היפסטר
היפסטר (באנגלית: Hipster) הוא מושג המשמש לתאור תת-תרבות של צעירים מהמעמד הבינוני, משכילים ותושבי מרכזים עירוניים גדולים, הנוהגים לאמץ את תרבות הנגד, אשר מתעניינים בתרבות אלטרנטיבית ואשר ידועים בשל הטעם האקלקטי שלהם - כגון הקשבה למוזיקת אינדי, חוש אופנה שחורג מהמיינסטרים, ואורח חיים אלטרנטיבי. מקור הביטוי הוא עוד בתרבות הג'אז של שנות ה-40 של המאה ה-20, אך הוא הופיע מחדש בשנות ה-90 של המאה ה-20 ומאז הוא נמצא בשימוש עד היום. לעומת זאת, קיימת גם ביקורת לגבי המושג היפסטר, לפיה המושג הוא למעשה מיתוס תרבותי, התגבשות של סטריאוטיפ שיצרה תקשורת ההמונים ואשר נועד לסווג ולמסחר את תרבות הצריכה האלטרנטיבית, כך שכלל לא מדובר בקבוצה תרבותית מובחנת.
האופנה ההיפסטרית מעצם אופיה האלטרנטיבי היא מגוונת מאד, אך ניתן להצביע על מספר מאפייני הופעה נפוצים יחסית בקרב היפסטרים - כגון אופנת רטרו ווינטג', לבישת ווסטים עדינים בצבעים כהים לרוב, הרכבת משקפיים גדולים בעלי מסגרת בולטת (פעמים רבות ללא כל עוצמת עדשה, ושלא מסיבות אופטיות), גידול שיער פנים וחבישת כובעי בורסלינו בקרב הגברים, תספורות אסימטריות, וכיוצא בכך. מאפייני הופעה שמטרתם להתבלט מצד אחד, ולהראות על חוסר אכפתיות להופעתם החיצונית מצד שני.
תוכן עניינים |
היסטוריה [עריכה]
מקור המונח [עריכה]
מקור המונח "היפסטר" הוא מהמילה האנגלית "hip" (שמשמעותה "בָּעִנְיָנִים"). במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20 המאוחרות המונח הפך פופולרי בארצות הברית כאשר רבים החלו להשתמש במילה "היפ" כדי לתאר את מעריצי מוזיקת הג'אז המודרנית ובעיקר את מעריצי הז'אנר המרכזי במוזיקת הג'אז בי בופ, (אשר הפך פופולארי במיוחד בתחילת העשור) אשר אימצו לעצמם את סגנון חייהם של מוזיקאי הג'אז – כגון סגנונות הלבוש שלהם, שימוש תדיר במינוחים ובסלנג של מוזיקאי ג'אז, שימוש במריחואנה וסמים אחרים, הומור סרקסטי, עוני מרצון, ועוד. עם הזמן למילה "היפ" התווספה הסיומת הנפוצה בשפה האנגלית '-סטר' (כמו למשל במילה 'גנגסטר'), וכך נוספה המילה "היפסטר" ללקסיקון.
ההיפסטרים הראשונים היו בדרך כלל צעירים לבנים מהמעמד הבינוני אשר ניסו לחקות את אורח חייהם של נגני הג'אז השחורים שאותם העריצו. בשלבים המוקדמים הם אף בחרו להשתמש בשפה משלהם, וזאת במטרה להבחינם מכל מי שמחוץ לקבוצה. אך במהרה התרבות ההיפסטרית התרחבה, כך שלאחר מלחמת העולם השנייה, התפתחה סצנה ספרותית שלמה סביב התרבות. ג'ק קרואק תיאר בשנות ה-40 של המאה ה-20 את ההיפסטרים כמי ש"משוטטים ברחבי אמריקה, מתבטלים ותופסים טרמפים בכל מקום, ככאלה שיש להם אישיות רוחנית". במאמרו "הכושים הלבנים", תיאר נורמן מיילר את ההיפסטרים כאקזיסטנציאליסטים אמריקאים, אשר חיים כשהם מוקפים במוות - אם זו הסכנה של מלחמה גרעינית או הקונפורמיזם החברתי - ולכן הם בוחרים במקום זאת "להתגרש מהחברה ולחיות ללא שורשים, לצאת אל המסע הבלתי מתוכנן אל תוך הציווי המרדני של העצמי".[2]
האבולוציה של המונח בשנות ה-90 ובמאה ה-21 [עריכה]
המונח "היפסטר" קיבל משמעות מחודשת במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 כדי לתאר תת-תרבות של צעירים (לרוב המונח מתייחס לקבוצה הדמוגרפית של הגילאים 18-24) מהמעמד הבינוני, משכילים ותושבי מרכזים עירוניים גדולים, הנוהגים לאמץ את תרבות הנגד, אשר מתעניינים בתרבות אלטרנטיבית ואשר ידועים בשל הטעם האקלקטי שלהם - כגון הקשבה למוזיקת אינדי, חוש אופנה שחורג מהמיינסטרים, ואורח חיים אלטרנטיבי.
האיזכור הראשון של המונח "היפסטר" בצורה העכשווית שלו הופיע ב-14 באפריל 1994 בדוח פנימי וחסוי של יצרן הסיגריות קאמל אשר בו צויין: "חיי החברה של ההיפסטרים הללו סובבים סביב מועדוני לילה, בתי קפה, אופנה, ומוסיקה".
במאמר של הטיים מגזין משנת 2009 אשר חקר את המונח נטען כי:
|
היפסטרים הם אלה אשר מביעים זילזול כשתציינו בפניהם שאתם אוהבים להאזין למוזיקה של להקת קולדפליי. הם אלה שלובשים חולצות עם ציטוטים מסרטים שמעולם לא שמעתם עליהם והם היחידים בארצות הברית שעשויים לחשוב ש-Pabst Blue Ribbon היא בירה טובה. הם לובשים כובעי קאובוי או כומתות וכל הפריטים שהם לובשים נבחרו בקפידה אך במטרה שתחשבו שהם לא השקיעו מאמץ רב בבחירת פרטי הלבוש שלהם".[2] |
||
בספרו משנת 2011 HipsterMattic, סיכם הכותב האוסטרלי מט גרנפילד את התרבות ההיפסטרית באופן הבא:
|
בעוד שתרבות המיינסטרים של שנות האלפיים העסיקה את עצמה בתוכניות ריאליטי, מוסיקת דאנס, ולאיפה נעלמו התחתונים של בריטני ספירס, החלה להתרחש התקוממות שקטה מאחורי הקלעים. סוגים נשכחים של ביגוד, בירה, סיגריות ומוזיקה נהפכו שוב לפופולרים. הרטרו נהיה מגניב, הסביבה נהפכה לחשובה והישן נהפך ל'חדש' החדש. ילדים רצו ללבוש מכנסי קרדיגן כמו של סילביה פלאת' ולהרכיב משקפיים כמו של באדי הולי - מתהוללים באירוניה של לעשות משהו כל-כך חנוני לכל-כך מגניב. הם רצו לחיות בדרכים של קיימות ולאכול גרעינים אורגניים ונטולי גלוטן. מעל לכל, הם רצו שיכירו בהם כשונים - לסטות מהמיינסטרים ולעצב נישה תרבותית שכולה שלהם. עבור הדור החדש הזה, סגנון לא היה משהו שאפשר פשוט לקנות בחנות כלבו, אלא משהו שמצאת בחנות יד-שניה, או, באופן אידיאלי, הכנת בעצמך. הדרך להיות מגניב לא הייתה בלהתלבש כמו כוכב טלוויזיה: היא הייתה בלהיראות כאילו מעולם לא ראית טלוויזיה".[3] |
||
בשנת 2011 פורסמו בניו-יורק מספר מאמרים שקבעו כי ימי הזוהר של התרבות ההיפסטרית היו עוד בתחילת שנות האלפיים, ובתקופה שלפני המשבר הכלכלי. מאמרים אלה גם המעיטו בערך המוסף של התרבות ההיפסטרית בקביעה ש"העידן ההיפסטרי לא ייצר אומנים, למעט אומני קעקועים. הוא גם לא הניב ספרות מדהימה, אבל הוא עשה שימוש טוב בפונטים".
ביקורת [עריכה]
במאמר של ההפינגטון פוסט משנת 2008 בשם "מי הוא היפסטר?", נטען כי "כל המטרה של ההיפסטרים היא להתחמק מזה שיתייגו אותם. לעומת זאת, הם כולם מתלבשים אותו דבר ומתנהגים אותו דבר, וככלל אחידים בחוסר האחידות שלהם. האם עצם העובדה שישנו מראה טיפוסי המאפיין היפסטרים נוגד למעשה את תפיסת העולם ההיפסטרית? הרי היפסטרים אמורים לשנוא כל מה שמיינסטרים או אופנתי."[4]
לפי דן פלטצ'ר מטיים מגזין "ההיפסטרים זוכים לרמה יוצאת דופן של תיעוב כנגדם. אלו המבקרים את התרבות ההיפסטרית תיארו את הקבוצה הזאת, שמוגדרת באופן די עמום, כשופעת בשביעות רצון עצמית, מלאה בסתירות, ובשורה התחתונה, מהווה את המבוי הסתום של החברה המערבית."[2] אליס תומפסון, עורכת בבלוג LAist טוענת ש"אנשים שהתבגרו בתקופה של תנועות הפאנק-רוק של שנות השבעים והשמונים נוטים לשנוא 'היפסטרים'", שאותם היא מתארת כ"אנשים שלובשים אופנה אלטרנטיבית יקרה, הולכים לפאבים הכי חדשים ומגניבים ומאזינים ללהקות הכי עדכניות." תומפסון ממשיכה וטוענת כי "נראה שההיפסטרים לא משייכים עצמם לאף פילוסופיה מסוימת... [או]... לאף סגנון מוזיקלי מסוים." במקום זאת, הם שכירי החרב של הסטייל" אשר לוקחים כל מה שפופולרי ובאופנה, ו"לוקחים ללא רשות את כל הסטייל של תנועות חברתיות שקדמו להם כמו הפאנק, תוך התנערות מכל מה שאותו סטייל ייצג עבור אותן תנועות חברתיות."[5]
מארק גרייף, מייסד כתב העת הספרותי n+1 ופרופסור בניו סקול, טוען במאמר שפרסם בניו יורק טיימס שנעשה שימוש במושג "היפסטר" על ידי קבוצות מרקע כלכלי שונה כדי לסווג מעמדות חברתיים. הוא מפקפק באופיו מלא הסתירות של המושג, והאופן בו אף אחד לא חושב על עצמו בתור היפסטר: "באופן פרדוקסלי, אלו שהשתמשו במושג היפסטר כעלבון נראו בעצמם כמו היפסטרים - לבשו סקיני ג'ינס והרכיבו משקפיים גדולים, התרכזו במובלעות בתוך ערים גדולות, והסתכלו מלמעלה על אופנת המיינסטרים ועל כל מי שהגיע מחוץ לעיר." הוא מאמין שהקושי הרב בהגדרת המושג נובעת מהעובדה שכל נסיון לעשות זאת גורר חרדה אוניברסלית, כיוון שהוא "למעשה אומר לכולם שהם מזויפים."[6]
בישראל [עריכה]
תרבות זו החלה לבלוט בישראל באמצע העשור הראשון של המאה ה-21, תוך מתן ביטוי בעיקר לאופנה ההיפסטרית, ובאופן מצומצם מאד ליתר מאפייני התרבות ההיפסטרית, כגון המוזיקה ואורח החיים האלטרנטיבי (למעט מספר פאבים זעום המזוהה עם תרבות זו). תופעת ההיפסטרים מתרכזת בעיקר בעיר תל אביב.
ראו גם [עריכה]
קישורים חיצוניים [עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- עד שהתרגלנו למושג הזה, היפסטר, כבר צריך להיפרד, הארץ, 3 בספטמבר 2010.
- שונים באופן דומה: מה זה בעצם היפסטר, nrg מעריב, 6 ביוני 2010.
הערות שוליים [עריכה]
- ^ משקפיים אלה מכונים בישראל "משקפי גיק שיק", מדובר במאפיין אינטגראלי של התרבות ההיפסטרית.
- ^ 2.0 2.1 2.2 דן פלטצ'ר, "Hipsters", טיים, 29 ביולי 2009.
- ^ מט גרנפילד (2011), HipsterMattic.
- ^ ג'וליה פלבין. "?Who's a Hipster", הפינגטון פוסט, 8 באוגוסט 2008.
- ^ אליס תומפסון,"?Why Does Everyone Hate Hipster Assholes", פברואר 2008.
- ^ מארק גרייף, "The Sociology of the Hipster", ניו יורק טיימס, 15 באוקטובר 2010.
