היסטוריה של קוריאה הצפונית
 |
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
ההיסטוריה של קוריאה הצפונית מתייחסת לתקופה החל מהקמת הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה ב-15 באוגוסט 1948 ועד היום.
לאחר הכיבוש היפני בקוריאה, שהסתיים בתבוסת יפן בעקבות מלחמת העולם השנייה ב-1945, קוריאה חולקה בקו רוחב 38 צפון, כאשר קוריאה הדרומית הועברה להשפעה אמריקנית וקוריאה הצפונית להשפעה סובייטית.
בשנים הראשונות לקיום שתי המדינות בחצי האי קוריאה - ניכר ההבדל בשיטת המשטר, כשהאחת דמוקרטית והשניה בעלת משטר סמכותני ובשנים הראשונות שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה, שתי המדינות החדשות היו נתונות לשני מרכזי הכוח של המלחמה הקרה: ארצות הברית וברית המועצות.
תוכן עניינים |
[עריכה] השלטון הצבאי האמריקני בקוריאה
הגוף השלטוני הרשמי הראשון בקוריאה היה השלטון הצבאי האמריקני (USAMGIK), ששלט בחצי האי הקוריאני מה-8 בספטמבר 1945 ועד ה-15 באוגוסט 1948. בתקופה זו הונחו יסודות המשטר הדמוקרטי שהתפתח בקוריאה הדרומית לאחר מכן. בראש השלטון הצבאי האמריקני עמד הגנרל ג'ון ריד הודג'.
בהסכמת הסובייטים הוקמה הרפובליקה העממית של קוריאה על שטחי חצי האי הקוריאני ולמנהיגהּ הראשון מונה יוֹ אוּן היוֹן, אלא שלא כל הקוריאנים קיבלו על עצמם את מרות הישות המדינית החדשה ומיד לאחר נסיגת הכוחות האמריקניים ממרבית שטחי חצי האי הקוריאני, החליט יוֹ אוּן היוֹן להקים את מפלגת הפועלים העממית של קוריאה והשלטון האמריקני סירב להכיר בממשלה הזמנית של קוריאה, בראשות קים גוּ.
[עריכה] הקמת קוריאה הצפונית
ב-9 בספטמבר 1948 הוקמה הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה הצפונית, ולמרות שהמדינה הייתה מלאה בקומוניסטים שתמכו בשלטון הסובייטי, החליטה ברית המועצות למנות למנהיג המדינה אדם שהעביר את מלחמת העולם השנייה בברית המועצות, מדיניות שדמתה לנוהג הסובייטי במדינות מזרח אירופה.
בפברואר 1946, קים איל סונג היה מנהיג הוועדה העממית הזמנית של קוריאה הצפונית, שב-1948 הייתה לגוף השלטוני בקוריאה הצפונית, כמו כן היה קים איל סונג לראש ממשלת המדינה החדשה וב-1972 נוצר עבורו תפקיד נשיא קוריאה הצפונית. הסמכות השלטונית הייתה ועודנה בידי מפלגת הפועלים של קוריאה, עם המזכ"ל קים איל סונג בראשה.
[עריכה] השנים הראשונות
החל מהקמת הרפובליקה השלטון היה כולו בידי מפלגת הפועלים. למפלגה היה מונופול מוחלט על המערך הפוליטי במדינה.
בשנים הראשונות לקיומה של המדינה, התנהלה בה כלכלה מתוכננת וב-1946 השלטונות הכריזו על הלאמה כללית שבסופו של דבר הביאה לכך ש-70% ממפעלי הייצור היו בשליטת המדינה. לקראת 1949 זה הגיע ל-90% ומאז כל התעשייה והסחר לסוגיו (פנים וחוץ) נמצא בידי המדינה.
במשק החקלאי הממשלה נקטה צעדים זהירים יותר. ב-1946 קמו שיתופים חקלאיים, אך רק ב-1954 יצאה לדרך הקולקטיביזציה של החקלאות שהושלמה ב-1958. החל משנות ה-60, כל חקלאי המדינה עובדים בתאגידים חקלאיים.
כמו בשאר המדינות הקומוניסטיות, הממשלה בצפון קוריאה השקיעה רבות בתעשייה הכבדה, בתשתיות המדינה, ובתעשייה הצבאית, זאת על חשבון ירידה בהיקף הייצור החקלאי ובמוצרי צריכה. בשנים 1946-1959 התעשייה הייתה לרווחית יותר ותרמה 70% לתל"ג, זאת חרף הפגיעה עקב מלחמת קוריאה. תעשיית האנרגיה והמכוניות הלכה וגדלה ויותר ויותר בתים חוברו לחשמל. נערכו תוכניות שליש, דומה לתוכנית החומש הסובייטית.
כתוצאה מהתיעוש ההולך וגדל בצפון קוריאה, האוכלוסיה הצליחה להשתקם מנזקי מלחמת קוריאה ובשנים הראשונות שלאחר מלחמת קוריאה, רמת החיים בקוריאה הצפונית הייתה גדולה יותר ממקבילתה מדרום, זאת חרף הירידה בהיקף ייצור מוצרי הצריכה החיוניים.
[עריכה] מלחמת קוריאה
 |
ערך מורחב – מלחמת קוריאה |
קים איל סונג התקשה להשלים עם חלוקת קוריאה לשתי מדינות, ויחד עם אובדן הפופולריות של לי סין מאן, נשיא קוריאה הדרומית, הוא גיבש החלטה לתקוף את השכנה מדרום באוקטובר 1948, כאשר החלו התנגדויות פנימיות לשלטון בדרום קוריאה. ב-1949 הוא חיפש את תמיכת ברית המועצות והרפובליקה העממית של סין, במקביל למעקב אחר הכוחות האמריקניים שהחלו לעזוב כמעט לגמרי.
מלכתחילה התעלם סטאלין מבקשותיו של קים איל סונג, אך ניצחון הקומוניסטים בסין והצלחת הניסוי הראשון של פצצת האטום הסובייטית, אילצו אותו לחשוב שוב ובמאי 1950 הוא אישר לקוריאה הצפונית לפתוח במתקפה על שכנתה. מומחים סובייטיים סייעו בתכנון המתקפה ובעיבוד כלי נשק עבור צבא קוריאה הצפונית. הכוחות הצפון קוריאניים הצליחו להתקדם עד לסיאול ולכובשה ואף התקדמו דרומה בחצי האי הקוריאני אלא שנאלצו להתמודד גם עם כוחות האו"ם, שהונהגו בידי האמריקנים. בסתיו אותה שנה סיאול שוחררה ופיונגיאנג נכבשה; קים איל סונג וממשלתו נמלטו לסין. בינואר 1951 סיאול נכבשה שוב, בסיוע של צבא סין, אולם כוחות האו"ם בתמיכת ארצות הברית הדפו את הכוחות צפונה האזור המפורז בקוריאה הצפונית שהיה לאחר מכן לגבול בין שני הקוריאות החל מ-1953.
[עריכה] לאחר מלחמת קוריאה
בין השנים 1954-1956 שבה התעשייה לרמה שהייתה לפני פרוץ הלחימה, זאת בעקבות תוכנית החומש (1957-1961) הממשלתית ותכנית שמונת השנים (1961-1967) לתיעוש מואץ. בשנים אלה גדל חלקו של מגזר התעשייה והחקלאות הצטמצמה כאשר הפער בין העיר לכפר הלך וגדל בקצב מואץ מאוד.
במגזר הפוליטי מצב המדינה הלך והתדרדר בשל המשבר ביחסים בין ברית המועצות והרפובליקה העממית של סין החל משנת 1960. היחסים עם ברית המועצות הורעו כאשר שלטונות בריה"מ האשימו את קים איל סונג בשיתוף פעולה עם סין, וחדלו מלהעניק סיוע כספי וצבאי לקוריאה הצפונית. למעשה, קים איל סונג לא היה תומך נלהב של מאו דזה-דונג והוא אף התנגד למהפכת התרבות בסין.
כאלטרנטיבה לשני הכוחות הקומוניסטיים משני צדי הגבול, קים איל סונג הגה תורה קומוניסטית משלו, אידיאולוגיית הז'וצֵ'ה - המתבססת על פיתוח כלכלה עצמאית שאינה תלויה בסחר חוץ, כשהלכה למעשה הפך קים איל סונג את ארצו לכלכלה שהיא כלכלה אוטרקית כמעט לגמרי. בשנות ה-50 הז'וצֵ'ה היה לאידיאולוגיה הממלכתית שהחליפה את המרקסיזם-לניניזם. הצ'וצ'ה היא אידיאולוגיה פוליטית המנסה לפתור את כל בעיות הפנים ללא סיוע חוץ.
בתקופה שלאחר מלחמת קוריאה הולכת וגדלה פולחן האישיות של קים איל סונג.
[עריכה] המשבר הכלכלי הבלתי פוסק
|
|
ערך מורחב – כלכלת קוריאה הצפונית |
בשנות ה-70, הצמיחה הכלכלית הואטה ואף הציגה מגמת צניחה. היו לכך כמה סיבות: ראשית, המחירים הגבוהים על הנפט, בעקבות משבר הנפט ב-1974. לקוריאה הצפונית לא היו כל משאבי נפט ומדיניות הז'וצ'ה לא אפשרה קיום סחר חוץ פעיל, מה גם הגדלת היקף המימון לצבא ולתעשייה הכבדה החלה לתת את אותותיה על שאר הכלכלה. התקציב הצבאי צמח בצורה לא פרופורציונאלית לרמת החיים וכל דיון לקיצוץ בתקציב הצבאי לא עמד כלל על הפרק, עקב הכרזתו של קים איל סונג כי איחוד קוריאה יתרחש עוד בחייו. לכן היה זה טבעי כי ההוצאות על הצבא רק גדלו.
בסופו של דבר, המשיך קים איל סונג את מדיניותו על הכלכלה, מה שהביא ב-1980 לפשיטת רגל כוללת של קוריאה הצפונית, ועד סוף שנות ה-80 הצטמצם מאוד היקף הפעילות התעשייתית במדינה.
[עריכה] שלטון קים ג'ונג-איל
|
|
ערך מורחב – קים ג'ונג-איל |
ב-1994 קים איל סונג הלך לעולמו ואת מקומו על כס השלטון ירש בנו, קים ג'ונג-איל. מינויו לתפקיד אושר כבר בתחילת שנות ה-80, תחת שתדלנותו של שר הכוחות המזוינים דאז, אוֹ צ'ין ווּ. קים ז'ונג איל מונה למזכ"ל מפלגת הפועלים של קוריאה ויו"ר ועדת ההגנה הלאומית, אך תפקיד הנשיא נותר ריק.
בתקופת שלטונו, הכלכלה המשיכה לסגת ובשנים 1996-1999 סבלה קוריאה הצפונית מרעב נורא, בשל מחסור חמור במזון ובתקופת הרעב הגדול מתו בין 1.5 מיליון ל-3 מיליון איש (אין נתונים מדויקים, המידע מבוסס על הערכות האו"ם). כלכלת המדינה ניצבה על סף פירוק גם בשל היעדר סיוע כספי, עם ניתוק היחסים בין קוריאה הצפונית, לרוסיה בהנהגת בוריס ילצין. ועדיין, למרות המצב הכלכלי הקשה, המשיכה המדינה לבזבז כספים על הצבא והקדישה כמעט רבע מהתמ"ג לתקציב הצבא, כאשר כמעט כל הגברים בגילאי 18-30 במדינה משרתים בצבא, כאשר המגזר התעשייתי ממשיך לסבול.
ב-2000 נערכה פגישה היסטורית בין מנהיג קוריאה הצפונית, קים ג'ונג-איל לבין נשיא קוריאה הדרומית קים דה-ג'ונג, שבמהלכה הוסכם על איחוד משפחות מוגבל. כמו כן חתמו השניים על הצהרה משותפת למען איחוד עתידי בין שתי הקוריאות, אלא שמאז ההכרזה לא חלה התקדמות משמעותית בנושא, למעט פגישות סיכום נטולות הכרזה משמעותית.
על פי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, ב-2003 כ-13 מיליון תושבים צפון קוריאניים סבלו מתת תזונה (שזה כ-60% מאוכלוסיית המדינה). אף שב-2001 קוריאה הצפונית קיבלה מארצות הברית, יפן, קוריאה הדרומית והאיחוד האירופי סיוע כספי על סך 300 מיליון דולר. נוסף לכך הגיעו תרומות מהאו"ם ומארגונים לא ממשלתיים שונים.
ביולי 2002 הוכרזה על התחלת רפורמה. המטבע עבר פיחות ומחירי המוצרים החקלאיים הוזלו, נוסף לזה הוסר הפיקוח על מחירי המוצרים (דבר שהביא מיד להאמרת מחירים), והותר לחקלאים למכור את תוצרתם העודפת בשוק. נוסף לכך ממשלת קוריאה הצפונית הפכה את העיר סיניז'ו ל"אזור אדמיניסטרטיבי מיוחד", לשלטון המקומי ניתנה חירות יחסית, גם בתחום הכלכלי, כאשר הניסיון נתפס כצעד ממשלתי להקמת אזור סחר חופשי בין קוריאה הצפונית וסין.
ב-2005 נערכו דיונים בין קוריאה הצפונית ונציגי ארצות הברית, סין, רוסיה, קוריאה הדרומית ויפן שבמהלכן חתמה קוריאה הצפונית על הפסקת פיתוח נשק גרעיני בתמורה לסיוע בשווי מיליארדי דולרים. עם זאת, המדינה לא הפסיקה את ניסיונות הפיתוח של הנשק הגרעיני ומעולם לא חדלה מביצוע ניסויי טילים גרעיניים.
ב-25 במאי 2010 הודיעה קוריאה הצפונית על ניתוק כל היחסים עם קוריאה הדרומית - יחסי שתי המדינות התדרדרו בעקבות הטחת האשמות מצד הממשל בסיאול, כי הצי הצפון קוריאני הטביע בים הצהוב את המשחתת הדרום קוריאנית "צ'הונאן" והביא למותם של מלחי המשחתת. היחסים הורעו עוד יותר, כאשר ב-23 בנובמבר 2010, ארטילריה צפון קוריאנית הפגיזה את האי יאונפיאונג שבקוריאה הדרומית, כתוצאה מהתקרית נהרגו 4 אזרחים דרום קוריאניים ושתי המדינות ניצבו על סף מלחמה[1] [2].
[עריכה] הצורך בליברליזציה כלכלית ופוליטית
[עריכה] ראו גם
[עריכה] הערות שוליים
[עריכה] קישורים חיצוניים
| היסטוריה של מדינות אסיה | |||
|---|---|---|---|
|
