הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת ארץ ישראל הביזנטית במאה ה-7, בעת הכיבוש הערבי
ערבים חוצים את המדבר. ציור של ז'אן-לאון ז'רום
לוחם ערבי מתפלל. ציור של ז'אן-לאון ז'רום
הסתערות של לוחמים ערבים רכובים על גמלים. ציור של רוברט קלי
לוחמים ערבים חוזרים מפשיטה. ציור של רוזטי
המסע של ח'אלד בן אל-וליד אל סוריה
מפת המערכה המוסלמית עד לקרב הירמוך
מפת המערכה המוסלמית לאחר קרב הירמוך

במאה השביעית הופיע על במת ההיסטוריה של המזרח התיכון כוח חדש, דת האסלאם. לאחר התבססות בחצי האי ערב פנו יורשיו של הנביא מוחמד הידועים בשם ראשידון כנגד האימפריה הביזנטית ויריבתה הוותיקה האימפריה הסאסאנית. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-7, בסדרת מהלומות מהירות כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט חדרו לאסיה הקטנה ויצרו את האימפריה המוסלמית.

הצבאות המוסלמים בחרו את ארץ ישראל כאזור העימות עם צבא האימפריה הביזנטית והחל משנת 630 פשטו גדודים ערבים-מוסלמים על אזורי הספר והתנגשו עם חיל המצב הביזנטי. כישלונות ראשונים לא ריפו את ידי הפולשים והצלחות מקומיות הגבירו את נחישותם, סדרת קרבות ששיאם הגיע בניצחון מכריע בקרב הירמוך הביא להתמוטטות המערך הביזנטי, כיבוש כל ארץ ישראל ופתיחת השערים לכיבוש מצרים מדרום וארמניה מצפון.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה הביזנטית-סאסאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – האימפריה הביזנטית, האימפריה הסאסאנית

בתחילת המאה השביעית הייתה האימפריה הביזנטית באחת מתקופות השפל שלה. אצילים נלחמו זה בזה כדי לעלות על כיסא המלוכה, בעוד שטחי האימפריה נתפסו על ידי אימפריות שכנות. ב-5 באוקטובר 610 עלה לשלטון הרקליוס, ובשלב זה היו נתחים ניכרים משטחי האימפריה בידיים זרות. העימות העיקרי היה מול האימפריה הסאסאנית, ששליטיה ניצלו את מצבה הקשה של האימפריה הביזנטית ובסדרת מסעי מלחמה כבשו את דמשק בשנת 613 ונכנסו כשנה לאחר מכן לירושלים. הפרסים המשיכו במסעי הכיבוש, השתלטו על מצרים בשנת 616 וזמן קצר לאחר מכן עמדו מול חומות קונסטנטינופול. בשנת 622, בעוד בירתו תחת מצור, יצא הרקליוס למתקפת נגד בראש צבאו ופלש לפרס עצמה. הפרסים הובסו לבסוף בקרב נינווה בשנת 627 והשליט החדש, קבאד השני, נאלץ לקבל את תנאי השלום של הרקליוס. האימפריה הסאסאנית לא התאוששה עוד משנים של מלחמות, והייתה מוכנה ליפול כפרי בשל לידי הצבאות הערביים, שהחלו בפשיטות גישוש מכיוון חצי האי ערב. במקביל למלחמה על גבול האימפריה הסאסאנית, וביתר שאת לאחר התפוררותה, החלו הצבאות הערביים להפנות את תשומת לבם לסוריה ולעימות עם האימפריה הביזנטית; באימפריה ראו המוסלמים מקור לעושר, על פי דברי הנביא שהבטיח למאמיניו את "ארמונות הקיסר ואוצרותיו".

סוריה וארץ ישראל הביזנטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של סוריה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארץ ישראל בתקופה הביזנטית

אזור "סוריה הגדולה" (בערבית: بلاد الشام - "בילאד א-שאם") חולק במהלך תקופת השלטון הביזנטי לשלושה חלקים: חוף ים, ובו ערי נמל ומרכזים מנהלתיים של הביזנטים ואוכלוסייה נוצרית דוברת יוונית; הינטרלנד חקלאי עשיר, המיושב בצפיפות על ידי שבטים דוברי ארמית; וחלק מדברי גדול שנשלט על ידי שבטים ערביים, ובו הייתה אחיזת האימפריה רופפת מאוד. השלטון הביזנטי התרכז בערים, שכולן היו מוקפות חומה ומבוצרות היטב וברובן שכן חיל מצב קבוע. ארץ ישראל הייתה חלק בלתי נפרד מיחידה מנהלתית - תימא שהייתה קשורה ומנוהלת מסוריה דרך המרכז הביזנטי העיקרי בצפון סוריה בעיר חומס ומרכז נוסף בעיר דמשק. ארץ ישראל עצמה הייתה מחולקת ל 3 פרובינציות:

  • פלשתינה פרימה (או פלסטינה פרימה Palæstina Prima ) שבירתה קיסריה ומשתרעת מאזור תל דור בצפון עד לעזה בדרום במזרח גבלה הפרובינציה בנהר הירדן
  • פלשתינה סקונדה (או פלסטינה סקונדה Palæstina Secunda ) ששכנה בגליל ובירתה בבית שאן
  • פלשתינה סלוטריס (או פלסטינה סלוטריס Palaestina Salutaris ) שהכילה את שטח חצי האי סיני והערבה ובירתה בפטרה

בנוסף הכילה היחידה המנהלתית של אזור המזרח הביזנטי, הדיאוקסיה האוריאנטלית, שמרכזה המנהלתי שכן באנטיוכיה את הפרובינציות הבאות שגבלו בשטחי ארץ ישראל - ושימשו חלק מזירת הקרבות בין האסלאם לביזנטים:

  • פניקיה פרליה (Phoenice Paralia) ששטחה מגבל שבלבנון ולאורך מישור החוף עד לגבול פלשתינה פרימה בדרום ובקעת הלבנון במזרח.
  • פניקיה לבנוניס ( Phoenice Libanensis) שהשתרעה מאזור בקעת הלבנון במערב ועד תדמור בנקודה הצפון מזרחית. בירת הפרובינציה שכן בחומס.
  • ערביה (Arabia Petraea) ששכנה בעבר הירדן וגבלה מדרום באזור קיר מואב בפלשתינה סלוטריס ובירתה שכנה בבוסרה.

את אחיזתם באזורי המדבר ביססו הביזנטים על שבטים ערביים נוצרים או פגאניים ובעיקר על שבט ע'סאן, שמנהיגיו עמדו בראש הקואליציה של השבטים הפרו-ביזנטיים.

המאה ה-6 והמאה ה-7 היו תקופה מרה באזור הסהר הפורה. סדרה של אסונות טבע באזור - רעידות אדמה, מגפות ומלחמות בלתי פוסקות, הביאו למשבר כלכלי וירידה דרסטית באוכלוסייה. האימפריה הביזנטית, שלכאורה החזירה לעצמה את נכסיה במזרח התיכון, לא הייתה במצב טוב יותר. בשנת 631 ערך הרקליוס מסע צליינות מפואר לירושלים ונכנס לעיר דרך שער הרחמים, כצליין - ברגליים יחפות. ואולם, זמן קצר לאחר מכן הידרדר מצבו של הקיסר והוא סבל ממחלה לא ידועה שהביאה לבסוף למותו. במקביל הידרדר מצבו הנפשי בתהליך איטי, שלכאורה שיקף את מצבה הקשה של האימפריה כולה.‏[1]

כוחות ופיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביזנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הביזנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא הביזנטי

לפני מלכותו של הרקליוס, התבסס הצבא הביזנטי בעיקר על נושאי חנית שנלחמו במערך צפוף ואליהם התווספו פרשים, שהיו מעטים יחסית, אך חשובים מבחינה טקטית. יתרה מכך, הצבא היה במצב קשה לאחר מלחמת אזרחים קשה שעברה על האימפריה הביזנטית. הרקליוס הוביל רפורמות חשובות בצבא, בהתבססו על המודל האווארי. אחד החידושים החשובים בצבאו היה קשתים רכובים.

כוח האדם של הצבא הביזנטי בבסיס ההגנה על סוריה, בתחילת המאה ה-7 נשען על שני מקורות: שבטים ערבים - בדואים ששכנו על הפריפריה של האימפריה חלקם נוודים וחלקם התיישבו בכפרים וערים על הגבול מטושטש של האימפריה עם הח'ליפות. כוחות אלו שסבלו מאימון ומשמעת לקויים ביותר ורצונם הטוב היה תלוי בתשלומים קבועים, הכירו היטב את אזורי העימות והטקטיקה של הצבא המוסלמי.

הצבא הביזנטי הסדיר שעמוד שדרתו היו לוחמים ארמניים ועליהם שכירי חרב ממקורות שונים, צבא זה היה קטן יחסית וסבל מבעיות משמעת חמורות שהקרינו על נכונותו לקרב. יחידות ניידות שהיו חיוניות להגנת האימפריה וללחימה מול כוחות ההלם של הצבא המוסלמי היו מועטות בעלות אימון וציוד מינימלי, האימפריה - במאמץ עילאי יכלה להקדיש לא יותר מ 20,000 לוחמים סדירים למאמץ בסוריה. תגבורות לצבא במזרח לא היו בנמצא לאור איומים על גבולות האימפריה באיטליה ואפריקה ופרובינציות אלו התחרו עם סוריה וארץ ישראל על כוח אדם ומשאבים.

האסטרטגיה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות ביזנטיים מהמאה ה-7 מצירים תמונה אחידה של קשיים כלכליים רבים, האימפריה התקשתה לשלם את משכורות החיילים - הביזנטיים והמקומיים, ופנתה לשליטים ולמושלים המקומיים על מנת לגייס משאבים הנדרשים להגנת הפרובינציות אך נתקלו בחוסר שיתוף פעולה, כתוצאה מקשיים אלו התפתח משבר לוגיסטי שהביא להתמוטטות המערכת הצבאית בפרובינציות המזרחיות ורוח רעה של חוסר משמעת ומרדנות בצבא הביזנטי.

המשבר הכלכלי מנע מהביזנטים את האפשרות לקיים את הרשת הצפופה של מבצרים שהחזיקה האימפריה הרומית על גבולותיה, התהליך של נטישת הגבולות ונקודות המשמר החל עוד במאה ה-6 ולקראת העימות עם הצבא המוסלמי לא היו הביזנטים מסוגלים לאייש במידה מספקת את המבצרים העיקריים.‏[2] האימפריה הביזנטית שאפה, מחמת מחסור כרוני במשאבים - אנושיים וחומריים, לנהל עימותים מבוקרים וניסתה להימנע מקרבות מכריעים ועקובים מדם והימנעות מהתמודדות עם האי-נודע, הפחתת ההימור והמונח על המאזניים במקרה של קטסטרופה צבאית. הצבא הביזנטי נקט - במידת האפשר בטקטיקה של מלחמת התשה תוך שימוש נרחב בהטעיה, לוחמה איטית וסבלנית ושילוב של דיפלומטיה משא ומתן שקרים ומרמה, במטרה להוציא את היריב משיווי משקל מבלי לשאוף בהכרח להכחדה.

בזירת הפרובינציות המזרחיות, מול הצבא המוסלמי נקטו הביזנטים בגישה של הגנה תוך שימוש בעומק אסטרטגי, גישה זו שיעילותה הוכחה כנגד פשיטות בקנה מידה קטן יחסית לא הכריחה את השימוש בכוחות צבאיים גדולים כפי שמצריכה טקטיקה הגנה אקטיבית - ניידת שגורסת עימות עם הפולש עוד בטרם יגרם נזק לנפש ורכוש. סדרת המפלות שספגו הביזנטים בעמותים בשטח הפתוח מול כוחות מוסלמיים הביאו את הביזנטים להכרה במגבלות צבאם בשטח הפתוח ושימת כל יהבם על מגננה שנשענת על ביצורים קיימים מתוך תקווה שהמוסלמים יתישו את כוחם מול חומות הערים בארץ ישראל, שבטים ערבים ידידותיים היו אמורים לספוג את ההתקפה הראשונית וקוי הגנה נתפסו על ידי חיילים ביזנטיים בעומק השטח, את התשלום המיידי על טקטיקה זו שילמו אזרחי הפרובינציות בנפשם ורכושם.

עימותים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות מוסלמיים מספרים כי הנביא מוחמד שלח נציגים לשליטים של האימפריות השכנות והודיע על הולדת דת האסלאם ועקרונותיה, לאחר שהשליח הראשון נתפס על ידי מושל ביזנטי והוצא להורג הועבר המסר להרקליוס על ידי המושל הביזנטי של הפרובינציה הביזנטית של ערביה. סיפור זה, שייתכן ואמת בבסיסו, ייתכן והפנה את תשומת לב הביזנטים למתרחש על גבול האימפריה עם המדבר הערבי. אף על פי שספק אם המכתב או תוכנו הועברו לידי הקיסר בעצמו. מקורות מוסלמיים אחרים מספרים כי מכתבו של מוחמד נפל בידי ראש השבט ע'סאני אך יוזמתו לתקוף את המוסלמים ולהכות בהם במקום מושבם נדחתה על ידי הרקליוס שהיה בדרכו לירושלים על מנת להחזיר את הצלב האמיתי, על פי המסורת הזו נאם הרקליוס בפני פקידיו הבכירים בדמשק והביע את נכונותו לחלק את האזור עם המוסלמים. מקורות נוצרים מאוחרים מספרים אגדה לפיה נפגש הקיסר עם הנביא ונתן לו את רשותו להתיישב בעיר מדינה.

קרב מאוּתָה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב מאוּתָה, נערך בסמוך לקיר מואב (כרכ) עוד בימי חייו של הנביא מוחמד והיה למעשה לא יותר מעימות מוגבל בין כוח מוסלמי לכוח צבאי ביזנטי, ונסתיים בנסיגה מוסלמית. בהיסטוריוגרפיה הערבית מוצג הקרב כעדות לקשיים והסכנות שעמדו מול הערבים בעימות מול הביזנטים, על פי מקורות אלו היה העימות תוצאה ישירה של התעלמות הביזנטים מאיגרות הנביא והרג שליחיו. התקדמות הגדוד המוסלמי שמספר החיילים בו איננו ידוע נתגלתה על ידי ערבים מקומיים שדווחו למפקד הביזנטי על ההתקפה. הקרב נערך ככל הנראה בחודש ספטמבר 629 הכוח הביזנטי שגודלו איננו ידוע אך ככל הנראה היה מורכב מחיילים ערבים תחת פיקוד ביזנטי הופתע על ידי המוסלמים בעת תפילה התעשת והצליח להרוג את המפקדים המוסלמים מלבד ח'אלד בן אל-וליד שהצליח לחלץ את עצמו ולוחמיו משדה הקרב. ההתנגשות בקרב קרב מאוּתָה נותרה אירוע מבודד ואין עדויות על בניית כוח ביזנטי בגבול הדרומי של ארץ ישראל על גבול המדבר ובעבר הירדן, הקרב מצביע על קיום של סיורים ביזנטיים או נוכחות צבאית של שבטים ערבים הקשורים לאימפריה באזורים של הערבה אך האזור לא נכבש והאימפריה הביזנטית לא הצליחה להטיל את מרותה עליו. כך הפך קרב מאותה לעיכוב זמני בהתקדמות המוסלמית מחוץ לתחומי חצי האי ערב.

ביקור הקיסר בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירוע משמעותי בהיסטוריה הביזנטית ובהתאמה של ארץ ישראל וירושלים הוא ביקור במסגרת עליה לרגל של הקיסר הרקליוס בירושלים, שנערך ככל הנראה ב-21 במרץ 630. הקיסר יצא לכוון ירושלים דרך העיר חומס המרכז האדמיניסטרטיבי המרכזי בסוריה, היסטוריונים מוסלמים מספרים בהתפעלות על שטיחים מבושמים שהונחו על האדמה עליה דרך הקיסר בדרכו. מטרת הביקור הייתה החזרת חפצי הפולחן שנלקחו על ידי הפרסים בעת כיבוש ירושלים, ובאמצעות טקס זה להחזיר את הריבונות הביזנטית על אזור הסהר הפורה וארץ ישראל. בעת ביקור של הקיסר התגבש האיום המוסלמי על גבולות האימפריה וסביר להניח כי מהותו של האיום לא נעלמה מעיני הקיסר. עם זאת המקורות הנוצרים והמוסלמים מציירים תמונה שונה לגבי מעשיו של הירקליוס במסעותיו לארץ ישראל. היסטוריוגרפים נוצרים אינם מציינים כל אמירה או פעולה המצביעים על הכנה אסטרטגית לענות לאיום המוסלמי ומצביעים על כך שהאיום נראה מרוחק וההתקפה על גבולות האימפריה באה בהפתעה, כפי שמספר בזכרונותיו סופרוניוס הפטריארך של ירושלים.‏[3] המקורות הנוצרים מתמקדים בזירה הדתית - נוצרית אליה הפנה הקיסר את תשומת לבו עם תום הביקור בירושלים, ובליבן סכסוכים בתוך הנצרות אורתודוקסית על רקע הדוקטרינה המונופיזיטית וגיבוש המונותליטיזם כפשרה. הקיסר עמד בראש סדרה של ועידות אקומניות בנסיון כושל לאחד את הקרעים בתוך הממסד הדתי באימפריה. תמונה שונה מציירים היסטוריונים מוסלמים - וייתכן כי הם נסמכים על מסורת נוצרית שבעל פה שלא הוכללה בכתובים, כך מציין ההיסטוריון ערבי - עיראקי אחמד איבן עזאם (ערבית:أبو محمد أحمد بن أعظم الكوفي) החלק ששרד מספרו כיתאב אל פתוח (עברית: ספר הכיבושים") מתחיל מנאום של הירקליוס שנישא בפרובינציה פלשתינה ובו הוא מזהיר את חייליו ונתיניו מהאיום המוסלמי מציין כי הוא ממנה מפקדים לניהול הקרבות העתידים לבוא ומורה לנתיניו לציית לפקודות הניתנות על ידי נציגיו. איבן עזאם מוסיף כי איגרת עם הנאום נשלחה לערים המרכזיות של סוריה ובכך החל להכין את התשתית לחיזוק הגנת האימפריה.

במסע שני למזרח חזר הקיסר לדמשק ככל הנראה בשנת 634 ושם קיבל את הבשורה על התבוסה הביזנטית בקרב בדתין וקבע את מפקדתו בעיר אנטיוכיה, על מנת לנהל את המערכה ממפקדה הקרובה מספיק לאפשר לו שליטה על מפקדי הצבא ומרכזי התקשורת האזוריים.

כיבוש הערבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש תבוכ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש של נווה המדבר של תבוכ, אירע, ככל הנראה בשנת 630, על ידי גדודים מוסלמים. הפעולה הצבאית נעשתה בהשראת - אך ככל הנראה לא תחת פיקודו הישיר - של הנביא מוחמד. היסטוריונים מוסלמים בני התקופה המצוטטים על ידי אחמד אל-בלאד'רי (ערבית: أحمد بن يحيى بن جابر البلاذري)‏[4] שכתב יצירה מונומנטלית‏[5] מתארים מסע מלחמה בו השתתפו 30,000 לוחמים מוסלמים, לעומת זאת האירוע לא מוזכר כלל בכתבים נוצרים וסימני שאלה על נכונות האירוע מרחפים על הדיוק ההיסטורי ואף על עצם קיומו. על פי ההיסטוריוגרפיה המוסלמית התקדם הצבא המוסלמי לתבוכ אך בנווה המדבר, ששימש כנקודת מפגש לשיירות סוחר, לא חנה צבא ביזנטי וסיורים מוסלמים נשלחו צפונה אך לא הצליחו להגיע למגע עם צבא ביזנטי.

כניעת אילת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרץ אילת, מבט לדרום מזרח

תפיסת תבוכ הביא את הצבא המוסלמי אל סף ארץ ישראל ואת המושלים של תחנות מסחר סמוכות לבקש חסות מוסלמית, כך פנה הבישוף של אילה - אל עקבה יוחנה בן רובה אל המרכז החדש בתבוכ שם הציע את כניעת היישוב וקיבל חסות מוסלמית. כך גם נהגו מושלי אדורה ואל ג'רבה.‏[6] בכתבים מוסלמים נשמרו נוסחי כתבי הנביא למושל אילת:

Cquote2.svg

ליוחנה בן רובה ואזרחי איילה, השלום עליכם! והשבח לאל שאין עוד מלבדו. אין לי כוונה להלחם בכם בטרם אכתוב לכם. מהרו לקבל את האסלאם או שלמו מס וקבלו מרות אלוהים ושליחו ושליחיו של שליח האלוהים. כבדו אותם והלבישו אותם בבגדים נאים - אם אתם מספקים את שליחי אתם מספקים אותי. אין ספק כי המס מוכר לכם, אם ברצונכם בביטחון בים וביבשה צייתו לאלוהים ושליחיו ותהיו חופשים מתשלומים לבד מתשלום לאלוהים ושליחיו. היו זהירים לספק את צרכי השליחים שאם לא כן אני לא אקבל ממכם דבר אך אלחם בכם ואקח את ילדיכם בשבי ואהרוג את המבוגרים. אני הוא שליח האלוהים, שימו מבטחכם באלוהים וספרו בשליחיו ובמשיח בן מרים. זהו דבר האלוהים וגם אני שם מבטחי בו, בואו אלי לפני בו האסון עליכם. אני הוריתי לנציגי הוראות מפורשות. תנו להרמלה שלוש מידות שעורה כי הוא רוצה בטובתכם. בשם האלוהים ברצוני הטוב אני שולח שליחים ולא צבא, אם תמלאו אל הוראות שליחי תהיו תחת הגנת האלוהים ומוחמד וכל העומד לצידו. ‏[7]

Cquote3.svg

כך סימן כיבוש תבוכ נקודת מפנה במדיניות של הנביא מוחמד והאסלאם כלפי היהודים והנוצרים, לפני כן נקטו המוסלמים בקו אגרסיבי ונוקשה כלפי השבטים היהודים בחצי האי ערב - מדיניות של התאסלמות או השמדה. עתה על גבול ארץ ישראל השתנתה המדיניות המוסלמית מתוך מחשבה כי כיבוש אזור מאוכלס בצפיפות על ידי יהודים ונוצרים יחייב גישה סבלנית יותר שתמנע התנגדות. עתה הוצע לתושבי הארץ לקבל את המרות המוסלמית ומעמד של ד'ימי (בן חסות) ולשלם מס גולגולת תמורת הבטחת הנפש והרכוש.

כיבוש עבר הירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הח'ליפים המונחים נכונה או הח'ליפים ישרי הדרךערבית: الخلفاء الراشدون, תעתיק מדויק: אלחֻ'לַפאא' אלרַאשִדון) הם ארבעת הח'ליפים הראשונים שירשו את מוחמד לאחר מותו ב-632. עבדאללה אבן עת'מאן אבו בכרערבית: ابو بكر ) ירש את מוחמד כמנהיג פוליטי ודתי, והיה לח'ליף הראשון. לאחר ביסוס השלטון המוסלמי בחצי האי ערב במלחמות רִדה (פירוש: מלחמות הכפירה) במהלכן השיב אבו בכר אל חיק האסלאם את עשרות השבטים המורדים של חצי האי ערב, הפנה הח'ליף את תשומת לבו לארץ ישראל. במהלך שנת 634 יצאו המוסלמים בשני ראשים לכיוון הפרובינציות הביזנטיות של ארץ ישראל.

כוח ראשון בפיקודו של עמר אבן אל-עאץ יצא מערבה עבר את אילת אל כוון אזור מישור החוף. כוח מוסלמי שני היה גדול יותר ובו שלושה גדודים נפרדים, אחד בפיקודו של אבו עוביידה בן ג'ראח שני בפיקודו של שרחביל בן חסנה ושלישי בפיקודו של יזיד בן אבו סופיאן, בכל אחד מהגדודים היו בין 3,000 ל 5,000 לוחמים. על פי המסורת המוסלמית (המייחסת את הדברים גם לנביא עצמו) מסר הח'ליף פקודות מפורשות בטרם היציאה לקרב:

"עשר מצוות אני מצווה עליך, זכור אותן בשמי. אל תבגוד. אל תמעל באמוני. אל תיכשל. אל תהרוג נשים זקנים או טף. אל תעקור עצי תמר ואל תשרוף אותם. אל תהרוג מקנה אלא למזון בלבד. אם תפגוש בנזירים אל תפגע בהם והרשה להם להקדיש עצמם לאמונתם. כאשר יציעו לך כלים עם מזון ברך את אלוהים על כל כלי. אם תפגוש אנשים שגילחו את ראשיהם במרכז והותירו שיער מסביב הרוג אותם ברומח."[8]

הקרב בעמק הציפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדוד בפיקודו של יזיד בן אבו סופיאן נתקל בכוח ביזנטי במקום לא מזוהה הקרוי בפי ההיסטוריונים המוסלמים עמק הציפורים (מארג' סופאר) הנמצא על פי התיאור המוסלמי "ממזרח לכנרת". מעט מאד ידוע על העימות והמקורות המוסלמים מוסרים תיאורים סותרים של האירוע. הכוח הביזנטי, ככל הנראה חיל מצב מקומי המורכב בעיקר מבני שבטים הנאמנים לאימפריה בפיקודו של קצין ביזנטי המכונה על ידי המוסלמי "בהאן", הצליח להדוף את המתקפה המוסלמית והסב לכוחות התוקפים אבידות ניכרות שאיימו למוטט את הכוח ולפרק את שורותיו. על פי המסורת המוסלמית ניסו הביזנטים לנצל את מצוקת המוסלמים - שסבלו ככל הנראה גם מרעב - והציעו להם תשלום תמורת נסיגה, הצעה שנדחתה על ידי המוסלמים. לבקשת יזיד בן אבו סופיאן שלח אבו בכר תגבורת של כוחות מתימן שבעזרתם הצליחו המוסלמים להימנע ממפלה מוחלטת והשמדת הכוח המוסלמי. ככל הנראה הופעתו של הגדוד המוסלמי הצליחה ליצב את החזית. תאריך הקרב אף הוא איננו ברור ובעוד מקורות מוסלמים מסוימים קובעים את האירוע לאחר כיבוש פלה ובית שאן, החוקר הישראלי פרופסור משה גיל קובע כי הקרב אכן התרחש במהלך שנת 634.‏[9] לעומתו קובע ההיסטוריון הבריטי דויד ניקול (אנ'), ככל הנראה תוך מתן פרשנות שונה להיסטוריוגרפיה המוסלמית אך מבלי לפרט את הדיאלקטיקה, כי הקרב נערך בשנת 635, סמוך לכיבוש דמשק וכהקדמה לקרב הירמוך ונסתיים בתבוסה ביזנטית מוחלטת.

כיבוש מע'אב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות המוסלמים מציינים את רבת מואב המקראית הידועה גם כמע'אב או אראופוליס‏[10] (יוונית: Areopolis) - הסמוכה לעיירה ראבה (אנ') בירדן של זמננו - כמבצר הביזנטי הראשון שנכבש על ידי הצבא המוסלמי, ככל הנראה במהלך שנת 634. מקורות אלו מספרים כי מושל המקום פרווא בן עמר אל-ג'ונדהארני המיר את דתו לאסלאם והוצא להורג על ידי הביזנטים. פעולה קיצונית זאת הביאה את הצבא המוסלמי לפתחה של העיר. המוסלמים חששו כי הביזנטים נאספו בכוח עם תגבורות של שבטים ערבים-נוצרים באזור מבצר מעאן (אראופוליס Areopolis ) בו היה ככל הנראה חיל מצב ביזנטי כמוזכר בכתב היד נוטיטיה דיגניטטום. ריכוז כוחות זה ייתכן ולא כוון כנגד איום ההתפשטות המוסלמי אלא מתוך כוונה להחזיר ולהחיל - לאחר תום הכיבוש הפרסי - את הריבונות הביזנטית על הספר העבר ירדני. דבר אינו ידוע על הצבא הביזנטי והגאוגרף הסורי יאקות אל-חמאווי מזהה את החיילים כ רום (רומאים) אך מספרם ואיכותם לא ידועים. אחמד אל-בלאד'רי מצטט מקור לא ידוע בנוגע לאירועים אך פרטי הקרב אינם נמסרים. הצבא המוסלמי בפיקודו של אבו עוביידה בן ג'ראח יצא מהעימות כאשר ידו על העליונה והמבצר נכבש. המקורות המוסלמים לא מפרטים מה עלה בגורלו של הגדוד הביזנטי. ההיסטוריון הארמני סבאוס, מספר על התקפת פתע שהכריע את הקרב: "הם הגיעו לרבת מואב על גבול הארץ, הצבא הביזנטי היה בערביה, תקפו אותם לפתע והכו בהם לפי חרב הבריחו את אחיו של הקיסר הירקליוס וישבו בערביה."

כיבוש ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדר אסטרטגיה אחידה ורציפה רדף את האימפריה הביזנטית לאורך כל העימות מול הצבא המוסלמי, למרות מודעות לאיום המתגבש על גבולה, הרשויות הביזנטיות - האזרחיות והצבאיות כאחד לא ציפו לפלישה ולא נערכו לקדם את פני הרעה, הביזנטים נצמדו לקווי פעולה שבלוניים שלא התאימו לעימות המתפתח. אזור הגבול של דרום הפרובינציה פלשתינה עתיד היה להיות זירת קרב אכזרית בין גדודים מוסלמים לחיל המצב הביזנטי. רבות דובר על הלימס פלשתינה, (limes Palestinae, הגייה מדויקת "לימס פָּלֶסְטִינַיי") - שנועד להגן על האימפריה מפני פלישות של שבטי הנוודים, וכן להבטיח את נתיבי הסחר הבינלאומי החשובים.‏[11] אך בתקופה הנדונה - המאה ה 7 היה המערך לא יותר ממספר בסיסים לאורך מישור החוף, בעוד שהחלק הפעיל שבו נסתמך על שבטים ערבים שהכירו בשלטון האימפריה הביזנטית.

בראש חיל המצב ביזנטי עמד קצין בשם סרגיוס (יוונית: Sergios) שנשא בדרגת קנדידטוס (Kandidatos (κανδιδάτος) קצין זה הוא - ככל הנראה - אותו קצין המוזכר במקורות אשורים - ארמים במספר גרסאות כ"בירדן" או "ורדן" ששימש גם בממשל הביזנטי בדמשק. היסטוריונים נוצרים ובראשם ניקופורוס הראשון, פטריארך קונסטנטינופול תולים את אי השקט וההתפרצות הערבית במעשיו של סרגיוס שפעל כנגד המסחר הערבי. מקורות אלו טוענים כי סרגיוס, שמתוקף דרגתו הרמה היה בעל גישה לקיסר, שיכנע את הקיסר למנוע מסחר של הערבים עם ומתוך תחומי האימפריה ולשלול מהסוחרים הערבים את דמי התווך המסורתי. ניקופורוס מוסיף ומפרט את שרשרת הטעויות של הביזנטים מול ראשי השבטים הערבים ששכנו על גבול האימפריה וראו עצמם בראש וראשונה כמשרתיה. לדבריו אנוך (יוונית:Ευνούχος) של דמשק עיכב או אף סירב להעביר את התשלומים שנועדו להבטיח את נאמנותם של הערבים, בכך נדחפו שבטים ערבים לצד המוסלמי.‏[12]

קרב דתין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דתין

קרב דתין התחולל ב-4 בפברואר 634 בסמוך לעזה, כנראה ליד מעברי נחל בשור בין תל שרוחן לבין תל ג'מה הגדוד שניסה לחדור לארץ ישראל דרך הנגב בפיקודו של יזיד איבן סופיאן עסק בתקיפה של כפרים ומרכזי יישוב, בין היתר על מנת לקיים את עצמו בהיעדר מערכת אספקה מסודרת. על מנת להדוף את האיום גויס גדוד ביזנטי שמנה לא יותר מ-300 חיילים על ידי מושל קיסריה סרגיוס שנעזר - ככל הנראה - בצי ביזנטי ששט לאורך קו החוף דרומה כדי לתמוך לוגיסטית בכוח היבשתי. מהלך הקרב איננו ברור אך ככל הנראה בעימות בין הכוחות הלוחמים שנערך ביום ה4 בפברואר 634 ניגף הצבא הביזנטי על ידי הגדוד המוסלמי שמנה לפחות 1000 לוחמים והמפקד הביזנטי נהרג.‏[13] במקור אשורי לאירועים מסופר על טבח גדול שנערך על ידי הצבא המוסלמי המנצח ב-4,000 כפריים נוצרים, יהודים ושומרונים.‏[14] על פי ההיסטוריון דויד ניקול, הסתיים הקרב בכישלון מוסלמי שהביא את מפקדי הפלישה המוסלמים לבקש תיגבורת וליזום עימות בשדה קרב עם הצבא הביזנטי שנאסף נגדם בקרב הידוע כקרב אג'נדיין, בו הושמד רוב הצבא הביזנטי שבארץ ישראל.‏[15]

מסעו של ח'אלד בן אל-וליד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ח'אלד בן אל-וליד

למרות ההצלחות המוסלמיות בקרבות בקנה מידה קטן בשטחי ארץ ישראל והצלחתם לדחוק את חיל המצב המקומי משדה הקרב הפתוח אל תוך הערים המבוצרות, לא הצליחו המוסלמים למוטט את ההגנה הביזנטית או להגיע לשליטה בפרובינציות הביזנטיות. על מנת לשנות את מאזן הכוחות הורה הח'ליף אבו בכר לח'אלד בן אל-וליד (ערבית: خالد بن الوليد, מכונה גם: סיף אללה אלמסלול - חרבו השלופה של אללה), לעזוב את שדה המערכה בעיראק בו נלחמו המוסלמים מול הצבא המתפורר של האימפריה הסאסאנית ולהגיע במסע מזורז דרך המדבר אל ארץ ישראל. על פי ההיסטוריון המוסלמי אבן אסחאק מציין הוראתו של הח'ליף הועברה בכתב לח'אלד בן אל-וליד שעם קבלת הפקודה חשש כי הוא נפל קורבן למזימה של אויבו עמר בן אל-ח'טאב - סגנו של אבו בכר ואויבו של אל-וליד שמטרתה לגזול ממנו את התהילה של כיבוש עיראק. המסע עצמו הציב בפני המוסלמים אתגרים גדולים ובראשם המחסור במים והערבים נזקקו לכל הטכניקות שפותחו על ידי בדואים להכנת גמלים לשיירות במדבריות ערב. המסורות המוסלמיות חלוקות בנוגע לגדלו של הגדוד המוסלמי הידוע בשם המשמר הנייד, ונוקבים במספרים בין 500 ל 3000 לוחמים. בתנועה מהירה במסלול דמוי קשת ומעבר דרך נווה המדבר של תדמור הופיעו המוסלמים מול חומות העיר בוסרה והצטרפו לכוח של שרחביל בן חסנה שצר על העיר. לאחר מצור קצר נכנע חיל המצב הביזנטי של העיר ותושבי העיר הסכימו לשלם דמי חסות. לאחר כיבוש בוסרה המשיכו המוסלמים ונכנסו לתוך ארץ ישראל מצפון וחברו לשאר הגדודים המוסלמים.‏[16]

קרב אג'נדיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב אג'נדיין

המקורות ההיסטוריים הביזנטים אינם מזכירים כלל את קרב אג'נדיין בשמו ותיאורי הקרב מתערבבים בתיאורי קרבות שאירעו בסמיכות זמנים - דתין וייתכן שגם קרב הירמוך. מיקומה של אג'נדיין איננו ידוע ומחקרים מודרניים מצביעים על אזור שפלת יהודה בין רמלה לבית גוברין[17] וליתר דיוק באזור בית נטיף[18] מעט מאד ידוע על מהלך הקרב והמעט אפוף במיתוסים המקשים לשחזר אירועים ולהפריד אגדה מהיסטוריה. הקרב שהתפתח ביום 30 ביולי 634 היה מר, ללא תימרונים, עקוב מדם והסתיים בניצחון מוסלמי והשמדת רוב הצבא הביזנטי שחנה בארץ ישראל. המוסלמים נהנו כתוצאה ישירה מניצחונם מחופש תנועה כמעט מוחלט ברחבי הארץ וניתקו את אזור ההר מהמרכז הביזנטי שבערים לאורך מישור החוף. ביום 25 בדצמבר - יום חג המולד נשא האפטריארך הביזנטי של ירושלים, סופרוניוס, דרשה בא תמצת את תמונת האירועים - הסרקנים בוזזים ערים משמידים את השדות, שולחים אש בכפרים ומחריבים את המנזרים.‏[19] על פי המסופר בכתבי ההיסטוריון הביזנטי תיאופנס המוודה תיאודורוס, אחיו של הרקליוס הצליח לברוח משדה הקרב לחומס שם פגש בקיסר ודווח לו על התבוסה. בתגובה נערכו חילופי גברי בצמרת ההנהגה הצבאית הביזנטית ותיאודורוס נשלח חזרה - בבושת פנים - לקונסטנטינופול שם נכלא.‏[20]

שינוי פיקוד במחנה המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו בכר נפטר ב-23 באוגוסט 634 באל-מדינה ומינה לפני מותו את עמר בן אל-ח'טאב ליורשו. חילופי השלטון גררו חילופי גברי בצבא האסלאמי ואבו עוביידה בן ג'ראח התמנה לתפקיד אמין אל-אומה (מילולית: מזכיר האומה), מגן העם והמפקד הצבאי העליון של הצבא הערבי-אסלאמי. אבו עוביידה לא היה מצביא בעל כישרון ונעזר בח'אלד בן אל-וליד שנחשב לאחד מגדולי המצביאים בעולם אשר מעולם לא הובס בקרב אך ההיסטוריה מתארת אותו כדמות מורכבת, רב כישרון, שעצמאותו עמדה לו לרועץ.

כיבוש עמק הירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמק בית שאן

מיד לאחר קרב אג'נדיין נערך עימות נוסף, ככל הנראה במהלך ינואר 635 באזור עמק הירדן בין שרידי הצבא הביזנטי שהצליחו להמלט משדה הקטל של אג'נדיין לצבא המוסלמי שהיה במרדף אחריהם. הפעם ניסו הביזנטים לבחור את שדה הקרב ולהשתמש בנתונים טבעיים כנגד המוסלמים. כך נהרסו תעלות השקיה ואזור בית שאן הוצף על מנת לעכב את הפרשים המוסלמים. למרות הקשיים בתנועה ואבידות קשות הצליחו המוסלמים לשבור את ההגנה הביזנטית ולכבוש את פלה שבעבר הירדן המזרחי. בעקבות ניצחונות אלו תפסו המוסלמים את טבריה ובית שאןיוונית: Σκυθοπόλεως - סקיתופוליס; בערבית: بيسان - ביסאן) שהייתה עיר הבירה של הפרובינציה פלשתינה סקונדה. חיל המצב של העיר תקף את הצבא המוסלמי תוך ניצול היכרות מעמיקה עם השטח וחשכת הלילה אך נהדף באבידות כבדות שכללו את הקצינים הביזנטיים. כניעת התושבים ושלומם הושגו בהסכם לפיו נמסרו מבנים בעיר לכובשים המוסלמים ושאר התושבים חויבו בתשלום מס שנתי ומעשר מהיבול. במהלך מהיר, תוך ניצול ההצלחה בבית שאן והפאניקה שמנעה פעולה יזומה מצד חילות המצב הביזנטים, השתלט שרחביל בן חסנה על עבר הירדן ורמת הגולן, ומשם פנה מערבה ותפס את ציפורי, עכו, וצור.

כיבוש סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגד ח'אלד בן אל-וליד בחומס

גדודים של הצבא המוסלמי בפיקודו של ח'אלד בן אל-וליד נכנסו לסוריה, העיר החשובה חומס נכנעה למוסלמים ללא קרב ודמשק הושמה תחת מצור שהחל ביום 12 במרץ 635 ונמשך בין חצי שנה לשנה וחצי. המוסלמים היו ללא מכונות מצור וללא ידע בלחימת מצור והסתפקו בהטלת סגר על העיר. כיבוש דמשק הושג - ככל הנראה- על ידי מעשה בגידה של אויבי האימפריה הביזנטית, מפקד העיר מנסור בן סרג'ון החליט על סמך אי יכולתם של הכוחות הקיסריים להושיע את העיר ולהדוף את ההתקפה המוסלמית כי מאבק הכוחות הוכרע והכניס אל תוך העיר יחידת צבא מוסלמי בפיקודו של אל וליד. פקידים ביזנטיים שניהלו בו בעת משא ומתן עם אבו עוביידה בן ג'ראח ומשנודע על הפריצה לעיר נכנעו ופתחו את השערים בפניו. חוזה הכניעה הבטיח תנאים נוחים לתושבי העיר אך אילץ את הביזנטים לברוח מדמשק וחלקם נהרג על ידי כוחות מוסלמיים שנשלחו בעקבותיהם. בעוד יזיד אבו סופיאן נשאר כמושל בדמשק כבשו גדודים מוסלמים את אזור הבקעה בלבנון ותפסו את העיר בעלבק. בנובמבר נכנעה העיר חומס ולאחריה נפלו חמאת ושייזר הערים חאלב וכלקיס ורצועת החוף של סוריה נותרו בידי הביזנטים.‏[21]

מתקפת נגד ביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התמוטטות מערך ההגנה המקומי של הביזנטים ואיבוד חלק גדול מהפרובינציות של הלבנט, החל הקיסר הרקליוס לאסוף צבא חדש על מנת להוציא אל הפועל התקפת נגד, שמטרתה להדוף את הכוחות הערביים-אסלאמיים מארץ ישראל ומסוריה. הצבא הביזנטי כלל את יחידות העילית שבדרך כלל שכנו בעיר הבירה קונסטנטינופול, שרידים מהצבאות הביזנטיים שהצליחו להתחמק מהשמדה בקרבות הקודמים מול המוסלמים, גיס ארמני וכוחות ערביים נאמנים לביזנטים, במטרה ליצור צבא בעל עדיפות מספרית מכרעת כנגד הצבא הערבי.

ריכוז הצבא הביזנטי לא נעלם מעיני המפקדים המוסלמים, ועל פי עצתו של ח'אלד הורה אבו עוביידה על נסיגה כללית מצפון סוריה וריכוז הצבא הערבי באזור הגולן. בעקבות הצבא האסלאמי הנסוג נע טור ביזנטי שתפס מחדש ערים ומבצרים. מבחינה זו, המהלך האסטרטגי הביזנטי נשא פרי ללא קרב ותחת צלו הכבד נסוגו המוסלמים משטח סוריה - חזרה לכיוון דרום.

יחידות הצבא האסלאמי זרמו מכל אזור סוריה והלבנט אל רמת הגולן בסמוך לערוץ נחל הירמוך. מהלך זה קבע את מקום זירת הקרב, שהייתה נוחה לשני הצדדים. הצבא הביזנטי, שתחילה חנה מדרום לדמשק, בסמוך לעיירה הסורית הקטנה אל כיסווה, נע דרומה למחנה מבוצר שהוכן מבעוד מועד בסמוך לחיבור בין הירמוך לנחל רוקד. במשך שלושה חודשים חנו הצבאות זה מול זה מבלי ליזום מהלך התקפי ובמהלך תקופה זו ניהלו הצדדים משא ומתן. המוסלמים ניסו להרוויח זמן על מנת שכוחות נוספים - יחידות קשתים ופרשים שלחמו בפרס - יצטרפו לצבא האסלאמי. תוספת כוח זו, שגודלה איננו ידוע, פעלה להקטנת הפער המספרי בין שני הצדדים. בנוסף לכך, החלישה ההמתנה את שורות הצבא הביזנטי משנתגלו קרעים בין היחידות השונות שהרכיבו אותו עד כדי שפיכות דמים, ואף נתגלו מקרים של עריקה של לוחמים ערבים. התפוררות זו כפתה על הפיקוד הביזנטי לעשות את הצעד הראשון ולצאת להתקפה.‏[22]

קרב הירמוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב הירמוך

קרב הירמוך (בערבית: معركة اليرموك) היה קרב מכריע שנערך בחודש אוגוסט 636, בין צבאה של האימפריה הביזנטית לבין הכוחות האסלאמיים של צבאות הראשידון, ובו גברו המוסלמים על הביזנטים. שמו נגזר מזירת הקרב - בסמוך לנחל הירמוך, על גבול ממלכת ירדן וסוריה של ימינו. היסטוריונים בני זמננו מגדירים קרב זה כאחד המכריעים בהיסטוריה.‏[23] התיעוד ההיסטורי של הקרב מועט ומהימנותו מוטלת בספק. מהלכי הקרב אינם ברורים ומהלכו מעורפל, עד כדי הצבת סימן שאלה לגבי משך העימות כנטען במקורות היסטוריים אסלאמיים - שישה ימים רצופים (ונתמך על ידי חלק מההיסטוריונים המודרניים שפרסמו מחקרים על הקרב ובהם דייוויד ניקול). זמן זה נראה ארוך מאוד לעימות שנערך אך ורק בכלי נשק המופעלים בכוח השרירים האנושיים.‏[24] החוקר האמריקאי וולטר קגי מציין כי ככל הנראה קרב הירמוך היה למעשה סדרה של התנגשויות בין הצבאות, שנמשכה לאורך כחודש, עד לסיום הדרמטי ביום ה-20 באוגוסט.

על פי האגדות המתבססות על כתביו של תיאופנס, ההיסטוריון הביזנטי, סופת חול פתאומית עיוורה את החיילים הביזנטים ומנעה מהם להילחם.‏[25] תוצאות הקרב המפתיעות הביאו היסטוריונים מודרניים להיתלות ולשלב הסבר זה כאחד הגורמים לניצחון האסלאמי.‏[24][26] כך או כך, בשלב זה, משהתמוטטו האגפים והכיתור הושלם, נתקפו הביזנטים בבהלה. חלק מהחיילים הניחו את נשקם בניסיון להיכנע ונהרגו במקום. שאר החיילים הביזנטים הצליח להימלט משדה הקרב, תוך שהם יורדים במורדות הקניון אל עבר נהר הירדן ומשם מערבה. חלקם ברחו לאורך הדרכים הרומיות לכוון חומס, ניצודו ונהרגו במרדף שערכו המוסלמים, שנמנעו מלקחת שבויים והרגו בחיילים הביזנטים ללא רחם, בעודם מונחים על ידי זעם שנתעורר מעוצמת הלחימה וגובה האבדות בצבא האסלאמי. מספר הנספים בקרב איננו ידוע וכל המספרים המצוטטים במקורות הם - במקרה הטוב – השערות. מאחר שלצבא הביזנטי לא הייתה כל תוכנית חלופית למקרה שבו יוכרע קרב הירמוך לטובת המוסלמים, נסוג רוב הצבא הנותר אל עומק השטח הביזנטי והותיר בכך את סוריה לידי הצבא האסלאמי, שנע במהירות, ומבלי להיתקל בהתנגדות של ממש, חזר וכבש את דמשק וחומס. תוצאה נוספת של הקרב הייתה שבירה מוחלטת של רוח הלחימה של הצבא הביזנטי.

כיבוש ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים בתקופה המוסלמית

מהלך כיבוש ירושלים על ידי הצבא המוסלמי איננו ברור וההיסטוריוגרפים של התקופה חלוקים אפילו על מועד כיבוש העיר אך ככל הנראה החל המצור על העיר מיד לאחר הניצחון בקרב הירמוך - בקיץ של שנת 636 - נמשך כשנתיים כאשר העיר ירושלים מנותקת מכל מרכז ביזנטי ובתוך טריטוריה הנשלטת לחלוטין על ידי המוסלמים. תחילה פיקד על המצור עמר בן עאץ ושנה לאחר מכן משלא הוכרעה העיר הצטרף למצור המצביא אבו עוביידה בן ג'ראח, מפקד הצבא המוסלמי בארץ ישראל ועימו תגבורות על מנת להחיש את נפילת ירושלים. לא נותרו תיאורים על מהלך המצור הארוך אך המסורות המוסלמיות מתארות את המהלך שהוביל לכניעת העיר. על פי הנטען העיר נכנעה לאחר מספר התקפות על חומות העיר שהביאו את תושביה לידי יאוש. הם ביקשו להיכנע לח'ליף וזה אכן הופיע בשערי העיר לקבל את כניעתה.

לפי המסורת המוסלמית הגיע הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב לקבל את כניעת העיר מאחר שהמגינים ניאותו להיכנע רק בפניו. עמר נכנס אל ירושלים רכוב על גבי גמל ולובש בגדים פשוטים המאפיינים את נוודי המדבר.

חוזה הכניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוזה עומר

בהיסטוריה המוסלמית נשמר נוסח חוזה הכניעה הידוע בשם חוזה עמרערבית: اَلْعُهْدَة العُمَرِيَّة, אלעַהְדַה אלעֻמַרִיַה) - המוגדר כאמאן - כתב חסות, בצורת מכתב מאת הח'ליף לתושבי העיר‏‏‏[27]

"בשם האלוהים הרחמן והרחום זה הוא כתב החסות שנותן עבד האלוהים עמר, מפקד המאמינים, לאנשי איליא ‏‏[הסברים 1]. הוא נותן להם כתב חסות לנפשותיהם, לרכושם, לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא, לכל עדתם. לא ישכנו (לוחמים) בכנסיותיהם, לא יחריבון, לא ייגרע מהן דבר. לא מנכסיהן, לא מצלביהן, ולא מדבר כלשהו מרכושן. לא יעבירום על דתם באונס. לא ייפגע איש מהם. לא יתגורר אתם באיליא איש מן היהודים. אנשי איליא חייבים במס הג'זיה‏‏[הסברים 2] כדרך שמשלמים אנשי הערים. הם חייבים להוציא מהעיר את הרומאים ‏‏[הסברים 3] ואת הלצות ‏‏[הסברים 4]. ליוצאים מובטח הביטחון לנפשם ולרכושם עד הגיעם למקום מבטחים המעדיפים להישאר מובטח להם הביטחון, אבל הם חייבים לשלם את הג'זיה כפי שחייבים אנשי איליא. אם יש באנשי איליה המעדיפים לצאת, הם עצמם ורכושם, עם הרומאים ולעזוב את כנסיותיהם ואת צלביהם מובטח להם הביטחון להם, לכנסיותיהם ולצלביהם עד אשר יגיעו למקום מבטחים" ‏‏‏[28]

ירושלים לאחר הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסלמים שמרו על החלוקה המנהלתית הביזנטית של ארץ ישראל אך העבירו את המרכז השלטוני מקיסריה ללוד ולאחר מכן לרמלה. תחילה קראו המוסלמים לירושלים איליא הד לשמה הביזנטי - איליה קפיטולינה. בהמשך קיבלה ירושלים שמות נוספים המשקפים את עברה היהודי של העיר -בית אל מקדס (ערבית: بيت المقدس - בית המקדש), צהיון (ציון) ואל קודס (ערבית: القـُدْس - הקודש) על פי המסורות בנה עמר - כובש ירושלים - מסגד על הר הבית. על פי הסיפור עמר סירב לקבל עצה מיהודי מומר לאסלם לבנות את המסגד צפונית לאבן השתיה על מנת לאפשר למתפללים לפנות למכה ולסלע בו-זמנית. עמר שסירב לחקות את היהדות דחה את ההצעה. סיפור זה מאשש את ההנחה כי בראשית לא ייחסו המוסלמים כל חשיבות לירושלים כעיר קדושה, וקדושת העיר עבור דתות אחרות נראתה נוגדת את מסורת האסלאם.

חידוש היישוב היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות הערביים והמסורות המוסלמיות כמעט שאינם דנים בהיסטוריה של ירושלים בתקופה המוסלמית או בחיי העיר אך מפנות מקום נכבד לתיאור ביקורו של הח'ליף עומר על הר הבית. על פי תיאורים אלו התלווה לעומר אדם בשם כעב אל אחבאר (עברית: פאר החכמים), יהודי תלמיד חכם שהתאסלם והיה ממלווי הח'ליף. על פי המסופר, ציווה עומר על ניקוי הר הבית משפכים וזוהמה שנערמו בו במשך מאות שנים - פרי הזנחה מכוונת מצד הביזנטים שראו בהר את הסמל לירושלים היהודית ובהזנחתו - את השפלת היהדות. על פי מסמכים מגניזת קהיר, היהודים ביקשו מעמר רשות להתיישב בעיר ולאחר התמקחות בין היהודים לפטריארך ירושלים החליט עמר על התיישבות 70 משפחות מטבריה שהתיישבו בירושלים.

כיבוש חברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברון, תחריט משנת 1886

על פי מקורות נוצרים הצליחה העיר חברון להתנגד לכיבוש המוסלמי. כתב יד מהמאה ה-15 המתאר את קורות חייהם של שני נזירים בתקופה הצלבנית מכיל פסקה המתארת את כיבוש חברון על ידי המוסלמים. על פי מקור זה המוסלמים לא הצליחו להתגבר על ביצורי העיר ולבסוף הגיעו להסכם עם היהודים תושבי חברון לפיו תמורת הבטחה מוסלמית לחיים בטוחים וחופש דת הכניסו היהודים את המוסלמים לתוך חברון.

כיבוש ערי החוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא המוסלמי התקשה לכבוש את ערי החוף בגלל שליטה ביזנטית מוחלטת על הים. היעדר צי מוסלמי אפשר לביזנטים להנחית תגבורות ולהביא אספקה לערים במישור החוף. מבין ערים אלו אשקלון וקיסריה היו האגוזים הקשים ביותר לפיצוח. על פי כתבי אחמד אל-בלאד'רי לאחר כיבוש דמשק נכנעו חלק מערי החוף לצבא המוסלמי אך בתאריך לא ידוע בסמוך לתום תקופת הח'ליפות של עמר בן אלח'טאב כלל הנראה בסמוך לשנת 644, חזרו הביזנטים למישור החוף ובמתקפת נגד מהים כבשו בחזרה חלק מערי החוף והחזיקו בהן עד שמועאויה בן אבו ספיאןערבית: معاوية بن أبي سفيان) מי שעתיד להיות הח'ליף הראשון לבית אומיה היה המושל המוסלמי של סוריה בתקופת הראשידון, חזר וכבש את כל הערים במישור החוף, שיקם את ביצוריהן והציב חיל מצב שהכנסתו מומנה ממיסים על תושבי הערים והאזור הכפרי הסמוך. העיר טריפולי הייתה האחרונה להיכנע, על מנת לכבוש את טריפולי הקים מועאויה מצודות ששלטו על הדרכים לעיר ובודדו אותה. תושבי טריפולי ביקשו את עזרת הצי הביזנטי שהגיע עגן בנמל העיר ופינה את כל התושבים הנוצרים ממנה. על פי גרסה אחת הנוצרים שרפו את העיר עד היסוד ועם בנייתה מחדש הושיבו בה המוסלמים קהילה גדולה של יהודים.

כיבוש עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר עזה, שנותקה להלכה משאר הפרובינציה במהלך קרב דתין, נכבשה לבסוף לאחר קרב קשה במהלך אוגוסט או ספטמבר 637, על פי מסורת המוסלמית הבטיח עמר בן עאץ לאוכלוסייה האזרחית כי ביטחונם מובטח אך סירב להבטיח את חיי החיילים הביזנטיים בחיל המצב שככל הנראה נלחמו עם גבם אל הקיר. לאחר כיבוש העיר הועברו שרידי חיל המצב לבית גוברין ומשם לירושלים שם, באקט נדיר, הוצאו הביזנטים להורג לאחר שסירבו להתכחש לנצרות.

כיבוש קיסריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיסריה העתיקה, מבט מכוון הים.

העיר קיסריה הייתה בירת הפרובינציה פלשתינה פרימה ועיר נמל מרכזית על מישור החוף. הצבא המוסלמי צר על העיר מספר פעמים אך נאלץ להסיר את המצור כל פעם הן בגלל אי היכולת להתגבר על הביצורים מחוסר ידע וציוד והן בגלל הצי הביזנטי שתמך בחיל המצב באספקה ולחימה. לאחר שתמונת השלטון באזור הסהר הפורה השתנתה לחלוטין חזר הח'ליף מועאויה הראשון, בשנת 640, למשימת הכיבוש של קיסריה. על פי אחמד אל-בלאד'רי חנה בקיסריה צבא ביזנטי ענק ובו 700,000 חיילים שכירים, 30,000 שומרונים ו 200,000 יהודים, 100,000 חיילים שמרו על החומה מידי לילה. מספרים אלו מוגזמים ביותר וסביר להניח כי המספרים האמיתיים נמוכים בהרבה - ההיסטוריון משה גיל אף מציע כי חלוקתם במאה תביא למספרים סבורים יותר. קיסריה הייתה במצור במשך 7 שנים, אך ככל הנראה לא תמיד במצור פעיל ולעתים קרובות היו הפסקות ארוכות בלחימה. המצור האחרון ארך כ 5 חודשים - מדצמבר 640 עד מאי 641 ובמהלכו הופעלו 72 מכונות מצור ארטילריות על ידי המגינים כנגד הצבא המוסלמי. קיסריה נכבשה לאחר שאחד מתושבי העיר, (על פי חלק מהגרסאות יהודי בשם יוסף) הגיע להסכם עם מפקדי הצבא המוסלמי, תמורת הבטחת שלומם ורכושם של היהודים (או בני משפחתו) הוא הוביל כוח מוסלמי דרך מערכת אספקת המים אל תוך העיר. כניסת המוסלמים אל תוך העיר סיימה את הקרבות ובמשך שלושה ימים נלחמו מגיני המצודה מול התקפות מתוך העיר ומניסיונות לטפס על החומות באמצעות סולמות. על פי יקוט אל חמואווי 7,000 חיילים ביזנטיים הצליחו להמלט מהעיר.

כיבוש אשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסות אשקלון, תחריט מהמאה ה-19

קיימות מספר גרסאות באשר לכיבוש אשקלון. חלק מההיסטוריונים המוסלמים קובעים כי נכבשה על ידי עמר אבן אל-עאץ וחלקם נותנים את התהילה למועאויה הראשון. מוסכם על המקורות כי העיר התנגדה למאמצי הכיבוש המוסלמים זמן רב ונכבשה רק בשנת 644. אחמד אל-בלאד'רי מספר כי העיר נכבשה תחילה על ידי אל-עאץ אך התקוממות של האוכלוסייה הנוצרית בעזרת צי ביזנטי החזירה את אשקלון לשלטון ביזנטי עד לכיבושה הסופי בידי מועאויה.

מגפת אמאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הכיבוש המוסלמי השתוללה בארץ ישראל מגפה שמהותה לא ידועה אך הפילה חללים רבים בקרב המוסלמים. המגפה קיבלה את הכינוי מגפת אמאוס ואחת ההשערות היא כי באמאוס שכן מחנה וריכוז גדול של הצבא המוסלמי ממנו החלה המגפה. על פי המקורות המוסלמים בין המתים נמנו גם יזיד בן אבו סופיאן ואבו עוביידה בן ג'ראח. הח'ליף הזמין את אבו עוביידה להימלט ולהציל את נפשו אך אבו עוביידה סירב וביקש להישאר עם חייליו. בנסיונו לצאת מהאזור מוכה המגפה והערים הצפופות הוא הגיע ליישוב ג'בייה (ידועה גם בשם גביטה בניב סורי-ארמי) השוכן במרחק של כ-5 קילומטר צפונית מזרחית לעיר הסורית המודרנית נווה ונמצאת על הכביש שחבר את קונייטרה עם אזור החורן שבדרום סוריה, ובסמוך לזירת ניצחונו הגדול בקרב הירמוך. מהלך זה היה מאוחר מידי והוא מת ועל פי חלק מהמסורות נקבר במקום.‏[29]

השלכות על היישובים הכפריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות ההיסטוריים מעטים לגבי נושא זה, אך סקרים ארכיאולוגיים של ארץ ישראל מצאו שישובים רבים נהרסו או נזנחו במהלך התקופה של הכיבוש המוסלמי ואחריה, על אף שיש קושי לקבוע את הנסיבות המדויקות לנטישה של היישובים. סקר ארכיאולוגי של אזור השרון מצא שמתוך 93 היישובים שהתקיימו באזור בתקופה הרומאית-ביזנטית, 52 בלבד התקיימו גם בתקופה הצלבנית. סקר ארכיאולוגי משנת 1938 של אזור המרכז מצא שמתוך 293 יישובים מהתקופה הרומאית-ביזנטית 193 ננטשו. סיבה עיקרית לנטישה של רבים מהישובים הייתה כנראה הרס של האדמות החקלאיות במהלך הכיבוש של הארץ, וכמו כן המאבקים הפנימיים בין השבטים הערביים שערערו את הביטחון של הארץ בתקופה לאחר הכיבוש.‏[30]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות ביזנטיים מנדבים מידע מועט ביותר על האירועים בלבנט בעת כיבושו על ידי המוסלמים מתוך נאמנות לקיסרות הביזנטית ומגויסים למטרה גדולה יותר - העימות בין הנצרות לאסלאם. מקורות מוסלמיים מאידך מכילים מידע רב ומפורט ביותר הכולל תיאורים מפורטים להפליא של פרטים חלקם טפלים אך בעיקר סותרים אחד את השני. על פי ההיסטוריון שלמה דב גויטיין,‏[31] המסורות האסלאמיות, המתייחסות לכיבוש ארץ ישראל וירושלים ואשר מוצגות כהיסטוריה, הן בעלות אופי ספרותי ובעלות זיקה לסיפורי עם. גויטיין מבטל לחלוטין את חשיבות הסיפורים האלו ומסביר זאת באומרו שהשינוי ההיסטורי הביא ליצירת אגדות וסיפורים דמיוניים.

מקורות ביזנטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע זהב של הרקליוס ולצידו בניו

מקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות הביזנטיים המכסים את שלטונו של הרקליוס הם מועטים ונכתבו מאות שנים לאחר המאה ה-7. ההיסטוריונים הביזנטיים הקרובים ביותר לאירועים הם ניקופורוס הראשון, פטריארך קונסטנטינופול ותיאופנס המוודה שפעלו כ-150 - 200 שנים לאחר הכיבוש. עבודתם לוקה לא רק במרחק ממועד הקרב, אלא גם בתחושת שליחות הנוצרית והסתמכות על מיתוסים שהתגבשו לאחר הקרב, ויותר מכל בניסיון לנקות את הקיסר הרקליוס מכל אשמה במפלה. בחלקי המידע הנוגעים בקיסר הביזנטי ניכר רצון להציג תמונה ספרותית כמעט של אדם חסר מגרעות ומפקד צבאי ללא טעויות. שבחים על הפלת האויב במארב והתחמקות ממלכודות, הוא מזהיר את מפקדי צבאו מכניסה לקרב עם צבא מוסלמי בשטח הפתוח אך המפקדים מתעלמים מדברי החוכמה של הקיסר ונופלים בפח שטומנים להם המוסלמים.

היסטוריונים אלו שכתבו את עבודתם במהלך שלטונה של השושלת ההרקליאנית נצרכו להסברים לתוצאות המערכה ואחריות הקיסר לקטסטרופה של אבדן הלבנט, מסופוטמיה ומצרים והעדיפו להפיל את האשמה על גורמים נוחים יותר - פקידים ביזנטיים שמרחיקים בני ברית ערבים או פועלים מאחורי גבו של הקיסר, חיילים ארמנים בוגדניים ואסונות טבע שעומדים בדרכו של הצבא הביזנטי. מקורות נוצרים מאוחרים סוטים מקו זה ומטילים אשמה בהרקליוס על חלקו בהפצת המינות המונותליטית

מקורות נוספים שאינם מפגינים נאמנות עיוורת לאימפריה הביזנטית וסמליה הם מקורות אשורים-סורים וארמניים שצפו כמשתתפים פעילים באירועים בלבנט ובהם מצוי מידע בנוגע למהלכים המוסלמים ומהלכי הנגד הביזנטיים בעיקר בשלבים הראשונים של העימות.

מקורות אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות נוצריים לא היסטוריים מכילים בעיקר כתבים דתיים של אנשי כנסייה ובראשם סופרוניוס הפטריארך של ירושלים ואנסטסיוס סינאיטה. כתבי פלסתר אנטי יהודים כגון דוקטרינת יעקב וטקסטים מהמאה השביעית כגון הפסיון של שישים המרטירים מעזה[32] המתארים את הפרובינציות הביזנטיות בפלשתינה במאה השביעית וחלק מאירועי המלחמה, וכן מחקר ארכאולוגי, נומיסמטיקה ואפיגרפיה.

מקורות מוסלמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמץ רב מושקע במחקרים היסטוריים מודרניים לשחזר את מסכת האירועים במהלך המלחמה בין צבאות הראשידון לאימפריה הביזנטית, בעוד המקורות הביזנטיים מכסים טפח ומוסרים מידע מעורפל וחלקי במכוון מכילים המקורות המוסלמיים מידע רב יחסית שמחייב בדיקה מדוקדקת והצלבה עם מקורות מקבילים על מנת להעריך מהימנות ואמינות הגרסה. המחקר העיקרי בתחום נערך על ידי המזרחן מישל ז'אן דה גוז'ה שפעל בסוף המאה ה-19 ובסדרת ספרים ניתח מיין והעריך את עבודות ההיסטוריונים המוסלמים. ככלל דה גוז'ה מטיל ספק באמינות ההיסטוריונים המוסלמים אך מבדיל בין עבודות שונות בעוד ממשיכי דרכו נוטים לראות את כל ההיסטוריוגרפיה המוסלמית כחסרת אמינות. עבודתו משמשת בסיס למחקרים מודרניים כגון ספרו של החוקר האמריקאי פרופסור וולטר קגי "ביזנטיון והכיבושים המוסלמיים המוקדמים" (Kaegi, Walter E. Byzantium and the Early Islamic Conquests) המקדיש חלק נרחב מהמחקר לבדיקת משקל המקורות וקשרי הגומלין בין הכתבים ההיסטוריוגרפיים וקובע כי ניתן להשתמש בספרות מוסלמית בהצלבה או בהשלמה למקורות ביזנטיים ונוצרים ליצירת תמונה כוללת.

מחקר המצוטט על ידי משה גיל מצביע על סיפור בסיסי ובו קווים החוזרים על עצמם בתיאור כיבושים של ערים שונות על ידי הצבא המוסלמי: בוגד המגלה את הנקודה החלשה בביצורי העיר, אוכלוסיית העיר עסוקה בפסטיבל או חגיגה דתית, המוסלמים פותחים את חומות העיר לצבא הממתין בחוץ. תיאורים אלו מופיעים בסיפורי כיבוש דמשק, קיסריה, בלביס (מצרים), פוסטאט (קהיר) וערים רבות אחרות.‏[33] קווים חוזרים אלו מצביעים על יצירת אתוס אחיד המכיל אלמנטים מיתיים וגרעין של עובדות שנאספו ממקורות אחדים המקשה על יצירת כרונולוגיה ולוח זמנים היסטורי.

המקור המוסלמי הראשי לאירועים במהלכם נכבשה ארץ ישראל על ידי המוסלמים הם כתביו של ההיסטוריון המוסלמי ממוצא פרסי בן המאה ה-9 אחמד אל-בלאד'רי (ערבית: أحمد بن يحيى بن جابر البلاذري)‏[4] שכתב יצירה מונומנטלית‏[5] בשם "פתוח אלבלדאן" (ערבית: فتوح البلدان, בעברית: כיבוש הארצות), שבו מתוארת התפשטות האסלאם ובניית האימפריה המוסלמית.‏[34] המאגד בתוכו עשרות מקורות משנה קדומים יותר, חלקם עומדים בסתירה אחד לשני ומחולקים לפי אזורים גאוגרפיים תוך נסיון למיין ולדרג את המסורות על פי מהימנותם. ייתכן והמקור של חלק מרישומים אלו הוא במסורות ואפיגרפיות נוצריות קדומות.

היסטוריון מוסלמי נוסף מהמאה התשיעית שכתביו מתארים את הכיבוש האסלאמי של הלבנט הוא מוחמד בן ג'ריר א-טברי, שעבודתו "ההיסטוריה של נביאים ומלכים" (ערבית: تاريخ الرسل والملوك) מתארת את ההיסטוריה מתחילת ימי העולם, על פי הקוראן, ועד לשנת 915. מקור מוסלמי נוסף הוא ספרו של אחמד איבן עזאם כיתאב אל פתוח (עברית: ספר הכיבושים") שנכתב במהלך המחצית השנייה של המאה ה-9 אך הספר מכיל לצד מידע שמקורו קדום סיפורים שחלקם מופרך מעיקרו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גיל, משה "ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634-1099)", כרך א' – עיונים היסטוריים. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1983.
  • Yarmuk 636 A.D. The Muslim Conquest of Syria, David Nicolle; Osprey Campaign Series, Osprey Publishing, 1994.
  • Kaegi, Walter E. Byzantium and the Early Islamic Conquests, Cambridge, 1992.
  • David Nicolle. The Great Islamic Conquests AD 632–750. Essential Histories. osprey publishing May 2009.
  • Moshe Gil.A History of Palestine, 634-1099. Cambridge University Press, 1997

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ירושלים - קיצור לאיליה‏ קפיטולינה
  2. ^ ‏מס גולגולת‏
  3. ^ ‏הביזנטים‏
  4. ^ ‏ככל הנראה כוונה למיליציות, כוחות צבאיים מקומיים‏

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ John Julius Norwich. A Short History of Byzantium. Vintage 1998, p. 96.
  2. ^ Nicolle, David (1994), Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing page 63-65
  3. ^ מצוטט ב Kaegi, Walter Emil (1995), Byzantium and the Early Islamic Conquests, Cambridge University Press, ISBN 0521484553 page 75
  4. ^ 4.0 4.1 על אל-בלאד'ירי ראו כאן.
  5. ^ 5.0 5.1 ערך באנציקלופדיה בריטניקה המקוונת
  6. ^ Philip Khuri Hitti The Origins of the Islamic State (Kitab Futuh Al-Buldan) Gorgias Press LLC, 2002 page 92
  7. ^ Moshe Gil. A history of Palestine, 634-1099. Cambridge University Press, 1997 page 28
  8. ^ Moshe Gil. A history of Palestine, 634-1099. Cambridge University Press, 1997 page 36
  9. ^ Moshe Gil. A history of Palestine, 634-1099. Cambridge University Press, 1997 page 34
  10. ^ Avraham Negev, Shimon Gibson. Archaeological encyclopedia of the Holy Land. Continuum International Publishing Group, 2005 page 426
  11. ^ בתוך: זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד – תרבות וחינוך, 1978 (הדפסה שלישית), עמ' 4037–4038.
  12. ^ Kaegi, Walter Emil (1995), Byzantium and the Early Islamic Conquests, Cambridge University Press, ISBN 0521484553 page 90
  13. ^ Walter Emil Kaegi. Byzantium and the early Islamic conquests. Cambridge University Press, 1995 page 93
  14. ^ משה גיל, "ארץ ישראל בימי השלטון המוסלמי (634-1099)", בתוך: "שלטון המוסלמים והצלבנים (634 - 1291)", בעריכת יהושוע פרוואר, הוצאת כתר, 1981, עמ' 31.
  15. ^ Yarmuk 636 A.D., The Muslim Conquest of Syria, David* Nicolle; Osprey Campaign Series #31, Osprey Publishing, 1994. page 46
  16. ^ Moshe Gil. A history of Palestine, 634-1099. Cambridge University Press, 1997 page 40
  17. ^ Walter Emil Kaegi. Byzantium and the early Islamic conquests. Cambridge University Press, 1995 page 98
  18. ^ Yarmuk 636 A.D., The Muslim Conquest of Syria, David* Nicolle; Osprey Campaign Series #31, Osprey Publishing, 1994. page 47
  19. ^ ‏משה גיל, היישוב היהודי, יהושע פראוור (עורך), ספר ירושלים – התקופה המוסלמית הקדומה 638- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז‏ עמוד 5
  20. ^ Walter Emil Kaegi. Byzantium and the early Islamic conquests. Cambridge University Press, 1995 pages 98-100
  21. ^ Yarmuk 636 A.D., The Muslim Conquest of Syria, David* Nicolle; Osprey Campaign Series #31, Osprey Publishing, 1994. page 56
  22. ^ José Eduardo Lopez Pereira, Cronica mozarabe de 754 (Zaragoza, 1980).page 337-8
  23. ^ Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 page 1
  24. ^ 24.0 24.1 Walton, Mark, George Nafziger, (2003), Islam at war, Greenwood Publishing Group, ISBN 0275981010 page 30
  25. ^ John Julius Norwich. A Short History of Byzantium. Vintage 1998 p 96
  26. ^ M. J. Akbar. The shade of swords: jihad and the conflict between Islam and Christianity. Routledge, 2003. page 46
  27. ^ ‏משה גיל, י' פראור (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל–שלטון המוסלמים והצלבנים יד בן צבי – כתר, ירושלים תשמ"א,‏ עמוד 7
  28. ^ ‏מ' גיל, י' פראור (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל–שלטון המוסלמים והצלבנים יד בן צבי – כתר, ירושלים תשמ"א,‏
  29. ^ על העיר נווה ראו מאמר של בן-ציון רוזנפלד נווה - בירת הבשן מימי הורדוס ועד הכיבוש המוסלמי
  30. ^ Moshe Gil,A History of Palestine 634-1099, Cambridge University Press, 1997,p.169.
  31. ^ שלמה דב גויטיין, היישוב בארץ ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים, יד בן צבי ירושלים תש"ם.
  32. ^ The 60 Martyrs of Gaza, באתר University College Cork, אפריל 2008
  33. ^ Moshe Gil. A history of Palestine, 634-1099. Cambridge University Press, 1997 page 59
  34. ^ גרסה מלאה מתורגמת לאנגלית