היתר עסקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היתר העסקה של בנק יהב

היתר עסקה הוא הכלי המאפשר מתן הלוואה בריבית במסגרת ההלכה.

מצוות ההלוואה והצורך בהיתר עסקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החובה לתמוך בעני, והאיסור לגבות ריבית על הלוואה הניתנת לו מופיעות במפורש בתורה בשלושה מקומות שונים:

Cquote2.svg

אם כסף תלוה את עמי את העני עמָך, לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך. אם חבל תחבל שלמת רעֶך, עד בא השמש תשיבנו לו... כי הִוא כסותה לבדה הִוא שמלתו לעורו, במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אָני.

Cquote3.svg
שמות כ"ב, כ"ד-כ"ו.
Cquote2.svg

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך.

Cquote3.svg
ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ז.
Cquote2.svg

לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל, נשך כל דבר אשר יִשך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידֶך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה.

Cquote3.svg
דברים כ"ג, כ'-כ"א

על פי קביעת ההלכה, איסור לקיחת ריבית קיים גם כאשר הלווה מעוניין לשלם ריבית, הלכה שמעטים מאוד הדומים לה בשאר דיני ממונות (למשל, בדיני נזקי שכנים לחלק מהדעות).

ישנו בחז"ל מושג דיני הנקרא עסקה, וכפי שהגדירו הרמב"ם:

Cquote2.svg

תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן‏‏‏[1], יהיה חצי הממון בתורת הלוואה, והרי המתעסק‏‏‏[2] חייב באחריותו, אף על פי שאבד באונס. והחצי האחר בתורת פיקדון, והרי הוא באחריות בעל המעות. ואם נגנב או אבד החצי של פיקדון, אין המתעסק חייב לשלם, ולפיכך יהיה שכר זו החצי, אם הרוויח, של בעל המעות

Cquote3.svg
– רמב"ם, הלכות שלוחין ושותפין, פרק ו', הלכה ב'.

בעסקה זו אין שני צדדים: מלווה ולווה, אלא זו עסקת חבילה, בה המלווה והלווה הופכים להיות שותפים להפסד ולרווח כאחד. בעל הממון הוא שותף פאסיבי הנותן כסף ל"מתעסק" - השותף האקטיבי, על מנת שישקיע אותו בעסק, כך שמחצית הכסף ניתנת כהלוואה ומחצית הסכום ישמש כפיקדון והמלווה יהיה שותף עם המתעסק לא רק ברווח אלא גם בהפסד. כך ה'מלווה' זכאי למעשה לחלק מה"רווחים" שנושאים העסק או ההשקעה של ה'לווה', והכסף שהוא מקבל אינו נחשב כריבית. למשל: במקום שמשה ילווה מאברהם את הכסף הדרוש לו להקמת עסק חדש, ויחזיר לו ריבית קבועה מראש במקרה של הצלחת העסק או הפסדים של העסק, עסקה זו מגדירה את העסקה כהשקעה, המותרת על פי היהדות; העסק שייך הן למשה והן לאברהם ואברהם יקבל בסופו של דבר, כרווח מהצלחת העסק, סכום השווה לכסף שהיה דרוש למשה מלכתחילה, בתוספת סכום מסוים שבמקרה הקודם היה אפשר לקרוא לו ריבית, וכאן הוא נקרא רווח.

עיסקא זו, הגם שיש בה מן הקולא בהלכות ריבית, עדיין אין בה פתרון למלוא סכום ההלוואה אלא רק למחציתה, וחשש המלווים לתת הלואה במסגרת של שותפות עסקה, מחשש שהם שמים את מעותיהם על קרן הצבי ומחצית מכספם עלול לרדת לטמיון עמד בעינו.

במהלך הדורות ועם שינוי שיטות ותנאי המסחר, כמו גם מערכת הבנקאות המודרנית והשימוש בשטרות חליפין, הרחיבו את הצורך בהלוואות מזומנים, או בהמרת שטרות תוך לקיחת סיכונים שונים ובעיות של עלויות ושינויי שערי חליפין, העלולים לגרום הפסד נוסף למלווה. מציאות זו, גרמה לכך שיהודים חדלו להלוות כספים זה לזה, או מצאו פתרונות עוקפים באמצעות הערמות שונות כדי לאפשר הלוואות נושאות ריבית, (כמו באמצעות נוכרי או קנס על פירעון מאוחר), כאשר חלק מהפתרונות לא עלו תמיד בקנה אחד עם דרישות ההלכה. הואיל והאיסור הוא לנצל את ההלוואה לצורכי רווחים אבל עסקים מותרים. נתנו פוסקי הדורות כללים מה נחשב עסק ומה נחשב הלוואה.

תיקנו (הראשון לנסח את השטר היה מהר"מ - הרב מנחם מנדל אביגדורש מלודמיר, שהיתר עסקה שלו פורסם ב-1681 בספר "נחלת שבעה") במאה השבע עשרה בגרמניה תקנה המאפשרת למלווה להרוויח מתקופת ההלוואה ולתגמל אותו על הסיכון שהוא לוקח בכך. אבל "היתר עסקה" היה ההיתר הגורף ביותר, ויישומו היה רחב יותר מהתקנה המקורית. למעשה, כמעט כל הצרכנים הדתיים משתמשים בו לכל מיני הלוואת אף על פי שמעיקר הדין היה די מקום להגביל אותו להלוואות עסקיות בלבד.

פרטי העסקה על פי היתר העסקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלוואה במסגרת היתר עסקה משתנה ההגדרה של פעולת העברת הכסף מיד המלווה ליד הלווה. במקום ההגדרה "הלוואה" אנו מגדירים זאת "הסכם" (או "עיסקא" בלשון חז"ל). לפי הסכם זה, מחצית מסכום הכסף שנותן המלווה ללווה, שייך עדיין למלווה והוא ניתן לו כפיקדון שיוחזר לו בתום הזמן שנקבע. על מחצית זו חלים כל חוקי הפיקדון: האחריות הבסיסית עליו מוטלת על שומר הפיקדון (במקרה זה - הלווה), אם פשע בו או אבד ברשלנות השומר, חייב. אך אם אבד או הופסד בהשקעה, פטור שומר הפיקדון מלשאת בהפסד ולשלם למפקיד (במקרה זה - המלווה). לעומת זאת, אם העלה הפיקדון רווחים, מתחלקים בהם הלווה והמלווה. המחצית השנייה של הסכום ניתנת ללווה כהלוואה ללא ריבית. הכסף, מרגע שהגיע לידי הלווה, שייך לו והוא יכול לעשות בו ככל העולה על דעתו. כאשר מגיע תאריך פירעון ההלוואה רשאי המלווה לקחת את חלקו (חלק ה"פיקדון") בעסקה יחד עם חצי מהרווחים שנלוו אליו (סכום הריבית) וכן את חלק ההלוואה, עליו נקבעה ריבית אפס. חשוב לציין שבהלוואה רגילה סכום הריבית נקבע מראש והוא לא משתנה בהתאם לרווחים או להפסדים של הלווה. היתר עסקה תוקן במאה השבע עשרה בגרמניה, ופשט במשך השנים. תוקפו ההלכתי והטכני של היתר עסקה היה צריך להיות מוגבל להלוואות למטרות עסקיות ולא לצריכה, ופוסקי הלכה התקשו להסביר אם ואיך ההיתר עיסקא תקף גם בהלוואות למטרות צריכה.

ההשלכות המעשיות של היתר העסקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנקים בישראל ובמקומות אחרים בעולם מחזיקים בידיהם הסכמים של היתר עסקה על מנת לאפשר ללקוחותיהם שומרי המצוות ללוות מהם.

לדעת כמה מן הפוסקים, היתר העסקה אינו מתיר כל הלוואה בריבית, אלא רק הלוואה שאיננה לקיום היומיומי של הלווה, כמו למשל הלוואה לצורך קניית דירה או קניית מכונית ובוודאי שאם אדם לווה כסף לצורך עסקים, יהיה אפשר להחיל עליה את היתר העסקה. הלוואה לצורך בזבוז מיידי אינה נושאת רווח ולכן אינה עומדת בסעיף בהיתר העסקה על פיו משתתף המלווה ברווחי הכסף שניתן ללווה.

דעתם של פוסקים אלה מעמידה קושי גדול בפני האדם הפשוט בחברה המודרנית. הלוואה בימינו היא עניין שבשגרה: גם אם נניח שפיקדונות נושאי ריבית הם הלוואה לבנק לצורכי השקעה, ומותרים על פי פוסקים אלו, רבים לווים מן הבנק בריבית ומשיכת יתר, עליה גובה הבנק ריבית, היא תופעה נפוצה.

פתרון לבעיה זו נמצא כבר בשו"ת שואל ומשיב מן המאה התשע עשרה לפיו ניתן היתר ללוות לצרכים קיומיים, יומיומיים, מפני שצרכים אלה הם בסיס לכל התפרנסות עתידית ולכן יכולים להיחשב כהשקעה.

הרב משה פיינשטיין בספרו אגרות משה, מתיר הלוואה לצרכים יומיומיים תוך הישענות על סברת מהרש"ג. סברה זו מיוסדת על עניין אחר- על פי הפסוקים האוסרים על הלוואה בריבית, הלוואה כזו אסורה על פרטים ולא על מוסדות, ולכן הבנקים רשאים להלוות בריבית, ומותר ללוות מהם לכל מטרה, ואפילו ללא היתר עסקה. ביסוד הדברים עומדת ההנחה כי איסור הלוואה בריבית נועד ליצור ערבות הדדית אישית בין אדם לחברו ולמנוע הלוואות בריבית בין שכנים. יש טעם לפגם בהלוואה בריבית לחברים, אך מוסד שאלו רווחיו יכול לדרוש ריבית בלי שידרשו לכך המידות הפסולות שבהקשחת הלב כלפי השכן. עם זאת, גם לדעה זו אסורה הלוואה בריבית מאדם פרטי לבנק, דוגמת פיקדונות ותוכניות חיסכון, אם איננה מבוססת על היתר עסקה המעמיד את המפקיד כשותף בעיסקאות הבנק.

רוב הפוסקים ובכללם הרב שלמה זלמן אוירבך חלקו על פסקו של הרב פיינשטיין, ולדעתם מוסד בבעלות יהודית נחשב לעניין ריבית כיהודי לכל דבר ועניין, ואסור לו לבצע הלוואות בריבית.

תקדימים משפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו סעיף בהיתר העסקה הפוטר את הלווה (חלקית) מהחזר במקרה של הפסדים. על פי סעיף זה היו מקרים בהם ניסו לווים שהפסידו לחמוק מהחזר ההלוואה לבנק על ידי הסתמכות על הפטור שנותן להם היתר העסקה עליו חתמו עם הבנק. תביעה כזו שהתנהלה בארצות הברית הסתיימה בכך שבית המשפט פסק לרעת התובע. בית המשפט האמריקני ביקש את חוות דעתו של חיים כהן שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון, וזה כתב להם כי היתר העיסקא הוא מסמך דתי חסר כל תוקף משפטי. את קביעתו נימק בין השאר בכך שזו צביעות מצד התובע לבקש את היתר העסקה מראש, כטקס הנעשה מטעמים דתיים, ולאחר מכן לטעון כי יש לו תוקף משפטי. בית המשפט קיבל את חוות הדעת וקבע כי אין להיתר העסקה תוקף משפטי.

בישראל נושא זה לא הונח עד כה לפתחו של בג"ץ, אולם בבתי משפט המחוזיים והשלום הוא נדון כמה פעמים. בכל המקרים הללו הפסיקה נטתה במפורש מחוות דעתו של כהן וקבעה שלהיתר העסקה יש ברמה העקרונית תוקף משפטי. עם זאת, בפועל בכל המקרים נמצאו אמתלאות על ידי השופטים שמנעו את הצורך להחיל חיוב על הבנקים. במקרה של אחת התביעות הללו בישראל - אדם שניסה להתחמק מהחזר חוב בטענה שהיתר העסקה פוטר אותו מהחזר במקרה של הפסד - מצא בית המשפט פתרון פרוצדורלי ייחודי. השופט טען כי מטעם טכני הסכם היתר העסקה לא יסייע לאדם, זאת משום שעל פי היתר העסקה האדם היה צריך להישבע על ההפסד, והואיל ובית המשפט אינו המקום להישבע בו, הרי שהיה על האדם להישבע בבית דין קודם לעתירתו לבית המשפט. משהוגשה העתירה ללא שבועה מקדימה דינה להדחות. בית המשפט הותיר איפוא פתח עתידי לביטול חובות על פי ההסכם. אולם בפועל בכל המקרים הדומים שאירעו נהגו השופטים באותה שיטה של התחמקות מביצוע ההיתר עסקה כרוחו וכלשונו.

נוסח היתר העסקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אני החתום מטה מודה שקבלתי מ_______________ סך _________ בתורת עיסקא עד לתאריך ________ והתחייבתי להשקיע את כסף העיסקא בעסק טוב ומובחר שהוא יותר קרוב להרויח בו.

ואם ארצה להשתמש בכסף זה לצורכי הפרטיים או לתשלום חובות שיש לי, הריני מקנה ל______________ הנ"ל בקנין המועיל חלק בכלל עסקי המניבים רווחים בשווי הכסף שקבלתי, ויהיה אותו החלק בידי בתורת עיסקא.

הרווחים שיהיו מהעיסקא יתחלקו מחצה לי ומחצה ל_______________ הנ"ל, ואם ח"ו יהיו הפסדים ישא הנותן _________ הנ"ל בשני שליש, ואני המקבל בשליש. ואין אני נאמן לומר שהיו הפסדים או שלא היו רווחים, וכן לגבי גובה הרווחים שהיו, אלא בשבועה חמורה בנקיטת ספר תורה.

אמנם זאת הוסכם בינינו שאם ארצה לתת לנותן העיסקא סך _________ ואחזיר לו את הקרן, הרי שכל המותר שייך לי לבדי ופטור אני מכל שבועה ובירור על הכסף הנ"ל. ואם ישאר הכסף בידי לאחר הזמן הנ"ל וכל זמן שלא אחזירנו, מוסכם בינינו שימשיך הכסף להיות בידי בתורת עיסקא כפי כל התנאים דלעיל. כל זה נעשה בקאג"ס כתיקון חז"ל ובאופן שאין בו אסמכתא והכל שריר ובריר וקיים.

ועל זה באתי על החתום _______.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב יעקב הלפרט, אגר נטר - קונטרס בעניין היתר עסקה וריבית בבנקים, תש"ס.
  • הרב שמעון פרנקל, ספר יעקב לסלוי -שער ז' רבית ו"היתר עיסקא" בבנק עמ' 391-399, תשמ"ה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏כלומר לסחור בהן.‏
  2. ^ ‏הלווה‏

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.