היסטוריה של קובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת איי הודו המערבית מ-1736. המושבות הספרדיות, ובהן קובה, מסומנות בוורוד

קובה היא המדינה הגדולה והמאוכלסת ביותר באיים הקריביים. ראשוני המתיישבים בה היו בני הגואחנטביי, בסביבות 5300 לפני הספירה, ובעקבותיהם הגיעו גם בני הסיבוניי והטאינו. רוב התושבים היו חקלאים, אך היו בהם גם ציידים-לקטים.

קובה היא מהמקומות הראשונים אליהם הגיע כריסטופר קולומבוס בעולם החדש, ב-28 באוקטובר 1492. הספרדים החלו ליישב אותה ב-1511, והתנגדות התושבים המקומיים להם דוכאה.

במהלך קרוב ל-400 שנות שלטון ספרדי בקובה, נעלמו בהדרגה התרבויות המקומיות, והמקומיים נטמעו בספרדים. אלו פיתחו את תעשיות הסוכר והטבק, וקובה הייתה ליצואנית הגדולה בעולם של מוצרים אלה. בראשית המאה ה-19 איבדה ספרד את כל מושבותיה באמריקה הלטינית, למעט קובה ופוארטו ריקו. תנועות לאומיות החלו לקום גם בקובה, אך רובן דוכאו במהרה. לקראת סוף המאה החריף המאבק, והגיע לשיאו במלחמת עשר השנים שפרצה ב-1868 ובמלחמת העצמאות שפרצה ב-1895.

בסופו של דבר, הייתה זו מלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898 ששמה קץ לשלטון הספרדי בקובה. ארצות הברית כבשה את קובה, וב-1902 העניקה לה עצמאות. תיקון פלאט, שנכפה על קובה בידי ארצות הברית כתנאי לעצמאות, יצר תלות של קובה בארצות הברית, והגביל את ריבונותה. במהלך השנים הצטמצמה תחולתו של תיקון פלאט, והזכר היחיד לו כיום הוא הבסיס הצבאי האמריקני במפרץ גואנטנמו.

בראשית דרכה, הייתה קובה מדינה דמוקרטית. ב-1933 התחוללה במדינה הפיכה, שבעקבותיה שלט בה דה פקטו (ומ-1940 גם דה יורה) הרודן פולחנסיו בטיסטה, למעט הפוגה בין 1944 ל-1952. גורמים שונים ניסו לערער את שלטונו של בטיסטה, ובהם פידל קסטרו, שניסה להשתלט על בסיס צבאי ב-1953, אך נכשל, נאסר והוגלה. ב-1956 שב קסטרו לקובה, והחל בלוחמת גרילה נגד צבאו של בטיסטה, עד להשלמתה של המהפכה הקובנית בשנת 1959 ועלייתו לשלטון. קסטרו הפך את קובה למדינה קומוניסטית, ומבת ברית של ארצות הברית היא הפכה ליריבתה המרה. ארצות הברית הטילה על קובה אמברגו התקף גם כיום. המתיחות בין המדינות הגיעה לשיאה בפלישה למפרץ החזירים ב-1961 ובמשבר הטילים ב-1962.

ההיסטוריה הפרה-קולומביאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפר טאינו משוחזר

תושביה הראשונים של קובה היו בני הגואנחטביי (Guanajatabey), שהגיעו לאי בסביבות 5300 לפנה"ס. בעבר סברו חוקרים כי הגואנחטביי היו חלק מעם אחר שהתיישב באיים הקריביים, הסיבוניי (Ciboney). אחרים סברו כי מקורם בדרום ארצות הברית של ימינו, ואולם כיום הדעה המקובלת היא כי הגיעו מדרום אמריקה.

בשיאם מנו בני עם זה כ-100 אלף נפש, חלקם ציידים-לקטים וחלקם חקלאים. היו אלה בני הגואנחטביי שבייתו את הטבק, צמח שלגידולו באי הייתה השפעה רבה על כלכלתה של קובה אלפי שנים מאוחר יותר. הקונקיסטאדור הספרדי דייגו ולאסקס דה קוויאר, שכבש את קובה תוך דיכוי התושבים המקומיים, תיאר את הגואנחטביי כ"פראים בלי בתים וערים, שאוכלים רק בשר שהם מוצאים ביערות, צבים ודגים" ‏‏‏[1].

לאחר הגעתם של בני הסיבוניי והטאינו, נדדו בני הגואנחטביי לחלקו המערבי של האי. עמים אלה, שעל פי הערכתו של ברטולומה דה לאס קסאס מנו כ-200 אלף נפש בסוף המאה ה-15, בייתו את היוקה, וגידלו גם טבק, כותנה, תירס ובטטות.

השלטון הספרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריסטופר קולומבוס היה האירופי הראשון שהגיע לקובה, ב-28 באוקטובר 1492. ספינותיו עגנו ככל הנראה באזור ברקואה של ימינו, במהלך מסעו הראשון ביבשת אמריקה. במהלך מסעו השני ב-1494, סייר קולומבוס לאורך חופה הדרומי של קובה.

כיבוש האי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכרו של אטואי בברקואה

בעוד שההתיישבות הספרדית באי הסמוך, היספניולה, החלה כבר לאחר מסעו הראשון של קולומבוס, מיפוי חופיה של קובה הושלם בידי סבסטיאן דה אוקמפו רק ב-1509, וההתיישבות החלה ב-1511. היה זה דייגו ולאסקס דה קוויאר, שהגיע בראש כוח בן 300 חיילים, שקיבל את הפקודה לכבוש את האי. ההתיישבות הראשונה הייתה בברקואה, במזרח האי. בתחילה נתקלו הספרדים בהתנגדות מקומית, בהנהגתו של אטואי, שנמלט לאי מהיספניולה. בראשית 1512 נלכד אטואי, וב-2 בפברואר הוצא להורג בשריפה. מחליפו סבל מגורל דומה, וב-1514 הושלמה ההשתלטות הספרדית על האי.

במהלך כיבושה של קובה ביצעו הספרדים מספר מעשי טבח באוכלוסייה המקומית. אחד ממעשי הטבח הידועים אירע ליד מנסניו של ימינו. כ-3,000 כפריים התאספו כשבידיהם דברי מזון שונים כדי לכבד בהם את הספרדים. תחת זאת, טבחו בהם הספרדים ורצחו כמעט את כולם. המעטים שהצליחו להימלט להרים נלכדו מאוחר יותר.

ב-1513 ייסד פרננדו השני את מוסד האנקומיינדה, שלפיו ילידי המושבות שבהן שלטה ספרד "שילמו" לספרדים שהתיישבו בה בעבודה בתמורה למזון ולהדרכה דתית. על ולאסקס, שהיה למושל קובה והעביר בינתיים את מושבו מברקואה לסנטיאגו דה קובה, הוטלה המשימה לחלק את קובה ותושביה הילידים לקבוצות, על מנת להקל על השליטה בה, וליישם את מדיניות האנקומיינדה. עם זאת, תוכנית זו לא יצאה אל הפועל. הילידים נחשפו למחלות אירופיות כגון חצבת ואבעבועות שחורות שהפילו חללים רבים בקרבם. אחרים סירבו לעבוד ונמלטו להרים. בניסיון להשיג כוח עבודה חלופי, הביאו הספרדים עבדים ממושבות אחרות באמריקה, ואולם גם בקרבם רבים חלו או נמלטו.

חרף היחסים הקשים בין הספרדים לבין הקובנים הילידים, במספר מקרים שיתפו הצדדים פעולה. הילידים לימדו את הספרדים לגדל טבק ולייצר סיגרים. נישואים בין-גזעיים, בעיקר של גברים ספרדים ונשים ילידות, הביאו ללידתם של מסטיסוס, או כפי שכונו בידי הקובנים הילידים - "גוּאַחִירוֹ" ("אחד משלנו"). בסופו של דבר נטמעו הילידים והמסטיסוס בספרדים, תרבותם נכחדה, וכל שנשאר ממנה הוא שמותיהם של מקומות ומילים שונות.

העבדות ופיתוח תעשיית הסוכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתחליף לילידים, החלו הספרדים להביא עבדים אפריקאים. עם זאת, בניגוד למעצמות הקולוניאליות האחרות ששלטו באיים הקריביים - בריטניה, צרפת והולנד - הטילו הספרדים מגבלות על סחר בעבדים, ומספרם היה מצומצם יחסית. שני אירועים שלא היו תלויים בספרדים הביאו עמם שני גלים של תושבים אפריקאים לקובה. הגל הראשון הגיע במהלך מלחמת שבע השנים. בתקופה הקצרה שבה החזיקו הבריטים בהוואנה, בין 1762 ל-1763, הם הספיקו להביא אלפי עבדים אפריקאים, שאותם ייעדו לעבודה במטעי הסוכר והטבק. גל שני הגיע בעקבות מרד העבדים בסן דומנג (האיטי של ימינו), בין השנים 1804-1791, כאשר צרפתים שנמלטו הביאו עמם את עבדיהם.

פועל במטע סוכר

גורם נוסף שהייתה לו השפעה על התפתחות החקלאות בקובה היה הרגולציה הספרדית. ספרד שאפה לנצל את כל אוצרות הטבע שבמושבותיה לטובתה, ואסרה עליהן לסחור עם צדדים אחרים. בשל חשיבותה האסטרטגית של קובה באיים הקריביים, הפיקוח עליה היה הדוק במיוחד, מה שמנע את התפתחות כלכלתה.

עד סוף המאה ה-18, תעשיות הסוכר והטבק הפכו את קובה למרכז החשוב ביותר של הספרדים בים הקריבי, אף יותר מהיספניולה. יחד עם זאת, המחסור בכוח אדם וחוקי הסחר הנוקשים של הספרדים מנעו התפתחות טכנולוגית. בשל כך, ובשל העובדה שחרף חשיבותה בים הקריבי, חשיבותה לספרדים ביחס למושבות אחרות שלהם בעולם החדש הייתה נמוכה יחסית, היא נותרה מאחור בהשוואה למושבות של מעצמות אחרות, כברבדוס הבריטית וסן דומנג הצרפתית.

מצב זה השתנה הודות לשני גורמים. בעקבות מרד העבדים בהאיטי, צרפתים שנמלטו ממנה הביאו עמם טכנולוגיה מתקדמת יותר לגידול קני סוכר וגם החלו לגדל קפה, לראשונה בקובה, בדרום-מזרחה. בנוסף, במסגרת הרפורמות הבורבוניות הוסרו מגבלות הסחר, ובפני המושבה נפתחו שווקים חדשים.

אחוזת מנאקה איסנאגה בוואיה דה לוס אינחניוס

בראשית המאה ה-19, לאחר השיפורים הטכנולוגיים, הגידול במספר העבדים ופתיחת השערים לייצוא, הייתה קובה ליצרנית הסוכר הגדולה בעולם. מרכז הגידולים העיקרי היה בוואיה דה לוס אינחניוס, הסמוך לטרינידד. תהליך ייצור הסוכר התייעל וכלל עתה שימוש בטחנות מים, כבשנים ומנועי קיטור, והסוכר שנוצר היה איכותי יותר.

התפתחות תעשיית הסוכר הביאה עמה גם שיפורים במערך התחבורה בקובה. דרכים חדשות קיצרו את הדרך בין מטעי הסוכר לנמלים ודרכים ישנות נסללו מחדש. מסילת הברזל הראשונה, באורך 27.5 ק"מ, בין הוואנה לבֶּחוּקָאל, נחנכה ב-19 בנובמבר 1837. הייתה זו מסילת הברזל הראשונה באמריקה הלטינית, וקובה הייתה המדינה החמישית בעולם שנבנתה בה מסילת ברזל. למעשה, הקדימה מסילת הברזל הקובנית אפילו את ספרד עצמה.

ב-1860 ייצרה קובה כמעט אך ורק סוכר, וייבאה את יתר המצרכים הבסיסיים ממדינות אחרות. כלכלתה החלה להיות תלויה יותר ויותר בארצות הברית, אליה ייצאה 82% מהסוכר.

השגשוג הכלכלי הביא להגירה של ספרדים רבים, שראו בקולוניה הזדמנות להתעשר. במקביל, החלו הקובנים לפתח עוינות כלפי השלטון הספרדי המרכזי. חרף ההקלות במדיניות הסחר, המדיניות הכלכלית באי נועדה להיטיב עם ספרד ולא עם הקובנים. האיסור על סחר בעבדים, החל מ-1820, הביא אף הוא להתמרמרות בקרב בעלי החוות, שרבים מהם המשיכו להביא עבדים באופן לא חוקי.

מלחמות ונסיונות פלישה לקובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקפה של הנרי מורגן על קמגואיי ב-1668
מבצר אל מורו, שנבנה בין 1589 ל-1630 במטרה להגן על הוואנה מהתקפות שודדי הים

מאז הקימו המעצמות האירופיות מושבות באיים הקריביים בראשית המאה ה-16, הן ניסו להרחיב את תחומי השפעתן, ולעתים נלחמו זו בזו על השליטה באיים. במספר מקרים הותקפה גם קובה, ולתקופה קצרה, במהלך מלחמת שבע השנים, אף עברה לידיים בריטיות.

בנוסף למלחמות בין המעצמות, סבלה קובה מהתקפות של שודדי ים ופריבטירים. הפריבטיר הצרפתי ז'אק דה סור בזז את סנטיאגו דה קובה ב-1553, ואת הוואנה, אותה גם העלה באש, ב-1555. שודד הים הנרי מורגן תקף את סנטיאגו דה קובה ב-1662 ואת קמגואיי ב-1668.

ההתקפה הראשונה של צבא סדיר על קובה אירעה במהלך מלחמת אוזנו של ג'נקינס. כוח בריטי יצא מג'מייקה והגיע לסנטיאגו דה קובה ב-1 ביולי 1741, במטרה לכבוש אותה. עקב הימצאותו של כוח ספרדי גדול בעיר, השתנו התוכניות, והספינות הפליגו מזרחה. ב-18 ביולי נחתו במפרץ גואנטנמו 3,400 חיילים בפיקודו של הגנרל ג'ורג' ונטוורת'. תוכניתו של ונטוורת' הייתה להקים בסיס מצפון למפרץ, שממנו יתקוף את סנטיאגו. אף שבהגיעו לגואנטנמו נתקל בהתנגדות מועטה בלבד, נכשלה לבסוף תוכנית זו, בשל מחלות טרופיות שפקדו את חייליו. כבר ב-23 ביולי הכיר ונטוורת' בכישלון, והסיג את כוחותיו. ההתקפה הבאה על קובה במהלך מלחמת אוזנו של ג'נקינס אירעה רק שבע שנים מאוחר יותר, ב-1 באוקטובר 1748, כאשר ספינות בריטיות צרו על נמל הוואנה. מפקד הכוח, צ'ארלס נואלס, דיווח ללונדון כי ההתקפה מתקדמת בהצלחה, אך בתוך כך הגיעו ממשלות בריטניה וספרד להסכם שלום, וההתקפה לא הושלמה.

במהלך מלחמת שבע השנים, שוב תקפה בריטניה את קובה. ב-6 ביוני 1762 הגיעו חמש ספינות מלחמה שיצאו מנמל פורטסמות' ועל סיפונן 4,000 חיילים. עד אוגוסט הטילו הבריטים מצור על העיר, עד שלבסוף נפלה בידיהם. עם הגיעם להוואנה, השיגו הבריטים שליטה אפקטיבית בכל מערב האי. להגעתם של הבריטים הייתה השפעה מכרעת על אוכלוסיית קובה ועל כלכלתה. עד מהרה נפתחו נתיבי הסחר בין קובה לבין המושבות הבריטיות בצפון אמריקה ובאיים הקריביים. בנוסף, הביאו עמם הבריטים אלפי עבדים מאפריקה, למטעי הסוכר. הנוכחות הבריטית בקובה נמשכה פחות משנה, והגיעה לסיומה עם חתימתו של חוזה פריז ב-1763, במסגרתו, בין היתר, הושבה קובה לספרדים, ואילו הבריטים קיבלו את השליטה בפלורידה.

ראשיתה של התעוררות לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרזת העצמאות של ארצות הברית, מרד העבדים בהאיטי והמהפכה הצרפתית השפיעו גם על קובה, ובשלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 קמו תנועות שונות שקראו לשחרור עבדים, רפורמות שונות ואף לעצמאות.

אחת התנועות הראשונות הוקמה בידי שחור חופשי בשם ניקולאס מורלאס. תנועתו, שפעלה בביאמו קראה לשוויון בין לבנים למולאטים ולהפחתת מסים שפגעו בשכבות החלשות. ראשי התנועה נאסרו ב-1795.

ב-1809 התעוררו לראשונה שאיפות לאומיות בקרב האצולה הקריאולית. חואקין אינפנטה ניסח טיוטת חוקה שבה הוגדרה קובה כמדינה ריבונית. בטיוטה עוגנו הבדלי המעמדות הגזעיים, הנצרות הקתולית הוכרזה כדת הרשמית והעבדות נקבעה כחוקית. הקריאולים שעמדו מאחורי יוזמה זו נאסרו, וחלקם הוגלו לספרד.

תנועה נוספת שקמה בהוואנה ב-1812 קראה לביטול העבדות. בראש התנועה, שהייתה תנועה רב-גזעית, עמד שחור חופשי בשם חוסה אנטוניו אפונטה. אפונטה וראשי התנועה הוצאו להורג.

רעיון העצמאות לא זכה לתמיכה רבה בקרב הקריאולים, שחששו שהסתלקותה של ספרד תביא להתקוממות של העבדים השחורים ולקץ העבדות. עם זאת, הם היו מעוניינים ברפורמות שיצמצמו את השליטה הספרדית במסחר, וישוו את מעמדה של קובה למושבות ספרדיות אחרות. יחד עם זאת, הצלחתו של סימון בוליבר במאבק לעצמאות המושבות הספרדיות באמריקה הלטינית לא נעלמה מעיניהם של הקריאולים, ורעיון העצמאות החל לצבור תמיכה בראשית שנות ה-20 של המאה ה-19. ב-1821 הקים חוסה פרנסיסקו למוס תנועה בשם "Soles y Rayos Bolívar", שמטרתה לכונן רפובליקה עצמאית, מחולקת לחמישה מחוזות. ב-1823 נאסרו ראשי התנועה והוגלו. באותה שנה נקטה ספרד צעדים שנועדו להקשיח את אחיזתה בקובה. חיל המשמר הלאומי פוזר ובמקומו הוצב כוח צבא הכפוף ישירות למושל, עיתונים נסגרו, בוטל מעמדם של נציגים מחוזיים וחירויות שונות הוגבלו.

עד 1825 רוב מושבותיה של ספרד כבר הכריזו על עצמאותן, וביבשת אמריקה נותרו למעשה רק קובה ופוארטו ריקו. עובדה זו, לצד המשך הדיכוי, גרמה לחיזוק רעיון העצמאות בקובה, אך רוב ההתארגנויות בעניין לא צברו תאוצה. ב-1826 אירע ניסיון ראשון להתקוממות חמושה, בפוארטו פרינסיפה שבמחוז קמגואיי. את ההתקוממות הנהיגו פרנסיסקו דה אגוארו ואנדרס מנואל סאנצ'ס. השניים הוצאו להורג, והם נחשבים למרטירים הראשונים של העצמאות הקובנית.

באותה שנה עלה רעיון העצמאות גם מחוץ לקובה. בקונגרס פנמה, שבו התכנסו המושבות הספרדיות לשעבר ביוזמתו של בוליבאר, העלו מקסיקו וקולומביה הצעה לתמוך פומבית בעצמאותן של קובה ופוארטו ריקו. הרעיון ירד מהפרק בלחץ ארצות הברית, שהעדיפה לשמר את היציבות באזורה, באמצעות המשך השלטון הספרדי. עמדתה זו זכתה לגיבוי בריטי, שאף היא לא הייתה מעוניינת בזעזועים שישפיעו על מושבותיה באיים הקאריביים.

בשנות ה-30 של המאה ה-19 קמה תנועה רפורמיסטית בראשותו של חוסה אנטוניו סאקו, שביקרה את המשטר הספרדי, והתנגדה לסחר בעבדים. גם תנועה זו לא השיגה תוצאות.

מלבד הלחץ הפנימי להפסקת הסחר בעבדים, הייתה ספרד נתונה גם ללחץ בינלאומי בעניין. ב-1817 חתמה על אמנה נגד סחר בעבדים, אך לא צייתה לה. ב-1835 חתמה על אמנה נוספת, בעקבות לחץ בריטי. בעקבות חתימתה על אמנה זו, התגברו התקוממויות השחורים בקובה, ועמן גם ההוצאות להורג. אחת ההתקוממיות, שהתרחשה בין השנים 1844-1843, נודעה בשם "קונספירסיון דה לה אסקאלרה" (Conspiración de La Escalera, מילולית: "קשר הסולם"), על שם שיטת העינויים הספרדית, שכללה את קשירתו של אדם לסולם והצלפה בו עד הודאתו או מותו. בהתקוממות נטלו חלק עבדים, שחורים חופשיים ולבנים. על פי ההערכות, במהלך ההתקוממות עונו למוות 300 בני אדם, 78 הוצאו להורג, 600 נכלאו ו-400 הוגלו ‏‏‏[2]. בין המוצאים להורג היו חוסה אנטוניו סאקו, וכן המשורר גבריאל דה לה קונספסיון ואלדס.

אף שרוב התנועות הבדלניות שקמו תמכו בביטול העבדות, היו גם קריאולים ששאפו להתנתק מן השלטון הספרדי, אך להמשיך בהחזקת עבדים. פתרון אפשרי שהוצע הוא סיפוח לארצות הברית, שבה העבדות הייתה מותרת. הרעיונות עברו לפסים מעשיים בין 1848 ל-1851, כאשר גנרל ספרדי בשם נארסיסו לופס ניסה להשתלט על שטחים בקובה, במטרה להביא לסיפוחה לארצות הברית. כוח של 600 לוחמים בפיקודו השתלט על העיר קרדנאס, אך נסוג בהיעדר תמיכה מקומית. כוח אחר, של 400 לוחמים, נחת במחוז פינאר דל ריו, אך ניגף בפני הספרדים, ולופס הוצא להורג.

בארצות הברית עצמה נמצאו תומכים לרעיון הסיפוח. כבר ב-1805 שלח בחשאי הנשיא ג'פרסון נציגים מטעמו למושל סומרואלוס, כדי שיגששו אצלו בעניין זה. באפריל 1823 העלה מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קווינסי אדמס, לימים נשיא ארצות הברית, תאוריה שכינה בשם "תאוריית הפרי הבשל". אדמס טען כי "יש כללים של כוח משיכה פוליטי, בדומה לכללי כוח המשיכה הפיזיקלי. קובה, כשהיא מנותקת מספרד, תיפול בהכרח לזרועותיה של ארצות הברית, כשם שפרי בשל נופל בהכרח על הקרקע"‏‏‏[2]. רעיון הסיפוח עלה בקנה אחד גם עם דוקטרינת מונרו, שפרסם הנשיא ג'יימס מונרו, בהשפעתו של אדמס, בדצמבר אותה שנה. אחד מסעיפיה המרכזיים של הדוקטרינה נשא את הכותרת "אמריקה לאמריקאים", ולפיה ארצות הברית תתנגד לכל נוכחות אירופאית-קולוניאלית ביבשת אמריקה.

המאבק לעצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-19 ניהלו תושבי קובה שלוש מלחמות במטרה להשיג עצמאות: מלחמת עשר השנים (1878-1868), המלחמה הקטנה (1880-1879) ומלחמת העצמאות, המכונה גם "מלחמת 1895" (1898-1895). בסופו של דבר הושגה העצמאות רק לאחר התערבות של צד שלישי, ארצות הברית, במהלך מלחמת ארצות הברית-ספרד.

מלחמת עשר השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת עשר השנים

בשנות ה-60 של המאה ה-19 פקד את קובה משבר כלכלי, שהגיע לשיאו בשנים 1867-1866. חרף המשבר, הממשל הקולוניאלי המשיך לגבות מסים גבוהים, שרובם המכריע כלל לא הושקע בקובה עצמה, אלא שימש את מנגנוני השלטון או הועבר לספרד. באותה העת היוו הספרדים 8% מהאוכלוסייה, אך החזיקו בלמעלה מ-90% מההון. נוסף על הפערים הכלכליים, היו גם פערים פוליטיים - רוב תושביה של קובה היו נטולי זכויות פוליטיות, והיו חסרי יכולת להשפיע על הנעשה בה.

קרלוס מנואל דה סספדס

ביולי 1867 הוקם ארגון בדלני חדש, שנבדל מקודמיו בזהות מקימיו: בהנהגתו נמנו כמה מעשירי בעלי המטעים בקובה, בעיקר מאזור ביאמו ומנסניו שבמחוז אוריינטה, בהם פרנסיסקו ויסנטה אגילרה וקרלוס מנואל דה סספדס, שהיה לדמות הבולטת בו. ב-10 באוקטובר הגיע סספדס לעיירה יארה, בין ביאמו למנסאניו, שחרר את עבדיו, וקרא להם להצטרף אליו למאבק למען עצמאות קובה. קריאתו, שנודעה בשם "Grito de Yara" ("קריאת יארה"), סימנה את פרוץ המלחמה. רבים באוריינטה נענו לקריאתו. בתוך ימים ספורים השתלטו כוחות מורדים על שמונה עיירות באוריינטה, ועד סוף החודש מנו הכוחות כ-12 אלף לוחמים. בהמשך, הצליחו המורדים אף להחזיק בביאמו למשך שלושה חודשים. הקרבות אף גלשו גם לקמגואיי ולמחוז לאס ויאס (מחוז ויה קלרה של ימינו), אך לא הגיעו להוואנה ולמערב האי.

המורדים לא הסתפקו בפעילות צבאית, ובאפריל 1868 התכנסה בקמגואיי אסיפה מכוננת שהורכבה מנציגי האזורים שנטלו חלק בקרבות, שהכריזה על כינונה של רפובליקה בראשותו של סספדס. הממשל הקולוניאלי הגיב להתרחשויות ביד קשה, ובין היתר קבע מדיניות לפיה מנהיגי המורדים ומשתפי הפעולה עמם שיילכדו - יוצאו להורג מיד, כמו גם צוותי ספינות הנושאות נשק וגברים מעל גיל 15 שיימצאו מחוץ למקום מגוריהם או למטעים בלא הסבר. כמו כן, נצטוו הערים ברחבי קובה להניף דגלים לבנים או שיועלו באש.

המלחמה נמשכה עשר שנים, ואף צד לא הצליח להגיע להכרעה חד משמעית. בסופו של דבר הייתה ידם של הספרדים על העליונה. לכשלונם של המורדים היו כמה גורמים: מחלוקות פנימיות, בעיות ארגוניות ומחסור במשאבים, היעדר תמיכה במערב האי, התנגדות אמריקאית לרעיון העצמאות (ארצות הברית אף סיפקה נשק לספרדים) וכן הצלחת הספרדים בהטמעת החשש לפיו יופר האיזון בין שחורים ללבנים, שהביא לירידה בתמיכת הלבנים במורדים. עם סיום המלחמה הקרליסטית השלישית ב-1876, יכלו הספרדים להפנות כוחות נוספים לקובה, ומספר החיילים שהציבו באי הגיע לכרבע מיליון.

ב-10 בפברואר 1878 נכנעו המורדים, וחתמו על הסכם סאנחון (Zanjón), שבו הכירו בבלעדיות הריבונות הספרדית בקובה. למורדים היו מספר הישגים בהסכם - הספרדים הסכימו לאפשר את קיומן של מפלגות פוליטיות, לאפשר חופש עיתונות והתארגנות, כל עוד אינם מופנים נגד ספרד, לשחרר את כל העבדים שהשתתפו בלחימה נגד ספרד וכן חלק מהמורדים שנאסרו על ידם.

בנוסף, הטילו הספרדים איסורים ומגבלות על החזקת נשק, ובכך הקשו על התארגנויות עתידיות.

המלחמה הקטנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא כל מנהיגי המורדים הסכימו לחתום על הסכם סאנחון, אף שבסופו של דבר הניחו גם הם את נשקם. אחד מהם, קאליקסטו גארסיה, נסע לניו יורק, והחל בהתארגנות למרד נוסף בספרדים. ב-26 באוגוסט 1879 ניצתה האש מחדש, בעיירה לה ריוחה, הסמוכה לאולגין. המורדים נתקלו בקשיים דומים לאלה שנתקלו בהם קודמיהם במלחמת עשר השנים. לקשיים אלה נוספו קשיים נוספים: היעדרם של מנהיגים צבאיים מנוסים והיעדר תמיכה בציבור, שהיה מותש מהמלחמה הקודמת. בספטמבר 1880 נכנעו המורדים, ובאי נשמר השקט למשך 15 השנים הבאות.

בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19 חוותה קובה מספר שינויים חברתיים חשובים. באוקטובר 1886 בוטלה העבדות (קובה הייתה אחד המקומות האחרונים בחצי הכדור המערבי בהם בוטלה העבדות, ורק בברזיל נותרה העבדות לשנתיים נוספות), ושחורים רבים היו עתה לחלק ממעמד הפועלים בערים או לאיכרים באזורים הכפריים. בתוך כך, קובנים עשירים רבים ירדו מנכסיהם, ומעמד הביניים התרחב. ההתפתחויות הטכנולוגיות הביאו לכך שמספר טחנות הסוכר הצטמצם באופן דרמטי, וכעת רק בעלי מטעים עשירים וחברות גדולות יכלו להחזיק מפעלי סוכר משל עצמם. בעלי המטעים הקטנים נטשו את גידול הסוכר, והחלו לעסוק בחקלאות שנועדה לספק את צרכיהם.

תהליך נוסף שעברה קובה בתקופה זו הוא התגברות המעורבות האמריקנית. האמריקאים החלו לא רק לרכוש סוכר וטבק, אלא גם להשקיע בעסקים אלה, וכן בכרייה. ב-1895 עמד היקף ההשקעות האמריקניות בקובה על כ-50 מיליון דולר. אף שקובה הייתה עדיין מושבה ספרדית, בשלב זה היא הייתה תלויה במידה רבה בארצות הברית.

אף שהאש שככה בתקופה זו, רעיון העצמאות לא נזנח, וכמה ממנהיגי מלחמת עשר השנים נקטו צעדים לקראת חידוש המאבק לעצמאות. חוסה מארטי, שגורש לספרד בתום מלחמת עשר השנים, הגיע לארצות הברית ב-1881 והחל לנסות להשיג תמיכה מגולים קובניים שהתגוררו בטמפה ובקי וסט. במקביל, עסק בשדלנות נגד רעיון סיפוחה של קובה לארצות הברית, שקנה לו תומכים בקובה ובארצות הברית, ובהם אף מזכיר המדינה האמריקני, ג'יימס בליין. לאחר מכן ניהל מגעים עם תנועות פטריוטיות בארצות הברית, אמריקה הלטינית והאיים האנטילים, וב-10 באפריל 1892 הקים את המפלגה הקובנית המהפכנית ("El Partido Revolucionario Cubano"), ששמה לה למטרה להשיג עצמאות בקובה ובפוארטו ריקו.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 בפברואר 1895 פרצו מהומות בכל רחבי קובה. ההתקוממויות במזרח האי נחלו הצלחה יחסית. במרכז האי המהומות דוכאו במהרה, ומנהיגיהן נעצרו. חלקם הוצאו להורג וחלקם הוגלו. ההתקוממויות בהוואנה נחשפו עוד בטרם החלו, ובשל כך הוחלט להשהות את ההתקוממות בפינאר דל ריו.

אנטוניו מאסאו

חוסה מארטי החל לעשות את דרכו חזרה לקובה, וב-25 במרץ נשא בסנטו דומינגו את הכרזת מונטקריסטי ("Manifesto de Montecristi"), במטרה להתוות את קווי המתאר של המאבק לעצמאות:

  • במלחמה ייטלו חלק שחורים לצד לבנים.
  • השתתפותם של כל השחורים חיונית לניצחון.
  • יש לחוס על חייהם של ספרדים שלא נוטלים חלק במלחמה.
  • אין לגרום נזק לרכוש פרטי באזורים הכפריים.
  • המהפכה תביא לחיים כלכליים חדשים בקובה.

בראשית אפריל הגיעו לקובה ראשי המהפכנים: אנטוניו מאסאו נחת בברקואה, ואילו חוסה מארטי ומאקסימו גומס - בפְּלָאיִיטָס. באותה העת עמדה מצבת החיילים הספרדים בקובה על כ-80 אלף, מהם כ-60 אלף מתנדבים מקומיים, שעסקו בעיקר בתפקידי שיטור. מארטי, שנחשב לאבי האומה הקובני לצד סספדס, נהרג כבר בראשית המלחמה, ב-19 במאי, ולא זכה לראות את קובה זוכה לעצמאות. את המלחמה המשיכו להנהיג מאסאו וגומס.

בספטמבר התכנסו ראשי המורדים בחימגואיו (Jimaguayú) הסמוכה לקמגואיי, וניסחו את "חוקת חימגואיו". במסמך זה כוננו ממשל מרכזי, בראשות סלבדור סיסנרוס וברתולומה מאסו, ששימש הן כרשות מבצעת והן כרשות מחוקקת.

האיסור על החזקת נשק הקשה על המורדים, ואף נסיונות להבריח נשק מחו"ל לא צלחו ורובם סוכלו בידי הספרדים או האמריקאים. למעשה, מתוך 71 נסיונות הברחה צלחו רק 27. אף שהיו בממשל האמריקאי מי שסברו שיש לתמוך בקובנים, העברת הנשק הייתה בניגוד לחוקי ארצות הברית, והאיסור נאכף בידי משמר החופים האמריקאי. המחסור בנשק הביא את המורדים לאמץ שיטות גרילה, המבוססות על מתקפות פתע של פרשים חמושים במצ'טות. חלק מהפשיטות על בסיסי הספרדים נועד לגניבת נשק.

בדומה למלחמת עשר השנים, עיקר הצלחותיהם של המורדים היו במזרח - באוריינטה ובקמגואיי. כדי למנוע את זליגת הקרבות מערבה, ביססו הספרדים רצועת ביטחון, הטְרוֹצָ'ה, באורך 80 ק"מ וברוחב 200 ק"מ. לאורך הרצועה, בין חוקארו בדרום לבין מורון בצפון, הוקמה מסילת ברזל, עליה נעו כלי רכב משוריינים. לאורך המסילה הוקמו ביצורים, עמדות, גדרות תיל ומלכודות. הטרוצ'ה לא השיגה את מטרתה, והמורדים הצליחו לחדור אותה בכמה מקומות. ב-22 בינואר 1896, הגיעו כוחות המורדים לקצהו המערבי של האי, נקודה שלא הייתה לה חשיבות אסטרטגית, אך היה זה הישג בעל חשיבות סמלית ופסיכולוגית.

לאחר כישלון הטרוצ'ה, הוחלף אבי הרעיון, הגנרל ארסניו מרטינס קמפוס, בגנרל ולריאנו ויילר אי ניקולאו (שכונה "הקצב"). ויילר ניסה לדכא את המרד באמצעי טרור שכללו הוצאות להורג מדי תקופה, הגליות המוניות והרס חוות ויבולים. אירועים אלה הגיעו לשיאם ב-21 באוקטובר, כאשר הורה לכל תושבי האזורים הכפריים להתכנס עם חיות המשק שלהם במתחמים סגורים ובערים בתוך שמונה ימים. הכפריים נאלצו לחיות בתנאים קשים ביותר, ועל פי ההערכות, כשליש מהאוכלוסייה הכפרית של קובה מצאה את מותה כתוצאה מהתנאים שבהם חיו לאחר ההגירה הכפויה[3]. המגבלות על מגורים באזורים כפריים הוסרו לאחר כשנה וחצי, במרץ 1898.

עד 1897 שלטו המורדים במרבית הערים באוריינטה ובמחוז קמגואיי. במאי הודה המדינאי הספרדי פרקסדס סגאסטה כי "לאחר ששלחנו 200 אלף לוחמים, וכל כך הרבה דם נשפך, האדמה היחידה באי שבה אנו שולטים היא זו שחיילינו עומדים עליה" ‏‏‏[4]. 3,000 המורדים הצליחו לנצח בקרבות רבים, והצבא הספרדי היה בעמדת מגננה. ויילר הוחזר לספרד וחוקה חדשה נוסחה לקובה ולפוארטו ריקו, אך בהיעדר שליטה אפקטיבית על חצי מהאי, לצעדים אלה לא הייתה משמעות רבה.

ב-10 באוקטובר התכנסו המורדים בלה יאיה שבמחוז קמגואיי, וניסחו חוקה חדשה, שהכפיפה את המנגנונים הצבאיים להנהגה האזרחית. ברתולומה מאסו נבחר לנשיא, ודומינגו מנדס קפוטה לסגנו.

בעוד הקרבות נמשכים, פרצה בשנת 1898 מלחמת ארצות הברית-ספרד.

מלחמת ארצות הברית-ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת ארצות הברית-ספרד

ב-15 בפברואר 1898 אירע פיצוץ אדיר בספינת הצי האמריקני "מיין" (USS Maine), שעגנה בנמל הוואנה. הספינה טבעה במהירות ו-260 מתוך 374 אנשי צוותה קיפחו את חייהם. העיתונות האמריקנית, שהובלה על ידי העיתונים הניו יורקים, טענה שמדובר בחבלה שנעשתה על ידי הספרדים, ועודדה את הציבור האמריקני לדרוש ממנהיגיו לצאת למלחמה. לפני הפיצוץ ב"מיין", לא נטה הנשיא ויליאם מקינלי לצאת למלחמה בספרד. טביעת ה"מיין" ולחץ דעת הקהל אילצו אותו להסכים למהלך. סיבת הפיצוץ שנויה במחלוקת עד היום. כיום משערים שהפיצוץ נבע מדליפת גז, והסברה שהפיצוץ בוצע על ידי הספרדים נחשבת כבעלת הסבירות הנמוכה ביותר.

ראש ממשלת ספרד, סגאסטה, ניסה למנוע את המלחמה. הוא הורה על החזרת הפקידים הספרדים שהואשמו בחבלה לספרד, והציע לתת אוטונומיה לקובה, אך פניהם של האמריקאים היו למלחמה. ב-11 באפריל ביקש מקינלי את אישור הקונגרס לשלוח כוחות אמריקנים לקובה על מנת לסיים שם את מלחמת האזרחים, וב-19 באפריל קיבל הקונגרס החלטות לפיהן קובה חופשיה ועצמאית וכי ארצות הברית לא דורשת בה זכויות כלשהן. עוד קבע הקונגרס כי על ספרד להסיג את כוחותיה מקובה ואישרה לנשיא להפעיל כוח צבאי במשבר ככל שידרש. ב-25 באפריל הכריז הקונגרס כי בין ארצות הברית ובין ספרד שורר מצב מלחמה. משכך, הותר לצבא לפעול נגד ספרד גם בזירות אחרות, ולמעשה, ההתנגשות הראשונה בין הכוחות לא אירעה בקובה, כי אם בפיליפינים.

Painting of the Battle of Las Guasimas.JPG

ב-10 ביוני פלשו האמריקאים למפרץ גואנטנמו. קרב נוסף התחולל בראשית יולי במפרץ סנטיאגו, שבעקבותיו השתלטו האמריקאים על נמל סנטיאגו והצליחו למנוע אספקה לעיר, עד שב-16 ביולי נפלה בידיהם. בתוך כחודש הצליחו האמריקאים להשתלט על קובה כולה. עם סיום כל הקרבות, ב-12 באוגוסט, ולאחר שהצי הספרדי המיושן הובס, החזיקו האמריקאים באחרונות המושבות הספרדיות באמריקה ובאוקיינוס השקט: קובה, פוארטו ריקו, הפיליפינים וגואם.

ב-10 בדצמבר חתמו ארצות הברית וספרד על חוזה פאריס, שבו הוכרה זכותה של קובה לעצמאות (אם כי איסלה דה פינוס לא נכלל בהגדרתה של קובה). חרף מאבקם של המורדים בספרדים וסיועם לאמריקאים, לא התירו להם האחרונים להשתתף בטקסים לציון כניעתם של הספרדים.

השלטון האמריקאי ותיקון פלאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיקון פלאט

אחרוני החיילים הספרדים עזבו את קובה בדצמבר, וב-1 בינואר 1899 הונהג בה ממשל צבאי אמריקאי. בשל החלטת הקונגרס מ-19 באפריל, הקובעת כי קובה שייכת לקובנים, נמנעה ארצות הברית מלספח אותה, צעד אותו נקטה לגבי יתר המושבות הספרדיות שכבשה. יחד עם זאת, ארצות הברית הייתה מעוניינת במציאת פתרון שיאפשר את המשך השפעתה ומעורבותה בקובה.

בינתיים, מינתה ארצות הברית מושל, ביצעה חלוקה אדמיניסטרטיבית חדשה של מחוזות האי, וגם בהם מינתה מושלים. החזקת נשק נאסרה, והוקמו משטרות עירוניות ומשמר כפרי. מערכת המשפט נותרה על כנה, והתבססה על המנגנונים שהקימו הספרדים.

האמריקאים הנהיגו גם מספר שינויים כלכליים. המכסים על סחורות אמריקאיות המיובאות לקובה הורדו, אך צעד דומה לא ננקט לגבי סחורות קובניות שיובאו לארצות הברית. הדולר היה להילך החוקי היחיד שהותר בעסקאות עם הממשל. ההשקעות האמריקניות בקובה גברו בעקביות, ועד 1902, כ-80% מהייצוא מקובה נשלט בידי חברות אמריקניות, ומרבית מפעלי הסוכר והטבק היו בבעלות אמריקאית. עד 1905, קרוב לעשירית מאדמותיה של קובה היו בבעלות אזרחים אמריקאים‏[5]. במישור החברתי יזם הממשל האמריקאי תוכנית למאבק במחלות, בעיקר קדחת צהובה. כן שופרה מערכת החינוך, ומספר בתי הספר היסודיים גדל פי ארבעה.

בדצמבר 1899 הצהיר שר המלחמה האמריקני, אליהו רוט, כי הכיבוש האמריקני בקובה זמני, וכי בקרוב ייערכו בחירות לרשויות המקומיות, בעקבותיהן תוקם אסיפה מכוננת, ייערכו בחירות כלליות, והשלטון יעבור לקובנים. לקראת המעבר, הותרה הקמתן של מפלגות פוליטיות. ב-16 ביוני 1900 נערכו בחירות ב-110 עיריות, וב-15 בספטמבר נערכו הבחירות לאסיפה המכוננת. בשתי מערכות הבחירות ניתנה זכות בחירה לגברים מעל גיל 21, יודעי קרוא וכתוב ובעלי רכוש בשווי של 250 דולר. מורדים שנטלו חלק במלחמת העצמאות היו פטורים מתנאי סף אלה. בין נובמבר לפברואר 1901 עסקה האסיפה המכוננת בניסוחה של חוקה. החוקה כוננה משטר רפובליקני, הוענקו בה זכויות אזרח ונקבע בה עיקרון של הפרדת הדת מהמדינה.

ב-2 במרץ אישר הקונגרס האמריקני חוק שנועד להתוות את העקרונות שיאפשרו את נסיגת הצבא מקובה. כנספח לחוק צורף מסמך הידוע בכינויו תיקון פלאט, שהגדיר את טיב היחסים בין ארצות הברית לקובה עד 1934, באופן שפגע בריבונותה של קובה, ויצר תלות בארצות הברית. לחלק מהעקרונות שנקבעו בו השלכות המורגשות היטב גם כיום. עם הסעיפים העיקריים בתיקון פלאט נמנו סעיפים אלה:

  • קובה לא תמסור שטחים שבריבונותה למדינות אחרות, זולת ארצות הברית.
  • אם הרשויות האמריקאיות יגיעו למסקנה כי יש חשש לחייהם, רכושם או זכויותיהם של אזרחים אמריקאים בקובה, לארצות הברית תישמר הזכות להתערב בנעשה במדינה, גם באמצעים צבאיים.
  • לקובה לא יהיו אמנות עם מדינות אחרות, זולת ארצות הברית.
  • איסלה דה פינוס אינו חלק מקובה.
  • קובה תמכור או תחכיר לארצות הברית "אדמות הדרושות לכריית פחם או לשם הקמת בסיסים של הצי האמריקני בנקודות ספציפיות שיוסכם עליהן". בפועל, דובר בנקודה אחת - הבסיס הצבאי במפרץ גואנטנמו, בו מחזיקה ארצות הברית עד היום.
מיקומו של בסיס גואנטנמו

כתנאי לעצמאות, דרשה ארצות הברית מהאסיפה המכוננת של קובה לאשר את תיקון פלאט בלא סייגים, כנספח לחוקה. ב-12 ביוני אישרה האסיפה המכוננת את התיקון, על חודם של ארבעה קולות.

בבחירות לנשיאות שנערכו ב-31 בדצמבר היה תומאס אסטרדה פאלמה המועמד היחיד. יריבו, ברתולומה מאסו, פרש מהמירוץ במחאה על המעורבות האמריקנית בבחירות והתגייסותה של ארצות הברית לטובת פאלמה. פאלמה, שהיה אזרח ארצות הברית והתגורר בה מאז מלחמת עשר השנים, הגיע לקובה רק ארבעה חודשים לאחר הבחירות. ב-20 במאי 1902 החלה כהונתו, והשלטון האמריקאי הסתיים באופן רשמי.

קובה העצמאית: העשורים הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאלמה הנהיג את קובה בשנותיה הראשונות, ואף ניצח שוב בבחירות שנערכו במדינה ב-1906. ניצחונו לווה בטענות על שוחד וזיופים, והמדינה הייתה על סף הפיכה צבאית בהנהגתו של הגנרל אנריקה לוינאס דל קאסטיו. פאלמה ביקש את עזרתה של ארצות הברית, וזו שבה לשלוט בקובה בשלוש השנים הבאות, עד 1909. ב-1908 שוב נערכו בחירות. לתפקיד נבחר חוסה מיגל גומס מהמפלגה הליברלית, שהחל לכהן ב-29 בינואר 1909. בשנים הבאות נהנתה קובה מיציבות פוליטית יחסית. מפלגות השלטון אומנם התחלפו כמעט בכל מערכת בחירות, ואולם חילופי השלטון היו כתוצאה מבחירות דמוקרטיות. ב-1913 נבחר מריו גארסיה מנוקל מהמפלגה השמרנית, ב-1921 אלפרדו סיאס מהמפלגה העממית, וב-1925 חרארדו מצ'אדו מהמפלגה הליברלית. באותה שנה הכירה ארצות הברית בריבונות הקובנית באי האורנים.

קובה הצטרפה למלחמת העולם הראשונה כשהכריזה מלחמה על גרמניה ב-7 באפריל 1917, יום אחרי שעשתה זאת ארצות הברית. היא לא נטלה חלק פעיל בקרבות, אך שימשה כבסיס למלחמה בצוללות הגרמניות שאיימו על איי הודו המערבית. קובה גייסה 25 אלף חיילים, אך בסופו של דבר המלחמה הסתיימה מבלי שנזקקו להם.

ההשקעות האמריקאיות בקובה נמשכו ביתר שאת גם לאחר העצמאות. הוואנה וורדרו הפכו ליעדים תיירותיים מועדפים על אמריקאים רבים, והוקמו בהן בתי מלון, בתי קזינו ומועדוני חשפנות. כדי להבטיח שקובנים רבים ככל האפשר יהנו מפירות ההשקעות הזרות, חוקקה קובה חוקים שקבעו שיעורי העסקה מינימליים של קובנים במקומות העבודה השונים.

ב-1933 הסתיימה כהונתו השנייה של הנשיא מצ'אדו, ועל פי החוקה הקובנית, נאסר עליו להתמודד על כהונה שלישית. מצ'אדו לא השלים עם רוע הגזירה, והחליט להישאר על כסאו. ארצות הברית סירבה להתערב, חרף האפשרות שהייתה לה לעשות כן בהתאם לתיקון פלאט. בסופו של דבר, ב-24 באוגוסט עזב מצ'אדו, לאחר התערבותם של ראשי הצבא ומנהיגים שונים.

שלטון בטיסטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולחנסיו בטיסטה

בשבועות הראשונים לאחר עזיבת מצ'אדו מילאו את תפקיד הנשיא אישים שונים לתקופות קצרות שנמשכו לא יותר מימים ספורים. במהלך חודש ספטמבר אף הונהגה המדינה בידי קבוצה של חמישה.

בספטמבר אותה שנה התארגנה קבוצה של אנשי צבא זוטרים, בהנהגתו של פולחנסיו בטיסטה שהיה אז בדרגת סמל, וביצעה הפיכה צבאית שכונתה "הפיכת הסמלים". ניסיון לסכל את ההפיכה אירע ב-4 בספטמבר, כשכ-300 אנשי צבא התבצרו בהוטל נאסיונל בהוואנה, ואולם אנשיו של בטיסטה הצליחו להשתלט על המלון. כמה מהמתבצרים הוצאו להורג. בטיסטה עצמו לא כיהן כנשיא, אלא כרמטכ"ל, ואולם בפועל שימש כמנהיג המדינה, והנשיאים הרבים שכיהנו לאורך שנות ה-30 סרו למרותו. בתקופה זו דוכא באכזריות כל ניסיון להתנגד למשטרו. בשנת 1940 התמודד בעצמו בבחירות לנשיאות, וניצח.

עוד בטרם בחירתו, נוסחה מחדש החוקה של קובה, והייתה לאחת מן המתקדמות בזמנה בכל הנוגע לזכויות אזרח וזכויות עובדים. בין היתר, נכללו בה הוראות בדבר רפורמות אגרריות, חינוך ציבורי ושכר מינימום.

בטיסטה זכה לתמיכת האמריקאים, שהעדיפו אותו על יריבו באותה העת, ראמון גראו, שהיה בעל נטיות סוציאליסטיות. לבטיסטה היו קשרים ענפים עם ראשי המאפיה, וכמה מראשיה, ובהם מאיר לנסקי ולאקי לוצ'יאנו, העתיקו את מקום מושבם להוואנה. באותן שנים פרחו בתי הקזינו בעיר, והמועדונים ובתי המלון שבעיר שגשגו.

ב-1944 הפסיד בטיסטה בבחירות, ולתפקיד נבחר יריבו, גראו. ב-1948 נבחר לסנאט, אף שבאותה העת חי בדייטונה ביץ' שבפלורידה. ב-1952 התמודד שוב על הנשיאות. הסקרים חזו כי לתפקיד ייבחר רוברטו אגרמונטה מהמפלגה האורתודוקסית, והעניקו את המקום השני לקרלוס הוויה מה-Partido Auténtico. בטיסטה פיגר מאחור. ב-10 במרץ, שלושה חודשים לפני הבחירות המתוכננות, לאחר שנוכח כי סיכוייו להיבחר קטנים, הנהיג בטיסטה הפיכה צבאית נוספת, בעזרתם של גורמים לאומניים בצבא. ארצות הברית הכירה בממשלתו ב-27 במרץ.

זמן קצר לאחר היבחרו, הודיע בטיסטה כי אף שהוא מכיר בחוקה שכוננה ב-1940, כמה מהזכויות המוגנות בה, ובהן זכות השביתה, יוקפאו באופן זמני.

בתקופת כהונתו השנייה, פיתח עוד יותר את תעשיית ההימורים בהוואנה. הוא קבע כמדיניות כי ממשלת קובה תשתתף בהוצאות הקמתם של בתי מלון הכוללים קזינו, אם הושקעו בהם למעלה ממיליון דולר, ביחס של דולר אחד על כל דולר שהושקע. מדיניות זו נשאה פירות, וקובה ידעה בתקופתו שגשוג כלכלי.

המהפכה הקובנית ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה הקובנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פידל קסטרו
אנדרטה לציון הניצחון בקרב על הרכבת, בסנטה קלרה
שלט המוצב מול משרד האינטרסים האמריקני במאלקון בהוואנה, ובו נכתב "אימפריאליסטים יקרים, איננו פוחדים מכם כלל!"
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה הקובנית

ב-26 ביולי 1953 תקפו כמאה לוחמי גרילה ממתנגדיו של בטיסטה, בהנהגתם של ראול ופידל קסטרו, את המחנה הצבאי מונקאדה שבסנטיאגו. המתקפה נכשלה, ורוב המשתתפים בה נהרגו או נתפסו. האחים קסטרו נלכדו אף הם ונאסרו. בשנת 1955 החליט בטיסטה לשחרר את כל האסירים הפוליטיים. האחים קסטרו יצאו לגלות במקסיקו, שבה הקימו תנועה בשם "תנועת ה-26 ביולי". לתנועה הצטרפו גולים קובנים נוספים, וכן רופא ארגנטינאי צעיר בעל דעות מרקסיסטיות בשם צ'ה גווארה. פעילי התנועה ערכו אימונים צבאיים, וחיכו לשעת כושר לשוב לקובה.

ב-25 בנובמבר 1956 עלתה קבוצה של 82 מאנשי התנועה על היאכטה "גראנמה", ועשתה את דרכה לכיוון קובה. ב-2 בדצמבר נחתה בחופו של מחוז אוריינטה, ועשתה את דרכה אל הסיירה מאסטרה, רכס הרים מיוער שהיה למעוזם בשנים הבאות. עד 1958 עסק קסטרו בבניית כוחו ובהתקפות גרילה על צבאו של בטיסטה באזור הסיירה מאסטרה. ב-28 ביוני אותה שנה פשטו כ-12 אלף חיילים של בטיסטה על הסיירה מאסטרה, בניסיון לשים קץ לפעילות התנועה. כוחותיו של קסטרו מנו באותה עת כ-300 לוחמים, ובכל זאת הצליחו לבלום את הצבא.

ב-21 באוגוסט יצא קסטרו למתקפת נגד. הכוח בפיקודו של קסטרו נע לכיוון סנטיאגו, בעוד כוחות בפיקודם של גווארה, קמילו סיינפואגוס וויליאם אלכסנדר מורגן נעו מערבה. הכוחות שהתקדמו מערבה צברו בדרכם ניצחונות ותומכים. ב-29 בדצמבר, חסמו כוחותיו של גווארה מסילת ברזל ולכדו בה רכבת עמוסה בחיילים, בתחמושת ובאספקה, בסמוך לסנטה קלרה. בקרב שנמשך שעה וחצי בלבד, הצליחו להשתלט על הרכבת. ב-31 בדצמבר תקפו כוחותיו של גווארה, אליהם חברו כוחותיו של סיינפואגוס, את סנטה קלרה עצמה. לאחר שרשרת הכשלונות של צבא בטיסטה, המוראל של חייליו היה ירוד. עד אחר הצהריים באותו היום נפלה העיר בידי המורדים.

בעקבות ההפסדים הרצופים, הבין בטיסטה כי הגעתם של המורדים להוואנה היא רק עניין של זמן. ב-1 בינואר 1959 נמלט בחשאי לרפובליקה הדומיניקנית, ובכך הגיע הקץ לשלטונו. באותו היום עוד המשיכו קרבות ברחבי המדינה, כאשר כוח בפיקודו של מורגן השתלט על סיינפואגוס. ב-2 בינואר נודע דבר הימלטו של בטיסטה מהמדינה, והצבא בסנטיאגו דה קובה נכנע לכוחותיו של קסטרו שצרו על העיר, ללא קרב. באותו היום הגיעו גווארה וסיינפואגוס להוואנה. קסטרו עצמו הגיע לבירה ב-8 בינואר בסיומו של מסע ניצחון ברחבי המדינה.

המשבר ביחסים עם ארצות הברית וההתקרבות לגוש המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית הכירה בשלטון קסטרו כבר ב-7 בינואר, והנשיא אייזנהאואר אף החליף את שגרירו בהוואנה, שהיה מקורב לבטיסטה. התפיסה הרווחת בארצות הברית הייתה שיש להשאיר את קובה בתוך מעגל ההשפעה האמריקני. עם זאת, בתוך חודשים ספורים החלו להישמע בארצות הברית קולות בדבר הצורך בהחלפתו של קסטרו במנהיג נוח יותר לארצות הברית. המועצה לביטחון לאומי וה-CIA גיבשו המלצות בעניין בראשית 1960.

קסטרו עצמו נטר טינה לאמריקנים על תמיכתם בבטיסטה, ושאף לצמצם את תלותה של קובה בארצות הברית, אך העדיף לבסס קודם לכן את שלטונו. באפריל 1959 אף ביקר בוושינגטון ונפגש עם סגן הנשיא, ריצ'רד ניקסון (אייזנהאואר העדיף לשחק גולף).

בפברואר 1960 חתמה קובה על הסכם לרכישת נפט מברית המועצות. בתי הזיקוק, שהיו בבעלות אמריקנית, סירבו לזקק את הנפט, ובתגובה הלאימה אותם קובה, כמו גם רכוש של חברות אמריקניות נוספות, ובהן ITT ויונייטד פרוט קומפני. בהמשך, ביצעה קובה רפורמה אגררית שהגבילה את הבעלות על קרקעות פרטיות. היחסים בין שתי המדינות הידרדרו במהירות. ב-3 בינואר 1961 ניתקה ארצות הברית את יחסיה הדיפלומטיים עם קובה, וב-3 בפברואר 1962 הטילה עליה אמברגו, שנכון לשנת 2009 עדיין עומד בתוקפו.

במקביל להידרדרות היחסים עם ארצות הברית, מצאה לה קובה בת ברית חדשה - ברית המועצות, יריבתה הגדולה של ארצות הברית בעידן המלחמה הקרה. קסטרו, שהמהפכה שהנהיג לא נועדה להפוך את קובה למדינה קומוניסטית, החל לצעוד בכיוון זה. ב-16 באפריל 1961 הכריז כי המהפכה הייתה מהפכה סוציאליסטית, ובנאום לאומה שנשא ב-2 בדצמבר אימץ את הקומוניזם.

עימותים צבאיים עם ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפלישה למפרץ החזירים

ב-15 באפריל 1961 הפציצו מטוסים הנושאים סימול קובני מזויף ושהוטסו בידי גולים קובנים, בסיסים של חיל האוויר הקובני. ב-17 באפריל, יומיים לאחר ההפצצה ויום לאחר שקסטרו הכריז כי המהפכה היא סוציאליסטית, נחת גדוד של כ-1,400 גולים, שאומן ומומן בידי ה-CIA, מערבית לסיינפואגוס, במקום המכונה "מפרץ החזירים" (Bahía de Cochinos)‏‏‏[6]. האמריקאים קיוו כי נחיתת הגולים תצית התנגדות עממית לקסטרו, שתפיל את משטרו. התנגדות זו לא באה, הפלישה נכשלה, ורוב הגולים שנטלו בה חלק נהרגו או נשבו. במקביל, שתי ספינות אספקה אמריקניות הוטבעו על ידי חיל האוויר הקובני. הנשיא קנדי העדיף שלא להיגרר למלחמה, והורה לצבאו שלא לסייע לגולים הקובנים. ב-19 באפריל נכנעו הגולים סופית. כתוצאה מהפלישה הכושלת, לא רק שקסטרו לא הודח, אלא שמעמדו אף התחזק.

צילום אווירי של אתר משגרי הטילים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משבר הטילים בקובה

באוקטובר 1962 גילו מטוסי ביון אמריקנים משגרי טילים בשטחה של קובה. בהודעה ששודרה בטלוויזיה, הודיע הנשיא קנדי על הימצאותם של טילים גרעיניים סובייטיים בקובה, וקבע שכל התקפה מצד קובה תיחשב להתקפה מצד ברית המועצות, על כל המשתמע מכך. מיד אחר כך הטיל הצי האמריקני מצור ימי על קובה.

נשיא ברית המועצות, חרושצ'וב, שיגר מסר לקנדי, ולפיו הטילים נועדו למטרה הרתעתית ולא למטרת התקפה, וכי הוא נכון להוציאם מקובה אם ארצות הברית תתחייב שלא לפלוש לקובה. לאחר מכן, הוסיף תנאי נוסף - פינוי בסיסי הטילים האמריקניים בטורקיה. במקביל, ספינות סובייטיות החלו לעשות דרכן לאזור קובה. המתיחות הגיעה לשיאה, ועלה חשש כי תתלקח לכדי מלחמה גרעינית בין המעצמות. בסופו של דבר הודיע קנדי כי הוא מקבל את התנאי הראשון של חרושצ'וב (ובאופן חשאי קיבל גם את התנאי השני). במהלך נובמבר הוצאו הטילים מקובה, וב-20 בנובמבר הוסר המצור הימי.

מדיניות הפנים בעידן קסטרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-60, הלאים קסטרו בהדרגה את מרבית הרכוש הפרטי בקובה. צעדים אלה פגעו בבני המעמד הבינוני והגבוה, וכמיליון מהם עזבו את המדינה במהלך תקופת שלטונו. רבים מהם מצאו מקלט בפלורידה.

אחת המטרות הראשונות של קסטרו עם עלייתו לשלטון הייתה ביעור הבערות. הוא הקים את המפעל הלאומי לאוריינות, שנחל הצלחה רבה. בתוך שנה אחת בלבד ירד שיעור האנאלפביתיות בקובה מכ-20% לכ-4% בלבד. במדינה הונהג גם ביטוח בריאות ממלכתי, ומערכת הבריאות במדינה נחשבת טובה גם בקנה מידה מערבי.

עם עלייתו של קסטרו לשלטון נותרה קובה מדינה לא-דמוקרטית. משטרו רדף את מתנגדיו תוך פגיעה חמורה בזכויות אדם, בין היתר באמצעות משפטים ללא הליך הוגן, עינויים והוצאות להורג ללא משפט. ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי ביקרו את הצנזורה ואת היעדרם של חופש העיתונות והתארגנות.

מעורבות בסכסוכים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיגי קובה שאפו ליישם את האידאלים של המהפכה גם במדינות אחרות בעולם. קובה העניקה סיוע בתחומי הצבא, הבריאות והחינוך למדינות שונות בעולם השלישי, למגינת לבה של ארצות הברית, ולעתים אף שלא על דעתה של ברית המועצות או בניגוד לאינטרסים שלה ‏‏‏[7].

כבר ב-1961 תמכה קובה במחתרת ה-FLN, שפעלה נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה. בהמשך, כשהתעורר סכסוך גבול בין אלג'יריה העצמאית לבין מרוקו, שלחה קובה כוח שסייע לה. במהלך שנות ה-60 וה-70 המשיכה קובה לסייע לתנועות עצמאות ולארגוני שמאל שונים באפריקה. בין היתר, פעלה קובה באתיופיה, בגינאה ביסאו, במוזמביק ובקונגו, לא תמיד בהצלחה.

המעורבות הבולטת ביותר של קובה במדינה אחרת הייתה במהלך מלחמת האזרחים באנגולה. שיתוף פעולה בין קובה לבין ה-MPLA, מחתרת שמאלנית שפעלה באנגולה לשם השגת עצמאות החל כבר בשנות ה-60. משזכתה אנגולה לעצמאות, ב-1975, פרצה באנגולה מלחמת אזרחים בין ה-MPLA לבין ארגונים אחרים - UNITA ו-FNLA. באוקטובר אותה שנה שלחה דרום אפריקה כוח צבאי במטרה לסייע ל-UNITA ול-FNLA. בתגובה, החלה קובה, ב-5 בנובמבר אותה שנה, להזרים אף היא כוחות צבא למדינה, כדי לתגבר את ה-MPLA, מבלי להתייעץ בברית המועצות. 36 אלף החיילים ששלחה קובה סייעו לאגוסטיניו נטו לכונן ממשלה בראשות ה-MPLA (אף שלא הייתה לה שליטה אפקטיבית בחלקים רבים של אנגולה). כוח סיוע נשאר באנגולה גם במהלך שנות ה-80. לאחר פלישה דרום-אפריקאית נוספת ב-1988, שלחה קובה 55 אלף חיילים, שסייעו בהדיפת הפלישה. ב-22 בדצמבר אותה שנה, חתמו קובה, אנגולה ודרום אפריקה על הסכם במסגרתו נאלצה דרום אפריקה לוותר גם על שליטתה בנמיביה. קובה התחייבה להסיג את כוחותיה מאנגולה בתוך שנתיים וחצי, וב-1991 עזב אחרון חייליה את המדינה.

לאחר התפרקות ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התפרקות ברית המועצות ב-1991 איבדה קובה לא רק בת ברית, אלא גם את הבסיס הכלכלי שלה - 80% מהסחר הבינלאומי של קובה היה עם ברית המועצות. מוצרים שונים, ובהם נפט, לא הגיעו עוד למדינה, ולמוצרים שהיא עצמה ייצרה לא היה עוד שוק. כתוצאה מכך, נקלעה קובה למשבר כלכלי חריף, והממשלה הכריזה על "תקופה מיוחדת" (Periodo especial). במהלך התקופה המיוחדת צומצמו שירותי התחבורה ואספקת החשמל, והונהג קיצוב של מוצרי מזון.

ארצות הברית קיוותה שהמשבר הכלכלי יביא לנפילת קסטרו, והקשיחה את האמברגו שהטילה על קובה. מספר אירועים של מחאות נגד הממשלה אומנם נרשמו, אך הממשלה הצליחה להתגבר על כל כיסי ההתנגדות.

בניסיון להתמודד עם המשבר, החליט קסטרו לנצל את הפוטנציאל התיירותי של קובה, ופתח את שעריה לתיירות מערבית. במקביל, החלה ממשלת קובה בפיתוח מיזמים משותפים עם חברות מערביות בתחומי החקלאות, התעשייה והתיירות. לשם כך, אף הותר השימוש בדולר האמריקני במדינה, ונפתחו חנויות מיוחדות שבהן נמכרו מוצרי מותרות במטבע לתיירים המכונה פסו קונברטיבלה (Convertible או CUC). למעשה, הונהגו בקובה שתי כלכלות נפרדות - אחת התבססה על ה-CUC ואחת התבססה על הפסו.

קובה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראול קסטרו

ב-31 ביולי 2006, עקב מצבו הבריאותי, העביר קסטרו את השלטון לאחיו, ראול קסטרו, ששימש כנשיא בפועל. ב-18 בפברואר 2008 הודיע קסטרו כי הוא מוותר לגמרי על סמכויותיו, וב-24 בפברואר בחרה האסיפה הלאומית בראול לנשיא המדינה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של קובה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The First Cubans באתר historyofcuba.com.‏
  2. ^ 2.0 2.1 ‏José Cantón Navarro, History of Cuba, 1998.
  3. ^ José Canalejas אצל José Cantón Navarro, History of Cuba, 66.
  4. ^ שם, בעמ' 69.
  5. ^ שם, עמ' 76.
  6. ^ ידוע גם כ"חוף חירון" (Playa Girón).
  7. ^ אתר Strategypage


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg