הכומתות הירוקות (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכומתות הירוקות
TheGreenBerets.jpg
שם במקור: The Green Berets
בימוי: ג'ון ויין
הפקה: מייקל ויין
תסריט: רובין מור
ג'יימס לי בּ‏ארֶ‏ט
שחקנים ראשיים: ג'ון ויין
דייוויד ג'נסן
ג'ים האטון
מוזיקה: מיקלוש רוז'ה
חברת הפצה: האחים וורנר
הקרנת בכורה: 4 ביולי 1968
משך הקרנה: 141 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 7 מיליון דולר
דף הסרט ב-IMDb

הכומתות הירוקותאנגלית: The Green Berets) הוא סרט קולנוע משנת 1968 בכיכובם של ג'ון ויין, ג'ורג' טאקיי, דייוויד ג'נסן וג'ים האטון. התסריט מבוסס באופן רופף למדי על ספרו של רובין מור, "הכומתות הירוקות". על-אף שהסרט הופק על ידי אחד האולפנים הגדולים בהוליווד, מדובר בסרט תעמולה מובהק, שמומן בחלקו על ידי הפנטגון.

הסרט שנעשה בשיאה של מלחמת וייטנאם (בתקופת מתקפת הטט), מבקש להעביר מסר אנטי קומוניסטי ברור. אווירת ההתנגדות למלחמה, שהחלה לצבור אז תאוצה בקרב הציבור האמריקאי, היא שהניעה את ויין ליצור סרט התומך במלחמה וברעיון שעמד מאחוריה.

ויין עצמו היה תומך ותיק ונלהב של המלחמה. הוא ביקר ביחידות צבאיות ונפגש עם חיילים בוייטנאם והחליט ש"הכומתות הירוקות" יהווה מחווה לחיילים המשרתים שם. הסרט, שבוים על ידי ויין, מצדיק את מעורבותה של אמריקה ב"מסע צלב גלובלי כנגד ההשתלטות הקומוניסטית על העולם". נקודה זו מודגשת לאורך הסרט באמצעות הצגת כלי נשק מתוצרת ברית המועצות וסין שנמסרו לשימוש חיילי צבא צפון-וייטנאם והוייטקונג.

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתב הצבאי ג'ורג' בקוורת' (דייוויד ג'נסן) מגיע לתדריך על המתרחש במלחמה והדגמות מעשיות על ידי קציני צבא. לעיתונאים הספקנים מוצגים כלי נשק שנלקחו שלל מצבא צפון-וייטנאם ויוצרו במדינות קומוניסטיות, כדוגמת ברית המועצות וצ'כוסלובקיה. בקוורת', שנותר ספקן באשר למניעי המלחמה ולצורך בה, מסכים לנסוע לווייטנאם על מנת להיות עד למצב ממקור ראשון. הוא מגיע למחנה אמריקאי בדרום וייטנאם, שם הוא משתכנע בנחיצות המלחמה ובחשיבותה לאחר מתקפות חוזרות ונשנות של צפון-וייטנאם.

לאחר קרב קשה, קולונל מייק קירבי (ג'ון ויין) מוביל יחידה מובחרת של לוחמי הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית ("הכומתות הירוקות") למבצע מסוכן בעורף האויב. מטרת המבצע היא לשבות גנרל צפון-וייטנאמי שחי באחוזה מפוארת ומוקף שומרי-ראש וחיילים. במהלך המבצע מצליחים החיילים להציל נערה וייטנאמית צעירה (שנאנסה על ידי הגנרל) וילד קטן. המבצע מוכתר בהצלחה (לא לפני שחייל אמריקאי נהרג ועל גופתו סימני התעללות קשים, עדות לאכזריות הקומוניסטית). בסוף הסרט מתגייס בקוורת' לצבא, וקולונל קירבי משוטט על קו החוף עם הילד הוייטנאמי הקטן ומקנה את התחושה כי אמריקה וערכי הדמוקרטיה ינצחו.

משמעות הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויין היה מעוניין שהסרט יעסוק במישרין בסיבה שבעטיה נלחמו החיילים האמריקאים בווייטנאם, והוא עושה זאת באמצעות העיתונאי הספקן בקוורת'. כאשר קציני הצבא נשאלים בתדריך מדוע הם נלחמים בווייטנאם, התשובה היא כי מדיניות חוץ אינה נקבעת על ידי הצבא, וכי החיילים אינם יכולים לעמוד מנגד כאשר אזרחים חפים מפשע נרצחים ומעונים. יתרה מכך, אחד החיילים מוסיף כי הווייטנאמים רוצים אותם וזקוקים להם.

ביקורת על הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך הסרט נדמה כי העלילה מתפתחת לסוג של מערבון שבו יש מאבק בין "הטובים" לבין "הרעים". בקוורת' מצטרף לחיילים האמריקאים והם מגיעים למוצב שבנייתו לא נשלמה. חיילי צפון-וייטנאם עונים להגדרה הסטריאוטיפית (רוצחים ומענים נשים וילדים, מתעללים בגוויות וכדומה) ובקוורת' עוטה עליו מדי צבא (סמל להשלמתו עם מטרות המלחמה). תיאור מעשיהם של אנשי הוייטקונג עומד בניגוד מוחלט לרגישות שמגלים האמריקאים לחיי אדם ולמלחמה עבור החופש.

בחלקו השני של הסרט, מוזיקה הירואית מלווה את הצניחה מעבר לקווי האויב. הגיבור האמריקאי העשוי ללא חת, נלחם לבדו, בידיים חשופות מול הווייטקונג. שיתוף הפעולה עם צבא דרום-וייטנאם הוא מובן מאליו והם מסייעים ללוחמים האמריקאים להתגבר על הקומוניסטים. האחוזה שבה נמצא הגנרל הצפון-וייטנאמי מתוארת כמבצר שמור היטב, אך הגנרל הוא רודן תאב-בצע וחסר מוסר (חי על חשבון המקומיים העניים ולא בוחל באונס בנות הכפר). כדי להגביר את הרגשת האותנטיות - ישנו מעבר למוזיקה אוריינטלית. האמריקאים פועלים בשקט ובדיוק רב וקירבי מציל את הנערה.

לוייטנאמים אין זהות משל עצמם, כמעט ואיננו רואים את פניהם והם דוברי אנגלית שוטפת. נדמה כי כל פגיעה בוייטנאמים היא מוצדקת, בעוד שעל פגיעות בחיילים אמריקאים יש קלוז-אפ (היות שמדובר במעשה ברברי ולא-הומני). החיילים האמריקאים פועלים תמיד ללא היסוס ומצולמים מלמעלה ומקדימה בעוד הוייטנאמים מצולמים מלמטה ומאחור. קירבי, המפקד האמריקאי הוא ג'נטלמן המייצג את ההומניזם ההירואי: הוא מכבד את האישה, לוקח את ידה ועוזר לה. בסוף הסרט הוא אף הופך את הילד הוייטנאמי לחייל אמריקאי פוטנציאלי ואולי אף לאזרח אמריקאי. הכוונה ברורה - יש להפוך את הוייטנאמים לאמריקאים, להנחיל להם את ערכי החירות, הדמוקרטיה והקפיטליזם. בסיום הסרט אנו עדים לקירבי ולילד צועדים על החוף - וברקע השקיעה. האוקיינוס נמצא ממזרח ליבשת וגם כאן ישנה קלישאה: השמש שוקעת על המזרח ותפציע במערב. הילד הקטן שואל את קירבי מה יהא עליו עכשיו, וקירבי משיב כי מעתה הוא ידאג לו וכי הוא הסיבה למענה נלחמים האמריקאים.

המסר העומד מאחורי הסרט הוא כי לאיש אין את הזכות לשפוט את הנעשה בעת מלחמה, ומבקש למעשה מהקהל האמריקאי לא להאמין למה שנכתב בעיתונים ולמה שהם רואים בטלוויזיה (כאשר זה פוגע במאמץ המלחמתי). מסר זה בא לידי ביטוי כאשר קירבי שואל את בקוורת' מה הוא מתכנן לכתוב בעיתונו. הלה משיב לו כי אם יכתוב את מה שהוא מרגיש, הוא כנראה יפוטר (קירבי משיב כי תמיד תימצא לו עבודה בצבא). בקוורת' מאמץ, למעשה, את נקודת המבט של קירבי על המלחמה ועובר טרנספורמציה במהלך הסרט. הוא רואה את החיילים האמריקאים כלוחמים נאורים, העוזרים למקומיים ומספקים להם מזון ותרופות. בו בזמן, הוא מגלה כי הוייטקונג מחריב כפרים, מעלה אותם באש והורג ללא הבחנה במי שנחשד בשיתוף פעולה.

ויין מעולם לא היה חייל בעצמו, אף שבני דורו נלחמו במלחמת העולם השנייה. הוא הפך לסמל הלוחם האמיץ, לאחר שהשתתף בסרטי מלחמה רבים וגילם עבור החיילים את התכונות "הרצויות" עבורם: אומץ לב על-אנושי, גבריות בלתי פגיעה והיעדר רגשות אשמה. לאחר ביקורו בווייטנאם הפך ויין להיות הדובר של הימין הפוליטי האמריקאי (כאשר צעירים רבים עדיין רואים בו מעין אייקון של מלחמת העולם השנייה). הוא מזכיר לאמריקאים את שאיפות ההתפשטות הקומוניסטיות ואת העובדה שהן עלולות להרוס את דרך החיים האמריקאית ואת החירות האישית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]