הלכות הרחקה מגויים
המונח "עכו"ם" מפנה לכאן. לערך העוסק בעובדי אלילים, ראו: "פגניות".
הלכות הרחקה מגויים הן הלכות שאוסרות דברים שונים הנוגעים לקשרים חברתיים בין יהודים לגויים, על מנת למנוע קירבה שיכולה להביא לנישואים בין-דתיים ולהתבוללות. רובם בכלל גזירות "שמונה עשר דבר".
הלכות אלו כוללות איסורי אכילה: חלב נכרים, פת עכו"ם ובישולי גויים. שמן זית נוכרי נאסר בשלב מסוים, אך לאחר מכן. על האיסור לשתות או להפיק הנאה כלשהי מיין נסך, נוסף איסור כי כל יין הראוי לניסוך שנגע בו גוי, "סתם יֵינָם" - נאסר בשתייה. טעם נוסף לאיסורי האכילה הם בעיות כשרות אפשריות בתוצרת של גויים.
האיסורים נקראו במקורם בשמות: "חלב גוי" (או "נוכרי"), "פת גוי", "בישול גוי", אך בפי הציבור שגורים הם בכינויים "חלב עכו"ם", "פת עכו"ם" וכדומה. שינוי זה הוא תוצאת פעילות הצנזורה הנוצרית, שהמירה כל מופע בתלמוד ובפוסקים שבו כתוב "גוי" או "נוכרי", למילה "עכו"ם", דהיינו "עובדי כוכבים ומזלות", על מנת ליצור מיצג-שווא לפיו אין האיסורים והגינויים בתלמוד חלים על הנוצרים, שאינם עובדי אלילים.
תוכן עניינים |
[עריכה] חלב נוכרי
 |
ערך מורחב – חלב נוכרי |
חז"ל אסרו על שתית חלב נוכרי, כלומר חלב שנחלב על ידי גוי ללא השגחת יהודי, שבו מתקיים החשש כי חלב של בהמה טמאה מעורב בחלב הכשר. במקרים מסוימים, התירו רבנים מסוימים שימוש בחלב זה. למשל, ביהדות תימן לא נאסר חלב נוכרים מכיוון שלא היה בנמצא חלב של בהמה טמאה כלל, כגון חלב נאקות. אם כי יש רבנים שאוסרים גם חלב שלכאורה אין בו חשש לעירוב חלב טמא, מכיוון שהם סוברים שאיסור חלב נוכרים הוא 'גזירה שנגזרה במנין', שאפילו אם בטל הטעם - לא בטל האיסור.
כיום יש מוצרים בהכשר הרבנות הראשית, אשר מכילים אבקת חלב נוכרים (לא חלב ניגר), זאת על פי היתר של הרב צבי פסח פרנק שאבקת חלב נוכרים לא נאסרה בתוך איסור חלב נוכרי, ועל סמך היתרו של הרב משה פיינשטיין, אשר מסתמך על כך שבמדינות מתוקנות החוק אוסר ערבוב חלב טמא בחלב פרה, ועל כן יש על יצרני החלב מורא של מלכות. אם כי הבדצי"ם ובמחלקות המהדרין ברבנות הראשית, לא משתמשים במוצרים אלו מתוך התחשבות בדעת האוסרים.
[עריכה] פת נוכרים
|
|
ערך מורחב – פת עכו"ם |
פת נוכרים נאסרה, אף אם ידוע שאין בה מרכיבים בלתי כשרים. בכל זאת, מאחר שבמשך השנים בגולה היו מקומות שהיה קושי להשיג פת שנאפתה על ידי יהודי, ומאחר שלחם הינו מזון בסיסי, הותר להשתמש ב"פת פלטר" - פת של אופה גוי. הגזירה נגזרה רק אם פעולת האפיה עצמה נעשתה בידי גוי, אבל אם הוא לש את הפת ויהודי אפה אותה - אין בכך שום איסור. להלכה נפסק שגם אם היהודי סייע רק במשהו להכנת הפת - מותר לאכול את הלחם. לדעת השולחן ערוך מספיק שיהודי זרק קיסם לאש כדי שיחשב שהוא שותף לאפיה. לדעת הרמ"א גם אם התנור מוסק במשך זמן ארוך, למספר מחזורי אפיה, מספיק שבפעם אחת נזרק קיסם לאש כדי שהפת שנאפתה בתנור תותר ליהודים. באופן מעשי כיום אין הבדל בין דעת השולחן ערוך לדעת הרמ"א, משום שכיום הלחם נאפה בתנורים חשמליים, כך שרק אם יהודי הדליק את התנור הפת מותרת.
גם עוגות וביסקוויטים נכללים באיסור של פת נוכרים, ולהלכה, מאחר שכיום פעמים רבות מעורב שומן לא כשר באוכל, או שמושחים בו את תבניות האפיה, אם אין השגחה על האוכל - אסור לאכול את המאפים. אותה בעיה קיימת גם בלחמים.
[עריכה] בישולי גויים
|
|
ערך מורחב – בישולי גויים |
חל איסור לאכול מזון שבושל על ידי נוכרים, פרט למזון הנאכל חי ללא בישול, כגון סלט ירקות.
דין זה נוהג רק אם המאכל הוא מאכל חשוב, ש"עולה על שולחן מלכים" לאכול בו את הפת, כגון בשר, ביצים או דגים[1].
טעם האיסור הוא משום 'חתנות', כדי שלא יזמן הנוכרי את חברו היהודי לאכול עימו בסעודה. מזון הנאכל חי, או שאינו עולה על שולחן מלכים - אין קיים בו חשש זה[2].
[עריכה] עירוב חצרות
|
|
ערך מורחב – שכירת רשות |
מדרבנן, נאסר לטלטל חפצים בשבת מבתי מגורים לחצר משותפת ללא השתתפות כל הדיירים בעירוב חצרות. אולם תנאי לכך שעירוב החצרות יחול הוא שכל הדיירים בחצר ישתתפו בו. במקרה שגוי גר בחצר, מעיקר תקנת עירוב חצרות הגוי לא נחשב כדייר בחצר, ואינו מונע מהעירוב לחול אף שאינו משתתף בו. אולם מגזירה מאוחרת יותר, במקרה כזה הגוי אוסר את הטלטול על דיירי החצר, עד שישכרו ממנו הדיירים היהודיים את רשותו בחצר לשבת.
סיבת גזירה זו היא כדי להקשות על יהודים הדרים בחצר אחת עם גויים את ההתנהלות בשבת, על מנת לעודד אותם לעבור לגור בשכנות ליהודים.[3]
[עריכה] "סתם יֵינָם"
חז"ל תיקנו שאסור לשתות או ליהנות מיין של גוי, או אף שרק נגע בו גוי, וזאת כתוצאה מהחשש שמא הגוי ניסך את היין לעבודה זרה.[4] נימוק נוסף נכתב במסכת שבת: "גזרו... על יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר." (מסכת שבת, דף י"ז, ב') הראשונים דנו באשר ליחס שבין שני הנימוקים הללו, וקיימות דעות שונות בנידון. יש שמציגים שני מקורות אלה כחלוקים אחד על השני בעניין מקור האיסור על "סתם יינם". ויש שאומרים כי האיסור לשתות נובע מהחשש שמא היין נוסך,[5] לפי זה ייתכן שהוצרכו לגזור "משום בנותיהם" כדי שהאיסור יחול באופן ודאי. דעה נוספת אומרת כי החשש שהיין נוסך לעבודה זרה מחיל איסור על שתייה בלבד ולא על הנאה ממנו, אך החשש "משום בנותיהם" מוסיף גם את איסור ההנאה.[6]
[עריכה] ייחוד עם גויה
מהתורה אסורים נישואין עם גויה, ומדרבנן גם זנות עם גויה. מגזירת שמונה עשר דבר נאסר גם ייחוד עם גויה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- בישולי נוכרים בעובדת זרה
- שו"ת באתר מורשת בנושא חלב נוכרים
- תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק ח'
[עריכה] הערות שוליים
- ^ רמב"ם הלכות מאכלות אסורות, פרק י"ז הלכה ט"ו.
- ^ רמב"ם הלכות מאכלות אסורות, פרק י"ז הלכה ט"ו.
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף א
- ^ כך על פי התלמוד במסכת עבודה זרה, דף כ"ט, ב'.
- ^ רש"י על מסכת עבודה זרה, כ"ט, ב', בפסקה שהיה מתחילתו.
- ^ חידושי הראב"ד, מסכת עבודה זרה, דף ל"ח, ב', בפסקה הצרפתי מפרש.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקת הלכה
