הלכה למשה מסיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הלכה למשה מסיני הוא סוגה של הלכות או פרטי הלכות, שמקורן אינו מהמקרא, אלא במסורת שהועברה, על פי המסורת, מדור לדור בעל פה מהר סיני. הרמב"ם מגדיר את סוגת ההלכות הזאת במילים הבאות: "כל דבר שאין לו רמז במקרא, ואינו נקשר בו, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברה - עליו לבדו נאמר 'הלכה למשה מסיני'".

כיום, צירוף מילים זה משמש ככינוי לחוק או כלל אותו יש לבצע ללא עוררין, ללא בקשת טעם.

התפתחות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפיסה המסורתית גורסת כי בפשטות הלכות אלה נמסרו למשה ישירות מאלהים בעת שעלה לקבל את התורה.‏[1] בדומה לכך, המשנה אומרת: "...מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, ורבו מרבו - עד הלכה למשה מסיני...", ורבי שמשון משאנץ בפירושו למשנה, מסביר כי אין הכוונה להלכה למשה מסיני ממש, אלא כעין הלכה למשה מסיני; משמע הלכה למשה מסיני 'ממש', היא כזו שנמסרה למשה מסיני פשוטו כמשמעו.‏[2]

חוקר חכמת ישראל - זכריה פרנקל, מייסדה של היהדות הקונסרבטיבית, טען כי לא כל מה שמוגדר במסורת כ"הלכה למשה מסיני" ניתן ממש למשה בהר סיני, ואכן, בהתאם לתפיסה המסורתית, הוא הותקף בגין גישה זו.‏[3]

הגר"א, בהתייחסו לכוחה של הלכה למשה מסיני, כותב את הדברים הבאים: "פשטא דקרא (פשט המקרא) גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של פרשה זו וכן בכמה פרשיות שבתורה; והן מגדולת תורתנו שבעל-פה שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם."[4] פרופסור ישעיהו ליבוביץ משתמש בדברים אלו של הגר"א, כדי לקבוע: "כי מה פירוש של הדבר, מה "הלכה למשה מסיני"? לא התוכן של התורה שבעל־פה, אלא עצם העובדה שיש תורה שבעל־פה שהיא מוסמכת מכוח עצמה לקבוע הלכות; זאת היא "הלכה למשה מסיני".‏[5]

תופעה המשמשת לעתים לדיון באשר להתייחסות למקורן ההיסטורי של הלכות אלה, היא העובדה כי להלכות מסוימות חז"ל ציטטו רמז בפסוקים, בצורת דרש (מה שמכונה בהלכה "אסמכתא"), אף על פי שהמקור שלה אינו בפסוקים אלא במסורת בעל-פה. יש שטענו כי עובדה זו תומכת בטענה כי להלכות אלו אין מקור היסטורי מוסמך.

מקור נוסף המובא בהקשר זה, הוא הגזרה האוסרת לקרוא לאור הנר, מחשש שהקורא יטה את הנר מחוסר שימת לב, ויחלל שבת,‏[6] במקורות מובא כי דבר זה מהווה גזרה שגזרו חז"ל מיוזמתם, ועל הלכה זו בדיוק נכתב בתלמוד הירושלמי בשם רבי אלעזר, כי בכל מקום שנכתב במקורות התנאיים "באמת" - הכוונה היא להלכה למשה מסיני.‏[7] התלמוד הירושלמי מזהה, לכאורה, בין הלכה שיזמו חכמים לבין מה שמוגדר כ"הלכה למשה מסיני". יש שרוצים להוכיח מכאן כי גם שאר ההלכות שמוגדרות כ"הלכה למשה מסיני" לא ניתנו ממש למשה בסיני, אלא מדובר בכינוי לכל ההלכות שהתקבעו במשך הדורות.

באגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזכור ייחודי למונח, הוא באגדה המובאת בתלמוד, לפיה בטרם קיבל את פרטי התורה[8], ביקש משה לראות את רבי עקיבא, ואלהים הראה לו אותו כשהוא דורש בהלכות לפני תלמידיו. התלמוד מספר: "אמר (אלהים למשה): אדם שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי-תלים של הלכות. אמר לפניו (משה לאלהים): ריבונו של עולם, הראהו לי! אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב לסוף שמונה עשר שורות (שבבית המדרש של רבי עקיבא), לא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיעו לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מניין לך? אמר להם: הלכה למשה מסיני! נתיישבה דעתו (של משה). חזר לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר לפניו: ריבונו של עולם, יש לך אדם כזה (כרבי עקיבא), ואתה נותן התורה על ידי?! אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני".‏[9]

רשימת ההלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם בהקדמתו למשנה אומר כי הייתה קיימת רשימת הלכות מסוימת שעברה בין חכמי הדורות, אך היא אבדה לנו. בניסיון לאסוף הלכות אלה, בעיקר מהתלמוד, הוא מונה את ההלכות הבאות, אך הוא מציין כי הוא אינו יודע האם זוהי הרשימה המלאה, או חלקית: "לוג שמן לתודה ורביעית יין לנזיר, י"א ימים שבין נדה לנדה, גוד, לבוד ודופן עקומה, שיעורין, חציצין ומחיצין, תפילין על קלף ומזוזה על דוכסוסטוס, ספר תורה על הגויל, שי"ן של תפילין, וקשר של תפילין, ורצועות שחורות, ותפילין מרובעות, ומעברתא דתפילין, נכרכות בשערן, ונתפרות בגידין, כותבין ס"ת בדיו, ומסורגל, פחותה מבת שלוש שנים אין ביאתה ביאה, העושה שדהו שני מיני חטין, עשאן גורן אחת נותן פאה אחת, שני גרנות נותן שתי פאות, זרעוני גינה שאינן נאכלין, מצטרפין אחד מעשרים וארבעה בנופל לתוך בית סאה, עשר נטיעות מפוזרות לבית סאה, חורשין כל בית סאה בשבילן, עגול של דבילה שנטמא מקצתו, תורמין מן הטהור שיש בו, החזן רואה מהיכן התינוקות קוראים, האישה חוגרת בסינר, בין מלפניה בין מלאחריה, ביין התירו לערב קשה ברך, עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית."

על כמה הלכות שמקורם בתקנת חכמים נאמר שהן הלכה למשה מסיני. הראשונים פירשו שאף שלא נאמרו בסיני למשה - בכל זאת נקראו בשם זה, כדי להורות שהם דבר ברור שאין בו מחלוקת, כמו הלכה למשה מסיני‏‏.‏‏‏[11] כמו כן מונה הרמב"ם סוג אחר של הלכות שהם "פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב, ואפשר להוציאם בדרך סברא" שגם הן ניתנו למשה בסיני. אך לפעמים מכנים גם הלכות כאלו "הלכה למשה מסיני" (בניגוד להגדרה של הרמב"ם).‏[12]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו לדוגמה: יהודה חיון, "האנציקלופדיה התורנית המרוכזת", הלכה למשה מסיני; מצוטט באתר ויקישיבה.
  2. ^ מסכת ידיים, פרק ד', ג', ובפירוש הר"ש משאנץ שם.
  3. ^ אורי מאיר פיש, מדוע בחר הרב שמשון רפאל הירש דווקא בפרשנות על התורה כמדיום חינוכי יעיל במאבקו כנגד התנועה הרפורמית?, אתר דעת.
  4. ^ רבי אליהו מווילנא, אדרת אליהו על פרשת משפטים, בפסקה "או אל המזוזה".
  5. ^ ויכוחים על אמונה ופילוסופיה - דיאלוג עם פרופסור אבי רביצקי, אתר 'ליבוביץ'.
  6. ^ נפסק להלכה במשנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ה', ד'.
  7. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק א', הלכה ג'.
  8. ^ רש"י ד"ה "נתיישבה דעתו": "של משה הואיל ומשמו אומר אע"פ שעדיין לא קיבלה".
  9. ^ מסכת מנחות, דף כ"ט, ב'.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ח, ב'. בתלמוד הוזכר שרצועות העור הקשורות לתפילין תהיינה שחורות, וקיימת מחלוקת בפוסקים האם גם בתי התפילין צריכים להיות שחורים, או שזהו עניין של נוי בלבד; ראו: שולחן ערוך, חלק אורח חיים, סימן ל"ב, סעיף מ', ומשנה ברורה, סעיף-קטן קפ"ד.
  11. ^ משנה מסכת ידיים פרק ד משנה ג ובפירוש הר"ש משאנץ שם. רא"ש, הלכות מקוואות, סימן א'.
  12. ^ הקדמה לפירוש המשנה לרמב"ם.