נתן לו את השם אקסטרמדורה החדשה והמשיך להתקדם דרומה אל מול התנגדות העמים הילידים בני המקום. ב-12 בפברואר 1541 ייסד את העיר סנטיאגו דה נואבה אקסטרמדורה (כיום סנטיאגו דה צ'ילה) והקבילדו של העיר הכריז עליו כעבור מספר חודשים כמושל צ'ילה וכקפיטן-חנרל של אקסטרמדורה החדשה. לאחר השתהות ראשונית קיבל ואלדיביה את המינוי ותחת הנהגתו ביססו הספרדים את אחיזתם באזור, המשיכו בכיבוש השטח וייסדו למעלה מתריסר ערים נוספות. בו בזמן העניק ואלדיביה לנאמניו את האנקומיינדות הראשונות.

במהלך התפשטותם נתקלו הספרדים בהתנגדותם של השבטים המקומיים, בהנהגתם של לאוטארו וקאופוליקאן, מנהיגיהם הצבאיים של המפוצ'ה. הארץ שתחת שליטת הספרדים הוכנעה עד לשנת 1553, אולם התפשטותם של הספרדים דרומה נעצרה עת נתקלו בהתנגדות עזה. פדרו דה ואלדיביה עצמו הובס ונהרג ב- 1553 בקרב טוקאפל, אולם הכיבוש האירופי עמד בעינו. המושל החדש שהחליף את ואלדיביה שיקם את הערים שנהרסו בלחימה, אולם ניסיונותיהם החוזרים ונשנים של הספרדים להכניע את המפוצ'ה, הן במלחמה והן בדרכי שלום, כשלו ובני המפוצ'ה שמרו על עצמאותם בדרום עד לסוף המאה ה-19. מקובל לכנות התנגדות ממושכת זו בשם מלחמת האראוקו

בהתקוממות גדולה בשנת 1598, שנודעה בשם קרב קורלאבה, כמעט והביאו המפוצ'ה כליה על המושבה הספרדית שבצ'ילה. המפוצ'ה החריבו את כל היישובים הספרדיים שמדרום לנהר הביוביו, להוציא את העיר ואלדיביה ואת קסטרו שבאי צ'ילואה. לאחר שלושה קרבות נוספים התבסס הנהר כקו הגבול שבין אזור השליטה הספרדית ואדמות המפוצ'ה.

מושבה ספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום שלביו העיקריים של כיבוש צ'ילה, להוציא את בני המפוצ'ה בדרום, החלה בהיסטוריה הצ'יליאנית, ובזו של אמריקה הספרדית כולה, תקופה ארוכה בת כ-200 שנה בה התקיימה והתפתחה בעולם החדש חברה קולוניאלית. תחת האימפריה הספרדית הייתה צ'ילה לממלכת צ'ילה, ומבחינה מנהלתית הייתה קפיטניה חנראל שבירתה סנטיאגו. השלטון הספרדי האפקטיבי כלל את העמק המרכזי, אשר משתרע בין הרי האנדים במזרח ורכס החוף במערב, לאורך מרכז המדינה, עד לנהר הביוביו. בראש הקפיטניה עמד מושל צ'ילה, שהיה גם הקפיטן-חנראל שלה, והיה נשיאה של האודיינסייה, בית הדין הגבוה ביותר בצ'ילה הקולוניאלית וכן גוף מייעץ למושל, אשר ייעצה לו (ומשום כך כונה גם "נשיא"). אדמותיו הפוריות של העמק המרכזי הפכו את צ'ילה לאסם התבואה של מלכות המשנה של פרו. יחד עם זאת, נשארה צ'ילה אחד מהמחוזות העניים ביותר של האימפריה הספרדית.

ככל הקפיטניות חנראל, הייתה צ'ילה אזור מנהלי במעמד מיוחד, אולם בשנת 1589 הכפיף המלך פליפה השני את מושל צ'ילה למשנה למלך של מלכות המשנה של פרו. צווים מלכותיים מאוחרים יותר הסדירו היבטים מסוימים במערכת הייחסים שבין הקפיטניה חנרל למלכות המשנה כאשר אחדים הגדילו את מידת האוטונומיה המקומית ואחרים הקטינו אותה. בתחומים מסוימים התקיימה תלות בין הקפיטניה למלכות המשנה, כגון בתשלום שכר חיל המצב, בשירותים שנתנה אגודת הסוחרים של לימה ועוד. לעומת זאת הייתה המערכת המשפטית של צ'ילה עצמאית. טיב הקשר בין הקפיטניה למלכות המשנה השתנה בתקופות השונות, בהתאם לאופיים של המושלים והמשנים למלך. עם זאת, הקפיטניה של צ'ילה מעולם לא הוכפפה באופן רשמי למלכות המשנה של פרו. לבסוף, בשנת 1798, בעקבות סכסוך בין המשנה למלך אמברוסיו או'היגינס והמושל אבילס, הכריז המלך קרלוס השלישי כי צ'ילה הנה עצמאית ממלכות המשנה של פרו "כפי שצריך היה להבין זאת מאז ומעולם".

בעקבות הרפורמות הבורבוניות השתנו מעט גבולותיה של צ'ילה הקולוניאלית וגם מבחינה פנימית היא אורגנה מחדש. בשנת 1776, עם הקמת מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה נקרעה מצ'ילה הפרובינציה של קוז'ו, שהייתה ממזרח להרי האנדים והושמה תחת סמכותה של מלכות המשנה החדשה. בשנת 1786 יושמה בצ'ילה שיטת האינטנדנסיות וזו חולקה לשתי אינטנדנסיות, זו הצפונית של סנטיאגו וזו הדרומית של קונספסיון, שהגבול ביניהן עבר בנהר המאולה. בשנת 1787, הופרד האי צ'ילואה ונמסר לסמכותה הישירה של מלכות המשנה של פרו.

במהלך התקופה הקולוניאלית היו למלחמת האראוקו שלבים שונים, בהם כאלו של מצב מלחמה ואחרים של עתות שלום. נוסף על כך, נאלצו להתמודד מושלי צ'ילה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-17 עם פלישות חוזרות ונשנות של שודדי ים אנגליים. על מנת להחזיק בחיל מצב בקפיטניה נוסד בשנת 1599 הריאל סיטואדו, קרן מטעם הכתר ששולמה ממכרות הכסף של פוטוסי לאוצר מלכות המשנה של פרו על מנת לסבסד את עלות ביטחון הקפיטניה של צ'ילה. לתשלום השנתי הייתה חשיבות גדולה באיזון הגרעון של הקפיטניה הענייה.

מיקומה הגאוגרפי של צ'ילה, המרוחקת מדרכי הסחר העיקריות, אלו היבשתיות ואלו הימיות כאחד, היה אחד מגורמי הקושי העיקריים להתפתחות המושבה הקולוניאלית. מצב זה, יחד עם מצב הלחימה המתמיד בו נמצאה הקפיטניה משך רוב התקופה, הפכו את צ'ילה לאחת המושבות העניות ביותר באימפריה הספרדית שבאמריקות. מכיוון שכך הפעילות המסחרית של הקפיטניה התבססה בעיקר על הסחר עם מלכות המשנה של פרו. בשלב מאוחר יותר, על אף שהיה הדבר אסור לפי חוק, קשרה צ'ילה קשרי מסחר קבועים גם עם בואנוס איירס.

במרוצת המאה ה-17 התפתחו ענפי ייצור וייצוא השומן, העור והצ'רקי - בשר מיובש, והפכו למוצרי הייצוא העיקריים מצ'ילה למלכות המשנה של פרו. הדבר אפשר צמיחה והביא להתפתחות מואצת של ענף גידול בעלי החיים. מבחינה כלכלית עמדה צ'ילה במהלך המאה ה-18 הפכה צ'ילה ל"אסם אסם של פרו" כאשר התפתח גידול החיטה, שענתה על הדרישה ההולכת וגדלה של מלכות המשנה לדגנים. בו בזמן התפתח בצ'ילה ענף כריית הזהב, הכסף והנחושת.

על אף שברחבי האימפריה הספרדית הייתה נתונה המערכת הכלכלית למונופול, התפתח הסחר הבלתי חוקי, ובעיקר הברחות, במידה ניכרת במהלך המאה ה-18, בעיקר לאחר הגעתם של תושבים חדשים מצרפת, מארצות הברית ומאנגליה. רק מיסוד הסחר החופשי בתוך גבולות האימפריה הספרדית בשנת 1778, כחלק מהרפורמות הבורבוניות, אפשר יחסי חליפין קבועים עם המטרופולין.

במהלך התקופה הקולוניאלית הכו בצ'ילה מספר רעידות אדמה רבות עוצמה וחלקן לוו בגלי צונאמי שפגעו בערי החוף. רעידת האדמה של 1575 פגעה במושבה הצעירה פגיעה קשה ופגעי הטבע הרסו את האזור הדרומי והחריבו מספר ערים. ב-1647 הרסה רעידת אדמה חלקים מסנטיאגו וב-1657 נהרסה קונספסיון לחלוטין, שכתוצאה מכך עברה מפנקו למיקומה הנוכחי בפנים הארץ. רעידת אדמה נוספת ב-1730 חזרה ופגעה באופן קשה בסנטיאגו ובואלפראיסו.

עצמאות פוליטית וארגון הרפובליקה (1810 - 1830)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תהליך העצמאות של צ'ילה

תהליך עצמאותה של הקפיטניה חנרל של צ'ילה, התנתקותה מהאימפריה הספרדית והפיכתה לרפובליקה עצמאית היה חלק מתהליך העצמאות באמריקה הספרדית כולה. את התהליך ניתן לחלק לשלושה חלקים עיקריים: המולדת הישנה, הכיבוש מחדש והמולדת החדשה.

כיבושה של ספרד בידי נפוליאון בונפרטה ותפיסת הכתר בידי אחיו, ז'וזף בונפרטה בשנת 1808 אירעו זמן קצר לאחר מותו של המושל צ'ילה. והמושל שהתמנה תחתיו לא הצליח לשמר את נאמנות האליטה המקומית ולאחר מספר פרשיות שעוררו עליו את זעמה של האליטה המקומית הוא נאלץ להתפטר. המושל הזמני שמונה תחתיו, קריאולי בא בימים, הסכים להקמתה של חונטה מקומית על מנת שתמשול בצ'ילה בהיעדרו של המלך וב-1810 נבחרה חונטת השלטון הלאומית הראשונה. או אז החלה התקופה שנודעה בהיסטוריה הצ'יליאנית בשם "המולדת הישנה", במהלכה שלטו בני הקפיטניה בעצמם, תוך מאבקים פנימיים רבים על מידת האוטונומיה הרצויה וטיב היחסים עם ספרד, משך כארבע שנים שלוו גם במלחמת אזרחים.

בתחילה אישרו המשנה למלך בפרו והקורטס הספרדי את שלטונם העצמי של הצ'יליאנים, אולם לאור תהליך ההקצנה בצ'ילה מחד, ועם תבוסת נפוליון ושובו של המלך לכס השלטון בספרד מאידך, הפך המשטר הפוליטי במולדת הישנה למרידה במלכות. כוחות צבא נשלחו ממלכות המשנה של פרו, נחתו מדרום לעמק המרכזי, בשטחם של בני המפוצ'ה, והחלו עושים דרכם צפונה. כשהם מלווים בצ'יליאנים רבים ששמרו על נאמנותם לכתב הביסו הכוחות הספרדיים את אלו הרפובליקניים סופית בקרב רנקאגוואה ביום 2 באוקטובר 1814, והשיבו את צ'ילה למרותו של הכתר הספרדי. משך כשלוש שנים הייתה צ'ילה תחת שלטון ספרדי, תקופה המכונה בהיסטוריוגרפיה הלאומית "הכיבוש מחדש". במהלך שנות הכיבוש מחדש הושבו על כנם המוסדות הקולוניאליים השונים, וצ'ילה הייתה נתונה למרותם של מושלים מטעם המשנה למלך של מלכות המשנה של פרו.

"חציית האנדים בידי סן מרטין ואו'היגינס". ציור מאת אולאו דה מרטין בונאו, 1865. שמור במוזיאון ההיסטורי הלאומי של ארגנטינה, בואנוס איירס.

במהלך שנת 1817 התארגנו הכוחות התומכים בעצמאות מספרד ברחבי היבשת. גולים צ'יליאנים התארגנו בקוז'ו שבפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה (לימים ארגנטינה) והצטרפו לצבא האנדים של חוסה דה סן מרטין תחת פיקודו של ברנרדו או'היגינס, גדול גיבורי העצמאות הצ'יליאנים. אחרים נשארו בצ'ילה וניהלו מלחמת גרילה כנגד הספרדים. לאחר שחצה צבא האנדים את הרי האנדים בינואר 1817 הנחילו הפולשים למלוכנים תבוסה צורבת, גם אם לא האחרונה שבהן, בקרב צ'קבוקו ובכך החלה תקופת "המולדת החדשה" בהיסטוריה הצ'יליאנית ואו'היגינס היה ל"מנהל הכללי של צ'ילה". לאחר מספר קרבות נוספים כנגד נאמני המלך וספרד, הכריז או'היגינס על עצמאותה של צ'ילה באופן רשמי ב-12 בפברואר 1818. כשלושה חודשים מאוחר יותר, ב-5 במאי 1818, זכה הצבא הצ'יליאני לניצחונו הסופי בקרב מאיפו. על אף הכרזת העצמאות והניצחון במאיפו נשארה מובלעת קטנה של נאמני המלך בצ'ילואה, אשר נכבשה רק בשנת 1826.

מנואל בלנקו אנקאלדה, נשיא צ'ילה הראשון. ציור מאת קלרה פייאול.

או'היגינס החל בעבודות לשיפור תשתיות, ארגן ומימן את המשלחת לשחרור פרו, בסיועו של האדמירל תומאס קוקרן שיחרר את העיר ולדיביה שנותרה בידיים ספרדיות, ביטל את תוארי האצולה וחוקק את חוקות 1818 ו- 1822. יחד עם זאת, שלטונו הסמכותני, אחיזתו האיתנה בשלטון וגזר דין המוות שגזר על האחים קררה ועל מנואל רודריגס הקנו לו מתנגדים רבים מקרב האליטה. ב-28 בינואר 1823 התפטר או'היגינס ויצא לגלות מרצון בלימה, פרו, על מנת למנוע מלחמת אחים שאימה לפרוץ אם יישאר בתפקיד.

לאחר התפטרותו של או'היגינס התאפיינה צ'ילה בחוסר יציבות פוליטית אשר נמשכה עד לסוף שנות ה-20 של המאה ה-19. בשנת 1826 כבשו הצ'יליאנים את המאחז הספרדי בצ'ילואה, האחרון ביבשת. קשיים כלכליים ומאבקים פוליטיים סביב גיבושה של חוקה הביאו למאבקים פוליטיים מרים שבסופם נבחר מנואל בלנקו אנקאלדה לנשיא צ'ילה הראשון. שלטונו הקצר עמד בסימן התנועה הפדרליסטית ובתקופתו נחקקו החוקים הפדרליים של 1826. התנגדות למשטר הפדרלי הביאה לתסיסה ולהתפטרותו של בלנקו אנקאלדה, ואחריו עלו וירדו מספר נשיאים שמשלו תקופות קצרות ביותר, חודשים אחדים ואף שבועות ספורים, מבלי להשאיר את חותמם. חוקה ליברלית אושרה לבסוף ב-1828 אולם אי סדרים בבחירות הביאו להתקוממות צבאית תחת הנהגתו של חוסה חואקין פרייטו, ששלט עד מהרה בדרום צ'ילה. ההתקוממות התגלגלה למהפכת 1829 במסגרתה התארגנה כנגד המשטר הליברלי קואליציה של שמרנים בעלי קשרים באריסטוקרטיה ואשר זכו לאהדה רבה מצד הכנסייה, שתמכה במשטר ריכוזי וסמכותני, קבוצת סוחרים ובעלי הון אשר חתרו לכינונה של מדינה ריכוזית וליברלית מבחינה כלכלית, וכן תומכיו של או'היגינס שסברו ששובו מהגלות וחזרתו לפוליטיקה הצ'יליאנית היא הפתרון היחיד לכאוס הפוליטי. ניצחון הקואליציה השמרנית ב-1830 בקרב לירקאי חתם סופית את הגולל על המשטר הליברלי.

הרפובליקה השמרנית (1831 - 1861)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפובליקה השמרנית בצ'ילה
דייגו פורטאלס. האיש החזק בצ'ילה במהלך תקופת הרפובליקה השמרנית. ציור מאת קמיליו דומניקוני.

לאחר קרב לירקאי וניצחון הקואליציה השמרנית עלה כוחו של דייגו פורטאלס, שלא היה נשיא, במידה כזו שהפך לאיש המשפיע והחשוב ביותר במדינה.

פורטאלס תמך במדינה אוטוריטטיבית, שמשמעותה הייתה "ממשל לו מצייתים, חזק, ריכוזי, מכובד ומכבד, בלתי אישי, עליון למפלגות ולאנשים בעלי היוקרה". השקפתה זו מצאה דרכה לחוקת 1833 שהעניקה סמכויות רבות לנשיא הרפובליקה, אשר נבחר בידי גוף בוחרים מוגבל לכהונה בת חמש שנים הניתנת להארכה מחמש שנים נוספות. המנגנון הפוליטי נועד למנוע חזרה לשנות האנרכיה של ראשית הרפובליקה ולהבטיח תקופת יציבות, אשר נשמרה באופן יחסי (להוציא את המהפכות של 1851 ו- 1861), אשר היוותה את הבסיס המוסדי עליו התפתחו המשטרים הבאים, ושבמהלכה החלה ההתאוששות מהמשבר הכלכלי.

תוכנית קרב יונגאי (20 בינואר 1839) בו ניצחה צ'ילה את הקונפדרציה הפרואנית-בוליביאנית. איור מאת פרנסיסקו חוסה קנייאס (1878).

גילויו של מינרל הצ'ניארסייו בשנת 1832 במדבר אטקמה וייצוא החיטה לשווקים מרוחקים העשירו את המדינה. התחרות בין הנמל של ואלפראיסו ונמל קייאו בפרו על השליטה באוקיינוס השקט החריפה עם הקמתה בשנת 1836 של הקונפדרציה הפרואנית-בוליביאנית תחת הנהגתו של אנדרס דה סנטה קרוס. פורטאלס תמך ביציאה למלחמה בקונפדרציה וכשר המלחמה הצליח להעביר בקונגרס החלטה ליציאה למלחמה ב-1836. רציחתו של פורטאלס ב-1837 גייסה את דעת הקהל הצ'יליאנית לתמוך בממשלה והיוותה את הזרז ליציאה למלחמה כנגד הקונפדרציה הפרואנית בוליביאנית בה ניצחה צ'ילה ב-20 בינואר 1839.

חוסה ויקטוריאנו לסטריה. אינטלקטואל ומהפכן ממקימי החברה הספרותית של 1842 וממחוללי מהפכת 1851.

בשנת 1841 נבחר לנשיא הגנרל מנואל בולנס, מי שהיה המפקד הצ'יליאני המנצח של בקרב יונגאי שהביא לצ'ילה את ניצחונה. בשנת 1842 חנך בולנס את האוניברסיטה של צ'ילה ובאותה שנה החלה תנופה משמעותית בייצור התרבותי עם היווסדותה של החברה הספרותית של 1842, במסגרתה נפגשו אנשי רוח צ'יליאנים שהטביעו את חותמם על צ'ילה בשנים הבאות, ביניהם, למשל, חוסה ויקטוריאנו לסטריה. תחת בולנס התפשטה צ'ילה וכן נוסדה נקודת יישוב במצרי מגלן. לקראת סוף כהונתו התחוללה מהפכת 1851 הכושלת בניסיון למנוע את מינויו של מנואל מונט ליורשו על כס הנשיאות.

מונט המשיך בדרכו של בולנס לפיתוח המדינה ובתקופת כהונתו הנחו פסי רכבת, הוקמו גשרים ונסללו דרכים. צ'ילה המשיכה ליישב את דרום הארץ ולשם כך החלה בעידוד הגירה של גרמנים לפרובינציות הדרומיות וכן לייסודה של העיר פוארטו מונט. תחת מונט החלה יציבותה של הרפובליקה השמרנית להתערער. העימות בין הכנסייה למדינה שאפיין את רוב מדינות אמריקה הלטינית במהלך המאה ה-19 התפרץ בצ'ילה במלוא עוצמתו בשנת 1856 ובעקבות העימות בין הכנסייה הקתולית לממשלה התפצלו השמרנים לשתי מפלגות שונות: המפלגה השמרנית שהייתה מקורבת לכנסייה, והמפלגה הלאומית, שצידדה במונט ובשר ואראס ואשר הייתה חילונית יותר. פילוג זה אפשר את קיומו של המיזוג הליברלי שמרני, שהיה ברית פוליטית של קצוות מנוגדים שהתנגדו למונט ולואראס ואשר הביא לקץ הרפובליקה השמרנית עת ניצח בבחירות 1861.

הרפובליקה הליברלית (1861 - 1891)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה ספרדית המפרסמת חנקה צ'יליאנית (1930).
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפובליקה הליברלית בצ'ילה

בשנת 1864, מעט לאחר תחילת כהונתו של חוסה חואקין פרס, איש מפלגת המיזוג הליברלי שמרני, השתתפה צ'ילה במלחמת ספרד-אמריקה הדרומית. במסגרת העימות תמכה צ'ילה בהתנגדותה של פרו לכיבוש איי צ'ינצ'ה העשירים בגואנו בידי ספרד. צ'ילה סרבה לצייד ספינה ספרדית בפחם, אותו ראתה כאספקה צבאית אסורה בשל הנייטרליות בה נקטה, ובתגובה הטיל האדמירל הספרדי מצור ימי על צ'ילה והסב למדינה נזק כלכלי משמעותי. ב-24 בספטמבר 1865, הכריזה צ'ילה מלחמה על ספרד ועוד בטרם חברו פרו וצ'ילה באופן רשמי הנחיל הצי הצ'יליאני תבוסה צורבת לזה הספרדי בקרב פפודו ב-26 בנובמבר אותה השנה. ב-31 בינואר 1866 הפגיז הצי הספרדי את נמל ולפראיסו, שרף את העיר והשמיד את צי הסוחר הצ'יליאני. אקוודור ובוליביה הצטרפו גם הן לברית כנגד ספרד, והצי המשותף הועמד תחת פיקודו של איש הצבא והנשיא הצ'ילאיני לשעבר בלנקו אנקלדה. ב-2 במאי 1866 התחולל קרב קייאו, אולם הוא לא הוכרע צבאית בצורה ברורה. לאחר הפגזת הנמל נסוגו הספרדים ובכך הסתיים העימות.

תנופת ההתפשטות שהחלה בימיו של הנשיא מונט נמשכה. במדבר אטקמה, החלה הפקה מואצת של מלחת, הצורה הטבעית של חנקות, כגון אשלגן חנקתי, ושל נחושת בניהול בוליביאני. בו בזמן בדרום הכריז הצרפתי אורלי-אנטואן דה טואנן על הקמת ממלכת אראוקניה ופטגוניה. על אף שמדינה זו מעולם לא נוסדה למעשה, עוררה הפרשה את רעיון השליטה האופרטיבית בטריטוריות הדרומיות, שנמצאו תחת השפעה אינדיאנית. בשנת 1865 התיר חוק פרשני של החוקה את חופש הפולחן.

בבחירות 1871 בא הקץ על המיזוג הליברלי שמרני והליברלים באו בברית פוליטית עם המפלגה הרדיקלית (Partido Radical) ביוצרם את הברית הליברלית שניצחה בבחירות. תחת השלטון הליברלי נערכו מספר שינויים בחוקת 1833 שרובם חיזקו את הקונגרס על חשבון הנשיאות. בה בעת החל הטיפול בסדרה של נקודות חיכוך בין הכנסייה למדינה. הקוד הפלילי אושר בשנת 1874 ושנה לאחר מכן הועבר החוק שארגן את מערכת המשפט שביטל את זכויות היתר הקורפורטיביות (פוארו) הכנסייתיות.

התפשטות טריטוריאלית ומלחמת האוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מלחמת האוקיינוס השקט, כיבוש אראוקניה
כניסת הצבא הצ'יליאני ללימה (1881).
מפת הכיבושים הצ'יליאניים במלחמת האוקיינוס השקט (לפרטים לחצו על התמונה).

בשנת 1879, לאחר סדרת מגעים דיפלומטיים בין צ'ילה ובוליביה בעניין הגבול המשותף ביניהן והאינטרסים המנוגדים במכרות המינרלים בצפון צ'ילה הביאו לנחיתת כוחות צ'יליאנים ב-14 בפברואר ולפריצת מלחמת האוקיינוס השקט, המלחמה הגדולה ביותר בהיסטוריה הצ'יליאנית. צ'ילה נחלה הצלחה צבאית וכבשה שטחים מבוליביו ומפרו ובשנת 1880 כבשו הגייסות הצ'יליאנים את לימה. חוזה אנקון שסיים את המלחמה נחתם ב-20 באוקטובר 1883.

הניצחון הצ'יליאני על פרו ובוליביה אפשר את התרחבות הטריטוריה הלאומית צפונה. בה בעת התנהל תהליך יישוב דרום המדינה באיטיות, תוך כדי בניית מבצרים, הפניית מתיישבים, איוש הגבול בגייסות וקיומם של פרלמנטים עם בני המפוצ'ה. תהליך ממושך זה, אשר זכה לכינוי הרגעת ארוקניה, הגיע אל סיומו בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19. בשנת 1888 סיפחה צ'ילה את אי הפסחא שבאוקיינוס השקט. לנוכח ההתרחבות הטריטוריאלית המשמעותית ויתרה צ'ילה על פטגוניה שממזרח להרי האנדים ועל רמת אטקמה בחוזה 1881 בין צ'ילה וארגנטינה, שהסדיר את הגבולות בין שתי המדינות.

הטריטוריות החדשות שנוספו למדינה עוררו צמיחה כלכלית חסרת תקדים שהונעה, בעיקר, מכריית האשלגן החנקתי, ואשר הביאה להתאוששות מהמשבר הכלכלי של שנות ה-70. חברות אירופאיות שונות, ובעיקר בריטיות, החלו בהפקת האשלגן החנקתי בצפון המדינה ו"הזהב הלבן" היווה כ- 75% מהכנסות המדינה.

בין השנים 1883 ו-1884 נחקקו מספר חוקים שנועדו להפוך את צ'ילה למדינה חילונית יותר, כגון היתר קבורה חילונית, נישואים חילוניים, ורישום אזרחי של נישואים, במקום הרישום בכנסייות שקדם לו.

בלמסדה ומלחמת האזרחים של 1891[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסה מנואל בלמסדה. ציור מאת פרננדו לארוצ'ה (Laroche; 1891).‏

בשנת 1886 נבחר חוסה מנואל בלמסדה לנשיאות. בנצלו את ההכנסות הגבוהות מהמכרות בצפון החלה ממשלתו של בלמסדה בפרויקט מודרניזציה רחב היקף של הכלכלה, החינוך, בריאות הציבור ובניית תשתיות, כגון הנחת פסי רכבת וגשרים. על אף מאמציו של בלמסדה לאחד את הליברלים מאחוריו התרחבו הקרעים בקרב הליברלים והפריעו למידת המשילות של הממשלה. נוסף על המתנגדים מבית קמו כנגד השלטון מנהיגי השמרנים, האריסטוקרטיה ונציגי חברות הכרייה הגדולות.

התנגדות גדולה לבלמסדה התעוררה כאשר סירב הקונגרס לאשר את תקציב שנת 1891. עם תחילת השנה, ב-1 בינואר 1891, הכריז הנשיא על פיזור הקונגרס עד לחודש מרץ של אותה השנה. בו ביום החשיב הקונגרס את הצו הנשיאותי כבלתי חוקי והכריז על הדחתו. הצי נשמע לפרלמנט ואילו הצבא נשאר נאמן לנשיא, ובין שני הצדדים פרצה מלחמת האזרחים הצ'יליאנית של שנת 1891.

ב-12 באפריל הוקם ממשל מקביל לזה הנשיאותי באיקיקה בהנהגת רמון בארוס לוקו (והאדמירל חורחה מונט. עד מהרה הביסו כוחות הקונגרס את אלו הנשיאותיים בצפון המדינה ובאוגוסט עלה בכוחות תומכי הקונגרס להיכנס לסנטיאגו הבירה. בלמסדה מצא מקלט בשגרירות ארגנטינה ונטל את חייו בידו ב-19 בספטמבר, יום לאחר סיום כהונתו. בכך באה על סיומה מלחמת האזרחים, שהותירה אחריה כ- 10,000 הרוגים. עם ניצחון הקונגרס עלו כוחות חדשים בפוליטיקה הצ'יליאנית, וכך גם כוחו של הקונגרס, ובכך באה אל סופה הרפובליקה הליברלית.

הרפובליקה הפרלמנטרית (1891 - 1925)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופה של הרפובליקה הליברלית במלחמת האזרחים סימן את עלייתה של מערכת פוליטית חדשה המוכרת בשם "הרפובליקה הפרלמנטרית", בה הייתה ידם של האוליגרכים על העליונה, שכבה חברתית שהורכבה מבעלי הקרקעות הגדולים, הבורגנות החדשה שעלתה בעקבות התפתחות המכרות והבנקאות והאריסטוקרטיה הוותיקה. על אף שהמשטר לא הפך להיות פרלמנטרי כשלעצמו, הפך הקונגרס הלאומי לדומיננטי בתהליך הפוליטי בעוד שהנשיאות הפכה לסמלית, ללא סמכות וכפופה למרבית הפרלמנטים, ומכיוון שכך נעדר מוסד הנשיאות את היכולת לבצע רפורמות שונות להן הייתה צ'ילה זקוקה. כנפי הממשלה קוצצו שוב ושוב בידי הפרלמנט וכך לא נותר לשרים רבים אלא להתפטר ממשרתם, ובכך יצרו תחלופה שלא אפשרה ממשל יעיל. כך, למשל, היו בממשלתו של חרמן רייסקו 17 קבינטים ו- 73 שרים במהלך תקופה בת 5 שנים.

במהלך שנים אלו המשיכה צ'ילה להתפתח הודות להפקת המינרלים בצפון המדינה. הונח קו הרכבת הטראנס-אנדינית וכן נחנך המוזיאון הלאומי לאומנויות יפות לציון 100 שנות עצמאות. הכלכלה הלאומית הייתה חזקה דיה על מנת להתגבר על הרסנותה של רעידת אדמה רבת עוצמה אשר החריבה את נמל ולפראיסו ב-16 באוגוסט 1906.

בזירה הבינלאומית ובסיוע של גישור בריטי, נפתרו מחלוקות הגבול עם ארגנטינה באזור דרום הרי האנדים שנבעו מהגישה הצ'יליאנית של יישום עיקרון של חלוקת המים (divortium aquarum), שלא עלתה בקנה אחד עם עקרון החלוקה לפי פסגות גבוהות בו תמכה ארגנטינה. באותה העת, במאי 1915, חתמו צילה, ארגנטינה וברזיל על הסכם ABC (המהווה את ראשי תיבות שמות המדינות באלפבית לועזי) לכינון מנגנונים של שיתוף פעולה ותיווך בין שלוש המדינות ובו בזמן לפעול נגד השפעתה הגוברת של ארצות הברית של אמריקה באזור. במלחמת העולם הראשונה שהתחוללה באותה העת נשארה צ'ילה נייטרלית.

במהלך שני העשורים הראשונים של המאה ה-20 החלו הצ'יליאנים להפגין את חוסר שביעות רצונם מהמצב הקיים. תהליך העיור המואץ אילץ את האיכרים המהגרים להסתפק ברמת מחיה נמוכה ביותר ובתנאי היגיינה ירודים. התמותה בצ'ילה בשנת 1895 הייתה של 31%‏, 30,000 איש נפטרו ממחלת אבעבועות שחורות בשנת 1909 ו- 18,000 נוספים מטיפוס הבהרות. 68% מהאוכלוסייה היו אנאלפביתים. תנאי העבודה, הן בעיר והן בתעשיית המכרות, היו מחפירים וכ- 1,000 איש נהרגו כל שנה בתאונות עבודה. אולם המנהיגות הפוליטית של המדינה המעיטה בערכן של בעיות אלו. לאור התעלמות זו, החל מראשית המאה ה-20, החלה "השאלה החברתית" להפוך ברורה ודחופה בעקבות שביתות העובדים הראשונות שתבעו תנאים בסיסיים לכוח העבודה. באותו עשור החלו לעבור הרפורמות הראשונות בתחום העבודה, כגון מנוחת יום ראשון שהושגה בשנת 1907. רבות ממחאות אלו הסתיימו באופן טרגי לאחר דיכוי צבאי כנגד העובדים, שהמקרה המפורסם שבהם הוא טבח סנטה מריה דה איקיקה. יצירתם של איגודים מקצועיים, הן כאלו של עזרה הדדית והן כאלו מטעם מפלגת העבודה הסוציאליסטית בשנת 1912 אפשרו את התפתחותה של תנועת עובדים ברמה הלאומית. המחאות התעצמו מיום ליום ורמת האלימות בהן גאתה, והבהירו את חוסר היכולת של האליטה להתמודד עם הבעיות שהתעוררו בחברה התעשייתית החדשה.

בשנת 1920 עלה בכוחו של האיחוד בין הכוחות העממיים והמעמד הבינוני ליטול את מוסרות השלטון מידי האוליגרכיה, וארתורו אלסנדרי נבחר לנשיאות. אלסנדרי הביא לקונגרס חוקים מתקדמים למדי מבחינה חברתית, אולם בסנאט נתקלו החוקים בהתנגדות. חוסר שביעות הרצון שנבע מדחיית הרפורמות בא לידי ביטוי בצחצוח החרבות של 1924, אירוע בו השמיעו קציני צבא צעירים קול צחצוח חרבות באחד ממושבי הקונגרס בעת דיון על משכורות הנציגים, במטרה להפריע לדיון, דבר שהתפרש כאיום בהפיכה צבאית. במצב זה אישר הקונגרס במהירות את החקיקה החברתית בהנחה שאנשי הצבא ישובו לתפקידיהם הרגילים, אולם לא כך היה. אלסנדרי חש כי סמכותו נעקפה, הציע לקונגרס את התפטרותו ומצא מקלט בשגרירות ארצות הברית. הקונגרס לא אישר את ההתפטרות ובמקום זאת אישר לנשיא להיעדר מהמדינה לתקופה בת 6 חודשים. ב-10 בספטמבר 1924 עזב אלסנדרי את צ'ילה בדרכו לאיטליה.

לאחר ההפיכה הצבאית של ספטמבר 1924 עבר השלטון לידי אנשי הצבא שהקימו חונטה צבאית שלא הצליחה לשלוט במצב שנוצר. ב-11 בספטמבר הורתה החונטה על פיזור הקונגרס הלאומי, לאחר 93 שנים של פעולה ללא הפרעה. ב-23 בינואר 1925 הוקמה חונטה חדשה בראשותו של הקאודייו הצבאי החדש קרלוס איבנייס דל קמפו. אלסנדרי החליט לערוך שינויים משמעותיים במערכת הפוליטית, הקים את הבנק המרכזי של צ'ילה וערך משאל עם לאישורה של חוקה חדשה, שנחקקה ב-18 בספטמבר באותה שנה. החוקה השיבה לנשיא הרפובליקה את סמכויותיו, חתמה את הגולל על שלטון הפרלמנט וכוננה משטר נשיאותי.

הרפובליקה הנשיאותית (1925 - 1973)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפובליקה הנשיאותית בצ'ילה

משבר וחוסר יציבות (1925 - 1938)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם המעבר לשיטה של דמוקרטיה נשיאותית פרץ משבר פוליטי במהלכו התפטרה הממשלה כולה, להוציא את איבנייס, שהוביל, בסופו של דבר, גם להתפטרותו של אלסנדרי. ב-1927, לאחר תקופת ביניים קצרה התמנה סגן הנשיא איבנייס, מתוקף תפקידו, לנשיא הרפובליקה. במהלך כהונתו של איבנייס הוקמה חברת התעופה הלאומית, לאן צ'ילה, וכן הזרוע הביטחונית הקרביניירוס של צ'ילה. בנוסף קידם איבנייס את קודקס חוקי העבודה וב-1929 הסדיר את סכסוך הגבול עם פרו. בתחילה נהנה איבנייס מתמיכה עממית נרחבת, אולם בחלוף החודשים החל לנקוט באמצעים סמכותניים ביותר. מאות פוליטיקאים, בהם אלסנדרי, יצאו לגלות, על העיתונות הוטלו הגבלות, ואילו איבנייס היה זה שמינה את חברי הקונגרס, שקיבל את הכינוי "קונגרס טרמל".

נשים מבשלות בבית תמחוי להזנת מובטלים (1932).

עם קריסת הבורסה לניירות ערך בניו יורק באוקטובר 1929 ותחילתו של השפל הגדול, נקלע גם משטרו של איבנייס למשבר כלכלי חסר תקדים ברמה הלאומית. הלוואות מארצות הברית של אמריקה שילשו את חובה החיצוני של צ'ילה, וקריסת מכרות המלחת בצפון פגעו ביכולת החזר החוב. בכך הפכה צ'ילה לאחת המדינות שהושפעו ביותר מהמשבר העולמי. בשנת 1931 התפטר איבנייס לאור המשבר את התפטרותו ובבחירות שנערכו באוקטובר ניצח נשיא הסנאט חואן אסטבן מונטרו. התקוממות השייטת של צ'ילה בראשית ספטמבר 1931 הייתה הראשונה בסדרת התקוממויות אין התמודד מונטרו עד שעלה בידי המתקוממים להפיל את הממשלה ביוני 1932 בהפיכה צבאית. המורדים הכריזו על הקמתה של הרפובליקה הסוציאליסטית של צ'ילה, אולם זו התקיימה במהלך 12 ימים בלבד עד שפורקה בהפיכה פנימית. לאחר כמה חודשים ומספר נשיאים זמניים נבחר ארתורו אלסנדרי לנשיא הרפובליקה.

תקופת כהונתו השנייה של אלסנדרי התאפיינה בשיקום כלכלת המדינה והמערכת הפוליטית. הוא הצליח בהרחקת הצבא מהפוליטיקה ואילו בזירה הפוליטית עלו כוחות חדשים. משמאל צברה המפלגה הרדיקלית כך גם המפלגה הסוציאליסטית של צ'ילה והמפלגה הקומוניסטית של צ'ילה שהוקמו בשנות ה-20 וה-30. מימין קמה המפלגה הנציונאל סוציאליסטית של צ'ילה שאימצה את האידאולוגיה הפשיסטית שגאתה באירופה. בסופו של תהליך הדרגתי פרשו הרדיקלים מהממשלה והפער בינה ובין השמאל העמיק ואף החריף לכדי אלימות פוליטית קיצונית, כגון טבח רנקיל בו נטבחו כ- 200 פועלים ואיכרים. בפברואר 1936 הכריז אלסנדרי על מצב חירום של מדינה במצור וסגר את שערי הקונגרס. בו בזמן פתחו הפועלים בשביתה תחת חסותו של איחוד הפועלים של צ'ילה שנוסד זמן קצר קודם לכן. על אף האירועים הסוערים הצליחה הממשלה לבלום את ההידרדרות הכלכלית. החקלאות התאוששה, מכרות המלחה פעלו ומכרות הנחושת החלו לתפוס את מקומם, תעשיית מחליפי ייבוא ייצרה כ-70% מצרכי המדינה, וקנייה מושכלת של אגרות חוב במחירים נמוכים הפחיתה את החוב החיצוני. השגשוג אפשר את בנייתם של פרויקטים לאומיים, כגון האצטדיון הלאומי של צ'ילה והפרבר האזרחי של סנטיאגו.

בשנת 1937 הקימו ההרדיקלים, הסוציאליסטים והקומוניסטים את החזית העממית שמועמדה לנשיאות היה איש המפלגה הרדיקלית פדרו אגירה סרדה. מנגד תמכה קואליציית השמרנים והליברלים בשר האוצר גוסטבו רוס סנטה מריה ואילו מפלגות הימין תמכו במועמדתו של איבנייס. תחילה נראה היה כי פיצול האופוזיציה בין הימין לשמאל תבתיח את בחירתו של רוס, אולם אירוע דמים שזכה לכינוי הטבח בביטוח הלאומי במהלכו הוצאו להורג כ-30 חברי המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית שהשתלטו על שני בניינים מול ארמון הנשיאות, נטרפו הקלפים. איבנייס פרש מהמרוץ לנשיאות והורה לתומכיו להצביע עבור החזית העממית, שזכתה בבחירות אוקטובר 1938 בכ- 51% מקולות הבוחרים.

הממשלים הרדיקלים: מהחזית העממית לתום הפופוליזם (1938 - 1958)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלתו של אגירה סרדה קידמה מדיניות שמאלית מתונה שבאה לידי ביטוי בכרסום בכוחה של האוליגרכיה, בתיעוש ובניצול עתודות נפט במטרה להשיג עצמאות כלכלית. צמיחה שנתית של כ- 7.5% בין השנים 1940 - 1943 תרמה לתהליך עיור מוגבר. ב-1941 נפטר אגירה סרדה בפתאומיות ובבחירות 1942 נבחר בן מפלגתו הרדיקלית חואן אנטוניו ריוס. ריוס הגשים ומיסד את המפעלים הרבים בהם החלה החזית העממית תחת הנהגתו של אגירה סרדה. תחת שלטונו של ריוס החלו להיקרע קרעים עמוקים בקרב הקואליציה. כקודמו בתפקיד לא השלים גם ריוס את כהונתו, שכן נפטר כתוצאה מבריאותו הרעועה בשנת 1946.

בול צ'יליאני המציין את הכרזת הריבונות הצ'יליאנית באנטארקטיקה (1940).

בזירה הבינלאומית התמודדה ממשלת החזית העממית עם המשברים העולמיים החריפים. פליטים ספרדיים ממלחמת האזרחים הספרדית הגיעו לצ'ילה בתום המלחמה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שמרה צ'ילה על נייטרליות, ובעוד ששמרה על קשרים אמיצים עם איטליה הפשיסטית וחלקים באוכלוסייה הביעו בפומבי את תמיכתם בגרמניה הנאצית, תמכו חלקים נרחבים באוכלוסייה בבעלות הברית. לעם כניסתה למלחמה הפעילה ארצות הברית של אמריקה לחצים כבדים על צ'ילה עד שזו הכריזה בינואר 1943 מלחמה על גרמניה ושנתיים לאחר מכן - על יפן. צ'ילה ספקה לבעלות הברית מלחת וחנקות שונות, שהיו חיוניות לייצור אבק שריפה, וכן נחושת, ששימשה לייצור תחמושת. כתרומה ל"עולם החופשי" תבעה ממשלת ארצות הברית באופן חד צדדי כי מחירי הנחושת בזמן המלחמה יעמדו על כשליש ממחירן בשוק החופשי במהלך שנות המלחמה. הפחתת מחיר זו השפיעה על צ'ילה בלבד, שכן חברות הכרייה, שהיו אמריקאיות, נהנו מסובסידיה מטעם ממשלת ארצות הברית בגובה של כ- 120 מיליון דולר בשנה. חישוב מחיר הסובסידיה בלבד מביא את הפסדיה של צ'ילה מתרומתה זו למאמץ המלחמתי לכמעט 500 מיליון דולר. בזירה המקומית תבעה צ'ילה בשנת 1940 ריבונות על חלקים באנטארקטיקה, והגדירה את גבולותיה של אנטארקטיקה צ'ילנה.

תחת החזית העממית ראה גם תחום התרבות פריחה ספרותית לאור פעילותם של אנשי רוח כגון המשורר ויסנטה אואידוברו והסופר אוגוסטו דאלמר. אגירה סרדה הרחיב את רשת החינוך הציבורית למרבית חלקי המדינה על מנת להתגבר על העוני. לאחר המלחמה הוכרזה גבריאלה מיסטרל ככלת פרס נובל לספרות לשנת 1945, מה שהיה לציון דרך בספרות הצ'יליאנית.

בבחירות 1946 ניצחה הברית הדמוקרטית בה שיתפו פעולה, בין השאר, המפלגה הרדיקלית וזו הקומוניסטית, ואיש המפלגה הרדיקלית גבריאל גונסאלס ווידלה היה לנשיא. ב-1947 הוציא גונסאלס ווידלה את הקומוניסטים, שכוחם עלה, ממשלתו, והפך למתנגדם החריף. בתגובה שבתו איגודי כורים קומוניסטים ובסנטיאגו הוכרז מצב חירום של מדינה במצור. לנוכח המשבר אישר הקונגרס את חוק הגנת הדמוקרטיה שהוציא את המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק ושלח את פעיליה למחנות מעצר בצפון המדינה.

בזמן כהונתו של גונסאלס ווידלה צברה תנופה "תוכנית סרנה" לפיתוח הפרובינציה של קוקימבו ולעיצוב מחדש של לה סרנה; הוענקה זכות בחירה לנשים; הוקמו הבסיסים הראשונים באנטארקטיקה ונוסדה האוניברסיטה הטכנית של המדינה.

בבחירות 1952 התמודדו זה מול זה פדרו אנריקה אלפונסו מטעם הרדיקלים, ארטורו מטה מטעם המרכז, סלבדור איינדה מטעם הסוציאליסטים ואיבנייס כמועמד עצמאי. איבנייס, איש הצבא, הצטייר כפתרון למשברים שפקדו את הפוליטיקה המסורתית, ותחת הסיסמאות "גנרל התקווה" ו-"לחם לכולם", וכן סמל המטאטא לניקיון השחיתות, ניצח בבחירות. איבנייס הפופוליסט נהנה מתמיכה רחבה, שכללה גם את השמאל, ובמהלך שלטונו סייע להקמת מרכז הפועלים המאוחד, ארגון גג של כלל ארגוני העובדים בצ'ילה, וביטל את חוק הגנת הדמוקרטיה. מבחינה כלכלית נכשלה במחצית שנות ה-50 תוכנית תחליפי הייבא והכלכלה נכנסה למיתון, ואילו משטרו של איבנייס החל להתערער לאור העדר בסיס מפלגתי. בחפשו פתרון לבעיה הכלכלית מינה הנשיא את חברת קליין-סקס האמריקאית להציע פתרון. החברה תמכה בנקיטת צעדים ליברליים, כגון רפורמות בסחר החוץ, השעיית סובסידיות, ביטול ההתאמה האוטומטית של משכורות הסקטור הציבור וחלק מזה הציבורי, שינוי מעמדו של הבנק המרכזי והקמתו של בנק המדינה של צ'ילה כאמצעים היחידים להבראה. אמצעים אלו לא התקבלו בעין יפה בציבור הרחב והשביתות וחוסר היציבות הפוליטית מיהרו לשוב. איבנייס הכריז עם מצב של מדינה במצור אולם הקונגרס לא אישר זאת. בשנת 1957 הסתיימה מחאה רחבה של אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה של צ'ילה כנגד עלית מחירי התחבורה הציבורית במותם של למעלה מ-20 מפגינים ובנזקים גדולים ברכוש במרכז סנטיאגו.

בשנת 1958 שוב התקיימו בחירות לנשיאות ומצב פוליטי חדש, שזכה לכינוי "שלושת השלישים", שלט בכיפה משך למעלה מעשור.

שלושת השלישים (1958 - 1970)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות של שנת 1958 זכו שלושה מהמועמדים, חורחה אלסנדרי, איינדה ואדוארדו פריי מונטאלבה, בכשליש מקולות המצביעים כל אחד. הקונגרס נדרש להכריע בין המועמדים וזו הייתה ראשיתה של מערכת פוליטית שהחזיקה כעשור ומחצה שכונתה שיטת שלושת השלישים. הקונגרס בחר באלסנדרי, שהיה מועמד עצמאי, איש ימין ובנו של הנשיא לשעבר ארתורו אלסנדרי, ואשר זכה במספר הקולות הגדול ביותר. אלסנדרי השיק תוכנית כלכלית שמרכזה מלחמה באינפלציה והקמת תשתיות שיעודדו השקעות פרטיות, ובכך דחה את רעיון "המדינה הפטרנליסטית", שפגעה בתמיכת הימין בו. ממשלתו הקימה מספר חברות ממשלתיות לתקשורת, כרייה ולתעופה, והצליחה להבטיח סיוע מארצות הברית של אמריקה באמצעות הברית למען הקדמה. אלסנדרי הנהיג רפורמה אגררית לייעול ניצול הקרקע במסגרתה חולקו מחדש אדמות מדינה, אך לא נפגעו האחוזות הגדולות.

בתים נוטים לנפול לאחר רעידת האדמה בולדיביה, שארעה ב-22 במאי 1960.

במהלך כהונתו נאלץ אלסנדרי להתמודד עם תוצאותיה ההרסניות של רעידת האדמה בוולדיביה וגל הצונאמי שבא אחריה, שארעה ב-22 במאי 1960, ואשר הייתה רעידת האדמה החזקה ביותר בהיסטוריה הססמית המתועדת, בעוצמה של 9.5 בסולם ריכטר. מוקד הרעש היה ולדיביה, אולם הרעש החריב את כל נקודות היישוב בין צ'ייאן (Chillán) וצ'ילואה. תיקון הנזקים עלה כ-422 מיליון דולר. שנתיים לאחר האסון ארחה צ'ילה את מונדיאל 1962, בו הגיע לשלב חצי הגמר והפסידה לנבחרת ברזיל, המנצחת בתחרות.

לקראת בחירות 1964, שנערכו בעיצומה של המלחמה הקרה, עלה כוחה של מפלגת הנוצרים הדמוקרטיים ופריי בראשה לנוכח ההכרה מחד בצורך ברפורמות ומאידך - חשש מפני השפעה סובייטית. בחירות מקומיות בקוריקו, בהן ניצח המועמד הסוציאליסטי, הובילו לגיוס כוחות נרחב בימין מחשש שהדבר מבשר את ניצחונו של איינדה בבחירות המתקרבות לנשיאות. עצרות המונים וסיוע מארצות הברית של אמריקה סיעו אף הם ובספטמבר 1964 קיבל פריי 56% מקולות הבוחרים, שיעור תמיכה מהגבוהים ביותר בהיסטוריה האלקטוראלית של צ'ילה, בעוד שאיינדה קיבל 40%.

אדוארדו פריי מונטאלבה (ימין) ולצידו אנדרס סלדיבר (Zaldívar), אחד משריו.

אדוארדו פריי מונטאלבה הוציא לפועל מדיניות של רפורמות מתונות, שהבולטות בהן היו בנייתן של אלפי בנייני מגורים, מודרניזציה של מנגנון המדינה, רפורמה בחינוך (חינוך חובה החל מגיל 8), חיזוק ארגוני בסיס והרחבתה של הרפורמה האגררית. רפורמה אחרונה זו הפכה לנושא רגיש במיוחד, שכן בניגוד לרפורמות שביצע קודמו בתפקיד, אלסנדרי, כללו הרפורמות החרמת אחוזות ענק. דבר זה שהביא לעוינות מצד הפוליטיקאים של הימין, שראו בכך בגידה וכפיות טובה על סיועם להיבחרותו לנשיאות. הממשל החל גם בפרויקט "צ'יליאניזציה של הנחושת" וביצע עבודות ציבוריות, כגון כריית תעלת לו פראדו, הקמת שדה התעופה פודאוואל, ייסוד הטלוויזיה הלאומית של צ'ילה, והתחלת חפירת המטרו של סנטיאגו.

בשנת 1967 החלה מפלגת הנוצרים הדמוקרטיים להתפצל סביב השאלה כיצד לנהוג לנוכח דחייתה הן מימין והן משמאל. בשנת 1968 החלו השביתות להיות תכופות יותר ואילו השינויים בהתאגדויות הפוליטיות של הסטודנטים הביאו לחיכוכים דחופים ביניהן לבין השלטון. בשנת 1969 החריף המשבר הפוליטי והפיכת נפל שארעה בסנטיאגו שיקפה את חומרת המצב הפוליטי ממנו צמח ניצחונו העתידי של איינדה. באותה שנה קמה קואליציית השמאל, "האיחוד העממי", בה התאגדו הסוציאליסטים, הקומוניסטים, הרדיקלים, הסוציאלדמוקרטים, הפלג השמאלי שהתפצל ממפלגת השלטון הנוצרית דמוקרטית, ומספר קבוצות נוספות שהמחנה המשותף לכולן היה תמיכתם באיינדה לנשיאות. מועמד מפלגת השלטון לא היה מועמד ריאלי אילו הימין תמך בחורחה אלסנדרי. בבחירות שנערכו ב-4 בספטמבר 1970 הוביל איינדה עם מעט יותר משליש קולות המצביעים. על אף הנוהג על פיו על הקונגרס לבחור במועמד בעל הקולות הרבים ביותר פעלו קבוצות ימין, בתמיכת ארצות הברית, לסכל את בחירתו של איינדה. במסגרת ניסיונות ההשפעה נחטף מפקד הצבא, רנה שניידר, באופן שנועד להראות כאילו הדבר נעשה בידי הצבא עצמו, על מנת לאותת לקונגרס כי הצבא יתנגד לבחירתו של איינדה. אולם שניידר התנגד לחוטפיו, נפצע באורח קשה, ונפטר ימים ספורים לאחר מכן. לאור ההתרחשויות הכריז הקונגרס ב-24 באוקטובר על מינויו של איינדה כנשיא החדש.

שלטון האיחוד העממי (1970 - 1973)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 3 בנובמבר 1970 נכנס סלבדור איינדה לתפקידו כנשיא צ'ילה וניסה לכונן חברה המבוססת בו בזמן הן על הסוציאליזם הן על עקרונות הדמוקרטיה, ניסיון ראשון מסוגו בעולם. בין הצעדים הראשונים בהם נקט היו המשך הרפורמה האגררית והלאמת מפעלים שנחשבו חיוניים לכלכלה הלאומית.

ב-15 ביולי 1971 אושרה הלאמת הנחושת פה אחד בשני הבתים הציליאניים. באמצעות התאגיד הלאומי לנחושת של צ'ילה, שנוסד ימים ספורים קודם לכן, הלאימה המדינה את כלל חברות הפקת הנחושת, תוך תשלום של פיצוי זעום שהתבסס על המסים הנמוכים, אם בכלל, ששילמו החברות בשנים שקדמו להלאמה. כך, למשל, אנקונדה וקנקוט, מהחברות המרכזיות בענף הכרייה, לא קיבלו כלל פיצוי על המכרות של צ'וקיקאמאטה ואל טניינטה בהתאמה. כתוצאה הנהיגה ארצות הברית חרם כלכלי בינלאומי על משטרו של איינדה, ונשללו מצ'ילה הלוואות בינלאומיות. ההעלאה המשמעותית במשכורות הפועלים מחד, והקפאת המחירים מאידך, הביאו לעלייה של 8% בתוצר הלאומי הגולמי ולאינפלציה נמוכה. היו אלו רגעי השיא של האיחוד העממי, בהם זכה האיחוד ב-49.73% מהקולות בבחירות העירוניות. בנוסף, אחד מאנשיו, פאבלו נרודה, זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1971.

החל מהשנה השנייה לשלטון האיחוד העממי גברה האלימות והפריעה ליישומן של הרפורמות. החרמת האדמות במסגרת הרפורמה האגררית הביאו למותם של מספר חקלאים שניסו להגן על נחלותיהם. החברה הפכה מקוטבת יותר ויותר והתנגשויות בין תומכי איינדה ומתנגדיו הפכו תכופות והתרבו ההפגנות נגד הממשלה. ביקורו של פידל קסטרו זרז את המהפכה העממית על בסיס חלוקה מעמדית של החברה מצידו של הימין. מבחינה כלכלית נמוג הנס של השנה הראשונה לנוכח הופעת הסימנים הראשונים של מחסור כלכלי.

התנקשות באיש ימין שלקח חלק בטבח פוארטו מונט ב-1969 הובילה להתאגדות הנוצרים הדמוקרטיים עם המפלגה הלאומית כדי להתנגד למשטרו של איינדה ולהדחת שר הפנים, אותו שב ומינה איינדה לשר ההגנה ובכך עורר התנגדות עזה. ב-19 בפברואר 1972 הצליחה האופוזיציה לאשר בקונגרס רפורמה חוקתית שביקשה להסדיר את הרפורמות של האיחוד העממי ועיכבה את יישומן. מאידך התחזקה הדרישה בקרב קואליציית השלטון להקצין את הרפורמות, והאלימות הפוליטית משמאל ומימין החריפה.

בזירה הכלכלית נכנסה צ'ילה למיתון והצמיחה דעכה. התל"ג ירד בכ-25% ואילו החוב החיצוני עלה לכדי 253 מיליון דולר. המחסור הביא להיווצרותו של שוק שחור ואילו הממשל נאלץ להקים חונטות לאספקה ולמחירים לניהול אספקת הסחורות לציבור. אמצעי התקשורת ליבו את האש בהתקפות מילוליות בהתאם לעמדתם הפוליטית. בארכיונים אמריקאים שנפתחו לציבור שנים לאחר מכן, נחשף כי סוכנות הביון המרכזית האמריקאית סייעה, באמצעות הזמנת שטחי פרסום, לעיתוני האופוזיציה, כגון אל מרקוריו (El Mercurio), וכן במימון שביתת נהגי המשאיות ששיתקה את הכלכלה בחודש אוקטובר 1972. שביתה זו הביאה לכניסתם של אנשי צבא למשרדי הממשלה השונים, וליצירתו של "ממשלה אזרחית-צבאית" שבה מפקד הצבא, הגנרל קרלוס פראטס (Prats), מונה לשר הפנים.

בבחירות לפרלמנט של שנת 1973 זכתה קואליציית האיחוד הדמוקרטי של האופוזיציה. הרוב בלם את הרפורמות שביקש איינדה להעביר, אולם לא היה גדול דיו על מנת להדיח את הנשיא, והמשא ומתן בין הצדדים עלה על שרטון. מתנגדיו של איינדה החלו לראות בכוחות המזוינים את הפתרון היחיד למשבר שפקד את המדינה. ראשי הצבא, רנה שניידר וקרלוס פראטס התנגדו לכניסתו של הצבא לפוליטיקה, ובכך מנעו התקוממות צבאית. הימין החריף את הרטוריקה שקראה לפתרון המשבר באלימות ובו בזמן התחולל משבר נוסף בים הנשיא לקונגרס, שבית הדין החוקתי של צ'ילה סירב לפסוק בעניינו, ומשאל העם שהכריז איינדה על מנת לפתור אותו לא עבר את ההליך המשפטי הדרוש ובשל כך נחשב בעיני האופוזיציה כבלתי חוקי.

ביוני 1973 התקומם רגימנט משוריין כנגד הממשלה והתקדם לעבר ארמון הנשיאות. ניסיון התקוממות זה, שנודע בשם טנקטאסו (Tanquetazo), נבלם בידי כוחות תחת פיקודו של פראטס, והמורדים נסו וביקשו מקלט בשגרירות אקוודור, בהשאירם אחריהם 20 הרוגים, רובם אזרחים. על אף מחלוקת פנימית חריפה ביקש איינדה לקיים של משאל עם על מנת למנוע הפיכה צבאית. אולם ב-11 בספטמבר 1973 התחוללה הפיכה צבאית שהביאה לסיום שלטונו של האיחוד העממי, למותו של איינדה, ולתחילתן של 16 שנים של דיקטטורה צבאית.

דיקטטורה צבאית (1973 – 1989)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה

החל מחודש אוגוסט 1973 החלו קציני צבא לרקום קשר להפיכה צבאית נגד משטרו של סלבדור איינדה שמוקדיו היו בחיל הים ובחיל האוויר. לקראת סוף החודש התפטר ראש הצבא ואוגוסטו פינושה, שנחשב כנאמן לשלטון הדמוקרטי וכאישיות בלתי פוליטית, מונה במקומו. בו בזמן פרסם בית הנבחרים הודעה שקראה לשרים ולאנשי הצבא לפתור את "השבר העמוק בסדר החוקתי". איינדה לא שעה להזהרות שנשמעו בקרב מפלגתו על ההפיכה הממשמשת ובאה וב-11 בספטמבר החלו כוחות צבא לתפוס בסיסים ונקודות מפתח ברחבי צ'ילה, והציבו אולטימטום לנשיא על מנת שיתפטר. סירובו של איינדה הביא למותו יחד עם קומץ נאמנים בארמון הנשיאות בלב סנטיאגו דה צ'ילה ועד לערבו של אותו יום הושלמה ההפיכה. מנהיגי ההפיכה, בראשם פינושה שהצטרף לקושרים יומיים קודם לכן, תפסו את השלטון כחונטה צבאית והכריזו על מצב של מדינה במצור.

שער הכניסה הישן לוייה גרימאלדי, שהייתה אחד ממרכזי המעצר והעינויים הידועים לשימצה של החונטה הצבאית.

מיד לאחר הפלת משטרו של איינדה החלו חברי החונטה בכינונו של מנגנון שלטוני חדש. הסכם הרוטציה בין חברי החונטה נזנח, ופינושה היה לראש המדינה. בסופו של הליך חוקתי הדרגתי שנמשך כשנה ניכסה לעצמה החונטה את הסמכויות החוקתיות והשיפוטיות, החליפה את הקונגרס שפוזר, והוציאה את המפלגות הפוליטיות מחוץ לחוק.

בזמן בו התחוללו שינויים חוקתיים אלו, החלו אלפי בני אדם לחוש את טעם הדיכוי של השלטון החדש. ימים ספורים לאחר ההפיכה החל המשטר במעצרים ובהוצאה להורג של ראשי מתנגדיו, בין השאר בידי יחידת שיירת המוות. מחנות מעצר ועינויים הוקמו בכל רחבי המדינה, חלקם במקומות מבודדים כמו אוניית המפרשים "אסמרלדה" ואילו אחרים במרכזי הערים הגדולות. במהלך השנים הראשונות למשטר הדיכוי נרצחו בידי מנהלת הביון הלאומית (DINA), המשטרה הפוליטית החשאית שהקים המשטר, כ-3,000 איש.‏[2] רבים מקורבנות אלו עודם בגדר נעלמים. כמו כן, למעלה מ-35,000 איש‏[3] היו נתונים לעינויים שיטתיים, למעלה מ-300,000 נעצרו בידי זרועות המשטר, ורבים אחרים נאלצו לגלות אל מחוץ לצ'ילה, ולעתים נשלחו אחריהם מתנקשים. הפרת זכויות האדם בידי משטרו של פינושה עוררה גינויים מצד מדינות שונות וכן מצד האו"ם. צ'ילה לקחה חלק במבצע קונדור, שהיה תוכנית משותפת של ארגוני ביטחון ומודיעים במדינות הקונוס הדרומי ובשיתוף סוכנות הביון המרכזית לשימוש בשיטות של טרור מדינתי כנגד "חתרנות" משמאל. שיתוף הפעולה הביטחוני הביא גם להתקרבות לרודן הבוליביאני הגנרל אוגו באנסר, שהביאה להתקרבות דיפלומטית בין המדינות ולחתימתו של חוזה צ'ראנייה, שניסה לפתור את בעיית היעדר המוצא לים של בוליביה וחידוש הקשרים הדיפלומטיים בין המדינות.

בתחום הכלכלי קידם המשטר "פוליטיקה של הלם" (política de choque) על מנת להתגבר על המשבר הכלכלי ועל האינפלציה בת 300%. למטרה זו גייס המשטר את עזרתם של נערי שיקגו, קבוצת כלכלנים צעירים שהוסמכו מטעם אוניברסיטת שיקגו, אשר יישמו רפורמות שוק ברוח אסכולת שיקגו. ההלם הכלכלי כלל שורת צמצום דרסתי של השירות הציבורי והוצאות הממשלה, העלאת מס הערך המוסף ועוד. כצפוי ובהתאם לתוכנית הובילו צעדים אלו להתמוטטות הכלכלה, לירידה ביצוא ולאבטלה גבוהה. ואולם, בשנת 1977 החלה הכלכלה להתחזק והחל "בום" כלכלי, שזכה לכינוי "הנס של צ'ילה". האוליגרכיה קיבלה בחזרה לידיה נכסים ומפעלים שהוחרמו בידי ממשלת האיחוד העממי וכך גם חברות בינלאומיות. השקעות חדשות קיבלו עידוד מצד גורמים פיננסיים בינלאומיים. עבודות ציבוריות כגון המטרו של סנטיאגו הושלמו, והחלה סלילתה של הקארטרה אאוסטרל.

מחאה בלתי אלימה כנגד המשטר הצבאי (1985)

בתחילה תמכו אדוארדו פריי מונטאלבה ומנהיגים נוצרים דמוקרטיים אחרים בהפיכה, אולם לאחר מכן הפכו למבקריה והצטרפו למתנגדי המשטר הצבאי. מנהיגי השמאל נעצרו או הוגלו. הכנסייה, שתחילה הביעה את הכרת תודתה לכוחות המזוינים על שהצילו את המדינה מסכנת המרקסיזם, הפכו גם הם למבקרי המשטר על רקע הדיכוי והרפורמות החברתיות והכלכליות.

במהלך החודשים האחרונים של שנת 1977 מתחו ארגונים בינלאומיים וכן ארצות הברית תחת נשיאותו של ג'ימי קרטר ביקורת חריפה על המשטר בגין הפרת זכויות אדם, הצנזורה על אמצעי התקשורת ודיכוי האופוזיציה. בעקבות הביקורת קיימה החונטה בראשית שנת 1978 משאל עם בו הביעו רובם המכריע של המצביעים תמיכה במשטר., אולם רבים הטילו ספק בתוצאות המשאל. לצד המשך הדיכוי והחנינה שהוענקה לכל המעורבים בהפרות של זכויות אדם, החלה העיתונות לדווח על הימצאותם של "נעלמים" וארגון למען זכויות אדם של הכנסייה הקתולית אתגר גם הוא את המשטר. בזירה הדיפלומטית התעוררו מתחים ישנים בין צ'ילה לבין שכנותיה שהגיעו לכדי קידומם של כוחות צבא פרו לכיוון הגבול, ניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם בוליביה, ועימות עם ארגנטינה כמעט והוביל למלחמה, אולם נפתר, בתהליך רב שנים, בגישור אפיפיורי.

הפגנת ניצחון במרכז סנטיאגו למחרת ניצחון מתנגדי המשטר הצבאי במשאל העם ב-5 באוקטובר 1988, שהביא לסיום הדיקטטורה.

בשנת 1981 נכנסה לתוקפה חוקה חדשה ובו בזמן הופיעו סימנים שבישרו את בואו של משבר כלכלי חדש. אחרי 7 שנות צמיחה מרשימה נכנס מאזן התשלומים לגרעון של כ-20%, מחירי הנחושת נפלו במהירות וההשקעות החיצוניות פסקו. פיחות שחל בערך הפסו במחצית 1982 וריביות מופרזות על הלוואות הובילו לפשיטות רגל של חברות ובנקים, אבטלה שהגיע לכדי 26%, עליית האינפלציה לשיעור של 20% ולירידת התל"ג לכ-15%. לנוכח המצב החלו להתקיים פעולות מחאה בלתי אלימות, שדוכאו ביד קשה מחד, ולהופעתן של קבוצות התנגדות חמושות וטרוריסטיות שניצלו את המצב על מנת להביא לסיום המשטר הצבאי בכוח הנשק. בשנת 1985 הצליח שר האוצר החדש לחולל את "נס כלכלי שני" הודות להליך הפרטה וליברליזציה. על אף שהתל"ג הוכפל בשנים הבאות, הפער בין עשירים ועניים התרחב אף הוא[דרוש מקור], בהופכו את צ'ילה לאחת המדינות בעלות חוסר השוויון בהכנסה הניכר ביותר. ב-3 במרץ 1985 נפגע מרכזה של צ'ילה מרעידת אדמה רבת עוצמה שגרמה לנזקים גדולים ופגעה בתשתיות ובבניינים רבים בסנטיאגו, ולפראיסו וסן אנטוניו.

סדרת מקרים של אלימות פוליטית במחצית שנות ה-80 הובילה לחילופי גברי בקרב חלק מצמרת המשטר ולמדיניות של פיוס כלפי הברית הדמוקרטית, שהורכבה מדמוקרטים ומסוציאליסטים מתונים. באוגוסט 1985 נחתם הסכם לאומי לחזרה לדמוקרטיה פרלמנטרית, שהתקבל בספקנות בקרב חוגי השמאל הקיצוני וגרר חילוקי דעות בקרב החונטה.

בשנת 1987 החל המשטר בהכנות לקראת מעבר לדמוקרטיה, שכללו את אישור הקמתן של מפלגות פוליטיות ופתיחת רישומי הבוחרים. באותה שנה ביקר בצ'ילה האפיפיור יוחנן פאולוס השני ודן עם פינושה אודות החזרה לדמוקרטיה. בשנה שלאחר מכן הכריז הממשל על קיומו של משאל עם ביום 5 באוקטובר 1988 לפי הכללים שנקבעו בחוקת 1980. לבמשאל העם זכתה קואליציית המפלגות למען הדמוקרטיה, שאיגדה 16 ארגונים פוליטיים שהתנגדו למשטר, ובהם המפלגה הנוצרית דמוקרטית, המפלגה למען הדמוקרטיה ופלגים שונים שמקורם במפלגה הסוציאליסטית, בכ-56% מקולות המצביעים. פינושה הכיר בתוצאות משאל העם, אישר את המשך תהליך המעבר לדמוקרטיה בהתאם לחוקת 1980, והכריז על בחירות לנשיאות ולקונגרס. בבחירות שנערכו בסוף 1989 ניצח פטריסיו איילווין, מועמד קואליציית המפלגות למען הדמוקרטיה, ובכך תמו 16 שנות דיקטטורה וצ'ילה שבה למשטר דמוקרטי.

מעבר לדמוקרטיה והיסטוריה עכשווית (1990 - הווה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה עכשווית של צ'ילה

שנות כהונתו של פטריסיו איילווין (1990 - 1994)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 11 במרץ 1990 קיבל לידיו פטריסיו איילווין את מוסרות השלטון מאוגוסטו פינושה בקונגרס שבוואלפראיסו ותהליך המעבר לדמוקרטיה בצ'ילה החל.

בתחילת דרכו של השלטון הדמוקרטי נאלץ איילווין לעבוד עם מנגנון ששימר מאפיינים רבים של המשטר הצבאי. אף על פי שקואליציית המפלגות למען הדמוקרטיה זכתה במרבית קולות הבוחרים לפרלמנט, מבנה השלטון הותיר על כנם אישים שמרניים שמונו בתקופת הדיקטטורה, שהצליחו למנוע מאיילווין לחוקק את התיקונים המיוחלים בחוקה. גם השלטון המקומי נותר בידי אישים שמונו בידי המשטר הצבאי, עד שהוחלפו בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו ביוני 1992.

איילווין משל בזהירות ושמר על קשרים עם הצבא, שפינושה המשיך לעמוד בראשו. על אף שחדל מלהשתתף בשלטון המשיך הצבא להיות שחקן פוליטי בעל חשיבות והקפיד להביע את התנגדותו למדיניויות אחדות שביקשה "הקואליציה" לקדם באמצעות מקרי התקוממות קטנים בשנים 1991 ו-1992.

באווירה זו הוקמה הוועדה הלאומית לאמת ולפיוס (Comisión Nacional de Verdad y Reconciliación) שמונתה על מנת לחקור ולהבהיר את מקרי הפרת זכויות האדם במהלך שנות המשטר הצבאי. הוועדה נדחתה על ידי הצבא, אולם ב-4 במרץ 1991, הציגה הוועדה את ממצאיה בדו"ח רטיג. בנאומו של הנשיא בטלוויזיה הסב את תשומת הלב לממצאי הדו"ח, ביקש את סליחת בני משפחות הקורבנות בשם האומה, הכריז על אמצעים לתיקון נפשי וכספי לקורבנות ובני משפחותיהם, והביע את שאיפת המדינה כי הפרות דומות של זכויות אדם לא יחזרו בעתיד.

הפגנת מחאה בבית הקברות של סנטיאגו דה צ'ילה אל מול האנדרטה לזכר ה"נעלמים". (11 בספטמבר 2004).

במישור הכלכלי ירד שיעור העניים בחברה בכ-10% הודות להגדלת ההוצאה הציבורית שהתאפשרה כתוצאה מעליית מחירי הנחושת והתוצרת החקלאית, ושינויים במדיניות המיסוי. איילווין קידם חקיקה שהכירה לראשונה באוכלוסיות הילידיות וכוננה כלים לקידומן. יוזמות חקיקה נוספות עסקו בתחום החברתי ובאיכות הסביבה.

בשנת 1993 התקיימו בחירות חדשות לנשיאות, לבית הנבחרים ולמחצית הסנאט בהן ניצח איש מפלגת הדמוקרטים הנוצריים, אדוארדו פריי רואיס-טאגלה (Frei Ruiz-Tagle), בנו של הנשיא לשעבר אדוארדו פריי מונטאלבה.

שנות כהונתו של אדוארדו פריי רואיס-טאגלה (1994 - 2000)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריי, שנכנס לתפקידו כנשיא המדינה ב-11 במרץ 1994, חידש את קשרי החוץ של צ'ילה אחרי הבידוד היחסי במהלך שנות הדיקטטורה הצבאית. גם הכלכלה התרחבה בשיעור ממוצע של כ-8% בשנה, במהלך שלוש השנים הראשונות לשלטונו של פריי, דבר שאפשר את תחילת המגעים עם מקסיקו, ארצות הברית של אמריקה וקנדה בנוגע להצטרפותה של צ'ילה לגוש הסחר NAFTA‏ (North American Free Trade Agreement) וכן הצטרפותה של צ'ילה כשותפה במרקוסור. צ'ילה הצטרפה גם לקבוצת ריו (Grupo de Río), ארגון בינלאומי של מדינות אמריקה הלטינית ובמהלך המשך העשור פתרה את סכסוכי הגבול האחרונים שלה עם ארגנטינה (לגונה דל דסיירטו (Laguna del Desierto) ושדה הקרח הפטגוני הדרומי (Campo de Hielo Patagónico Sur)). מחוץ ליבשת אמריקה החלה צ'ילה במגעים לכינונו של הסכם סחר חופשי עם איחוד האירופי ולהידוק קשריה איתו. הכלכלה הצ'יליאנית נפתחה לשחקנים חדשים, במיוחד יפן וסין, בעקבות הצטרפותה ב-1997 לAPEC‏ (Asia-Pacific Economic Cooperation), ארגון סחר של המדינות הסובבות את האוקיינוס השקט. שיעור העוני המשיך לרדת ובשנת 1998 היו 21.7% מאוכלוסיית צ'ילה עניים. כמו כן בנתה ממשלתו של פריי מספר פרויקטים ציבוריים ברחבי המדינה ואימוץ שיטת המכרזים הביא לבנייתן של אוטוסטרדות הראשונות שהיו ברמה בינלאומית.

לקראת אמצע כהונתו של פריי פרץ המשבר האסיאתי שהשפיע עמוקות על הכלכלה הצ'יליאנית החזקה. בו בזמן התמודדה המדינה עם מספר בעיות סביבתיות, כגון זיהום אוויר גבוה בעיר סנטיאגו; רעידת האדמה הלבנה (Terremoto Blanco) באוגוסט 1995, שהייתה סדרת אירועים אקלימיים שהביאו לשיתוק דרום המדינה ולהרס רב; הבצורות הקשות של שנת 1996, שמנעו את השימוש בתחנות הכוח ההידרואלקטריות ולקשיי אספקה בערים הגדולות; השיטפונות במרכז המדינה ובדרומה בשנת 1997; ורעידת האדמה בפוניטאקי (Punitaqui) באותה השנה.

הצמיחה של הכלכלה נעצרה ואילו האבטלה החלה לגדול עד למעל ל-12% (עליה משמעותית מ-5% בשנת 1997). ההחלטות חסרות היציבות של השר אדוארדו אנינאט (Aninat) ושל הבנק המרכזי (Banco Central) הגבירו את המשבר ובשנות כהונתו האחרונות של פריי התבסס המיתון.

בו בזמן בו התחולל המשבר הכלכלי טולטלה צ'ילה במשבר פוליטי חריף כתוצאה ממעצרו של אוגוסטו פינושה בלונדון בהתאם לצו מעצר בינלאומי שהוציא השופט הספרדי בלטסאר גארסון (Garzón) באשמת רצח ועינויים של אזרחים ספרדיים במהלך שנות שלטונו. פינושה נעצר על אף שלאחר שסיים את כהונתו כראש הצבא התמנה לסנטור לכל ימי חייו, וככזה היה זכאי לחסינות דיפלומטית. מעצרו של פינושה העמיד את צ'ילה במבוכה, משום שבצ'ילה עצמה לא הועמד פינושה לדין בהאשמות דומות. עמדתו הרשמית של הממשל הייתה כי על פינושה לחזור לצ'ילה ולעמוד לדין בפני בית דין צ'יליאני, ולא בספרד או בשווייץ, מדינות שפנו לבריטניה בבקשת הסגרה. מפלגות הימין תמכו בפינושה והפגינו כנגד מעצרו אל מול שגרירויות ספרד ובריטניה והתעמתו עם תומכי "הקואליציה", שתמכו במעצר.

בשנת 1999 ביטל בית הלורדים את החלטת בית המשפט שהכירה בחסינותו הדיפלומטית של פינושה בתוקף היותו סנטור ונשיא לשעבר. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט תאצ'ר, ביקרה את פינושה והודתה כי צ'ילה סייעה לבריטניה בזמן מלחמת המלווינס (1982), דבר שעורר מחאות מצד ארגנטינה, שכן צ'ילה הייתה נייטרלית, לכאורה, בסכסוך. על אף שממשלתו של טוני בלייר ביקרה להעמיד את פינושה לדין, מצבו הבריאותי החל להידרדר בזמן מעצרו, ובדיקות נוירולוגיות אישרו זאת. על מנת להימנע ממותו של פינושה בעת מעצרו בבריטניה החליט ג'ק סטרו, שר החוץ הבריטי, ב-2 במרץ 2000 לשחרר את פינושה "מסיבות הומניטאריות". למחרת היום טס פינושה לצ'ילה ועם הגעתו נופף במקל ההליכה שלו לאות ניצחון, למגינת לבם של המתנגדים לחזרתו.

במהלך סוף שנות ה-90 התחזק כוחו של הימין בעקבות הפופולריות הגוברת של חואקין לאווין (Lavín), ראש עיריית לאס קונדס (Las Condes), אחד מרובעי סנטיאגו. לאווין עשה שימוש בליקויי ממשלת ה"קואליציה" במהלך שנות המשבר, והצליח לעצור את מועמד ה"קואליציה", ריקארדו לאגוס (Lagos), ממנהיגי קואליציית השמאל העיקריים בתקופת משאל העם, מועמד לנשיאות לשעבר בשתי הזדמנויות, והשר לענייני עבודות ציבוריות בממשלתו של פריי. לאחר שגבר לאגוס על אנדרס סלדיבר (Zaldívar), מועמד הדמוקרטים הנוצריים, וזכה בכ-71% מהקולות בבחירות המוקדמות למועמד ה"קואליציה", הסיתו מצביעי מרכז רבים את תמיכתם ללאווין מתוך חשש מנשיא סוציאליסטי וחזרה על ניסיון העבר עם סלבדור איינדה. מאידך התעודדו הקומוניסטים ואנשי שמאל חוץ פרלמנטרי מניצחונו של לאגוס בסיבוב הראשון והצביעו עבורו, ולא עבור מועמדת המפלגה הקומוניסטית, גלאדיס מארין (Marín). בבחירות שנערכו ב-12 בדצמבר 1999 זכה לאגוס בכ- 47.96% מקולות הבוחרים, כ- 30,000 קולות בלבד יותר מלאווין (שזכה בכ-47.5%), ואילו מארין זכתה ב-כ-3.92% בלבד. לקראת סיבוב הבחירות השני, שנקבע ל-16 בינואר 2000, צרך לאגוס את סולדד אלבאר (Alvear), שר המשפטים לשעבר של פריי, למטהו ומינה אותו לעמוד בראשו על מנת למשוך את מצביעי המרכז להעבירו את תמיכתם ללאווין. בבחירות אלו ניצח לאגוס, שזכה בכ-51.3% מהקולות, לעומת 48.7% בהם זכה לאווין, מועמד האיחוד הדמוקרטי העצמאי (Unión Demócrata Independiente).

שנות כהונתו של ריקארדו לאגוס (2000 - 2006)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאגוס נכנס לתפקידו כנשיא הרפובליקה ב-11 במרץ 2000 ונאלץ להתמודד עם השלכות המשבר האסיאתי, ממנו טרם התאוששה המדינה, וכן עם המשבר הפוליטי סביב מעצרו של פינושה. בראש סדר העדיפויות של לאגוס עמדה הרפורמה במשפט הפלילי (Reforma Procesal Penal) והפחתת שיעור האבטלה. אולם הכלכלה הצ'יליאנית לא התרוממה והרפורמות שביקש לאגוס ליישם לא אושרו בקונגרס, או לא הניבו את התוצאות המצופות. במהלך שנת 2001 התפרסמה פרשת שחיתות הקשורה במכירת בחינות מקצועיות ברנקאגוואה (Rancagua), בה היו מעורבים תת-שר ומספר נציגי פרלמנט מטעם ה"קואליציה". הייתה זו הראשונה מבין מספר פרשיות שחיתות שנתגלו שהיו קשורות למשרד העבודות הציבוריות ולמשטרו של לאגוס. כתוצאה החל להתערער מעמדו של לאגוס, דבר שבא לידי ביטוי בבחירות לפרלמנט באותה השנה בה כמעט והשיגו ה"קואליציה" והברית למען צ'ילה מספר קולות שווה.

במהלך שנת 2002 ותחילת שנת 2003 התמודד ממשלו של לאגוס עם ביקורות מרובות. מאידך נבחרה צ'ילה כחברה במועצת הביטחון של האו"ם ונאלצה להביע את עמדתה בנוגע לפלישה המתוכננת של ארצות הברית של אמריקה לעיראק. בשיחה טלפונית הודיע לאגוס לג'ורג' בוש כי צ'ילה תתנגד להצעה, עמדה שזכתה לתמיכה רבה בצ'ילה. בתחום הכלכלי החל המצב להשתפר והצמיחה הגיעה לכדי 4%, אחרי תקופה ארוכה בה הייתה שלילית. הסכם סחר חופשי עם הקהילה האירופית נחתם ונכנס לתוקפו ב-1 בינואר 2003. הסכמי סחר נוספים נחתמו עם קוריאה הדרומית ועם ארצות הברית של אמריקה. כתוצאה מההסכמים החדשים גדל הייצוא הצ'יליאני במידה ניכרת והצמיחה חזרה לשיעורה מימי שלטונו של פריי, דבר שהפריך את החששות הראשוניים של הקהילה העסקית. יחד עם זאת לא הצליח המשטר להפחית את שיעור האבטלה (שהגיעה לכדי 8%), ולא הצליחה לגשר על חוסר השוויון בהכנסה.

בתחילת שנת 2004 התעמת לאגוס באופן פומבי עם נשיא בוליביה, קרלוס מסה (Mesa), לאחר שזה האחרון תבע מוצא לים לארצו, בתקווה שהדבר יחיה את הכלכלה הלאומית ויקנה לו הון פוליטי. תגובתו התקיפה של לאגוס לתביעה זו, כמו גם לאחרות שהושמעו בידי הוגו צ'אווס ונסטור קירשנר (Kirchner), הקנו לו תמיכה נרחבת, אשר בסקרים מסוימים הגיעה לכדי 65%. התמיכה הרחבה חילצה את הממשל מהמשבר והעלתה את התמיכה ב"קואליציה", ומעמדו של חואקין לווין כזוכה העתידי בהתמודדות לנשיאות התערער לנגד עליית התמיכה בשתיים מהשרות בממשלתו של לאגוס, סולדד אלבאר (Alvear) ומישל בצ'לט.

בשנת 2002 עברה בצ'לט ממשרד הבריאות למשרד להגנה לאומית (Ministerio de Defensa Nacional), ובכך הייתה לאישה הראשונה לכהן בתפקיד זה באמריקה הלטינית. במהלך כהונתה החלו היחסים בין הצבא והמערכת האזרחית לחזור לתיקונן, אחרי שנים ארוכות של משבר החל מ-1973. תחת פיקודו של הגנרל חואן אמיליו צ'יירה (Cheyre) הכיר הצבא בהפרתו את זכויות האדם והממשל קיבל את מסקנות הועדה הלאומית אודות מאסר פוליטי ועינויים (Comisión Nacional sobre Prisión Política y Tortura), המוכרת גם בשם ועדת ולץ' (Valech), על העינויים בזמן הדיקטטורה. פינושה הואשם במספר הפרות של זכויות אדם, אולם שוחרר בשל "שיטיון סנילי". במהלך שנת 2004 העלו חקירות בארצות הברית של אמריקה כי ברשותו של פינושה חשבון בבנק ריגס (Riggs) בן מספר מיליוני דולר וכתוצאה מכך, בשנת 2005, נעצר פינושה האשמת העלמת מס ושימוש לרעה בכספי הציבור.

ממשלתו של לאגוס אופיינה בהרחבת פרויקטים תחבורתיים כגון יצירת האוטוסטראדות העירוניות הראשונות בצ'ילה, קווים חדשים במטרו של סנטיאגו, את המטרו של ולפראיסו, חנוכת ביוטרן (Biotren), מערכת הסעת ההמונים של קונספסיון ויישום טראנסנטיאגו (Transantiago), מערכת התחבורה החדשה של סנטיאגו. בתחום הפוליטי חלה דעיכה בתמיכה בברית למען צ'ילה, קואליציית הימין-מרכז, בין השאר כתוצאה מהשערורייה הפוליטית-מינית שנודעה בשם מקרה ספיניאק (Caso Spiniak), שבאה לידי ביטוי בתוצאות הבחירות לרשויות העירוניות ב-31 באוקטובר 2004, בה זכו מועמדי ה"קואליציה" בכ-47.9% מהקולות, לעומת כ-37.7% לנציגי "הברית".

בתחילת שנת 2005 החלו הסקרים להראות תמיכה הולכת וגוברת בשתי השרות לשעבר אלבאר ובצ'לט, ושתיהן גברו על לאווין, מועמד "הברית". ב"קואליציה" החל תהליך של בחירות מוקדמות בין שתי המועמדות אולם לאור דעיכת התמיכה בה בסקרים הסירה אלבאר את מועמדותה ובצ'לט הייתה למועמדת ה"קואליציה". בקרב ה"ברית" החלו להישמע קולות המתנגדים ללאווין שהובילו להצגת מועמדותו של סבסטיאן פיניירה (Piñera) מטעם מפלגת ההתחדשות הלאומית ב-14 במאי.

בצ'לט נהנתה ממעמד מוביל לאורך מערכת הבחירות, ואילו פניירה הלך והתחזק עד שבבחירות, שנערכו ב-11 בספטמבר 2005, זכה לתמיכה רחבה יותר מאשר לאווין. על אף שבבחירות לפרלמנט של אותה השנה זכתה ה"קואליציה" להצלחה היסטורית, בגרפה כ-51.75% מקולות המצביעים, לא הצליחה בצ'לט, מועמדת ה"קואליציה" לנשיאות, לזכות באותו שיעור תמיכה בקבלה כ-46% מהקולות, דבר שהביא לקיומו של סיבוב בחירות שני בין בצ'לט ופיניירה שנערך ב-15 בינואר 2006. בסיבוב הבחירות השני הצליחה בצ'לט להשיב לחיקה חלק גדול מהמצביעים שנטשו אותה בסיבוב הקודם וזכתה לתמיכה מהממשל, ונבחרה לנשיאות בתמיכת כ-53.49% מהקולות. בצ'לט החלה את כהונתה כנשיאת צ'ילה, האישה הראשונה במשרה זו, ב-11 במרץ 2006.

שנות כהונתה של מישל בצ'לט (2006 - 2010)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפכת הפינגווינים בסנטיאגו. אחד המשברים איתם התמודדה בצ'לט.

על אף התמיכה הרחבה שהקנתה לה את הנשיאות, הייתה השנה הראשונה לנשיאותה של בצ'לט קשה ורבת התמודדויות. במאי 2006 התפשטו בכל רחבי המדינה מחאות של תלמידי תיכון שקראו לרפורמות באיכות ההוראה ולביטול החוק שהסדיר את ההוראה משלהי ימי הדיקטטורה. המחאה, שזכתה לכינוי מהפכת הפינגווינים (Revolución de los pingüinos), הגיעה לשיאה ב-30 במאי 2006 עת צעדו ומחו בין 600,000 למיליון תלמידים בכל רחבי המדינה. חוסר יכולתה של הממשלה לשלוט במצב ולהתמודד איתו הביאו למשבר פוליטי במהלכו העבירה בצ'לט מתפקידם שלושה שרים, בהם אנדרס סלדיבר (Zaldívar), שר הפנים. בצ'לט הכריזה על מספר צעדים שסייעו בהרגעת המצב, אולם המחיר הפוליטי היה כבד. התמיכה הציבורית בבצ'לט צנחה מכ-65% לכדי 45%, ועל אף שעלתה במספר נקודות בחודשים הבאים, משברים חדשים פקדו את ההנהגה הפוליטית.

בסוף שנת 2006 נחשפו מספר מעשי שחיתות בצ'ילהדפורטס (Chiledeportes), המכון הלאומי לספורט של צ'ילה, שנקשרו ישירות למספר חברי ה"קואליציה", כגון הסנאטור גידו חירארדי (Girardi). בקרב הממשל העמיק הפער בין הפוליטיקאים אנשי השמאל לאלו השמרניים יותר בדיונים שונים כגון אלו על חקיקה בנושא הפלות או קשרים עם נשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס. יחד עם זאת, לא עלה בידי "הברית" להפיק הון פוליטי ממשברים אלו.

לאחר שהוסרה חסינותו של פינושה בידי בית המשפט העליון של צ'ילה, נתבע פינושה בסוף נובמבר 2006 והושם במעצר בית. ימים אחדים לאחר מעצרו, ב-3 בדצמבר, אושפז פינושה בבית חולים צבאי לאחר שלקה בליבו, ושבוע לאחר מכן, ב-10 בדצמבר 2006, נפטר בגיל 91. לאחר מותו נערכו הן עצרות שמחה והן הפגנות אבל בסנטיאגו וברחבי צ'ילה. הממשלה החליטה שלא תיערך לו הלוויה ממלכתית אלא הלוויה צבאית שלה היה זכאי כגנרל בדימוס.

במהלך שנת 2007 פקדו את הממשל משברים נוספים, כגון השקת תוכנית התחבורה טראנסנטיאגו שהחרמה בידי חברות שונות בגלל בעיות תכנון ויישום בראשית השנה. חוסר הסדר שהתקיים במהלך החודשים הראשונים ליישום התוכנית הביא לעליה בחוסר שביעות הרצון מהממשלה ובצ'לט נאלצה לקחת אחריות פומבית על הנעשה ולערוך שינויים נוספים בקבינט. במחצית השנייה של שנת 2007 החל משבר פוליטי נוסף שנקשר בשמו של המועמד לנשיאות לשעבר, וכפי הנראה המועמד לעתיד בבחירות שעתידות להתקיים בשנת 2009, פניירה. חקירת פניירה, אחד מחמשת האנשים העשירים ביותר בצ'ילה, בחשד שעשה שימוש במידע מסווג לתועלת עסקיו, ובמיוחד חברת התעופה לאן צ'ילה, הביאה לביקורת חריפה מצידו על הממשל, ומאידך, לספקות מטעם הממשל לגבי מידת היותו ראוי למשרת הנשיאות בעתיד לאור הקשר בין השלטון לעסקים.

כהונתה של בצ'לט הסתיימה בשנת 2010, ובהתאם לחוקת המדינה לא התמודדה על כהונה נוספת, וב-11 במרץ אותה שנה נבחר לתפקיד סבסטיאן פיניירה. סקרי דעת קהל שנערכו במדינה בשלהי כהונתה הצביעו על כ-80% תמיכה בה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bethell, Leslie (ed.), Chile Since Independence, Cambridge [England] ; New York: Cambridge University Press, 1993.
  • Collier, Simon and William F. Sater, A History of Chile, 1808-1994, Cambridge; New York: Cambridge University Press, 2nd ed., 1996.
  • Encina, Francisco, Historia de Chile desde la Prehistoria hasta 1891, Santiago de Chile: Editorial Ercilla. 1984.
  • Fuentes, Jordi; Cortés, Lia; Castillo Infante, Fernando; Valdés Phillips, Arturo, Diccionario Histórico de Chile, Santiago de Chile: Editorial Zig-Zag. 1982.
  • Kinsbruner, Jay, Chile: A Historical Interpretation, New York: Harper & Row, 1973.
  • Rector, John L., The History of Chile, Westport, Conn.: Greenwood Press, 2003.
  • Vial Correa, Gonzalo, Historia de Chile, (1891-1973), Santiago de Chile: Editorial Zig-Zag. 1996.
  • Villalobos, Sergio, Historia de Chile, Santiago de Chile: Editorial Universitaria. 1979.
  • Villalobos, Sergio, Historia del Pueblo Chileno, Santiago de Chile: Editorial Zig Zag. 1980.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מדבר אטקמה נכבש בידי הרפובליקה של צ'ילה מידי בוליביה ופרו במלחמת האוקיינוס השקט (1879 - 1883), אולם לצורכי מאמר זה יחשב אזור דליל אוכלוסין זה כחלק מצ'ילה. נוסף על כך, אף על פי שאי הפסחא שייך כיום לרפובליקה של צ'ילה, הרי שההיסטוריה של האי ייחודית למדי, והיא מפורטת בנפרד בערך אי הפסחא.
  2. ^ מספר זה הוא המספר הרשמי שהתפרסם בדו"ח רטיג, אולם ארגונים לא ממשלתיים שונים מערערים על מספר זה ונוקבים במספרים גבוהים יותר. אמנסטי אינטרנשיונל נוקבת במספר של 30,000 נרצחים במהלך השנה הראשונה לשלטון החונטה הצבאית.
  3. ^ מספר בו נוקבת ועדת ואלץ' (Valech).