היפופיאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgהיפופיאה
Seabuckthorn berries, Nubra valley, Ladakh.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: ורדנאים
משפחה: יצהרוניים (Elaeagnaceae)
סוג: היפופיאה
מינים

היפופיאה מצוי (Hippophae rhamnoides)‏
Hippophae salicifolia

שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Hippophae
‏(ליניאוס)
שיח היפופיאה בהולנד

היפופיאה (שם מדעי: Hippophae), המכונה גם אובליפיחהרוסית: Облепиха), הוא סוג של שיח נשיר קוצני בעל גרגירים שמנוניים גדולים בצבע כתום-צהוב מבריק, השייך למשפחת היצהרוניים (Elaeagnaceae).

תיאור ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסוג היפופיאה שישה מינים ושנים עשר תתי-מינים, שתפוצתם משתרעת על פני שטח נרחב באירופה ובאסיה, הנמצא בשטחיהן של סין, מונגוליה, הודו, נפאל, פקיסטן, רוסיה, הממלכה המאוחדת, צרפת, דנמרק, הולנד, גרמניה, פולין, פינלנד, שבדיה ונורבגיה. למעלה מ-90 אחוזים – או כ-1.5 מיליון הקטאר (10.5 מיליון דונם) מכלל שיחי ההיפופיאה נמצאים בסין, שבה מנוצל הצמח למטרות שימור מים ואדמה.

השיחים צומחים לגובה של 0.5 עד 6 מטרים, ולעתים נדירות (במרכז אסיה) מגיעים אף עד לגובה של 18 מטרים. על פי רוב גדל השיח באזורים יבשים וחוליים. הצמח סביל למלח באוויר ובקרקע, אך הוא דורש אור שמש מלא לשם צמיחה טובה, ואינו מיטיב לצמוח בצילם של עצים גדולים.

ההיפופיאה המצוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיפופיאה המצוי (Hippophae rhamnoides) הוא המין הנפוץ ביותר, עם תפוצה שנפרשת מן החופים המערביים של אירופה ועד צפון-מערב סין. במערב אירופה הוא תחום בעיקר לאזור החופים, שבהם המלח הניתז מן הים מונע מצמחים גדולים אחרים להתחרות בו; במרכז אסיה הוא נפוץ בעיקר באזורים מדבריים-למחצה, שבתנאי היובש השוררים בהם לא יכולים צמחים אחרים לשרוד; במרכז אירופה ובאסיה הוא נפוץ גם בגבהים שמעל לקו העצים (קו דמיוני במרומי ההרים שמעבר לו לא צומחים עצים) ובאזורים שמשיים אחרים כגון גדותיהם של נהרות.

להיפופיאה המצוי ענפים דחוסים, נוקשים וקוצניים. עליו צרים ומחודדים בקצותיהם, גונם ירוק-כסוף חיוור, אורכם 3–8 ס"מ ועוביים פחות מ-7 מ"מ. הוא דו ביתי – ישנם צמחים זכריים וצמחים נקביים. הצמח הזכרי מפיק פרחים בעלי גון הנוטה לחום, היוצרים אבקה המפוזרת באמצעות הרוח.

גרגירים ועלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצמח הנקבי מפיק גרגירים כתומים, שקוטרם 6–9 מ"מ. הגרגירים רכים ועסיסיים, ועשירים בוויטמין C (בריכוז ממוצע של 600 מ"ג ל-100 גרם, ולעתים אף של 1,500 מ"ג ל-100 גרם‏‏).‏[1] יש פרטים העשירים בנוסף גם בוויטמין A, בוויטמין E ובשמנים. הגרגירים מהווים מרכיב חשוב בתזונת החורף של ציפורים מסוימות, ובעיקר בזו של הקיכלי האפור.

העלים נאכלים בידי פגיותיו של מין של עש החי באזור החוף, וכן בידי פגיות של פרפראים אחרים.

Hippophae salicifolia[עריכת קוד מקור | עריכה]

המין Hippophae salicifolia (היפופיאה בעל עלים דמויי-ערבה) נפוץ רק בהרי ההימלאיה, מדרום לתפוצתו של ההיפופיאה המצוי, וגדל בפסגות גבוהות ובעמקים יבשים. הוא נבדל מן ההיפופיאה המצוי בעליו, שהם בעלי עובי של עד 10 מ"מ וגונם ירוק ופחות כסוף, ובצבע הצהוב של גרגיריו.

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטיף ועיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטיף פירות ההיפופיאה קשה בשל קוציו הצפופים של השיח. טכניקת קטיף נפוצה היא הסרתו של ענף שלם; אולם פעולה זו הרסנית לצמח, ומפחיתה את היבולים הבאים. הענף שהוסר מוכנס להקפאה, וטלטול קל שלו גורם לגרגירים לנשור. הענפים שנחתכו מוכנסים להקפאה עמוקה של −32°C, ומופשרים קלות על פני השטח בעת הסרת הגרגירים. הגרגירים נמעכים, בתהליך שבו נפטרים מכ-95% מן העלים ומיתר הפסולת. הגרגירים הנוזליים מאוחסנים בטמפרטורה של −22°C.

צנצנות ריבת היפופיאה, בקבוקי מיץ היפופיאה וליקר היפופיאה

הדרך היעילה ביותר לקצור את הגרגירים מבלי לפגוע בענפים היא באמצעות שימוש במנער-גרגירים (מכשיר אשר פותח באסטוניה לפני מספר שנים). קציר מכני מותיר עד ל-50% מן הגרגירים במטע, וניתן לקצור את הגרגירים רק פעם בשנתיים – בעוד שבשימוש במכונה זו ניתן להגיע ליבול הגדול עד פי ארבעה מזה המתקבל בשיטת חיתוך הענפים.

במהלך המלחמה הקרה, פיתחו גננים מברית המועצות ומגרמניה המזרחית זנים מגוונים, בעלי ערך תזונתי רב יותר, גרגירים גדולים יותר, עיתות הבשלה שונות וענפים בעלי צורה המקלה על קציר הגרגירים. במשך עשרים השנים האחרונות גודלו גידולים ניסיוניים בארצות הברית – אחד בנבדה ואחד באריזונה – ובפרובינציות המערביות של קנדה.‏‏‏[2]

שיח ההיפופיאה מהווה גם צמח נוי פופולרי, העשוי לשמש גדר חיה. בחלקים מסוימים של העולם משתמשים בשיח החזק כדי לייצב את גדותיהם של נהרות ושיפועים תלולים. נופו של הצמח זוכה להערכה באזורים בעלי אקלים צפוני, שכן אשכולות הגרגירים הצבעוניים נשמרים לאורך החורף.‏‏‏[3] מוכרי פרחים משתמשים בענפיו של השיח לעיצוב קישוטים.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגרגיריו של ההיפופיאה תכליות רבות. הם אכילים ומזינים, אם כי חמוצים ועפיצים למדי, ואינם טעימים למאכל בצורתם הנאה, אלא אם הם מוקפאים (במטרה להפחית את העפיצות) או מעורבבים במיץ מתוק יותר כגון מיץ תפוחים או ענבים. בנוסף, ניתן להשתמש בהם להכנת עוגות, ריבות וליקרים.

כאשר נמעכים גרגירי ההיפופיאה, המיץ המתקבל נפרד לשלוש שכבות: למעלה מתקבל קרם כתום סמיך; באמצע, שכבה המכילה בצורה אופיינית אחוז גבוה של שומנים רוויים ולא-רוויים; ובשכבה התחתונה – משקעים ומיץ.‏‏‏[4]‏‏‏[5]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Subhuti Dharmananda, ‏Sea Buckthorn, Institute for Traditional Medicine, Portland, OR
  2. ^ Agriculture and Agri-Food Canada, Prairie Farm Rehabilitation Administration Center, Sea-buckthorn: A promising multi-purpose crop for Saskatchewan, January 2008 (באנגלית)
  3. ^ ‏Kam, Barbara; Nora Bryan, The Prairie Winterscape: Creative Gardening for the Forgotten Season, Fifth House Ltd., 2003, pp. 108-110. ISBN I-894856-08-2. (באנגלית)
  4. ^ Alam Zeb, Chemical and Nutritional Constituents of Sea Buckthorn Juice, Department of Biotechnology, University of Malakand, Chakdara, N.W.F.P, Pakistan, in: Pakistan Journal of Nutrition 3 (2): 99-106, 2004 (באנגלית)
  5. ^ ‏Dalija Seglina et al, The Effect of Processing on the Composition of Sea Buckthorn Juice, Journal of Fruit and Ornamental Plant Research, Vol. 14 (Suppl. 2), 2006 ()‏

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]