היסטוריה של רומניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צבאו של "מיכאי האמיץ", הראשון שאיחד למשך זמן קצר את נסיכויות מולדובה, ולאכיה וטרנסילבניה לישות מדינית אחת בשנת 1600; ציור של גאורגה טאטארסקו

ההיסטוריה של רומניה כישות מדינית מתחילה במאה ה-19 עם יצירתה של אוניה פרסונלית של נסיכות מולדובה וולאכיה. להלן תוצג תחילה ההיסטוריה של העמים שישבו בשטח המוכר כיום כמדינת רומניה, החל מהתקופה הפרה־היסטורית, עם הגעת האדם המודרני לאירופה לפני כ־40,000 שנים, ובהמשך תוצג ההיסטוריה המודרנית, עד ימינו.

פרה־היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדות להתיישבות בני אנוש מודרניים באזור שבו נמצאת רומניה של ימינו נמצאה‏[1] כאשר לסתו של אדם, המתוארכת מלפני כ־34,000–36,000 שנים, התגלתה בשנת 2002 במאורת דובים ברומניה. נכון לעכשיו, זהו המאובן האנושי הקדום ביותר שנמצא על אדמת אירופה, והוא הוכחה לכך שבני אדם חיו כבר באירופה בתקופות קדומות יותר ממה שחשבו עד אז.

בנוסף, נתגלו שרידים של גולגולות בעלות תווי פנים מעורבים של הומו סאפיינס (אדם מודרני) ושל האדם הניאנדרתלי, מה שמצביע על האפשרות שעם כניסת האדם המודרני לאירופה, היו יחסי מין ומחיה מעורבים בין המינים‏[2].

דאקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדאקים נחלקו לשני מעמדות עיקריים: האצולה (tarabostes) והתושבים הפשוטים (comati – בתמונה)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דאקיה

האזור המהווה את רומניה של ימינו היה מאוכלס בחלקו על ידי הדאקים ("גטאה", כפי שנקראו בכתבים יווניים), שבט תראקי. תחת הנהגתו של בורביסטה (Burebista) בשנים 70–44 לפנה"ס, הפכה דאקיה למדינה רבת עוצמה שהתחילה לאיים במידת מה על האינטרסים האזוריים של הרומאים. יוליוס קיסר תכנן לפתוח במלחמה נגד הדאקים, אך נרצח בשנת 44 לפנה"ס; כעבור מספר חודשים נפל גם בורביסטה קורבן להתנקשות. מדינתו החזקה התפצלה לארבע מדינות ולא התאחדה עד שנת 95, תחת שלטונו של דקבאלוס (Decebalus). המדינה הדאקית נקלעה למספר סכסוכים עם האימפריה הרומית המתרחבת ובסופו של דבר נכבשה בשנת 106 לספירה על ידי הקיסר הרומי טריאנוס (Traianus), במהלך שלטונו של המלך דקבאלוס. בתקופת השלטון הרומי בדאקיה נערכו מספר פלישות של הגותים והקארפים, שבסופו של דבר הובילו לנסיגת הרומאים בשנת 271.

אזור רומניה בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרום מרכז אירופה. מפה משנת 1542 של יוהנס הונטר מתוך ספרו "רודימנטה קוסמוגראפיקה"

חלקים שונים באזור המהווה את רומניה של ימינו היו תחת שלטונן של האימפריה הגותית (אויום) מ־271 עד 378, האימפריה ההונית עד 435, האימפריה האווארית במהלך המאה השישית והאימפריה הבולגרית הראשונה מהמאה התשיעית עד המאה ה-11. בנוסף לכך, עמים סלאביים, מדיאריים, פצ'נגיים, קומאיים וטאטאריים פלשו לאזור.

במהלך המאות הבאות התפתחו מדינות מקומיות קטנות רבות, אך רק במאה ה־14 קמו הנסיכויות הגדולות מולדובה וולאכיה להילחם באיום האזורי החדש, העות'מאנים, שכבשו את קונסטנטינופול ב־1453. ב־1541 כבר היו חצי האי הבלקני ורוב שטחה של הונגריה פרובינציות עות'מאניות, ואילו הנסיכויות מולדובה, ולאכיה וטרנסילבניה נאלצו להיות מדינות חסות של האימפריה העות'מאנית ושילמו לה מסים, אך שמרו על אוטונומיה פנימית מלאה ועד המאה ה-18 על מידה מסוימת של עצמאות חיצונית.

במאה ה־11 הפך רוב האזור שמהווה את טרנסילבניה של היום לחלק אוטונומי של ממלכת הונגריה. מלכי הונגריה חששו שיאבדו את אחיזתם באזורי הספר המזרחיים של ממלכתם, ולכן משכו לאזור טרנסילבניה את הסקוים, חלק מאנשי המסדר הטווטוני והסאשים.

ב־10 בינואר 1475 זכה שטפאן הגדול, שליט נסיכות מולדובה בניצחון חשוב בקרב וסלוי על העות'מאנים. בשנת 1600 אוחדו לזמן קצר מאוד נסיכויות ולאכיה, מולדובה וטרנסילבניה על ידי הנסיך הוולאכי מיכאי האמיץ, הבאן של אולטניה, אך הסיכוי לאיחוד הנסיכויות התפוגג עם מותו כעבור שנה אחת בלבד, בעקבות רציחתו בפקודת בן בריתו, הגנרל ג'ורג'ו בסטה, שפקד על צבא האימפריה הרומית הקדושה בלחמה נגד האימפריה העות'מאנית.‏[3]

התעוררות לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה ממהפכת 1848 בוולאכיה. על הדגל מופיעות המילים: צדק – אחווה
"רומניה המהפכנית", קונסטנטין דניאל רוזנטל

בתחילת המאה ה־19 ובמאות השנים שקדמו לה היו נסיכות מולדובה וולאכיה נתונות למרות האימפריה העות'מאנית ושילמו לה מסים, וטרנסילבניה הייתה תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית. רומנים רבים החלו לחפש תמיכה במאבקם לעצמאות לאומית ודתית: תחילה מהאימפריה הרוסית, בציפייה שמסיבות של קרבה דתית יגלו הרוסים אמפתיה לעניין הרומני, אך ללא הועיל; שטחי הנסיכויות הרומניות היוו את שדה הקרב של מרבית מלחמותיה של הקיסרות הרוסית עם האימפריה העות'מאנית בין 1806 ל־1812, מלחמה אשר בעקבותיה סיפחה רוסיה לשטחה את בסרביה ב־1812. תוצאות המלחמה גרמו לרומנים רבים להבין שהם הולכים להיות עוד חלק בקיסרות הרוסית. מאחר שמטרותיה של אוסטריה היו דומות, כפי שניתן היה לראות בסיפוח של אולטניה (1718-1739) ובוקובינה (1775), החלו הרומנים לחפש בעלי ברית פוטנציאליים במערב אירופה, בעיקר במדינות לטיניות אחרות, בראש ובראשונה בצרפת, שגם בה החלו לנשב רוחות המהפכה.

בשנת 1848 התנסתה אירופה בסדרה של מהפכות לאומיות, ורוח השינוי לא פסחה על ולאכיה, מולדובה וטרנסילבניה. טודור ולדימירסקו ניסה לחולל מהפכה צבאית בוולאכיה ב־1821. מטרת המהפכנים הייתה עצמאות מלאה לוולאכיה ולמולדובה ואמנציפציה לאומית בטרנסילבניה. מטרה זו לא הושגה, אך היא היוותה את הבסיס לדרישות לאומיות בעתיד. בנוסף, ההתקוממות גרמה לתושבים רבים בשלוש הנסיכויות להכיר באחדות שפתם והאינטרסים שלהם.

בתקופת השלטון העות'מאני היו מולדובה ולאכיה נתונות בעול מסים כבדים וניהול כושל. בשנת 1859, במטרה להביא לאיחוד הנסיכויות בדרך עקיפה, בחרו תושבי מולדובה ולאכיה באותו שליט (ברומנית: Domnitor) – אלכסנדרו יואן קוזה (Alexandru Ioan Cuza) – כראש הנסיכויות. ממלכת רומניה נוצרה, אם כך, כאוניה פרסונלית ולא כללה את טרנסילבניה. בטרנסילבניה השלטונות ההאבסבורגיים השתדלו לשמור הן את הלאומיות ההונגרית והן את הלאומיות הרומנית (שהתחרו ביניהן) על אש נמוכה, מחשש להתפרצויות של מהומות ודרישות לאומיות של שתי הקבוצות, שעלולות להוביל לחוסר יציבות באימפריה.

ממלכת רומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמלה של ממלכת רומניה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממלכת רומניה

"האיחוד הקטן" ("Mica Unire")[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רגאט
קריקטורה צרפתית המתארת את הקייזר האכזר (גרמניה) מכריחה את האישה המסכנה (רומניה) לחתום על "הסכם שלום" בעודו דורך על גופתו של גבר המוטל ללא רוח חיים (רוסיה)

ב־1866 מונה נסיך גרמני קרול הראשון משושלת הוהנצולרן-זיגמארינגן (שמו המלא: Karl Eitel Friedrich Zephyrinus Ludwig von Hohenzollern-Sigmaringen) לתפקיד השליט של נסיכות רומניה. ב־1877 הכריזה רומניה על עצמאות מהאימפריה העות'מאנית, ולאחר המלחמה הרוסית-רומנית-טורקית (ברומנית: război ruso-româno-turc) הוכרה עצמאותה בהסכם סאן-סטפנו ב־1878 (יחד עם עצמאותן של סרביה ומונטנגרו), ובכך הפכה למדינה העצמאית הראשונה במזרחה של היבשת. לאחר המלחמה כבשה רומניה את דוברוג'ה, אך נאלצה למסור את חלקה הדרומי של בסראביה לרוסיה. השליט קרול הראשון הוכרז כמלכה הראשון של רומניה ב־26 במרץ 1881 כשזו שודרגה מנסיכות לממלכה.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רומניה במלחמת העולם הראשונה

המדינה החדשה, דחוקה בין הכוחות הגדולים של אותה תקופה (האימפריה העות'מאנית, קיסרות אוסטרו-הונגריה והצארות הרוסית) הביטה מערבה (בייחוד לעבר צרפת) בשאיפה לחקות את המודלים התרבותייםחינוכיים, הצבאיים והאדמיניסטרטיביים. ב־1916 הצטרפה רומניה למלחמת העולם הראשונה לצדן של מדינות ההסכמה, לאחר שהללו נענו לדרישתה להכרה בזכויותיה על טרנסילבניה.
רומניה הובסה, ובירתה ושני שלישים משטחה נכבשו על ידי מעצמות המרכז. במאי 1918 לא יכלה עוד רומניה להמשיך בלחימה, ולכן דנה על תנאיו של חוזה שלום עם גרמניה. באוקטובר של אותה שנה הצטרפה רומניה שוב למלחמה. בסוף המלחמה, האימפריה האוסטרו-הונגרית והקיסרות הרוסית התפוררו, וגופי ממשל שהוקמו בהשראת הרומנים בטרנסילבניה, בסראביה ובוקובינה בחרו להתאחד עם ממלכת רומניה, מה שהוביל, בעקבות חוזה טריאנון (1920), ליצירתה של "רומניה הגדולה" (România Mare).

רומניה בין מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של "רומניה הגדולה" (1920)


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רומניה הגדולה

שטחה הריבוני של רומניה שבין שתי מלחמות העולם היה הגדול ביותר בהיסטוריה שלה. באותה התקופה פרשה רומניה את ריבונותה על אזורים שבהם היה רוב רומני דחוק. הדבר גרר את בעיית המיעוטים, בעיה רווחת ביותר בעקבות ההסכמים שנחתמו לאחר מלחמת העולם הראשונה בכל רחבי אירופה. מבחינה היסטורית מייצגת "רומניה הגדולה" את אחד האידאלים של הלאומיות הרומנית, והיא עדיין נתפסת בעיני רומנים רבים כ"גן העדן האבוד", תקופה טובה שיש לשאוף לחזור אליה, וזאת בהשוואה לתקופה הקומוניסטית שבאה אחריה. ואכן, ישנה מפלגה רומנית לאומנית בימינו המשתמשת באותו אידאל בשמה.

מ־1918 עד 1938 הייתה רומניה ממלכה חוקתית ליברלית. מאידך גיסא, התקופה התאפיינה גם בחיכוכים רבים על רקע בעיית המיעוטים (ראו פסקה קודמת) ועל רקע אנטישמי, והתרחשו בה פרעות אלימות רבות, בהן פוגרומים קשים ואכזריים שגבו קורבנות רבים וטויחו על ידי הממשל. ראוי לציין את עלייתה של המפלגה הפאשיסטית האנטישמית "משמר הברזל", שגרפה 15% מסך הקולות בבחירות הכלליות הדמוקרטיות של שנת 1937.

מ־10 בפברואר 1938 עד 1944 הייתה רומניה דיקטטורה. הדיקטטור הראשון היה המלך קרול השני, שביטל את המשטר הפרלמנטרי ושלט בעזרת הקבינט שלו. לאחר מספר הפסדים טריטוריאליים חמורים ב־1940 אולץ המלך קרול השני לוותר על כיסאו, והוחלף על ידי בנו המלך מיכאי, אך השליטה במדינה נפלה לידיו של המושל הצבאי יון אנטונסקו. באוגוסט 1944 נעצר אנטונסקו על ידי הקומוניסטים בסיועו של המלך מיכאי.

רומניה במהלך מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחה של רומניה במהלך מלחמת העולם השנייה (1941-1944)

התקופה שלפני ההצטרפות למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה רומניה על נייטרליות. בעקבות פלישת גרמניה לפולין, קלטה רומניה את הממשלה הגולה של פולין. עובדה זו, בצירוף "הבעת העניין" של ברית המועצות בבסראביה (בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב), גרמה לרומניה לאבד שטחים ממזרח ואף ממערב. ביולי 1940 כבש הצבא האדום את בסראביה; כשני שלישים מהשטח שנכבש הפך לרפובליקה סובייטית סוציאליסטית חדשה בשם מולדובה, ושליש ממנו סופח לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית אוקראינה. ב־30 באוגוסט 1940, הכריחו גרמניה ואיטליה את רומניה למסור את צפון טרנסילבניה להונגריה בתכתיב וינה, וכעבור שבוע, דרום דוברוג'ה נמסר לבולגריה. ההפסדים הטריטוריאליים הרבים האלו, שהתרחשו ללא קרב, גרמו לירידת קרנו של המלך קרול ולכך שיון אנטונסקו (Ion Antonescu) יתפוס את השלטון.

רומניה מצטרפת למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכלי אחסון נפט עולים באש בפלוישט, לאחר הפצצה של חיל האוויר האמריקני

ב־4 בספטמבר 1940, לאחר ההפסד של כמחצית משטחה של טרנסילבניה, התאחדו מפלגת משמר הברזל בהנהגתו של האנטישמי הוריה סימה והגנרל יון אנטונסקו ויצרו את ממשלת "מדינת הלגיונרים הלאומית". הדבר גרם לכך שהמלך קרול נאלץ לוותר על כיסאו לטובת בנו בן ה־19 מיכאי. קרול (ופילגשו מאגדה לופסקו) הוגלו מארצם.

ב־23 בנובמבר 1940, לאחר תקופה של נייטרליות, חתמה ממשלת רומניה, המונהגת על ידי יון אנטונסקו על ההסכם התלת צדדי שצירף את רומניה למדינות הציר. הממשלה החדשה החלה במסעי נקמה נגד יריבים פוליטיים לשעבר, אשר כלל מאסרים, התנקשויות והוצאות להורג. כמו כן, החקיקה הגזענית נגד יהודים רק החריפה, והוטלו על כל היהודים מגבלות קשות. רבים מהם נטבחו על לא עוול בכפם על ידי חיילים ושוטרים רומנים, אשר גובו על ידי חלקים גדולים מהעם – כל זאת בחסות השלטונות ואף בהנחייתם. האיחוד בין "משמר הברזל" לבין אנטונסקו לא היה קל; ב־20 בינואר 1940 היה ניסיון של אנשי "משמר הברזל" לבצע הפיכה בשילוב עם פוגרום נגד יהודי בוקרשט, אשר דוכא על ידי אנטונסקו כעבור ימים אחדים. "משמר הברזל" הוצא מהממשלה, ורבים מאנשיו נאסרו או ברחו לגרמניה.

ב־22 ביוני 1941 תקפו כוחות של הצבא הנאצי בשיתוף עם צבא רומניה את ברית המועצות. לאחר שהחזירו לשטחם את בסראביה ובוקובינה, המשיכו הכוחות הרומניים להילחם לצד הכוחות הנאציים בדרכם לאודסה, סבסטופול וסטאלינגראד. התרומה הרומנית לכוחות הנאציים הייתה אדירה, ועלתה על מספר הכוחות של כל שאר בעלות בריתה של גרמניה הנאצית ביחד, והייתה שנייה רק לצבא הנאצי. רומניה סיפחה לשטחה שטחים עצומים ממזרח לנהר הדניסטר, כולל העיר אודסה.

במהלך כל שנות שלטונו של אנטונסקו, הייתה רומניה ספקית חשובה של נפט, תבואה ומוצרי תעשייה רבים למדינות הציר ולגרמניה הנאצית, לרוב ללא כל תמורה כספית או אחרת. כתוצאה מכך, הפכה רומניה ב־1943 למטרה חשובה להפצצות של בעלות הברית, וראוי לציין את התקיפה של שדות הנפט של העיר הרומנית פלוישט ב־1 באוגוסט 1943. בנוסף לכך, כתוצאה מהעובדה שהתרומות לגרמניה ניתנו ללא כל תמורה, האינפלציה ברומניה שברה שיאים בתקופת המלחמה, והמצב הכלכלי היה גרוע.

לפני מתקפת הנגד של הסובייטים בסטאלינגראד, שקלו הרומנים לפתוח בחזית נוספת של לחימה נגד הונגריה, כדי להשיב את צפון טרנסילבניה לאחר הניצחון שצפו על ברית המועצות‏[4].

רומניה והשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שואת יהודי רומניה

גם לאחר הדחת "משמר הברזל", המשיך משטרו של אנטונסקו לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית ולבצע את מדיניות הדיכוי והטבח ביהודים, ובמידה פחותה מעט של הצוענים בשטחים שהיו תחת ריבונותה של רומניה. על פי דו"ח של ועידה בינלאומית שיצא לאור על ידי ממשלת רומניה בשנת 2004‏‏[5], רומניה רצחה בדרכים שונות בין 280,000 ל־380,000 יהודים ברומניה ובשטחי המלחמה של בסראביה, בוקובינה וטראנסניסטריה.

אף על פי שמרבית הרציחות התבצעו באזור המלחמה על ידי כוחות צבא רומניה, חלק ניכר מהרדיפות התבצעו בעורף. במהלך פרעות יאשי בחודש יולי 1941, למעלה מ־12,000 יהודים נטבחו או נרצחו באיטיות ברכבות מוות שנסעו הלוך ושוב לאורך אזורים כפריים ברומניה.

מחצית מ־320,000 היהודים שחיו בבסראביה, בוקובינה ומחוז דורוהוי ברומניה נרצחו בתוך חודשים מרגע הצטרפותה של רומניה למלחמה במהלך 1941. גם לאחר הרציחות הראשונות, יהודים במולדובה, בוקובינה ובסראביה היו נתונים לפוגרומים רבים לעתים תכופות, ורוכזו בגטאות אשר מהם נשלחו אל מחנות ריכוז, כולל מחנות אשר נבנו, תוחזקו ונוהלו על ידי רומנים. מספר הקורבנות באזור זה אינו ברור, אך גם האומדנים הנמוכים ביותר נוקבים במספר של כ־150,000 יהודים (ו־25,000 צוענים) באזורים המזרחיים הנ"ל, וכ־120,000 מתוך כ־150,000 יהודי טרנסילבניה, אשר נרצחו רובם בשטח הונגריה לקראת סופהּ של המלחמה. ראוי לציין כי כוחות רומנים נטלו את החלק העיקרי בהשמדת יהודי אודסה (שהייתה בשטח הכיבוש הרומני); למעלה מ־100,000 יהודים נורו למוות ונרצחו בדרכים אחרות בסתיו של שנת 1941.

יחד עם זאת, בניגוד מוחלט לגורלם של היהודים במרבית מדינות מרכז ומזרח אירופה, רוב רובם של יהודי רומניה שרדו את המלחמה, אם כי בתנאים מחפירים אשר כללו עבודות כפייה, קנסות ועונשים כלכליים וחוקים מפלים. ממשלתו של אנטונסקו תכננה גירוש המוני של היהודים מאזור הרגאט (מולדובה ולאכיה) למחנה ההשמדה בלז'ץ, אך תוכניות אלה לא יצאו לפועל.

הוועדה הבינלאומית שחקרה את חלקהּ של רומניה בשואה, קבעה כי למרות הישרדותם של מרבית היהודים בשטח שמהווה את רומניה של ימינו:

רומניה נוטלת באחריות הכבדה ביותר למותם של יותר יהודים מאשר כל מדינה אחרת פרט לגרמניה עצמהּ. הרציחות ההמוניות אשר בוצעו ביאשי, אודסה, בוגדנובקה, דומנובקה ופצ'ורה, למשל, היו מבין הרציחות המבעיתות ביותר אשר בוצעו במהלך השואה. רומניה ביצעה רצח עם נגד היהודים. הישרדותם של יהודים באזורים מסוימים של המדינה לא יכולה לשנות את המציאות הזאת.

הפיכה ושינוי כוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומניה לאחר מלחמת העולם השנייה. השטחים המסומנים בירוק בהיר נמסרו לברית המועצות ולבולגריה

לאחר מתקפת הנגד של הסובייטים בסטלינגראד, מדינות הציר החלו להיות בנסיגה. ב־1944 הכלכלה הרומנית נקלעה למשבר קשה בעקבות הוצאות המלחמה הכבדות, התרומות הנכבדות לגרמניה הנאצית וההפצצות ההולכות ומכבידות של בעלות הברית. כל אלו, וההתשה מהמלחמה גרמו לרבים ברומניה להגביר את קולות ההתנגדות שלהם. המלך מיכאי, שבתחילה היה בובת קש של אנטונסקו, הוביל להפיכת 23 באוגוסט 1944, בתמיכת האופוזיציה והצבא, והפיל את הדיקטטורה של אנטונסקו. המלך הציע לגרמניה לסגת משטח רומניה ללא קרב, אך הגרמנים ראו בהפיכה מצב זמני בלבד, וצבאם תקף את רומניה. בתגובה, ביקשה רומניה להצטרף לצדן של בעלות הברית. עם זאת, ברית המועצות (ייתכן כי ממניעים נקמניים) המשיכה לראות ברומניה חברה במדינות הציר, וכוחות סובייטיים החלו לפלוש אל תוך רומניה ולקחו בשבי כ־140,000 אסירים.

ב־1944 הגיע ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, להסכם עם שליט ברית המועצות, יוסף סטלין, על חלוקת אירופה לאחר המלחמה. סטלין קיבל 90% השפעה על רומניה‏[6]. ב־12 בספטמבר 1944 נחתם הסכם שביתת נשק עם רומניה‏[7]. כוחות רומניים המשיכו לספוג אבידות בלחימה מול כוחות גרמניים בטרנסילבניה, בהונגריה ובצ'כוסלובקיה.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת חוזה פריז אשר נחתם ב־1947 סירבו בעלות הברית להעניק לרומניה מעמד של צד לוחם (co-belligerent). צפון טרנסילבניה חזרה להיות חלק אינטגרלי מרומניה, אך ברית המועצות סיפחה את בסרביה וצפון בוקובינה סופית. בשאר חלקי רומניה נשאר הכיבוש הסובייטי, ב־1947 הודח המלך מכיסאו והוגלה, ונוצרה הרפובליקה הקומוניסטית העממית של רומניה. הכיבוש הסובייטי הסתיים רק בשנת 1958.

ברומניה, כמו בצ'כוסלובקיה, פולין ומדינות נוספות, התבצע גירוש והעברת אוכלוסיות גרמניות לאחר מלחמת העולם השנייה.

התקופה הקומוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמל הרשמי של הרפובליקה הסוציאליסטית של רומניה

הקדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הקומוניסטית של רומניה היא התקופה שבה נשלט הממשל על ידי המפלגה הקומוניסטית הרומנית. במהלך תקופה זו נקראה המדינה "הרפובליקה העממית של רומניה", ומאוחר יותר, בימיו של השליט ניקולאה צ'אושסקו, שונה שמה ל"הרפובליקה הסוציאליסטית של רומניה". המפלגה שעקב גיוס פלג מתוך המפלגה הסוציאל.דמוקרטית שינתה את שמה ל"מפלגת הפועלים הרומנית", חזרה מאוחר יותר, ב-1965 לשם "המפלגה הקומוניסטית הרומנית".

עלייתם לשלטון של הקומוניסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות דחפה להכללתה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שלא הייתה מפלגה גדולה לפני כן, בממשלה החדשה, בזמן שפוליטיקאים לא־קומוניסטים החלו להיעלם מהזירה הפוליטית. בסופו של דבר הוכרח המלך מיכאי לוותר על כיסאו והוגלה, והוכרזה הקמה של הרפובליקה העממית של רומניה. בראש המשטר הקומוניסטי עמד בהתחלה הנהגה קולקטיבית - בעיקר הרביעיה גאורגה גאורגיו-דז',אנה פאוקר, ואסילה לוקה ותאוהרי ג'ורג'סקו ואחרי שנת 1952 התרכז הכוח בידיו של גאורגה גאורגיו-דז'.

תקופתו של גאורגיו-דז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומניה הפכה למדינה קומוניסטית תחת חסותה הצבאית והכלכלית המלאה של ברית המועצות. במהלך תקופה זו, משאביה המדולדלים של רומניה לאחר מלחמת העולם השנייה נשאבו בעקבות הסכמים סובייטיים-רומניים: חברות בבעלות סובייטית ורומנית משותפת הוקמו בעקבות מלחמת העולם השנייה כדי להסתיר את מה שרבים כינו "ביזה של רומניה על ידי ברית המועצות"; בנוסף לכך, הושתו על רומניה תשלומי פיצויים כבדים לברית המועצות בעקבות המלחמה. במהלך התקופה הזאת, למעלה משני מיליון בני אדם נאסרו בשרירותיות בשל סיבות פוליטיות, כלכליות ואחרות. הוצאות להורג, עינויים והתעללויות הופעלו כנגד מספר גדול של אנשים, החל מיריבים פוליטיים ועד לאזרחים מן המניין. לפחות 200,000 איש איבדו את חייהם כתוצאה מהדיכוי הקומוניסטי ברומניה בין 1948 עד 1964.[דרוש מקור]. בשנת 1958 הצליח גאורגיו-דז' להגיע להסכם עם מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב בנוגע לנסיגת הצבא הסובייטי מרומניה. בסוף שלטונו, אחרי הפיוס עם טיטו, החרפה חוזרת של רדיפות פוליטיות בשנים 1959-1960, התחיל גאורגיו דז' ומקורביו בשנים 1964-1963 מדיניות של התרחקות מהמפלגה הקומוניסטית הסובייטית ושל חיזוק היחסים עם המערב. בו זמנית התחיל המשטר לעודד התנתקות בולטת מההשפעה התרבותית של רוסיה וברית המועצות ועודדה בריש גלי את הלאומיות הרומנית.

כרזת תעמולה שצולמה ברחובות בוקרשט ב־1986. בכיתוב: "65 שנים להיווסדה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית", והמפגינים המצוירים אוחזים בשלטים הקוראים "עידן צ'אושסקו", "המפלגה, צ'אושסקו, רומניה" ו־PCR (ראשי תיבות של "המפלגה הקומוניסטית הרומנית").

תקופתו של צ'אושסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניקולאה צ'אושסקו

בתחילת שנות השישים של המאה ה־20, ממשלתה הקומוניסטית של רומניה החלה לצבור מידה מסוימת של עצמאות מברית המועצות. נִיקוֹלַאֶה צַ'אוּשֶׁסְקוּ מונה לעמוד בראש המפלגה הקומוניסטית הרומנית ב־1965 ולכהן כראש המדינה ב־1967 לאחר מותו של גאורגה גאורגיו-דז'. לאחר מלחמת ששת הימים ניתקו כל מדינות הגוש הסובייטי במזרח אירופה, את יחסיהן הרשמיים עם מדינת ישראל, פרט לרומניה של צ'אושסקו. ב־1968 גינה צ'אושסקו את הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה (ואכן, רומניה הייתה היחידה מבין מדינות ברית ורשה אשר לא השתתפה בפלישה לצ'כוסלובקיה) וכמו כן הביא להקלה מסוימת בדיכוי הפנימי של אזרחיו; הדבר העניק לו תדמית חיובית הן מבית והן בקרב המערב. עובדה זו גרמה למדינות רבות במערב להימנע מלהפנות את גבן אל משטר אשר בשנות ה־70 הפך, בעקבות ביקורו של צ'אושסקו בסין הקומוניסטית[8], ליותר נוקשה, שרירותי וגחמני. צמיחה כלכלית מהירה שהוזנה על ידי אשראי זר פינתה את דרכה לסגפנות מסולפת ודיכוי כלכלי חמור. חלה צניחה בגידול האוכלוסין, העוני גבר ותופעות שהיו שוליות בעבר, כגון ילדים נטושים המשוטטים ברחובות, שיעורי גירושין גבוהים ומחלות שהשלטון סירב להכיר בהן הלכו והפכו יותר ויותר רווחות. טיפולם של השלטונות בתופעות אלו היה איסור על הפלות מלאכותיות, מתן קנסות לאזרחים מעל גיל 25 אשר לא היו להם ילדים, מתן הטבות למשפחות מרובות ילדים, הפיכת הפרוצדורה הדרושה לשם גירושין למסובכת וכמעט בלתי אפשרית; בנוסף, בשנות השמונים בדיקות איידס היו בלתי חוקיות (כדי שלא ייוודע דבר קיומה של מגפת איידס נרחבת ברומניה)‏[9].

ב־1978 ערק יון מיחאי פצ'פה, חבר בכיר במשטרה החשאית הרומנית, הסקוריטאטה, לארצות הברית. זהו העריק בעל הדרגה הגבוהה ביותר‏[10] מהגוש הקומוניסטי במהלך המלחמה הקרה. בעקבות עריקתו, אשר היוותה מכה קשה למשטר הקומוניסטי, ערך צ'אושסקו מסע טיהורים בצמרת הסקוריטאטה, והגביר את דיכוי כלל האזרחים ברומניה. בנוסף לכך, ספר שהוציא פאצ'פה בארצות הברית חשף פרטים נסתרים על משטרו של צ'אושסקו, כגון שיתוף פעולה עם ארגוני טרור ערביים ומשטרים אפלים כגון זה של מובוטו ססה סקו, ריגול תעשייתי מאסיבי נגד ארצות הברית והמערב, ומאמצים רבים מצד צ'אושסקו להשיג תמיכה פוליטית מהמערב; גילויים אלו, ומדיניותו הדראקונית ההולכת ומחמירה של צ'אושסקו, גרמו לבידוד גובר והולך של רומניה בזירה הבינלאומית, ולהפסקת הצמיחה הכלכלית שממנה נהנתה בסוף שנות השישים. עם זאת, יחסיה הדיפלומטיים של רומניה עם ישראל לא נותקו, ורומניה היוותה מעין "גוף מתווך" בין ישראל לארגונים שלישראל לא היו קשרים ישירים עמם. כך פעל המשטר הרומני גם בזירות אחרות. הוא לא ניתק למשל את יחסיה הדיפלומטיים עם המשטר של אוגוסטו פינושה בצ'ילה.

במהלך שנות ה־80 הלך והחמיר המשטר ברומניה, וימי הזוהר של צ'אושסקו, בהם באמת זכה לתמיכה גדולה מן העם, נשכחו כלא היו. ההפיכות ברחבי הגוש הקומוניסטי היוו קטליזטור לנפילת המשטר הקומוניסטי בשרשרת אירועים עקובים מדם בדצמבר 1989, אשר התחילו בערים טימישוארה ובוקרשט, והסתיימו בהוצאתם להורג הפומבית של הרודן ורעייתו, והכרזה על הקמת רפובליקה דמוקרטית חופשית ברומניה.

יון איליאסקו, חבר בכיר לשעבר במפלגה הקומוניסטית אשר הודח על ידי צ'אושסקו, קיבל הכרה לאומית כמנהיגה של ממשלת קואליציה מאולתרת. חזית ההצלה הלאומית (שהפכה ל"מפלגה הסוציאל־דמוקרטית" בימינו) הכריזה על החזרת הדמוקרטיה והחירויות האזרחיות ב־22 בדצמבר 1989. המפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק, והחוקים הדראקוניים ביותר של צ'אושסקו, כגון האיסור על הפלות ואמצעים למניעת הריון, בוטלו.

דמוקרטיה והתחדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־20 במאי 1990 התקיימו בחירות כלליות לנשיאות ולפרלמנט. בבחירות התמודדו בין השאר מפלגות שהיו קיימות לפני מלחמת העולם השנייה אך הוצאו אל מחוץ לחוק בעבר, כגון "מפלגת האיכרים הלאומית" ו"המפלגה הליברלית הלאומית". מפלגתו של איליאסקו, "חזית ההצלה הלאומית", שלטה היטב באמצעי התקשורת הלאומיים, והוא זכה ב־85% מהקולות. מפלגתו קיבלה שני שלישים מהמושבים בפרלמנט. מרבית החברים הממשלה החדשה (כולל ראש הממשלה) היו בכירים קומוניסטים לשעבר, והממשלה החלה במספר רפורמות מצומצמות לעבר כלכלת שוק חופשי.

מרבית השרים בממשלה החדשה היו קומוניסטים לשעבר, עובדה שגררה הפגנות רבות. ראויה לציון הפגנה שהתקיימה ללא הפסקה בכיכר האוניברסיטה בבוקרשט באפריל 1990, ופוזרה בכוח כעבור חודשיים על ידי קבוצת כורים ביוזמתו של הנשיא איליאסקו, שכינה את המפגינים "חוליגנים". הכורים אף תקפו את בתיהם של ראשי האופוזיציה. כאשר אותם הכורים שבו לבוקרשט כדי לדרוש העלאה בשכרם בספטמבר 1991, נפלה הממשלה הראשונה.

בדצמבר 1991 אומצה חוקה חדשה שאושררה באמצעות משאל עם, אם כי משקיפים בינלאומיים האשימו את הממשלה בזיופים. החוקה תוקנה שוב ב־18 ו־19 באוקטובר 2003, ושוב הוטחו האשמות של משקיפים בינלאומיים אודות טוהר ההליך.

בוקרשט בלילה

בחודש מרץ 1992 התפצלה מפלגת "חזית ההצלה הלאומית" לשתי סיעות: "חזית ההצלה הלאומית הדמוקרטית" (FDSN) בראשותו של איליאסקו ו"המפלגה הדמוקרטית" (PD) בראשותו של פטרה רומאן. בספטמבר של אותה שנה ניצח איליאסקו בבחירות לנשיאות ומפלגתו גרפה את מירב הקולות בבחירות הפרלמנטריות של אותה שנה. הורכבה קואליציה רחבה של מספר מפלגות, ומפלגתו של איליאסקו שינתה את שמה ל"מפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרומנית" (PDSR).

בבחירות לנשיאות של 1996 ניצח אמיל קונסטנטינסקו והחליף את איליאסקו, אך מפלגתו של איליאסקו גרפה את מירב הקולות בבחירות הפרלמנטריות, ולא יכלה להרכיב קואליציה. הדבר גרם לכך שמפלגות אחרות, בראשות מפלגתו של קונסטנטינסקו, הרכיבו קואליציה שבירה. החלטות רבות לגבי עתידה של רומניה ושיקומה התקבלו רק כעבור עיכובים וויכוחים רבים או שלא התקבלו בכלל; עם זאת, הקואליציה כן הצליחה להביא למימושן של כמה רפורמות חשובות.

בבחירות של שנת 2000, מפלגתו הסוציאל-דמוקרטית של איליאסקו חזרה לשלטון ואיליאסקו עצמו זכה בנשיאות ונכנס לקדנציה השלישית. ראש ממשלתו, אדריאן נסטאסה, הואשם בפרשיות שחיתות חוזרות ונשנות.

בעקבות תוצאות הבחירות של נובמבר 2004, אף מפלגה לא יכלה להרכיב קואליציה. בנוסף לכך, משקיפים בינלאומיים רבים טענו כי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הייתה אחראית לזיופים בקני מידה נרחבים. לאחר סיבוב שני שנערך כעבור שבועיים, ניצח (ברוב דחוק של 51%) מי שהיה ראש עיריית בוקרשט טראיאן בססקו והתמנה לתפקיד נשיאה השלישי של רומניה לאחר המהפכה.

ב־2004 הצטרפה רומניה לנאט"ו, והפכה לחברה באיחוד האירופי ב־1 בינואר 2007. בימים אלו עיקר פעילותה של הממשלה הרומנית מתרכז בשני האתגרים המרכזיים הדרושים לשם הפיכה לחברה מן המניין באיחוד האירופי: ביעור נגע השחיתות, שרומניה עדיין נגועה בו במידה נרחבת; ורפורמה של המערכת המשפטית. עם זאת, מספר מדינות במערב אירופה רמזו כי יציבו הגבלות מסוימות על רומניה ואזרחיה וכי הם לא יהיו אזרחים מן המניין באיחוד האירופי לאחר ההצטרפות‏[11]. בו־בזמן שרומנים רבים עזבו בעשורים האחרונים את המדינה, רבים אחרים שואבים תקווה מן ההשקעות הזרות הרבות בשנים האחרונות ומן העלייה היחסית ברמת החיים, ומצפים לעתיד טוב יותר לארצם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאובן אנושי קובע שיא אירופאי, מתוך אתר ה־BBC
  2. ^ Trinkaus, E., Moldovan, O., Milota, Ş., Bîlgăr, A., Sarcina, L., Athreya, S., Bailey, S.E., Rodrigo, R., Gherase, M., Hilgham, T., Bronk Ramsey, C., & Van Der Plicht, J. ( 2003), An early modern human from Peştera cu Oase, Romania. Proceedings of the National Acadademy of Science U.S.A., 100(20), pp. 11231–11236 Andrei Soficaru, Adrian Dobo and Erik Trinkaus (2006), Early modern humans from the Peştera Muierii, Baia de Fier, Romania, Proceedings of the National Acadademy of Science U.S.A., 103(46), pp. 17196-17201
  3. ^ Stoica, Vasile (1919). The Roumanian Question: The Roumanians and their Lands. Pittsburgh: Pittsburgh Printing Company, 18-19. 
  4. ^ מחקר של ממשלת ארצות הברית בנושא חלקה של רומניה במלחמת העולם השנייה
  5. ^ דו"ח הוועידה הבינלאומית לחקירת חלקהּ של רומניה בשואה, שיצא לאור על ידי ממשלת רומניה בשנת 2004
  6. ^ הערות בכתב ידו של צ'רצ'יל על חלוקת השליטה ברומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה
  7. ^ הסכם שביתת הנשק עם רומניה
  8. ^ "מסעו של צ'אושסקו למזרח" מאת אדם טולניי, אוניברסיטת ג'ורג'טאון
  9. ^ מאמר על המדיניות הדמוגרפית הרומנית במהלך התקופה הקומוניסטית
  10. ^ מאמר של פאצ'פה על נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בו נכתב כי הוא קצין המודיעין בעל הדרגה הגבוהה ביותר אשר ערק למערב
  11. ^ "רומניה דורשת שוויון", מתוך ה־Herald Tribune


היסטוריה של מדינות אירופה
אוסטריה · אוקראינה · אזרבייג'ן · איטליה · איסלנד · אירלנד · אלבניה · אנדורה · אסטוניה · ארמניה · בולגריה · בוסניה והרצגובינה · בלגיה · בלארוס · גאורגיה · גרמניה · דנמרק · הולנד · הונגריה · הממלכה המאוחדת: (אנגליהויילססקוטלנדצפון אירלנד) · טורקיה · יוון · לוקסמבורג · לטביה · ליטא · ליכטנשטיין · מולדובה · מונטנגרו · מונקו · מלטה · מקדוניה · נורבגיה · סלובניה · סלובקיה · סן מרינו · ספרד · סרביה · פולין · פורטוגל · פינלנד · צ'כיה · צרפת · קפריסין · קרואטיה · קריית הוותיקן · רומניה · רוסיה · שבדיה · שווייץ תצלום לווין של אירופה