חיקסוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף היקסוס)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור קיר מקבר בני חסן שבה מתוארת שיירת נוודים שמיים יורדת למצרים, אחד מהם מוזכר בשמו: "אבישה" (או "אבישר") המכונה "חקה-חסת" (החיקסוס) - 'שליט ארץ זרה' בשפה המצרית הקדומה.‏[1]

החיקסוס או היקסוס הם שם יווני עתיק לקבוצה שמית שהשתלטה על מצרים העתיקה עם התרופפות כוחה של הממלכה התיכונה, בתקופה המכונה "תקופת הביניים השנייה". המצרים קראו לפולשים אלה בשם חקה-חסת ופירושו "שליטי ארצות זרות".

החיקסוס פלשו למצרים בשנת 1730 לפנה"ס, כבשו את מצרים התחתונה, והשליטו מלכי חסות על מצרים העליונה. שלטונם החזיק מעמד כמאה ושישים שנה, והסתיים עם גירושם על ידי יעחמס הראשון, שליט מקומי, סביב שנת 1570 לפנה"ס, שייסד את השושלת ה-18 במצרים ואת הממלכה החדשה. במהלך גירושם הם נמלטו צפונה לארץ כנען, לשרוחן, אולם מאוחר יותר צר יעחמס הראשון על העיר וכבשה.

בירתם של החיקסוס נקראה אווריס והיא נמצאת מזרחית לשפך הדלתא.

נרטיב של קורות החיקסוס הובא בידי מנתון, היסטוריון מצרי-הלניסטי בן המאה ה-3 לפנה"ס, שזיהה אותם כאבותיהם של היהודים. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו בן המאה ה-1 לספירה חלק על מנתון, אך ראה בפרטים מסוימים מדבריו ראיה לתיאור המקראי של יציאת מצרים.

המחקר הארכאולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה המתארת את ניצחונו של יעחמס על החיקסוס.

בסוף המאה ה-19, חפר הארכאולוג פלינדרס פיטרי באזור הדלתא של מצרים, וגילה שם ממצאים חומריים - קרמיקה ואדריכלות - שאינם אופייניים לתרבות המצרית, אך דומים מאוד לתרבות החומרית שאיפיינה את אזור ארץ ישראל וסוריה באותה תקופה. את הממצאים האלו זיהה פיטרי כתרבות החומרית של החיקסוס. תחילה חשבו החוקרים - בהתאמה לכתבי מנתון - כי החיקסוס היו בני עם, שהיה מפותח טכנולוגית, אשר פלש למצרים. על פי הממצאים הם זיהו כי מקורו של העם הזה הוא מצפון לסוריה וארץ ישראל, ולשיטתם אחרי שהשתלטו החיקסוס על סוריה וארץ ישראל הם המשיכו למצרים - בשנת 1750 לפנה"ס - ושלטו במצרים באזור דלתת הנילוס עד 1570 לפנה"ס.

משמעותו המקורית של הכינוי "חיקסוס" - או "חקאו-ח'אסות" במקורות המצריים היא ראשי שבטים מנוביה, אולם עם השנים נעשה שימוש בכינוי זה לציון מלכים מאזור כנען וסוריה.

תפיסה זו של החיקסוס - כ"עם זר שפלש למצרים" - הייתה מקובלת מאוד בראשית המחקר, אולם כיום, בעקבות ממצאי החפירות הארכאולוגיות, רוב החוקרים סבורים שהחיקסוס לא היו "עם" של ממש אלא כינוי לשליטים (מלכים מהשושלת ה-15) בני שכבת מהגרים מגוונת שהגיעה למצרים בהדרגה, אשר ניצלו תקופת כושר של החלשות השלטון המצרי האוטוכטוני והשתלטו על מצרים. התואר "חקא-חסות" - כלומר "שליט הארצות הזרות" - מופיע על כמה מהחרפושיות שהנפיקו שליטים אלו לצד שמותיהם, שהיו שמות שמיים וחוריים (כגון: "יעקבהר", "ענתהר" ו"נחמן") שהיו נפוצים לפני כן בכל רחבי המזרח הקדום (למעט מצרים). ישנם חוקרים הסבורים כי החיקסוס לא היו זרים כלל למצרים אלא רובד האוכלוסייה השמית שישבה מאז ומתמיד במצרים התחתונה.

הסברה הראשונה לגבי מוצאם של החיקסוס מקבלת חיזוק מהעובדה שבבירתם אווריס התחילה להתיישב החל מהשושלת ה-12 (1900 לפנה"ס לערך) אוכלוסייה שהגרה לשם מכנען ובעלת מאפיינים של תרבות הברונזה תיכונה II A. המהגרים מכנען היו רועי צאן, חיילים, מלחים ובעלי מלאכה בשירותו של פרעה. בקברי התקופה מצאו חמורים, שייתכן ושימשו כמנחת קבורה‏[2]. בתקופת השושלת ה-13 (1770 לפנה"ס) טיפסו המהגרים מכנען בהיררכיה החברתית בעיר, וצברו עושר רב. בתקופה זו הוקם רובע מיוחד שבו, על פי השקפת החוקרים, ישבו המהגרים וריכזו בידיהם את הסחר של מצרים עם המזרח‏[3]. באותה תקופה נבנו בעיר מקדשים במאפיינים כנעניים, ובפתחו של אחד מהם נמצא שריד גזע עץ אלון, אשר שימש ככל הנראה לצורך פולחן האשרה. מקובל להניח שהאשרה הכנענית זוהתה עם האלה המצרית חתחור, ואילו הבעל זוהה עם האל המצרי סת[4].

בעבר זוהתה בירת החיקסוס אווריס עם "צען" המקראית, שבצפון הדלתה, אולם כיום, בעקבות חפירותיו של הארכאולוג האוסטרי מנפרד ביטק בתל אל-דבע שבמצרים, ברור כי בירת החיקסוס שכנה בקנטיר - גם היא בצפון הדלתא - עיר שלימים שופצה על ידי רעמסס השני שיסד בה את בירתו פר-רעמסס (שרבים מזהים אותה עם "רעמסס" המקראית).

החיקסוס פיתחו את הטכנולוגיה ואת חרושת הברזל והנשק במצרים, והנחילו למצרים את הקשת המורכבת ואת מלחמת המרכבות, בהן עשו המצרים שימוש רב. המילים "מרכבה" ו"סוסים", שהפכו לחלק בלתי נפרד מהשפה המצרית הקדומה, באות למעשה משורש של שפה שמית שהובאה יחד עמם למצרים בתקופת החיקסוס. בתקופת שלטון החיקסוס הוקמו גם החלקלקות, שהן חומות ביצורים מרשימות סביב יישובים בכנען.

מבחינה פולחנית אימצו בהדרגה אנשי החיקסוס, שתחילה האמינו באלי המזרח הקדום, את פנתיאון האלים המצרי כאשר הם זיהו את אלי מצרים המקומיים עם אלים שמיים ידועים, למשל פולחן הבעל זוהה עם האל המצרי סת שאותו עבדו החיקסוס כאל הראשי שלהם.

המערכה שתוביל למפלתם של החיקסוס החלה בעקבות חשיפת תוכנית של שליט החיקסוס אפופיס הראשון בימי קאמוס (בן לשושלת מצרית מקומית ששלטה בתקופת החיקסוס באזור מוגבל בדרום מצרים) להשתלט על השטח המצרי המצומצם שבידיו של קאמוס בעזרת שיתוף פעולה עם מלך כוש. השליח ששלח השליט החיקסוסי אל מלך כוש נתפס בידי חייליו של קאמוס שהחליט לצאת למערכה לגירוש החיקסוס ממצרים התחתונה ולהחזיר את השליטה על שטחים אלה.‏[5] בשנת 1568 לפנה"ס בערך הטיל קאמוס, הפרעה האחרון של השושלת ה-17 מצור על אווריס אך לא הצליח להכניע את החיקסוס. בסופו של דבר גורשו שרידי החיקסוס האחרונים ממצרים כ-18 שנים לאחר מכן בימיו של ח'מודי על ידי המלך המצרי יעחמס הראשון (אחיו של קאמוס) - שנחשב למייסד השושלת ה-18 - סביב 1570 לפנה"ס. לפי כתבים ועדויות מתקופה זו נמלטו שליטי שושלת זו אל ארץ כנען, אל העיר שרוחן (הנזכרת במקרא כעיר בנגב יהודה), אך ברבות הימים ערך יעחמס הראשון מסע צבאי גם לארץ ישראל, צר על שרוחן שלוש שנים, וחיסל או לקח בשבי את אלו מפליטי החיקסוס שמצאו בה מפלט.

חלק מהחוקרים המודרניים טוענים כי ייתכן ואחרוני החיקסוס ניהלו משא ומתן עם יעחמס על עזיבתם מרצון את מצרים לכנען בכדיי למזער את הנזקים שייתכנו במתקפה עליהם, ללא הועיל. ואילו יעחמס בנו של איבנה, מצרי שהיה חייל בשירות יעחמס הראשון בעת המלחמה בחיקסוס ולימים חלק מהפקידות המצרית של השושלת ה-18, טוען כי במתקפה על מעוזי החיקסוס האחרונים במצרים נהרגו שמיים רבים ומן השבויים לקחו להם המצרים המקומיים עבדים ושפחות. תיאור של עבדים חיקסוסים לאחר התמוטטות שלטונם קיים באתר אל-קאב.

סברת החיקסוס ובני ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמם של החיקסוס בכתב חרטומים
S38 N29 N25
X1 Z1

ספר בראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרפושית עם הכתובת "בן רע, יעקב-הר, נחון בחיים", שנמצא בתל שקמונה, כיום מוצגת במוזיאון הימי הלאומי

תרגום המילה המילה חיקסוס כ"רועים מלכים" מזכיר את דיבורם של בני יעקב אל פרעה כפי שהוא מופיע בסוף ספר בראשית: "וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן..וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ. וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ. אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (בראשית מז א).

מנתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון המצרי-הלניסטי, מנתון, בן המאה ה-3 לפנה"ס, מזכיר בחיבורו את החיקסוס ומזהה אותם כאבותיו של עם ישראל, שלטענתו גורשו על ידי ממצרים, כמו בסיפור המקראי והמסורתי-יהודי של יציאת מצרים. בחיבורו ביוונית "אגיפטיקה" הוא מספר את דברי ימיה של מצרים, כפי שהוא קרא בכתבים ההירוגליפים המצריים. את תיאורו מביא יוסף בן מתתיהו בחיבורו הפולמוסי "נגד אפיון".‏[6]

בספר השני של "דברי ימי מצרים" (אגיפטיקה), מספר מנתון שבתקופת שלטונו של מלך בשם טימַיוס אירעה פלישה גדולה של זרים למצרים:

"ופתאום באו מארצות המזרח אנשים בני-בלי-שם, וגברו חילים, ועלו על ארצנו למלחמה וכבשו אותה באפס יד ותפשו את נשיאי הארץ ואחרי זאת שרפו את הערים באכזריות חמה ואת מקדשי האלים החריבו עד היסוד, ובכל יושבי הארץ התעמרו בשנאה את אלה הכו נפש ואת אלה כבשו לעבדים עם טפם ונשיהם."

הפולשים הקימו למלך אחד מהם ושמו סַליטיס‏, שישב בעיר ממפיס ושלט על מצרים העליונה ומצרים התחתונה, ומאוחר יותר ביצר את העיר אווריס. אחרי מותו מלכו בּנון‏, אַפַּחִנס, אפופיס, חַנא‏ ואַסיס. מנתון טוען כי ששת המלכים ניסו ללא הרף "לעקור את המצרים מהשורש" ומגלה כי לעם הפולש קראו "היקסוס", הלחם המילים "הוק" ("מלך" בכתב החרטומים העתיק הקדוש) ו"סוס" (רועה), כלומר "המלכים הרועים". מנתון מוסיף לכך ש"יש אומרים, כי האנשים האלה ערבים". יוסף בן מתתיהו מעיר שבספר אחר של מנתון מופיע פירוש הפוך לשם "היקסוס", אמין יותר בעיניו: "רועים-עבדים". המילה "הוק" כתובה שם אחרת ומשמעותה "עבדים שבויי מלחמה". מנתון מספר שלאחר 510 שנות שלטון של שושלות מלכי ההיקסוס, התקוממו מלכי תבאי ושאר חלקי מצרים ופתחו נגדם במלחמה ארוכה, עד שבזמן המלך מיספרַגמוּתוֹסיס גורשו ההיקסוס ממצרים וברחו לאווריס והתבצרו בה. תומוסיס, בנו של המלך, צר על העיר, אך לא הצליח לכבוש אותה ולכן הגיע עם יושביה להסכם לפיו יוכלו לעזוב את העיר ואת מצרים ללא פגע. בשלב זה חושף מנתון את זהותם של 240 אלף ההיקסוס שגורשו ממצרים:

"והם יצאו מארץ מצרים...למשפּחותיהם עם כל רכושם...ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה, אולם יראו את שלטון האשורים...ועל כן בנוּ להם עיר בארץ הנקראה בזמננו בשם יהודה...וקראו לה בשם ירושלים."

יוסף בן מתתיהו מדגיש שיתר הדברים שכתב מנתון על היהודים, לא נלקחו מכתבי הקודש המצרים העתיקים, כי אם מסיפורים מיתולוגיים בעל פה. על פי סיפורים אלה, לאחר כ-500 שנים נוספות, מלך בשם אמנופיס ציוה לאסוף את כל המצורעים במצרים וגירש אותם (80 אלף) לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס. לאחר זמן רב, נעתר המלך לבקשתם והם הורשו לבנות מחדש את העיר אווריס ולהתגורר בה. המצורעים מרדו במלך תחת הנהגת הכהן המצרי אסרסיף, ששלח שליחים אל ההיקסוס בירושלים והציע להם לחבור למלחמה במצרים כשהוא מציע להם לשוב לעירם המקורית, אווריס. 200 אלף אנשי מלחמה הגיעו מירושלים לאווריס, אמנופיס נבהל ונסוג עם צבאו לממלכת כוש. שתי האוכלוסיות, ההיקסוס מירושלים והמצורעים, השתלטו יחד על מצרים, שרפו ערים וכפרים, חיללו מקדשים, טימאו את פסלי האלים ואילצו את הכהנים והנביאים‏ לזבוח את החיות הקדושות ולשחוט אותן. בשלב זה חושף מנתון את זהותו של המנהיג: כשחבר אסרסיף להיקסוס, שינה את שמו למשה. כעבור 13 שנות גלות גרשו אמנופיס ובנו רעמסס את ההיקסוס והמצורעים ממצרים "ורדפו אחריהם עד הרי סוריה".

מנתון מציג את אבות היהודים באור שלילי בצורה מכוונת וחיבורו עורר את ראשית ספרות הפולמוס האנטי-יהודית שהודפסה באלכסנדריה והחלה להתפשט ברחבי העולם היווני הלניסטי הקדום.‏[7]

בעקבות דבריהם של מנתון ושל יוסף בן מתתיהו, סברו בעבר מרבית החוקרים כי החיקסוס הוא שמו של עם נודד ממוצא שמי, אשר פלש למצרים העתיקה ומלך בה כמאתיים שנה. בניגוד לסברת מנתון לגבי פירוש השם "חיקסוס", כיום יש הסוברים כי הוא שיבוש יווני של הכינוי המצרי "חאקה-חאסות" (או "חכאו-ח'סות"‏[8], אך יש גם מקורות מסוימים הטוענים ששמם היה "חִ'יק שַסוּ"‏[9]), שבו כונו שליטי הארצות הזרות.

היחס לסברה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש חוקרים הפוסלים את הזיהוי שבין החיקסוס ובין אבות ישראל - בעיקר בגלל חוסר התאמה בין תקופת שלטונם והתקופה בה נבנתה העיר רעמססמאה ה-13 לפנה"ס). כמו כן, בעוד שבני ישראל המקראיים מתוארים כמונותאיסטיים החיקסוס מתוארים כעובדי אלילים (אשר כנראה עבדו קודם לפלישתם למצרים את אלילי המזרח הקדום וסיגלו לעצמם את עבודת אלילי מצרים). בנוסף, הבדלי המעמדות בין שתי הקבוצות: החיקסוס - שליטים, בעוד שהעברים הם עבדים במצרים (שחיו בה במעמד של גרים לפני שעבודם) לא עולים בקנה אחד.

ישנם המציעים כי ייתכן והאירועים המתוארים בסוף ספר בראשית (פרקים מ"א-נ'), שבהם חלה עליית יוסף לשלטון במצרים העתיקה וירידת יעקב אבינו ובני משפחתו למצרים אירעו בתקופת שלטונם של החיקסוס במצרים, שעודדו זרים להשתקע במצרים ולתפוס עמדות שלטוניות, כדי לחזק את שלטונם בארץ זו.‏[10][11]

בסרט "פענוח יציאת מצרים" (Exodus Decoded) משנת 2006, התומך בתאוריה שלפיה יציאת בני ישראל הוא אירוע גירוש החיקסוס ממצרים, נטען כי יוסף המקראי היה אחד משליטי החיקסוס שהשתמש בטבעת חותם שעליה מוטבע השם: "יעקבהר". לטענתם זהו השימוש היחיד בשם עברי מקראי ("יעקב") בהיסטוריה של מצרים העתיקה.

ישנם חוקרים (כדוגמת ישראל פינקלשטיין וישראל קנוהל) הטוענים כי בניגוד לתיאור המקראי של מוצא עם ישראל ממסופוטמיה מקורו הוא למעשה בקבוצות כנעניות מקומיות שהתגבשו בתקופת הברזל לעם אחד באזור ההר, וכי סיפורו של יוסף הוא ייצוג הזיכרון של שלטון החיקסוס במצרים, כפי שהשתמר אצל צאצאיהם של מגורשי החיקסוס - קרי, לדעתם החיקסוס היו חלק מהקבוצות הפרוטו-ישראליות שהתגבשו לעם ישראל.‏[12]

אף על פי שישנם חוקרים שפסלו את זיהוי החיקסוס עם אבות היהודים, הרב דוד צבי הופמן ועוד חוקרים סמכו עליו את ידם.‏[13]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • A. H. Sayce, "The Hyksos in Egypt", The Biblical World 21(5), May 1903, pp. 347-355
  • Charlotte Booth, The Hyksos Period in Egypt, Osprey Publishing, 2005

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תורה נביאים כתובים פירושים, תמונות ומפות: ספר בראשית מפורש על ידי א.ש. הרטום (מהדורה שישית,1980), הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ.
  2. ^ Booth, The Hyksos Period in Egypt, p. 33
  3. ^ late 12th Dynasty and early 13th Dynasty באנגלית
  4. ^ Tell el-Daba - A/II
  5. ^ מצבת קאמוס באתר רשת PBS האמריקאית.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרקים יד-טז, כו-כז; נגד אפיון א יד-טו (קובץ PDF)
  7. ^ "יודאיקה לקסיקון" (1976), עמוד 220
  8. ^ "יבנה - האנציקלופדיה לנוער" (1995), כרך #6, עמוד 122
  9. ^ "יבנה - אנציקלופדיה לנוער" (נדפס בישראל בשנת 1995 בהוצאת 'יבנה' והוצאת 'לרוס'), כרך #2, עמוד 223.
  10. ^ "יודאיקה לקסיקון" (1976), עמוד 138.
  11. ^ "יבנה - האנציקלופדיה לנוער" (1995), עמוד 122
  12. ^ "מאין באנו", פרופ' ישראל קנוהל, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר 2008.
  13. ^ רד"צ הופמן לספר שמות, דף קל"ו, מוסד הרב קוק (תשע"א)