הכפרים העתיקים בצפון סוריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכפרים העתיקים בצפון סוריה
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Serjilla 01.jpg
סרג'ילה
מדינה Flag of Syria.svg סוריה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2011, לפי קריטריונים 3, 4, 5
הערות בסיכון מאז 2013
Karte Tote Städte in Syrien He.png

הכפרים המתים (ערבית المدن المنسية; ידועים גם כ"הכפרים הנשכחים") הם קבוצה של 700 יישובי רפאים בצפון-מערב סוריה, בין חאלב לחמאת. הכפרים מתוארכים החל מהמאה ה-5, ויש בהם שרידים רבים של אדריכלות ביזנטית ונוצרית. הכפרים ניצבו באזור גבוה הידוע כמסיף בלוס, והם משתרעים על פני שטח שרוחבו 20 עד 40 קילומטרים ואורכו 140 קילומטרים. ב-2011 הוכרזו הכפרים כאתר מורשת עולמית בשם הכפרים העתיקים בצפון סוריה, וב-2013, בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, סווגו יחד עם כל אתרי המורשת העולמית במדינה, כנתונים בסיכון.

באזור שהוכרז כאתר מורשת עולמית יש שמונה פארקים. שלושה מתוכם נמצאים בג'בל (הר) סמעאן שבמחוז חאלב, וחמשת האחרים נמצאים בחלק הדרומי ובחלק המערבי של המסיף, הנמצאים בשטחו של מחוז אדלב. לפי המאפיינים הגאולוגיים והגאוגרפיים שבאתר נקבעו ארבעה אזורים, שכל אחד מהם תואם את אחת מארבע הפסגות העיקריות של הרכס: א-זאויה, אל-אעלא, בארישא, ואל-וסטאני.

היסטוריה ותיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור המסיף, בצפון-מערב סוריה של היום, הוא רמה הררית שהקרקע בו סלעית. על-כן, ככל הנראה, לאורך חלק ניכר מהעת העתיקה כמעט שלא היה מיושב למעט יישובים זמניים של נוודים. ממזרח וממערב למסיף יש מישורים פוריים ובהם יישובים עתיקים כגון אנטיוכיה, כלקיס וחאלב. במהלך הכיבוש הרומי במאה ה-1 לספירה החלו לקום יישובים קטנים באזור.

רכס ההרים שעליו שוכנים הכפרים משתרע על פני 20 קילומטרים לרוחב וכמאה קילומטרים לאורך, כשמזרחית לו שוכנות הערים חאלב ואידליב, ומערבית לו שוכנים עמקי הנהרות אפרין ועאסי. גובה ההרים נע בין 400 ל-1,000 מטרים בקירוב. האקלים ברכס הוא אקלים ים-תיכוני טיפוסי. קרקע הרכס היא בעלת מאפיינים של מסיף קרסטי שאירעה בו סחיפה, דבר שמשפיע על המאפיינים השונים של האזור כגון הפוטנציאל לגידולים חקלאיים ואופי הפלורה שלו. אזור זה לא היה מיושב במשך למעלה מ-1000 שנים מאז העת העתיקה. הכינוי שלו, "הערים המתות", אינו מדויק, שכן חלק מהשרידים הנמצאים בו הם חוות חקלאיות שהוקמו באופן אקראי וללא קשר ליישוב מסודר. חלק ניכר מהמבנים הציבוריים שימשו למטרות דתיות, ובמקרים אחרים לא היה ליישוב מבנה מוגדר עם חלוקת המבנים לאזורים נפרדים על פי מטרתם, ולעתים היו שזורים מבנים מונומנטליים בין מבנים קטנים יותר.

בתי הכפר הראשונים הוקמו בין המאה ה-2 למאה ה-3, ולרוב היו בתים דו-קומתיים מלבניים שנבנו מחצץ. ככאלה, הם נבדלו במראם ובסגנונם ממאפייני האדריכלות הרומית של תקופתם. הקומה הראשונה שימשה את דיירי הבית למטרות עסקים ואחסון, ובקומה השנייה היו חדרי המגורים. בחלק מהבתים פנה אחד מצדי החדרים אל חצר מוקפת גדר. לעתים נבנו מספר בתים מסביב לחצר אחת משותפת, ובהם היו שערי כניסה מעוצבים כגון פורטיקו עם עמודים.

האוכלוסייה המקומית המשיכה להתרחב עד אמצע המאה ה-3, ובעקבות הגידול בנפח ההגירה מהמישורים הסמוכים נוסדו יישובים נוספים. יישובים אלה היו יותר מודרניים מבחינת שיטות בנייתם, ובין היתר הוקמו בהם חומות על מנת לסמן טריטוריות של משפחות ולמנוע סחיפה של הקרקע, ובאופן זה באה לידי ביטוי התוכנית החקלאית של האימפריה הרומית. בתקופה זו נוצרו הבסיס לשיטות בנייה וחקלאות מקומיות, שבהן גודלו בין היתר עצי פרי ודגנים. לאחר שהקרקע פונתה מהאבנים שהפריעו לגידולים נבנו קירות נמוכים שסימנו את החלקות השונות, וחלקם עדיין קיימים. מתקופה זו שרדו גם מספר מקדשים וקברים. החל מאמצע המאה ה-3 ובתחילת המאה ה-4 התחוללו במקום מספר מגפות, וכן מלחמות שכוונו נגד האימפריה הפרסית. אלו גרמו לכך שחלה האטה בתהליך היישוב של האזור.

האוכלוסייה המקומית חזרה לגדול בעשור הרביעי של המאה ה-4, וזאת מאחר שהאימפריה הביזנטית שהייתה בתהליכי הקמה הצליחה לשמור על האזור. במאתיים השנים הבאות גדלה האוכלוסייה המקומית פי שלושה ויותר. האזור זכה גם לתנופה כלכלית בשל ניצול טוב יותר של מים ושימוש בגידולים חקלאיים חדשים כגון זית וגפן, ותחילת הייצור של מוצרים כגון יין ושמן. האדריכלות המקומית עדיין התבססה על האדריכלות הרומית, אך החוות המקומיות היו גדולות ומגוונות יותר, ומבני האבן שלהן היו באיכות טובה ביותר בהשוואה למבני אבן חקלאיים באזורים סמוכים. דברים אלו התאפשרו מאחר שהאזור היה עשיר מאוד באבן גיר, שהייתה חומר גלם טוב לבנייה והעניקה מראה הומוגני למבנים שבהם נעשה בה שימוש.

שתי הקבוצות האתניות באזור היו דוברי הסורית ודוברי היוונית. במאה ה-4 ובמאה ה-5 החלה האוכלוסייה המקומית להתנצר ולזנוח בהדרגה את טקסיה הפגניים. לאדריכלות מבני הדת, כגון זו של כנסיות וקברים, הייתה חשיבות רבה עבור המקומיים, והם השקיעו בהם רבות. בתקופה זו פעל במקום הנזיר הקדוש שמעון סטיליטס (Simeon Stylites), שלאורך 37 שנים מחייו התגורר על משטח בראש עמוד, והמיר לנצרות עולים לרגל שנהו אחריו. לאחר מותו של שמעון סטיליטס (סמעאן) הורה הקיסר זנון להקים כנסייה מונומנטלית סביב בסיס העמוד שלו.

במאה ה-4 ובמאה ה-5 הוקמו מבנים גדולים יותר על מנת להתמודד עם גידול האוכלוסייה. במבנים אלה הופיעו אלמנטים נוספים של האדריכלות הרומית, כגון קירות מאבן מסותתת, קשתות, פסיפסים וכדומה. למבנים השונים הוספו גם חדרים תת-קרקעיים, ששימשו לאותן מטרות ששימשה קומת הקרקע בבתים המוקדמים יותר באזור. הוקמו גם מבנים לייצור מוצרים כגון שמן, ומאחר ובתקופה זו הפכה הנצרות לאחת הדתות העיקריות באימפריה היישובים נבנו גם מבנים דתיים גדולי ממדים כגון כנסיות, מאוזוליאומים, בפטיסטריומים וכדומה. בכפרים מתקופה זו קיימים מספר מבנים שנטען‏[1] כי שימשו את כלל התושבים, אך תפקידם המדויק אינו ידוע. זוהו גם מספר בורות מים מתקופה זו. לאורך המאה ה-5 והמאה ה-6 גדלו בהתמדה נפח וכמות הכנסיות בכפרים. מנזרים מקומיים החלו להתפתח סביב דמויותיהם של הקדושים והנזירים הנוצריים של אותה עת.

תקופת השגשוג של האזור נמשכה עד אמצע המאה ה-6, אז נעצרה לחלוטין הקמת מבנים נוספים. תושבי האזור נאלצו להתמודד עם רעב ועם מגפות, וכן עם השפעות מלחמות רומי-פרס. הריבוי הטבעי של האוכלוסייה העמיק את הפער בין גודלה לבין המשאבים הקיימים, ולא ניתן היה לפצות על כך. העוני הפך לתופעה רווחת בקרב התושבים, שהחלו לנדוד חזרה אל המישורים הסמוכים ואל ערי מוצאם. הכיבוש הערבי-מוסלמי במאה ה-7 הוביל להתגברות העזיבה על פני מאתיים השנים הבאות. החוות והכפרים ננטשו בהדרגה, ובמאה ה-10 היו כבר ההרים נטושים לחלוטין. בשל תנאי השטח הקשים לא נעשו במשך מאות שנים נסיונות נוספים לייסד מחדש את החקלאות ההררית באזור, למעט מקרים בודדים.

הפארקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'בל סמעאן
ברישא
הבזיליקה בקאלב לוז

ג'בל סמעאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קלעת סמעאן: בפארק זה נמצאים שרידים של כפרים אחדים ושרידי כנסיית שמעון סטיליטס שהוקמה בהוראת זנון לזכרו של הנזיר שמעון סטיליטס. בין הכפרים הנמצאים בשטח הפארק ניתן למנות את פסגת שייח' באראכאת שבה קיימים שרידי מבנים פגאניים, הריסות סיט אל-רום שבהם יש שרידי כנסייה וקבר רומיים וידועות גם בכינוי "גבירתנו של הביזנטים", ודיר סמעאן שבו שרדו פונדקים, בית מגורים תלת-קומתי וכנסייה ומנזר.
  • פארק 2 בהר סמעאן: השרידים שבפארק זה אופייניים לרמה חקלאית, והם ממוקמים בעיקר בצפון. הכפרים העיקריים בפארק הם בראד בצפון הפארק עם קבר גדול המתוארך לראשית תקופת ההתיישבות ומבני דת (כנסיות וקפלות) מהתקופה הביזנטית), חאראב שאמס שבו כנסייה מהמאה ה-4 עם ספינה וקולונדה מרכזיות ששרדו בשלמותם, וכפר נאבו בדרום הפארק שבו שרדו פונדק מאבן ומקדש פגאני.
  • פארק 3 בהר סמעאן: בפארק זה יש צמחייה ים-תיכונית ומספר מטעי זיתים, והוא נמצא בקצה הדרומי של ההר. הכפרים העיקריים בפארק זה הם בטוטה עם בתי מגורים גדולים ושרידי כנסייה, שייח' סלימאן שבו מגדל וכנסיות ביזנטיים וחלקות קרקע חקלאיות, וסינקהאר שהיה מיושב לאורך כל התקופות שתוארו לעיל ובו ניתן לראות את כל סגנונות הבנייה שנעשה בהם שימוש.

ג'בל א-זאויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'בל א-זאויה שוכן בקצה הדרומי של מסיף בלוס, והוא מתנשא לגובה של למעלה מקילומטר. המדרון יורד בתלילות לכיוון עמק עאסי, ובחלקו המזרחי יש רמה בעלת שיפוע מתון. באזור זה שכנו החוות הגדולות והפוריות ביותר במסיף. הכפרים בצפון ההר עודם קיימים, אך הכפרים שבדרומו נפגעו קשות ברעידת אדמה שפקדה את האזור במאה ה-12.

  • פארק 1: בפארק זה נמצאים כפרים ביזנטיים שבתיהם נבנו בסמוך זה לזה. הכפרים העיקריים הם אל-בארה שבמרכז הפארק ובו קברים בצורת פירמידה המתוארכים למאה ה-6 וכן הריסות של כנסיות ומנזרים, סרג'ילה שמוכר מאז המאה ה-19, נמצא משני צדיו של עמק ובו נמצאים מבנים רבים מראשית התקופה הביזנטית שהשתמרו בצורה טובה כגון בית מרחץ ובור מים, וואדי מארטום שבו מבנים הניצבים מעל ואדי ומערות שנחצבו על ידי התושבים המקומיים.
  • פארק 2: בפארק זה יש שני כפרים, רוייחה וג'ראדה, הממוקמים במזרח ההר כשביניהם שטח חקלאי באורך קילומטרים אחדים המחולק למספר שדות באמצעות חומות נמוכות. בג'ראדה יש כנסייה ומגדל מהמאה ה-5. ברוייחה, המתוארך לתקופה הביזנטית נמצאים אזור מגורים צפוף בהשוואה לכפרים האחרים ומבנים נוספים. בכפר נמצאים גם בזיליקה וכנסייה המתוארכת למאה ה-6. בכנסייה זו יש קשתות אלכסוניות שמחזקות את הספינה הראשית, והן נחשבות לדוגמה הראשונה בעולם לתוכנית בנייה זו‏[2].

ג'בל אל-אעלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בג'בל אל-אעלא יש יישובים קטנים בודדים, וצורתו היא זו של רמה צרה. האזורים העיקריים בפארק זה הם כפייר שהוא כפר מבודד עם בתים שנבנו בתקופות שונות לאורך שנות קיומו, קירקביז שנמצא על צוק הפונה לכיוון דרום ובו בתי מגורים משלהי התקופה הרומית ותחילת התקופה הביזנטית, וכנסייה מהמאה ה-4 שהיא אחת העתיקות ביותר באזור, ובזיליקת קאלב לוזה שמתוארכת למאה ה-5. הבזיליקה והמתחם שבו היא נמצאת השתמרו במצב טוב. הבזיליקה ידועה בשל הגן המדורג שעל גגה ובשל כניסותיה המפוארות. היא נמצאת בלבו של כפר שמיושב החל מהמאה ה-10, וכיום מתגוררים בו כ-1,000 דרוזים.

ג'בל בארישא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק נמצא בקרבת הגבול עם טורקיה, והכפרים שבו נבנו על רקע הנוף הקרסטי. בין הכפרים העיקריים בפארק ניתן למנות את חירבת אל-חאטיב שבה בזיליקת עמודים ובפטיסטריום נוצריים ומקדש פגני מהמאה ה-2 או המאה ה-3, דאר קיטה שנבנה בתקופה הביזנטית והיה אחד הכפרים החשובים ביותר באזור עם כ-40 בתי מגורים ושלוש כנסיות, שני בפטיסטריומים ומגדלים, ובאגירא שהיה מאוכלס לאורך כל תקופת ההתיישבות באזור ובו בתי אבן גדולים, שתי כנסיות, רחובות מרוצפים ומקדש רומי מהמאה ה-2.

ג'בל אל-וסטאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק נמצא בחלק המזרחי של ההר, באזור שכמעט ואינו נגיש, וחלק מהכפרים השוכנים בשטחו אוכלסו מחדש במשך השנים. האתרים העיקריים בפארק הם כפר עקרב שבו פרטוריום, מערות מעשה ידי אדם ומקדש מהתקופה הרומית, בזיליקה ביזנטית, ודרך רומית שהובילה מהכפר אל אנטיוכיה, בן-אצרה שבו מערות פגניות מקודשות ומבנים הקשורים לעובדי האלילים הסורים הקדומים ששכנו באזור וכן שתי כנסיות תאומות מתקופות מאוחרות יותר, ואל-פאסוג שנבנה לתוך הסלע לפני התקופה הרומית ובו מאוזוליאום תת-קרקעי, בתי מגורים וכנסיות תאומות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Advisory Body Evaluation, עמוד 2
  2. ^ Advisory Body Evaluation, עמודים 3 - 4
דגל סוריה
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית בסוריה

העיר העתיקה בדמשקאתר תדמורהעיר העתיקה בחאלבהעיר העתיקה בבוסרהקראק דה שבלייה ומצודת צלאח א-דיןהכפרים העתיקים בצפון סוריה